אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אזרחות ולאומיות בספר קטן ומקיף


אזרחות וזהות לאומית / יורגן הברמס

אזרחות וזהות לאומית / יורגן הברמס, ונאום לרגל ארבעים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה מאת ריכרד פון וייצקר, 2016, טקסטים למען העתיד, סדרה להגות גרמנית בת זמננו, הוצאת רסלינג, 104 עמ'.

ביקורת על ספר המאמרים שערכה פניה עוז-זלצברגר: "אזרחות וזהות לאומית" מאת יורגן הברמס, ו"נאום לרגל ארבעים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה" מאת ריכרד פון וייצקר, 2016, טקסטים למען העתיד, סדרה להגות גרמנית בת זמננו, הוצאת רסלינג, 104 עמ'.

ספר זה  הנו ספר קטן היקף, אך לא קטן חשיבות. הוא מכיל את נאומו המפורסם של נשיא גרמניה ריכרד פון וייצקר שעמד על זוועתיה של גרמניה במלחמת העולם השנייה מעמדה שאינה רואה בגרמניה גם קורבן לברית המועצות, כפי שראו היסטוריונים גרמנים רביזיוניסטים , או במילותיה של עוז זלצברגר "כנגד נולטה והילגרובר יצא יורגן הברמס אשר התרשם עמוקות מנאום וייצקר. הברמס טען, ברוח וייצקר, שרצח יהודי אירופה היה ייחודי במפלציותו, ושכל ניסיון "לקזז" אותו כנגד הסטליניזם הוא כשל מוסרי והיסטוריוגרפי כאחד"(עמ' 13).

עם כל החשיבות לנאום הנשיא, חשיבות הספר מעוגנת במאמרו של הברמס. הוגה דעות שהמושגים "מרחב ציבורי" ו"פטריוטיזם חוקתי" מזוהים עמו, הינו הוגה מאתגר פוליטית כל מי שעוסק במחשבה מדינית  ומשטרית של לישראל, באשר ישראל הינה אנומלית הן כמדינת לאום והן כדמוקרטיה ליברלית. 

לא רק  שאין בה הכרה בלאום טריטוריאלי, אלא שנדחתה תביעה משפטית להכרה בלאום אזרחי ישראלי, כשהתביעה אף גרסה (נגד העותרים שתבעו הכרה בהם כבני הלאום הישראלי) שדרישת ההכרה בלאום ישראלי חותרת תחת יסודות המדינה, ובית המשפט גרס, שלא הוכח דבר קיומו. כלומר  אזרחי ישראל אינם מהווים את לאום מדינתם.

בהקדמת הספר משרטט פניה עוז- זלצברגר מספר קווים להגות הברמס. כך למשל היא מציינת ש"הוא לא הסתפק בחקר הרציונליות האנושית ... אלא עקב בדריכות אחר השינויים הגדולים שחלו בגרמניה, באירופה ובעולם, בעיקר לאחר נפילתה של חומת ברלין", ומכאן חשיבות שאלת המפתח שהציג -" כיצד ניתן להזדהות עם מדינתך בלא ליפול לאפלת הלאומנות?...כיצד ניתן לאזן בין תרבות פרטיקולרית לבין ערכים אוניברסאליים, בלא שהפרטיקולרי ירמוס את האוניברסלי, ובלא שהאוניברסלי ימחק את ייחודו של הפרטיקולרי?"(עמ' 18).

בנקודה זו עומדת ההיסטוריונית על אבחנה חשובה, שיש לתת הדעת עליה במהלך הדיון על "הפטריוטיזם החוקתי" (שטבע הפילוסוף ואיש מדעי המדינה רודולף שטרנברגר) ומסבירה להלן: "הפטריוטיזם, הגזור מלשון patria (מולדת) ברומית, מזוהה היסטורית עם הרפובליקה ולא עם מדינת הלאום. עוד מימי פרקליס האתונאי וקיקרו הרומי, הפטריוט מחויב להגן על החירות, והחירות מקורה בחוקים טובים. כפי שהצביע הברמס במאמרו, מדובר בהשתייכות ובהזדהות עם  ה"דמוס", הקהילה הפוליטית של הרפובליקה, ולא עם ה"אתנוס", האומה היונקת את זהותה מקשרי דם. לכן יכול גרמני בן זמננו להיות פטריוט של החוקה, להתגאות בחוקת הרפובליקה הפדרלית ולהגן עליה מכל משמר, בלא להזדהם בלאומנות האתנית, כלומר (ה)מבוססת גזע, כלומר מוכתמת בנאציזם"(עמ' 19).

 לכך מן הראוי להעיר ההערות הבאות : א. בתקופה היוונית כמו גם הרומית וגם מאוחר יותר לא הייתה קיימת כלל לאומיות באשר זו הינה תופעה מודרנית (המקדימים ניצניה - לתחילת התקופה המודרנית). ב. הדמוס הוא הבסיס לדמוקרטיה אשר בהופעתה המודרנית היא המדינה הטריטוריאלית של כלל אזרחיה ללא יוצא מן הכלל בשל  מין או רכוש. ג. את מקורה של הלאומיות האתנית מסביר יוסף אגסי בכך ש"התנועה הרומנטית לחמה לחירות לאומית וראתה את חופש הפרט כמוגבל לשרות האומה" (יוסף אגסי, בין דת ולאום, לקראת זהות לאומית ישראלית, מהדורה שניה מורחבת ומתוקנת, 1993, הוצאת פפירוס, עמ'  62), לעומת זאת עפ"י הלאומיות הליברלית  "כל קיבוץ  אנושי יכול להצהיר על עצמו כעל אומה, וכי הן אומה, הן ההצטרפות לאומה, והן הפרישה ממנה הם עניינים מנהלים בלבד" (עמ' 68). ד. ישראל הינה מדינה חסרת: חוקה וערכי יסוד מוסכמים של תרבות פוליטית. לא רק זאת, אלא ששאלת המפתח העולה מדי פעם הינה – מיהו יהודי? ולא מה שהיה מצופה במדינה דמוקרטית ליברלית בעלת לאום אזרחי - מיהו ישראלי? בסופו של דבר המוצא היהודי הוא שקובע את לגיטימצית האזרחות (הרי מי שהוכח שנתן פרטים שאינם נכונים על יהדותו, נשללת אזרחותו ממנו והוא מגורש מהארץ). ה. מבחינה זו משמש המודל האתני בסיס משותף לישראל ולגרמניה על כל המשתמע מכך, כמובן תוך אבחנות ברורות (וגם בתקופות שונות) ביחס למי שאינם בני הלאום ומה שנגזר ממעמדם.

מדינת הלאום, בניגוד למה שטוענת פניה עוז זלצברגר, איננה מדינה אתנית הגוזרת את מעמד אזרחיה ממוצאם האתני, אלא היא מסגרת פוליטית של כל אזרחיה כפי שמסביר הנרי וסרמן בספר הטיפולוגיות שלו  :"מדינת הלאום החילונית, דהיינו מדינת כל אזרחיה על פי הדוגמה של הרפובליקה של צרפת.." (הנרי  וסרמן, עם אומה מולדת, על ראשיתם, תולדותיהם ואחריתם של שלושת מושגים מחוללי לאומיות,2007, האוניברסיטה הפתוחה עמ' 2007). זאת ועוד, קשה למצוא מדינות שהן באמת "טהורות" אתנית (מקובל לראות ביפן ככזו) בקרב מדינות הלאום.

הברמס עצמו רואה בתודעה הלאומית "תופעה מודרנית ספציפית של גיבוש תרבותי"(עמ' 31), תוך שהוא קושר בין המדינה הטריטוריאלית בעלת האדמיניסטרציה המרכזית ש"במהלך דמוקרטיזציה לפי הדגם הצרפתי, התפתחה לכדי מדינת לאום"(שם), זאת בניגוד לשרטוטה של עוז זלצברגר .

אם לתמצת בשורה אחת את מודרניות תופעת הלאומיות ואי היותה (בהכרח) אתנית, ניתן לקרוא את דברי הברמס לאמור: "מדינת הלאום והדמוקרטיה צמחו כאחיות תאומות מתוך המהפכה הצרפתית" (עמ' 31).

הברמס נזקק לתפיסת ארנסט רנאן על היות הלאום בגדר של משאל עם יום יומי, ומציין שזה "יכול להדוף לאחר שנת 1871 את תביעות הרייך הגרמני על אלזס בהצביעו על לאומיותה הצרפתית של האוכלוסייה רק משום שהוא תופס את הלאום כאומה של אזרחים ולא כשותפות מוצא. אומת אזרחים אינה מוצאת את זהותה במרכיבים אתניים-תרבותיים משותפים, אלא בפרקסיס של אזרחים הממשיים באופן פעיל את זכויותיהם הדמוקרטיות להשתתפות ולתקשורת. כאן ניתק כליל הרכיב הרפובליקני באזרחות מן ההשתייכות לקהילה קדם פוליטית מלוכדת באמצעות מוצא, מסורת שחולקים ושפה משותפת"(שם, עמ' 33-34). כך גם "בכור ההיתוך של התודעה הלאומית הותמר סממן המוצא ממאפיין המיוחס למאן דהוא לתוצאה שכיחה באותה מידה - של רכישת מסורת מודעת. ההשתייכות המורשת לאומה הייתה לאומיות נרכשת.."(עמ' 34. ראוי לחשוב על (אי) אפשרות לרכוש לאומית בישראל).

בעמידתו על קווי ההיכר הבולטים של הלאום מסביר שלמה זנד כבר בקריטריון הראשון שהוא מציין שה"לאום הוא קבוצה אנושית שהולכת ומתהווה בה, באמצעות חינוך כללי, תרבות המונים המתיימרת להיות משותפת ונגישה לכלל חבריה". ובקריטריון השלישי הוא עומד על כך ש"בין  נציגי הריבונות בפועל, או מייצגי השאיפה להשגת הקוממיות לבין אחרון האזרחים חייב להתקיים רצף תרבותי-לשוני מאגד, או לפחות דימוי כללי כלשהו על התהוותו של רצף מעין זה"(שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי?, 2008, הוצאת רסלינג, עמ' 46).

עיון בטענות הברמס מעלה, שהגם צידודו בתפיסת הרפובליקה, שלמעשה הוא מקבל שאין היא נפרדת מתפיסת הלאומיות, כפי שעולה מדבריו הבאים:" המוכנות להילחם ולמות למען המולדת היוותה תעודה הן לתודעה לאומית והן לתודעה רפובליקנית. כעת מתחוור יחס ההשלמה ההדדית השורר במקור בין הלאומיות והרפובליקניות: האחת הייתה כלי להיווצרותה של האחרת"(עמ' 35).

המוכנות להילחם ואף למות למען המדינה מבטאת עמדה ערכית כמו גם התנהגותית ורגשית. בהכרח עולה השאלה: האם פוליטית ניתן בהצרנת עקרונות החוקה לבטא את הזהות הלאומית של התרבות הפוליטית? התיתכן זהות לאומית ללא רגש?!

הברמס כידוע מצדד בפרימט חוקת מדינת החוק ש"בחברה פלורליסטית מבטאת החוקה קונצנזוס פורמלי. אזרחי המדינה רוצים להסדיר את חייהם בצוותא על פי כללים שניתן להגיע לגביהם להסכמה כללית, ושמעונגים בהיותם (בגדר) אינטרס של כל אחד ואחד במידה שווה. איחוד כזה מובנה על ידי יחסים של הכרה הדדית , שבמסגרתם יכול כל אחד לצפות לכך שכולם יכבדו אותו כחופש וכשווה" (עמ' 36 ).

 כתיבה זו מתכתבת עם טענת פרנסיס פוקייאמה המבסס הגותו על פרידריך הגל באמצעות הפרשנות של קוזוב בספרו קץ ההיסטוריה והאדם האחרון בו כתב כי "התשוקה להכרה שוויונית- איזותימיה- אינה פוחתת עם השגת שוויון רב יותר ושפע חומרי, אלא שהישגים אלה אף עשויים להמריצה" (עמ' 288)

בהמשך המאמר מעלה הברמס טענות המעגנות את האזרחות הדמוקרטית עם הרב תרבויות בהסבירו את חשיבות ההכרה ההדדית של כל אחד מהאזרחים  "משלוש בחינות: הוא אמור לזכות בהגנה ולהוקרה שוות ( צ.ל. שווה) בהיותו  אינדבידואל שלא ניתן לייצגו בשלמותו, בהיותו בן לקבוצה אתנית או תרבותית, ובהיותו אזרח היינו חבר בציבוריות הפוליטית" (עמ' 37).

סוגית הרב תרבויות כשלעצמה הינה רחבה מדי מכדי שאוכל לפתחה בסקירת ספר זה. אצטמצם בעקבות הברמס בסוגית האזרחות, המשרטט את האזרחות האקטיבית על שתי פרשנויותיה: "במסורת הליברלית של המשפט הטבעי, שהתפתחה מבית מדרשו של לוק, התגבשה הבנה אינדבידואליסטית אינסטרומנטלית של תפקיד האזרח, ואילו הבנה קומוניטריסטית-אתית התגבשה במסורת הרפובליקנית, היינו במסורת תורת המדינה השואבת מאריסטו" (עמ' 39). עוד הוא מציין להבהרת ההבדל בין שתי האזרחות (האנליטי ולא אמפירי ביסודו) "לפי הקריאה האחת, נותרים האינדיבידואלים חיצונים למדינה, תורמים תרומות מסוימות לשעתוקה, כך למשל במתן קולם בבחירות ובתשלום מסים על מנת לקבל בתמורה שירותים אירגוניים מסוימים. לפי הקריאה האחרת, כלולים האזרחים - כחלקים בתוך שלם - בציבוריות הפוליטית, באופן כזה שהם יכולים לגבש את זהותם האישית והחברתית רק על רקע אופק המסורות המשותפות והמוסדות המוכרים" (עמ' 39-40).

המחבר נזקק לטענת צ'רלס טיילור, הליברל הרב תרבותי, המתאר את שתי התפיסות הללו כלהלן: "(מודל) אחד מתמקד בעיקר בזכויות אינדיבידואליות ובקבלת התייחסות שווה (כלומר מתפיסת האיזוטמיה לפי פוקויאמה-י.ב.) (...)למוסדות...יש משמעות אינסטרומנטלית לחלוטין (...) לא מיוחס ערך להשתתפות בשלטון לשמה (...) המודל האחר, לעומת זאת מגדיר השתתפות העצמי כמהות החירות, כחלק ממה שצריך להבטיחו. זהו (...) מרכיב מהותי בתפקוד האזרחי.(...) השתתפות מלאה בשלטון העצמי נתפסת כהיות יכול, לפחות חלק מהזמן, לקחת חלק בעיצוב הקונצנזוס השורר, שאתו ניתן להזדהות ביחד עם אחרים" (עמ' 40- 41). (השלמה תיאורטית  לזכויות מצויה בטיפולוגיה של תומס המפרי מרשל: זכויות אזרחיות וזכויות פוליטיות, בעמ' 50- 51 ודיונו של הברמס בכך בעמ' 51- 53 תוך אף התייחסות לפוליטיקה התדיינותית עמ' 54).

הברמס מצדד באזרחות הרפובליקנית (בשילוב עם תפיסה רב תרבותית  ופדרטיבית אירופאית) וביחס למודל הציבוריות שלה הוא מסביר ש"יתרונו שהוא מבהיר שאוטונומיה פוליטית היא מטרה לשמה שאותה איש אינו יכול לממש עצמו בגפו, תוך רדיפה פרטית אחר האינטרסים הספציפיים שלו, רק כולם ביחד יכולים לממש אותה, דרך  פרקסיס שחולקים באופן אינטר-סובייקטיבי. מעמדו החוקי של האזרח מושתת על רשת של יחסים שוויוניים של הכרה הדדית זה בזה" (עמ' 41), מה שוב מחזיר את השיח של היגל - קוזוב ופוקויאמה לסוגיה. (בחינת שיח האזרחות בישראל באופן השוואתי תעמוד על היותו בגדר קריקטורה לשיח זה, באשר בישראל מושג האזרח הינו תלוי אתנית- דתית). בהמשך חוזר הברמס על רעיון זה בניסוח אחר לאמור: "מודל האזרחות הרפובליקני מזכיר לנו שערכם של מוסדות חירות המובטחים בחוקה משתווה למה שעושה מהם אוכלוסייה שרגילה לחירות פוליטית, ושסיגלה לעצמה את פרספקטיבת ה"אנחנו" של פרקסיס ההגדרה העצמית...משום כך עומדים הקומוניטריסטים על כך שהאזרח צריך להזדהות "באופן פטריוטי" עם דרך חייו" (עמ' 42).

דומה שההיסטוריונית עוז-זלצברגר כותבת מהרהורי ליבה כשהיא כותבת הפסקה הבאה: "מה מציע הברמס של 1992 לקורא הישראלי של ראשית המאה העוקבת? אולי הזדהות עם הדגש ההברמסי, שהוא גם דגש יהודי מאוד וישראלי מאוד, על שיחה ציבורית אינטנסיבית כיסוד לחברה אזרחית" (עמ' 25).

כידוע בישראל אין חוקה. ישראל אינה מוגדרת כלל כרפובליקה. אין האזרחות משותפת לכלל אזרחי השונים במעמדם מדרך השגתה, שבות או ישיבה. למעשה האינדבידואל היהודי באשר הוא הינו הריבון היהודי הקובע למדינה שעליה לקבל אליה, ולמעט מקרים יוצאי דופן, אין המדינה יכולה למנוע ממנו להחליט אם בה הוא יהיה אזרח.

עוז-זלצברגר כותבת עוד ש"הפטריוטיות של אזרחיהן תתייחס להוויה משותפת שאיננה תלויה במוצא או בתרבות" (עמ' 26). ובהקשר זה תוך דיון על "אזרחות עולם" היא כותבת כלהלן: "מה זיקתה של מדינת ישראל להתפתחויות אלה? האם קיומה מפריך את טענת הברמס בדבר מדינת לאום, או שמא טיעוניו של הברמס מערערים את נוסחת השילוב הישראלית של יהדות עם (או מעל) דמוקרטיה? יקרא הקורא וישפוט"(עמ' 26).

יקרא הקורא וישפוט, הבאמת אתנוקרטיה חסרת כל ממד רפובליקני, בה מובחנים האזרחים על פי דרך השגתם האזרחות ושבה החינוך לפטריוטיות הומר לחינוך ליהדות  - יכולה לעלות בקנה אחד עם המודל של הברמס?!

השיח הרב תרבותי בישראל המתעלם מאי היותה מדינה ליברלית תחוקתית יכול להיות נשכר מהערת הברמס על ארה"ב ושוויץ שבהיותן חברות רב תרבותיות  – "יכולות להוות דוגמה לכך שתרבות פוליטית שעקרונות חוקה היכו בה שורש אינה חייבת כלל להישען על מוצא אתני, לשוני ותרבותי משותף" (עמ' 43. בהמשך הברמס  מבחין בין ארה"ב לשוויץ בציינו שהראשונה היא "חברה רב תרבותית מאוחדת על ידי תרבות פוליטית זהה ושפה יחידה (לפי שעה) עמ' 47).

על רקע הברקזיט של בריטניה, ועליית מפלגות הימין הקיצוני באירופה המערבית מעניין לבחון את ראיית הברמס ההיסטורית את האירופאיות. במאמרו הוא משווה את ארה"ב (כפי שצוין בפסקה הקודמת) לאירופה שתהיה "מדינת לאומיים רב לשונית" תוך שהוא מביע תקווה שאירופה "דומה יותר למדינה פדרטיבית מאשר לפדרציה של מדינות בדידות בעלות ריבונות חלקית, תצטרך התאחדות זו לשמור על מאפיינים מסוימים של אירופה של המולדות נוסח דה גול"(עמ' 47).

הבעיה הינה ש"המרחב ציבורי הפוליטי נותר על כה מפולח לארצות הלאום. לפיכך עולה השאלה, האמנם האזרחות אירופאית יכולה להתקיים בכלל. בכך איני  מתכוון רק לאפשרויות של פעולה קולקטיבית – פוליטית חוצת גבולות, אלא גם  לתודעה של "מחויבות לטובת הכלל באירופה" (עמ' 47-48). מכאן גם התקווה "אולם בעתיד עשויה לצמוח מן התרביות הלאומיות השונות תרבות פוליטית משותפת. ייתכן שתיווצר ההבחנה בין תרבות  פוליטית משותפת ובין מסורות לאומיות באמנות, בספרות, בהיסטוריוגרפיה, בפילוסופיה וכיוצא בזה" (עמ' 57).

דומה שהתקופה כיום אינה מעידה על כיוון זה דווקא, הגם שמאידך שבחסות המעטפת האירופאיות תיתכן פרישת מדינות ממסגרות קיימות (סקוטלנד, קטלוניה ועוד) ובמסגרת האירופאיות.

מאמרו של הברמס בנוי דידקטית ולקראת סופו הוא מסכם את הדיון שפיתח בחמישה מהלכים. הראשון נסב על "התחייבויות מיוחדות (ש)הן דבר שיש לאנשים מסוימים כלפי אנשים אחרים... אנו משווים לנגד עיננו בראש וראשונה חובות פוזיטיביים בלתי מוגדרים, מהבחינה הזו שהם דורשים מידה מסוימת, אך בלתי מוגדרת, של תרומה וסולידריות, התגייסות ותשומת לב" (עמ' 62,63). המהלך השני מבקר תפיסה אינסטרומנטלית של קשרים אינטרסובייקטיביים "לטובת מודל שלפיו חובות מיוחדת אינן מוסברות מתוך כדאיות הדדית של תן וקח בין בני קולקטיב, אלא מתוך מאמץ תיאום של חלוקת עבודה מוסרית שכינונה ריכוזי"(עמ' 64).

 המהלך הבא הינו מהלך מוסרי הנסמך על "מסך הבערות" של רולס ומכאן "היבטים של מוצא, שפה וחינוך – או אפילו "התפקדות לקהילת תרבותה" של ארץ ההגירה, כמו במקרה של "הגרמנים בפוטנציה"...- לא יכולים להעניק יתרון בהגירה או בהתאזרחות" (עמ' 67).

המהלך הרביעי הינו המהלך שתואר בהרחבה עד כה, באשר צורת החיים הפוליטיים "מהווה הקשר פוליטי- תרבותי שבו אמורים להית מיושמים חוקי היסוד האוניברסליסטיים של החוקה, שכן רק אוכלוסייה הרגילה  לחירות יכולה לקיים מוסדות של חירות" (עמ' 68).

המהלך הרביעי מסתיים בציטוט (מיד אחרי קודמו) לאמור "זו הסיבה שמיקל וולצר (ליברל רב תרבותי-י.ב. ) סובר שהזכות להגירה אינה זכות בלתי מותנית, והיא מתחילה להיות מוטלת בספק כשהיא מתנגשת עם זכותה של ציבוריות פוליטית לשמור את צורת חייה ללא פגע. לפי תפיסתו, זכות האזרחים להגדרה עצמית כוללת את הזכות להחזיק בצורת חייהם" (עמ' 68).

במהלך החמישי מבהיר הברמס  שטענת ולצר חופנת שתי קריאות של ולצר "בקריאה הקומוניטריסטית יש להטיל מגבלות נורמטיביות נוספות על הזכות הליברלית להגירה. אל המגבלות  הפונקציונליות ...צריכות להיווסף מגבלות שיערבו למסד האתני-תרבותי של צורת החיים שעל הפרק". ומיד מוסיף הברמס המשפט הלא ברור הבא :"הטיעון זוכה בכך למשמעות פרטיקולריסטית, אשר לפיה האזרחות אמנם אינה כרוכה בזהות לאומית, אך היא כרוכה בזהויות מסוימות שקבלו את צביונן במהלך ההיסטוריה" (עמ' 68-69).

באלו זהויות מדובר? האם חוץ מהזהות הלאומית כזהות תרבותית פרטיקולרית, יש עוד זהויות שיש לכרוך בהן את האזרחות?

הברמס מצטט את הרמן רוברט ון גונסטרן שברוחה של חנה ארנדט גורס ש"האזרח המיועד חייב להיות מסוגל ונכון להיות חבר בקהילה היסטורית ספציפית זו, בעברה ובעתידה...זו דרישה  לידע של השפה והתרבות ולהכרה באותם מוסדות המעודדים שעתוק של אזרחים המסוגלים לשיפוט אוטונומי ואחראי"(עמ' 69).

 הברמס מזדרז לבקר את מיומנות אזרחית זו וגורס שיש להבינה "באופן אחר לחלוטין , הינו ברוח אוניברסליסטית, מרגע שציבוריות הפוליטית עצמה מיישמת חוקה של עקרונות אוניברסליים (טענה המתכתבת עם תפיסת החוקה של קאנט-י.ב.). זהות הציבוריות הפוליטית, שאסור שתיפגע גם בשל הגירה, תלויה בראש וראשונה בעקרונות משפטיים שמעוגנים בתרבות הפוליטית, ולא בכוליות של צורת חיים אתנית-תרבותית ייחודית. (טענה הדורשת הסבר לאפשרות קיומה !-י.ב.). לפיכך יש לצפות מאזרחים חדשים שתהיה להם המוכנות לקבל על עצמם את התרבות הפוליטית של מולדתם החדשה, מבלי שיצטרכו לוותר בשל כך על צורת החיים התרבותית של מוצאם" (עמ' 70).

היתכנותם של חיים כאלו בארץ הגירה היא שאלה הראויה לבירור.

הברמס מצטט מיוסף קארנס (Carens) הטוען ש"בחברה ליברלית ההתחייבויות והמגבלות צריכות לעלות בקנה אחד עם עקרונות ליברליים. הגירה פתוחה תשנה את אופי הקהילה אך לא תותיר את הקהילה בלי אופי"(עמ' 70).

בסיכום מאמרו (ובניגוד למגמה המשתלטת כיום בעולם המערבי) הוא כותב -"המדינות האירופאיות צריכות להגיע להסכמה על מדיניות הגירה ליברלית...הזכות הדמוקרטית להגדרה עצמית כוללת לבטח את הזכות לשמר את התרבות הפוליטית, המהווה את  הקשר הקונקרטי שבו זכויות האזרח נתונות. אולם היא איננה כוללת זכות להשלטת צורת חיים תרבותית פריווליגית (תוצאת רפובליקניזם אגרסיבי-י.ב.). ...במסגרת החוקתית של מדינת חוק דמוקרטית יכולות צורות חיים מגוונות להתקיים זו לצד זו בשוויון זכויות. אולם הן מוכרחות להיות חופפות זו לזו בתרבות פוליטית משותפת שנשארה פתוחה, מצדה לסימולציות מצד צורות חיים חדשות (ומכאן, בצעידה אחר קאנט). בנוסף, רק אזרחות דמוקרטית שאינה מסתגרת בייחודה יכולה להכין את הדרך לסטטוס אזרחות העולם, הלובש כבר היום  צורה בהתקשרויות הפוליטיות חובקות העולם" (עמ' 71).

קשה כיום למצוא מדינה המגדירה עצמה כדמוקרטיה או אף דמוקרטיה ליברלית, שהיא כה רחוקה מתפיסת הברמס ומחזונו כמו ישראל. בישראל האזרחות היא למעשה תחפושת משותפת של בעלי מעמד שונה בהתאם להיותם יהודים או לא (ותלות סוג יהודיותם). אל הלאום ההיגמוניאלי במדינה ניתן להצטרף לא בהתאזרחות אלא בהמרת דת, שהיא כשלעצמה אנטי דמוקרטית. מעל לכל, לאום אזרחי העולה מכל טענה של הברמס - איננו  כלל לגיטימי או מוכר בישראל.

תגובות

יישר כח ותודה ליוסי ברנע

על מאמר מעולה מאתגר מרחיב דעת מעורר מחשבה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע