אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הדוקטור היווני מירושלים / אתי שחר


הדוקטור היווני מירושלים / אתי שחר

הדוקטור היווני מירושלים / אתי שחר

השנה היא 1966, המקום הוא ירושלים. רחלי, נערה בת 17 העומדת לפני סיום לימודיה, עוקבת אחרי דמות חריגה בנוף המעוררת את סקרנותה. אלכסנדר אפקלידס, בן 60, צועד ברחוב עמק רפאים, לבוש חליפה מחוייטת, אוחז מטרייה, כשידיו עטויות כפפות לבנות.

מה סיפור חייו? מה מסתתר מאחורי חלונותיו המוגפים של ביתו המסתורי? התמזל מזלה וזלמן, בעל חנות מכולת שאתו היא מתיידדת ושנעשה לה כעין סב, מבקש ממנה להשליט סדר ולזרוק את תכנו של מחסן החנות המוזנח בו הושמו חפצים וגרוטאות שהגיע הזמן להיפטר מהם. רחלי מגלה במחסן מחברת המכילה רומן: הרופא האהוב – מאת האחות שרה בן אברהם, 1964. שרה שזקנה ונמצאת בבית הורים מקווה להוציא לאור את ספר זכרונותיה לפני לכתה מהעולם.

רחלי שוקעת בקריאת הרומן ונחשפת לתולדות משפחתו של אלכסנדר אפקלידס ושתי אחיותיו שאביהם היה הרופא היווני מירושלים, ד"ר פוטיוס אפקלידס. זה הגיע לעיר כדי לנהל את בית החולים העירוני ובמסירות אין קץ הוא מתמודד עם בעיות חמורות של חוסר תקציב, חוסר הגיינה, מחלות ומגפות. המוות הוא עניין יומיומי וד"ר פוטיוס נעים ההליכות מקדיש את חייו כדי לטפל במצוקות החולים. וכשם שהיה מסור לעבודתו, כך היה מסור לשלושת ילדיו ושימש להם כאב וכאם.

הרומן נע בין שתי תקופות. ההווה של הספר מתחיל ב-1966 ומסתיים ב-1987. העלילה שבה הוא עוסק ברובו מתרחשת בתקופת השלטון העותומני, החל מ-1908, ומבוססת על מחקר בן ארבע שנים של אתי שחר על ירושלים והקהילה היוונית בה.

רחלי קוראת את הרומן של האחות היהודיה הצעירה שרה מבית החולים המספר על הדוקטור היווני מנקודת מבטה של הכותבת שעבדה אתו והייתה מאוהבת בו בסתר. הרופא היה מודע לאהבתה אליו אך העדיף להשאיר את יחסיהם בתחום האחווה. הוא רחש לאחות המסורה והמקצועית ידידות, חיבה, הערכה וכבוד בלבד. בביקוריה במכולת של זלמן, רחלי שומעת מפיו בשקיקה את סיפוריו על הדוקטור היווני ומשפחתו וכך מקבלת נקודת מבט שנייה על אותו סיפור. והמספרת, שכתבה את הספר בגוף שלישי, מביאה לקורא גם את תחושותיה והרהוריה של רחלי עצמה, שמצליבה כאמור את שתי גרסאות הסיפור להן היא נחשפת, בכתב (המחברת הכתובה שמצאה במחסן המכולת) ובעל פה (שיחותיה עם זלמן, בעל המכולת). כמו כן משרטטת המספרת יודעת הכול את קורותיה של משפחתו של הרופא היווני תוך התמקדות בחייו של הבן אלכסנדר. שני צירי זמן אם כן ושלוש נקודות מבט.

זהו רומן היסטורי מרתק לאוהבי ירושלים ולאוהבי אדם. אם אחד מתפקידי הספרות הוא להביא את קוראיה להומניות, נאורות, חמלה, פתיחות וסובלנות, לגרום להם להיות טובים יותר, הרי ספר זה ממלא את הייעוד.

החוט המקשר בין גיבורים רבים בספר מסוכם במשפט "אין אהבות שמחות". ד"ר אפקלידס נשא לאישה צליינית צעירה ויפהפיה, מריה, בה התאהב ממבט ראשון ונולדו להם שלושה ילדים: הלן, קליאו ואלכסנדר. אך עם הולדתו של האחרון, שינתה אשתו של הרופא את התנהגותה, הפכה עצבנית וחסרת סבלנות ועזבה את הבית ואת הילדים בעקבות מאהב. שנים רבות תהה הרופא על הסיבות לעזיבת אשתו ונותר לבדו כיוון שחשש מפגיעה נוספת בו ובילדיו. התאהבותו השנייה, באלמנה מוסלמית, רזלה, שהגיעה לבית החולים עם בתה החולה, מפיחה בו חיים חדשים. לאחר פגישתו עם רזלה, בערבית "איילה", לבנת העור וסגולת העיניים, הרופא הבין פתאום שחייו חלפו להם בלי התחדשות ובלי שמחה והוא חש מיאוס מהאחריות הכבדה הרובצת על כתפיו. מימוש האהבה עם רזלה היה כמו הגעה לגן העדן האבוד. חייו קיבלו שוב משמעות ורוגע והוא תכנן את אירוסיו עם בחירת לבו, למרות הדתות השונות. אך רזלה נדבקה כנראה מבתה שהחלימה מטיפוס הבהרות ונפטרה היא עצמה. הרופא נותר הלום צער, המשיך במאבקו נגד המגפה שבה, בסופו של דבר, נדבק גם הוא ונפטר. הינה דבריו לשלושת הילדים כשהרגיש ששעתו קרבה:

 "אני באתי לארץ בגלל שהיו חסרים רופאים בארץ, לא חשבתי שאשאר... אבל זה היה הגורל. הגורל האכזר השאיר אתכם בלי שאימא שלכם תהיה אתכם ותטפל בכם... לא רציתי לפרק את המשפחה. רציתי להיות נאמן... גם לבית וגם לבית החולים. אבל היה קשה. תסלחו לי. אתם תמיד בלב שלי. כל הזמן רציתי שיהיה לכם טוב. הייתי אומלל בעצמי, חשבתי על העבודה יותר מדי וזה היה גם על חשבון הזמן שלכם. אפילו לא הצלחתי בכל מה שרציתי בעבודת הרפואה... רק ספר אחד כתבתי... רציתי לכתוב עוד על הרפואה שאני חושב... הרבה אנשים לא יכולתי להציל. כשחשבתי קצת עליי וקיבלתי במתנה את... האהבה שלי... רזלה!... גם על זה נענשתי..." (עמ' 281).

ד"ר פוטיוס נפטר ב-7.5.1916 בגיל 52 והמחברת מצטטת כתבה מעיתון "חירות" שהודיעה על מותו, ספדה לו וחלקה לו כבוד. ניכר שאתי שחר כיבדה מאוד את האמת ההיסטורית.

שתי בנותיו של הרופא לא זכו אף הן באהבות שמחות. ואלכסנדר, חייו נהרסו כליל, משום אהבתו שנקטעה לאלמנה יהודיה יפהפיה, אגי. אגי, אם לבת, החזירה לאלכסנדר אהבה אך אמה, היסטרית ומניפולטיבית, התנגדה בכל תוקף לנישואיה של בתה עם "גוי" וקרעה אותה מאהובה בתואנה שכל הנוצרים  אנטישמיים. אגי שהייתה לא פחות ולא יותר גם היא עצמה בתו של "גוי". מזימתה של האם להכשיל את האהבה העזה בין בתה לאלכסנדר, מורה יווני לשפות בברליץ, הצליחה. היא שלחה את בתה לאמריקה, שם התחתנה ללא אהבה, והקימה שוב משפחה. בעלה הראשון ובעלה השני היו שניהם אנשים טובים אך חייה אתם לא היו שמחים ומלאים. אהבתה הייתה נתונה דווקא לאלכסנדר, בן דת אחרת שהיה אגב חילוני. לאלכסנדר לא מפריע כלל השוני באמונות. להפך, ילדיהם ייהנו משני העולמות, מהחגים מכאן ומכאן, ימצאו חיבור בין שתי הדתות בזכות האהבה הגדולה. אפשר להפוך חיסרון ליתרון.

אך האופטימיות של אלכסנדר לא ניצחה והפרידה מאגי הותירה אותו כרוח רפאים. וכך מספר זלמן לרחלי על הפגישה בין אגי לאלכסנדר כשזו חזרה למכולת אחרי מלחמת העצמאות כדי לדעת אם התחתן לפני שמת (אמה שיקרה לה וסיפרה לה שהוא התאבד):

"אחרי זמן רב שאגי התאבלה עליו, הסכימה לשידוך שדוד שלה סידר לה, היא סיפרה לי על חייה העצובים עם איש טוב, אך לא הייתה אהבה ביניהם. היא ידעה שריכלו כאן עליה ועל אלכסנדר, לכן סיפרה לי בלי להסתיר את אהבתם. להגיד לך את האמת, אף אחד לא ידע מה באמת היה ביניהם. היא יצאה בוכייה, יצאתי והסתכלתי עליה הולכת לכיוון הבית שלו. הוא בדיוק הופיע ברחוב, תמיד בשעה הזו יצא לטיול קצר. הוא הסתכל עליה כאילו הייתה רוח רפאים, וגם היא הביטה בו. ראיתי אותו עומד רגע והייתי בטוח שהוא ידבר אתה, אבל הוא לא ניגש, לא דיבר, חזר אחורה והלך מהר כמו מישהו שבורח משדים." (עמ' 199).

העבר ההופך למערות קבורה קפואות בתוך הנפש מקבע את הנושא אותו באופן שלילי זה כמת-חי ודן אותו לחיות חיי אבל קודרים. אלכסנדר לא סלח לאמו על שעזבה את הבית ולא סלח לאגי על שלא נלחמה על אהבתם. אגי הייתה בטוחה שהוא כבר לא בין החיים אך אלכסנדר הנוקשה לא היה מוכן לדיאלוג. וגם עוד קודם, אחרי שאהובתו עזבה אותו בעל כרחה, המשיך בקו של זעם וטינה. מוטיב רוחות הרפאים המאפיין את אלכסנדר מתחבר למיתוס שנוצר סביב הקמתו של בית החולים. אנשים האמינו שמתחת לבית החולים היה קבור שייך, איש קדוש. על הבניין שבנו על קברו נפלה קללה. משפחה נוצרית עשירה חיללה את המקום ובנתה שם בית. העונש לא אחר לבוא. בן המשפחה נפטר ביום שבו היה אמור להתחתן. אמו הושיבה אותו מת בכיסא, רקדה אתו ולאחר מכן מתה גם היא. פועלים שעבדו בבניין מתו גם הם. אף אחד לא רצה יותר לגור שם עד שהמושל החליט שהמקום יהפוך לבית חולים (עמ' 159). מעניין לציין את הקשר הניגודי בשפה העברית בין רפואה ורפאים. בית החולים הוא מקום של התחזקות וריפוי מצד אחד (נרפא – התחזק), של רפיון ורוחות רפאים מצד שני (רפה – נחלש).  

עם זאת, אלכסנדר הוא אוהב שפות ותרבויות, משורר רגיש, איכפתי לסבל הזולת, מסייע, דמות אצילית, שמשנה את התייחסותה בסוף חייה. חייו של אלכסנדר קשורים לחפצים ודוממים, מואנשים - בובה, צעיף, פסל של אריה, ספסל - המסמלים את שלביהם. ובהקשר זה, הינה קטע חזק במיוחד מתחילת הספר שבו אלכסנדר המזדקן מחליט להתפטר ממשרתו בברליץ:

כשחצה את גן העצמאות התיישב על ספסל בצל עץ לרגלי ברוש שהצל עליו מעט. הוא הביט במושב העץ הבלוי, בעומק חריציו הכהים, בסדקי הזמן ההולך וכלה. לרגע חש הזדהות אתו. האם הספסל מזדהה עם מי שנח בחיקו? הוא התנחם במחשבה, שהספסל אגר רגשות מאנשים רבים, שמחה וצער, אהבה ושנאה, ויוכל להכיל גם את כאבו שלו. גופו ונשמתו של אלכסנדר נגדשו ביגון ובכאב, והוא התמסר אליהם ולא אפשר לעצמו לשמוח. הוא תהה אם יוכל להשאיר את כאביו בספסל, להוסיף לו חריץ אחד או שניים ולשחרר את גופו מהזעם האצור בו." (עמ' 74).

ספר זה, רומן היסטורי, סיפורה של משפחה יוונית מיוחסת ואצילה בירושלים, ריתק אותי מתחילתו עד סופו. ספר קריא, הומני, נאור, פתוח, כתוב בבהירות, בגובה העיניים, לעתים בתום מלבב, שופך אור, בלי עמל, על ההיסטוריה, הגדולה והקטנה, של ירושלים, על הקהילות השונות שחיו בה ועל הקשרים ביניהן. הגורל האישי של הדמויות קשור לשיוכן לקהילה זו או אחרת, לדת זו או אחרת. מכשולים אלה הרסו חיים לא מעטים, לשווא, כפי שמתארת אתי שחר. האם דת האהבה לא חשובה יותר מדתות אחרת?

הגיבורים מהרהרים בעוד גורמים שהשפיעו על חייהם. האם גורלנו הוא תוצאה של הורים אומללים? תוהה אלכסנדר בערוב ימיו כשהוא חושב בחמלה לא רק על עצמו כי אם גם על שתי אחיותיו שגם הן לא הקימו משפחה ולא השאירו צאצאים. אביו התאהב באלמנה מוסלמית עם ילדה והוא התאהב באלמנה יהודיה עם ילדה. אביו נפרד מאהובתו בגלל מותה במחלה והוא נקרע מאהובתו כי לא היה יהודי כמוה. מעבר בינדורי, תורשה, אירועים חיצוניים כגון מלחמות ומגיפות, הרומן מעורר מחשבות על חירות האדם המוגבלת בעיצוב חייו, כפי שהיה רוצה. וכמו צליל של אופטימיות במצעד הדמויות הלא מסופקות ניצבת רחלי הדעתנית והפעילה שהתחתנה, שהקימה משפחה, שקשרה קצוות פרומים, שהוציאה ספרים לאור, שהחיים האירו לה פנים, שהגשימה את חלומותיה. ויש לי מין תחושה מרנינה שברחלי יצקה אתי שחר לא מעט מעצמה.

תגובות

ועוד על בית החולים והרופא היווני

בערך פוטיוס אפקלידס בוויקיפדיה אפשר ללמוד עוד על הנושא.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%99%D7%95%D7%A1_%D7%90%D7%A4%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%A1

במאמר של זלמן גרינברג יש עוד תכנים מרתקים. ואני שמתעניינת במיתוסים וטקסים נרעשתי לקרוא את העדות המפורטת בדבר ריקוד האם בחתונה של בנה שאתי שחר מזכירה אותו בספרה.

תודה למיכה כרמון שהסב את תשומת לבי להפניות בערך בוויקיפדיה. גם הוא כתב על הנושא באתר המשפחה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן