אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אהרון דוד גורדון: בין האישיות לפילוסוף (חלק א)


התמונה של קובי דנה
א.ד. גורדון

פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים... א.ד. גורדון

מבוא – בין גורדון האישיות לגורדון הפילוסוף

"במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים"[1], כך כתב החלוץ הציוני וההוגה היהודי מחלוצי העלייה השניה באחת מרשימותיו האחרונות טרם עצם עיניו בפעם האחרונה בשלהי חודש שבט-פברואר 1922. בדורנו, 95 שנים בדיוק לאחר לכתו של א.ד. גורדון, ישנה התעניינות הולכת וגוברת בכתביו מקרב ציבורים מגוונים, ואף במסגרת תרבות הלימוד הבית-מדרשי-המודרני שהלכה והתפתחה בשנים האחרונות בישראל, מציינים את יום השנה ללכתו בימי לימוד מיוחדים המוקדשים לקריאה בכתביו ובמשנתו על שלל היבטיה. אליעזר שביד מציין בספרו 'לבירור רעיונו של אהרון דוד גורדון מיסודו' שפורסם לא מכבר, כי ה"התעניינות הגוברת במשנתו הביקורתית" קשורה גם ל"התעוררות המחאה החברתית על המדיניות הנאוקפיטליסטית של ממשלות ישראל", וכי היא בולטת וניכרת בעיקר "בקרב צעירים חניכי תנועות הנוער בארצנו". שביד מציין גם שהבנת משנת א.ד. גורדון "יכולה לסייע בהבנתה של המציאות הכלכלית, חברתית, הלאומית, הפוליטית והתרבותית של עם ישראל, של מדינת ישראל ושל תרבות המערב בזמננו"[2]. מאידך, יש המתמקדים בהיבטים נוספים של משנתו יותר מאשר בהשלכות הכלכליות והחברתיות הנובעות ממדיניות ממשלתית שלהן ניתן למצוא סימוכין במשנת גורדון תוך השוואה שבין המטריאליזם המרקסיסטי בן זמנו, "המבטל את המפגש עם הרוחני", בו דגלו החלוצים שסבבו את גורדון ועמם היה לו פולמוס חריף על כך; לבין המטריאליזם הקפיטליסטי של ימינו, אשר "נותן מקום למפגש עם הרוחני, אך הופך אותו למוצר מדף סחיר, ולעתים אף לפס ייצור המיועד למכנה משותף רחב כלשהו."[3] אלו גם אלו אינם מצויים בסתירה אלא נובעים בסופו של דברים ממהות אחת שעומדת ביסוד הגותו של גורדון, הקשר שבין ההכרה לבין החוויה, שבין השכל ובין השכל הנעלם, וניתוק האדם מהטבע הממשי ומהטבע שבו. עוד נשוב ונדון על כך בהמשך.

ההתחברות המחודשת לכתבי גורדון נובעת כנראה גם בשל שאלות שאתגרי התקופה מציבים בפני בני דורנו, והחיפוש אחר תשובות בכתבי היסוד של מייסדי החברה הישראלית – כיצד ראו את ישראל העתידית? מה היו הערכים לאורם פעלו האבות המייסדים שצלחו דרכם בדרך החתחתים בימי התוהו של המאה העשרים? אך התחברות זו נובעת, כנראה, גם מהשאיפה להשראה ל"יצירה מתחדשת ובלתי פוסקת מתוך התחדשותו התמידית של הטבע. הטבע מחדש בכל רגע מעשה בראשית וגם האדם היה יכול לחיות כך"[4], או במילים אחרות, רצון לחיות קצת 'אחרת', מתוך תחושה שמשהו בחיים התלושים של החברה המודרנית המתועשת, ההמונית והמנוכרת הגיעו למבוי סתום ועלינו לחפש דרכים חדשות על ידי שילוב ידיים ושיתוף פעולה אנושי כדי לפלס נתיבות לאורחות חיים שיענו על צרכיו החומריים של האדם בן זמננו מבלי שיקפחו את הנטיות והכמיהות הטבעיות והמהותיות של החיים האנושיים, שהם על-זמניים, תוך שיתוף פעולה עם הסביבה. ההתעניינות בגורדון, אפוא, נובעת לא רק מכתביו אלא גם מאישיותו ומה שהוא ייצג בזמנו וגם בימינו.

גורדון, כפי שמצטייר לנו, הוא דמות דואלית, מצד אחד הדמות האישיותית ולה עוצמה רבה לא פחות מכתביו – האדם המגשים בחייו, הוא אחד הדברים החשובים בהגותו, רוח האדם היא המשפיעה, אם כי גורדון לא מזלזל בחלקו של החומר בהווייה, שכן אצל גורדון "החוויה וההכרה מהוות זו את זו, מפרנסות זו את זו ומשלימות זו את זו"[5] אך בכל זאת הוא מלמד אותנו כי "יותר משאנחנו זקוקים בארץ ישראל לידיים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות." וזאת הוא הראה היטב בעצמו כשהוא נאה דורש נאה מקיים. ומנגד, יש לנו את גורדון הפילוסוף, בעל הרעיונות המרתקים אשר ניזון הן ממקורות יהודיים והן מהספרות העולמית, והשילוב הזה יוצר מרקם פילוסופי שניחן בהרמוניה ומציג לפנינו פילוסופית חיים מקיפה החולשת על כל תחום ותחום בחיי היומיום הפרטיים של היחיד, שנתפס כחלק עצמאי מתוך כלל טבעי אשר נותן את הדגש על הגשמת היחיד מבלי לגרוע מהגשמת הכלל אליו הוא משתייך, זוהי לאומיות טבעית הומאנית שאינה בולעת את היחיד ומדכאת אותו אלא מהווה מסגרת שייכות משפחתית רחבה המעניקה לו מרחב להגשמה עצמית מבלי לסתור את טובת הכלל. לכן החיבור לכתבי גורדון בדורנו נובע גם מתוך חיפוש אחר תשובות לאתגרי הזמן, שלהם ניתן למצוא בכתביו מענה, וגם מתוך חיפוש השראה שהתגלמה באישיותו שהגשימה הלכה למעשה. עבור החלוצים הייתה הדמות האישיותית לא רק השראה אלא גם נחמה בתקופה שכה נזקקו לה.

על כן, מאמר זה יתחלק לשני פרקים. הפרק הראשון יעסוק באישיותו של גורדון ודמותו כפי שהצטיירה בעיני החלוצים והחלוצות שהכירוהו, יחד עם תיאור מהלך חייו שהוא מהותי להבנת התפתחות רעיונותיו – שהיו קשורים ישירות להווייתו האישית וחוויותיו. והחלק השני יעסוק ברעיונות גורדון הפילוסוף, עם דגש על ההכרה הבסיסית של הגותו – בין יחיד לכלל ובין האוניברסלי ללאומי, שורשי מצוקת האדם המודרני ותלישותו מהטבע, 'שני מיני ההשגה' - הכרה (השכל) מול חוויה (השכל הנעלם), עקרון העבודה העברית והזכות על הארץ (היסטורית מול הזכות המוסרית הנקנית ביצירה).

פרק א': גורדון האישיות

לדמותו של א.ד. גורדון

יוסף אהרונוביץ, עורך 'הפועל הצעיר', העיתון שבו פרסם גורדון את מאמריו הידועים, כתב במאמר הספד על גורדון שלוש שנים בלבד לאחר מותו כי גורדון "בחייו, על כל פנים בשנות חייו הראשונות בארץ ישראל, השפיעה הטפתו האילמת, עבודתו וחייו בעבודה, לאין ערוך יותר מאשר הטפתו בכתב. למאמריו ניתן בזמן הראשון הערך לא ל'מה' שבהם כי אם ל'מי' – גורדון כתבם, ולפיכך כל מילה קדושה, כי הרי הוא היחיד המקים נאה בעצמו מה שדורש מאחרים. [...] זוכר אני על כל פנים שבדמיוני על דבר נסיעתי אני לארץ ישראל נכלל גם גורדון בין שאר הדברים המקסימים ומושכים לארץ. על ידי איזו צרופים משונים מימי הילדות נקבעה משום מה מהותו בדמיוני לא כאדם, כי אם כדבר, כעין 'כותל מערבי'. [...] במשך כל שמונה עשרה השנים שהכרנו את גורדון בארץ ישראל, לא חלו כל שנויים בהבעת הפנים שלו; הוא תמיד היה מרוכז בתוך עצמו, חי חיי מחשבה אינטנסיביים, על פניו שפוך עצב נורא ומעיניו נשקף צער העולם. יחד עם זה היה הוא, לפחות במחצית הראשונה של חייו בארץ ישראל, איש 'שמח' מאוד, או אולי 'משמח'. הוא ידע לרקוד עד כלות הכוחות, עד כדי התפשטות הגשמיות [...] לגמרי לא ברור לי, אם אפשר לכנות את מצבי רוח אלו שלו בשם שמחה. ברקודיו היה מעין עבודת אלהים יותר מאשר שמחה, זו הייתה מין 'שמחה עילאה' על פי הטרמינולוגיה של החסידות. על כל פנים העצב שעל פניו לא רק שלא סר מעליהם בשעת הרקודים, אלא שהיה מתבלט יותר ויותר בכל שרטוט ותנועה והבעה שלהם. [...] הוא גם התקין והתאים איזה שירים ומנגינות לרקודים בז'רגון ובעברית, שהשתמשו בהם הרבה בשנים הראשונות. והמנגינה, בייחוד כשיצאה מפיו, הייתה כה עצובה, שבמקום לרקוד היה הרצון לבכות. לי תמיד היה הרושם, שהתפרצויות 'שמחה' אלה הן או תוצאות מלחמה פנימית קשה בייאוש המקנן בלבו, או אמצעי לגרש את הייאוש מלבות אחרים."[6]

חלוצים אחרים בני הדור, שהכירו את גורדון מקרוב ופגשוהו בחייהם כתבו דברים זהים. ברל כצנלסון למשל כתב בהספדו על גורדון בעשור לפטירתו כי "עשר השנים שעברו מיום פטירתו של א.ד. גורדון לא הפיגו את קסם הנשמה הדגולה. חידת פלאים היה לקרובים ונס לדור. אנשים שישבו איתו תחת קורת גג אחת, חרשו בניר אחד וראו יום יום את הליכותיו בבית ובשדה – היו מלווים אותו בהשתוממות ובהערצה. פרשת חייו והתהוותו טרם סופרה. אנשים רבים ושונים ארחו בזמנים שונים לחברה עמו, אך מכל אלה אשר הוייתו קרנה להם, אשר ינקו ממעינותיו גם כשחלקו עליו, אשר שאפו את צלו גם בשעה שלא הבינו לו, אשר הביטו עליו ביראת הרוממות גם כשהתאכזרו אליו – מכל אלה טרם נמצאו בני לוויה אשר ידעו לספר מה היה להם גורדון, אשר ידעו לסכם את אשר הנחיל לדור בכתביו ובמשנתו, ויותר מזה – בחייו ובאישיותו."[7] בהמשך הוסיף כי גורדון "היה זקן החבורה, הכואב ומנחם, התובע ומוכיח, ההוגה וצופה, אשר עצם הווייתו בינינו, חייו אתנו, יש בהם משל העלאת נשמה."

ובזיכרונותיה תיארה חלוצת העלייה השניה יהודית צנטר את חג הפסח בכנרת של שנת תרע"ד (1914) כאשר גורדון הוא ש"הכניס את החג לתוקפו", כך היא מתארת את אותו ערב: "הגיע חג הפסח, ליל פסח ראשון לרבים מאתנו בארץ. א. ד. גורדון שעבד אתנו בחווה כשלושת רבעי שנה הבטיח לערוך סדר מסורתי. יום קודם הוצאנו ממזוודות החברים את החולצות הכי טובות, גיהצנו אותן לקראת החג. וביום הסדר הוצאנו סדינים, מטפחות, מכל הלובן הנמצא במזוודות החברות, קישטנו מעט את האולם, כיסינו את השולחנות בסדינים הלבנים, ערכנו את השולחן לפי חוקי המסורת. גם נרות הדלקנו והנחנו כרי הסבה בשביל גורדון, ראש הסדר, כדרך שהיו עושים בבית הורינו. אור הנרות ומראה השולחן הערוך, החגיגי, השרו באולם מתיחות חגיגית ועצב. החלו החברים להתכנס באולם. משנכנס חבר עורר בו המראה געגועים עזים, חוורו הפנים, והיה פורש לקרן זווית ודמעות נושרות מהעיניים. וכך גם שני ושלישי. לעיני כל אחד קם מראה השולחן הערוך בבית שמעבר לים, פני האם והאב ובני המשפחה המיותמים, מקומו הנפקד ליד השולחן, תפילותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. באולם רעדו המיתרים הנמתחים בלב כל אחד. החברים עמדו וישבו דוממים בפינותיהם. גורדון ישב בקצה השולחן כשידו מאהילה על פניו. כך ישבו שעה ארוכה מבלי להניד אבר. דממה עמוקה מסביב. השעה מאוחרת. גורדון הרגיש — אין כוח לערוך את הסדר, ואמר: נאכל, חברים. ניגשנו ישר לסעודה. בשעת הארוחה הישרה גורדון לאט לאט מרוח הסדר, שילב פסוקים ודברי אגדה, דיבר על ערך הפסח בכלל ועל סמל הפסח בחיינו. הוא דיבר על חיינו, סבלנו וגעגועינו. מה ערך לסבל הזה, מה ערך לגעגועים. סבל זה הוא ייעוד לנו, סבל זה הוא זכות, בזכותו נקנה לנו עולמנו. אין אנו יכולים להעריך כעת את גודל מעשנו וייעודו. הוא התחיל לזמר בשקט וכולם אחריו. וכך נכנס החג לתוקפו."[8]

עוד רבים התיאורים האלו, וזה מבלי שציינו רבים אחרים וביניהם את התכתבויותיה של רחל בלובשטיין, הלא היא רחל המשוררת, עם גורדון והשיר 'הלך נפש' שחיברה ושלחה לו. כל אחד ואחת מהם כתבו על דמות מסוימת שראו לנגד עיניהם, ומתיאורם עולה מכנה משותף אחד – מתוך הדמות הדואלית של גורדון שציינו בראשית המאמר, הדמות הבולטת העולה היא לא דמות הפילוסוף אלא הדמות האישיותית, שהתבטאה עבורם בהשראתו ונחמתו, ופחות הגותו ורעיונותיו. אדרבא, ברל אף מציין כי "גם כשחלקו עליו" הם "ינקו ממעינותיו", שהם "שאפו את צלו גם בשעה שלא הבינו לו". כלומר, מהתיאורים העולים אנו רואים דמות משולבת של אבא-סבא אשר מצד אחד דורש אך מצד שני מנחם, ועם זאת הצד הסבאהי בולט יותר מהצד האבאהי. גורדון יותר מנחם מדורש. שביד מציין בספרו המרתק 'היחיד' כי "השפעת אישיותו של א.ד. גורדון בחייו רבה היתה מהשפעת משנתו, ולאחר פטירתו כיסתה אגדת חייו גם על השפעת אישיותו".[9] זוהי "מורשת שנגנזה מאהבה" טוען שביד, "הדמות שזו ציירה בדמיונם של אנשים צעירים, שהיו אמורים להתחנך לאורה, היתה דמות רדודה ובלתי מציאותית של אדם נלהב ותמים [...] כדרך שנוהגים נערים בסבא – ילד המתימר להנחותם בעצתו: תנוח דעתך סבא, אנו נמצא דרך בעצמנו."[10] שמואל הוגו ברגמן כותב גם הוא ש"בשנים הראשונות לאחר מותו כתבו עליו בעיקר חבריו, שזכו לברכה הבלתי אמצעית של אישיותו. לכן גבר בתיאוריהם הגורם האישי, הכריעו הסיפורים והאפיזודות [...] לעומת זאת, לא שמו לב במיוחד לכתביו, ואחד מחבריו אפילו כתב במפורש: 'אודה ולא אבוש שרק גורדון האדם היה משפיע עלי תמיד ולא גורדון הסופר והוגה הדעות'."[11]

עצם השפעת אישיותו של גורדון היה בה משהו שיכול ללמדנו על עוצמתו בדור שבו נערים ונערות עזבו את בית ההורים בגיל כה צעיר לפיסת אדמה נידחת במזרח התיכון בשם רעיונות גדולים, והיו זקוקים בכל זאת לדמות מבוגרת, כזו שאפשר להסתכל עליה ולשאוב נחמה. יוסף ברץ, ממייסדי דגניה, עלה בגיל 16 לבדו לארץ וסיפר בזכרוניותיו על שנותיו הראושנות והקושי להסתגל לעבודה ולחיים הקשים, "מעודי לא עבדתי עבודה פיסית" הוא כותב, "הייתי חוזר הביתה אחרי העבודה בידיים פצועות ונפוחות ולא יכולתי לנגוע בשום דבר, ובלי להחליף את בגדי הייתי יוצא לחצר דירתי, שהיו בה עצי זית גדולים, נשען על אחד מהם ובוכה כילד... היה בבכי הזה פחד מפני קשי ההסתגלות לעבודה: שמא לא אוכל להיות פועל, והיו בו גם מגעגועים לאמא." ניתן לומר שגורדון היה מעיין נחמה עבורם, אך למעשה הוא היה יותר מזה, הוא היה השילוב שבין הבית ההוא בגלות (אותו בית שמתארת צנטר בזיכרונותיה), שמצד אחד כה התגעגעו אליו ומצד שני מרדו בו (לפחות חלקם), לבין החיים החדשים והרעיונות הגדולים שאליהם שאפו וראו בדמיונותיהם האוטופיים וסתירת הלחי מהמציאות האפרורית והקשה שנתקלו בה בארץ. גורדון היה התגלמות השניים באחד, הוא היה האב והאם המנחמת שהשאירו בבית אי שם בגולה, והוא היה החלוץ הציוני השותף לעולם הערכים שלהם, גם אם לא ממש לגמרי... הם ראו בו מה שהם רצו לראות. נדמה כי מכאן גודל השפעת אישיותו בדור ההוא.

מהלך חייו של גורדון

מעבר לתיאורים הסימפטיים ראוי שנתעכב מעט על מהלך חייו של גורדון, שכן מרבית ימיו עברו עליו לא בארץ ישראל אלא בארץ הולדתו בגולה. באמצעות הכרת מהלך חייו נוכל להבין גם את התפתחות עולמו הפנימי ולהכיר את מקורות היניקה מהם שאב את השראתו לעיצוב תפישת עולמו שהתבטאה בכתיבתו והייתה בחלוף הימים לבסיס הרעיוני של מפעל ההתיישבות העובדת בארץ.

המקור הראשוני המספר את קורותיו של גורדון הוא מאמרו של יוסף אהרונוביץ משנת 1925, שאותו כבר הזכרנו, ובין היתר התבסס על עדותה של יעל, בתו של גורדון שעלתה ארצה בעקבותיו. על גורדון נכתב לא מעט, אולם מרבית, אם לא כל הנכתב עליו, הוא בעיקר מונוגרפיות העוסקות בהיבט כזה או אחר שבכתביו ופחות ביוגרפיות העוסקות בחייו האישיים תוך בחינת רעיונותיו שהתפתחו וצמחו ישירות מתוך חוויותיו ומהלך חייו.

אהרון דוד גורדון נולד בחג השבועות של שנת 1856 בכפר טרויאנו שבדרום פודוליה, בן למשפחה מיוחסת ולמדנית שמוצאה מוילנה. הוא היה בן יחיד לאחר שארבעה מאחיו נפטרו בילדותם, וזכה לחום רב מהוריו שגידלו אותו באהבה ומסירות. על אף שנולד להורים שהשתייכו לזרם הליטאי-חרדי, אפשרו לו בהסכמה שבשתיקה לקרוא בצעירותו גם ספרות כללית וללמוד שפות נוספות, שבנסיבות אחרות, כמו אצל דמויות אחרות בציונות כאחד העם וברנר למשל, היה ננזף בחומרה. יש הסוברים[12] כי כאן נעוץ מקור ההרמוניה שבהגותו של גורדון והשלמות שלו עם ההגות היהודית המסורתית וספרות העולם הכללית, בניגוד לאחרים בציונות שחוו שבר בין העולם היהודי שגדלו בו לעולם הכללי, הרי שאצל גורדון לא היה שבר כזה.

ילדותו עברה עליו בסביבה כפרית טבעית ושם החלה למעשה נפשו להתקשר בנופי הטבע. מציין אהרונוביץ כי "בניגוד למטיפים אחרים מסוג זה, המגיעים לידי הערצה מופשטת לטבע מתוך רוב שובע בתרבות העיר עד כדי לבעוט בה, ינק הוא ממקורות חיוביים לגמרי, מתוך מגע ישר עם הטבע ויחס עמוק אליה."[13] אולם מרבית חייו הבוגרים עברו עליו בעבודה פקידותית, הרחק מהטבע. לאחר נישואיו נאלץ לקבל משרה של גזבר באחוזת הברון גינצברג במוהילנה, עבודה שנמשכה 23 שנים עד תקופת עלייתו ארצה, תקופה זו מתוארת כתקופה קשה ומצערת שהיה בה טעמה המר של גלות. מה שגם בגלל חוק המגביל את התיישבות היהודים באזור, נאלץ לגור בעיירה סמוכה וללכת זמן רב מביתו לעבודה ובחזרה כל יום. לקושי זה נוסף קושי אחר, משפחתי – מתוך שבעה ילדים שנולדו לו ולרעייתו, נותרו רק שניים, הבן יחיאל והבת יעל.

אולם לא הכל היה מר וקשה, גורדון מצא מזור בחייו החברתיים. הוא השקיע זמן רב בחינוך ילדיו, לימד אותם תנ"ך ופעל להשוואת חינוך הבנות לחינוך הבנים וביוזמתו הוקם בית ספר עברי לבנות. בעבודתו באחוזת הברון הקים ספריה לעובדים, בבית הכנסת היה נושא דרשות והרצאות על החינוך ועל חיבת ציון והתחייה הלאומית, פתח את ביתו לצעירים ונוער וקיים ערבי קריאה ולימוד משותפים. אהרונוביץ מציין כי הצעירים שהגיעו לביתו היו אומרים "כי העונג הרוחני שהם מקבלים בבית זה בערב אחד נותן להם כוח לעבוד במשך כל השבוע."[14]

שנה לפני עלייתו, ב1903, נמכרה האחוזה שבה עבד והוא נותר ללא עבודה, ובמקביל שני הוריו נפטרו בזה אחר זה. גורדון הגיע לצומת, לפרשת דרכים אישית ואחרי מחשבה ותכנון החליט – הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. לאחר הכנות עלה גורדון ארצה, מספר שנים לאחר מכן יעלו גם אשתו ובתו, אשתו לא החזיקה מעמד ונפטרה זמן קצר לאחר עלייתה. יעל לעומת זאת הייתה חלק מהמפעל החלוצי יחד עם אביה עד סוף ימיו. בשיחותיו האחרונות עם בתו יעל אמר גורדון (יעל מסרה את הדברים במאמרה ב'הפועל הצעיר', כ"א בשבט, תרצ"ב 1932 – במלאות עשור לפטירתו): "יבוא יום והאדם יעמיק חקר בנפשו, שנשארה עד היום כמעט סתומה לפניו – מפני שמחשבתו הוסחה לטבע שמחוצה לו, ובו, בטבע, ריכז את כל תשומת לבו ומרצו וגילה בו, בייחוד בדורות האחרונים, גדולות ונצורות, המצאות נפלאות וכבירות במדע ובטכניקה – בנפשו יגלה אז האדם כוחות חבויים כבירים, שיעשירו את חיי האנשים ויביאו אותם לידי התקדמות ענקית בתרבותם הפנימית הנפשית, שתשווה להתקדמותם במדע ובטכניקה." גורדון השווה, מספרת בתו, "במובן זה את האנושות כולה לאדם היחיד, שלפני הכול הוא לומד להכיר, בשחרית חייו, את העולם החיצוני, הסובב אותו, ומעולמו הפרטי יסיח דעתו, ורק בשנות הבינה, ברוכשו לו ניסיון בחיים המציאותיים הסובבים אותו, יתחיל לשים דעתו גם לנפשו, לעולמו הפנימי. בהתעוררות רבה היה מתאר לפני את עתידו הנעלה של האדם בעת שהוא ימצא ויחפור את המטמונים שבנפשו, ואיך שיפרוץ אורו הגנוז ויאיר וישפר את יחסי בני האדם עד שיגיעו למדרגה של שמים חדשים וארץ חדשה."[15]

בנו יחיאל לעומת זאת התרחק ממנו בדעותיו והקצין בדתיותו, גורדון כאב זאת אך לא היה דבר שהיה ביכולתו לעשות. לאחר עלייתו ארצה עם ראשית העלייה השניה (1904) בגיל 48, התעקש לעבוד אך ורק בעבודה פיזית חקלאית, ולמרות שניסו להציע לו עבודה פקידותית, דחה זאת מיד. החלטתו זו הייתה ליסוד הגותו ומחשבתו בארץ ישראל. הוא ראה בעבודה מעין התעלות, ולמרות גילו המבוגר קיים עקרון זה בעצמו – דבר שהביא להערכת רבים אליו. הוא חי לסירוגין במקומות שונים בארץ – ראשון לציון, פתח תקווה, עין גנים, דגניה. השפעתו הייתה בעיקר מכוח הדוגמא האישית שלו, כפי שציינו לעיל, והיא הייתה גדולה על חלוצי העלייה השנייה ובכל מקום שבו ישב הפך למרכז ההתארגנות החברתית של ציבור הפועלים הארצישראלי. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתתף בוועידת ה'התאחדות' (איחוד צעירי ציון עם 'הפועל הצעיר') בפראג (1920), ועשה רושם רב על משתתפי הועידה. כחודש לאחר שובו נפטר בתחנת חייו האחרונה שאהב, דגניה.

 


[1] א.ד. גורדון, רשימות אחרונות, כתבים כרך חמישי (בהוצאת 'הפועל הצעיר', ת"א, תרפ"ט), עמ' 230.

[2] א. שביד, לבירור רעיונו של אהרון דוד גורדון מיסודו (בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2014), ע"ע 7 – 8.

[3] עמית אלון, רוח החינוך העצמי – רעיונות מתורותיו של א”ד גורדון וערכם החינוכי לדורנו (בתוך: 'בין השמשות' יהדות ישראלית - חינוך ויצירה: אסופת מאמרים וכתבים כרך א`, בארי-מכון הרטמן, 25.12.2013), עמ' 60.

[4] א.ד. גורדון, האדם והטבע, עמ' 154.

[5] א.ד. גורדון, לבירור ההבדל בין היהדות לנצרות (כתבי א.ד. גורדון, כרך שלישי, תרפ"ז) עמ' 206.

[6]   יוסף אהרונוביץ, רשימות לתולדותיו של א.ד. גורדון (תרפ"ה, 1925), (בתוך: כתבי א.ד. גורדון, הספריה הציונית, ירושלים, 1982), עמ' 41. 

[7] ברל כצנלסון, עשר שנים לפטירתו של א.ד. גורדון (שבט תרצ"ב, 1932) בתוך: כתבי ברל כצנלסון, ד',עמ' 250.

[8] יהודית צנטר (בתוך: מוטי זעירא, 'וכך נכנס החג לתוקפו' – א.ד. גורדון כמעצב תרבות), עמ' 351.

[9] א.שביד, היחיד – עולמו של א.ד. גורדון (הוצאת עם עובד, ת"א, 1970), עמ' 7.

[10] שם, עמ' 9.

[11] ש.ה. ברגמן, משנתו של א.ד. גורדון על האדם והטבע (בתוך: אנשים ודרכים, הוצאת מוסד ביאליק, 1967) עמ' 318.

[12] שביד, היחיד, עמ' 21.

[13] אהרונוביץ, רשימות, עמ' 31.

[14] שם, שם, ע"ע 33 – 34.

[15] ברגמן, אנשים ודרכים, עמ' 330. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה