אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שבילי עולם, דרך הטוב


בריאת העולם כמתווה לחיסול הגלות ולבוא הגאולה: הגערה שגער הבורא במים מקבילה לגלות בני ישראל. רגיעת המים והצטמצמותם במקווים המיועדים להם מקבילה להרגעת שבי ציון וגאולתם

בראשית הייתה השיבולת, דהיינו, זרם מים עזים, מערבולת:

הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹהִים,  כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. (תהילים סט:ב-ג)

 מחבר המזמור אינו שרוי במים רדודים, או ליד חוף, כי אם  בלב ים סוער ושוצף, במקום העמוק והעכור ביותר. אם לא תבוא לו ישועה מהירה מאלוהים הכל יכול שבו הוא מאמין, מצב המצוקה חסר התקווה, המידרדר והולך, יסתיים במוות.

המשורר מרגיש כמו נזרק לים התוהו הראשוני שבו הוא טובע, נשאב עוד ועוד לעבר תחתיתו הבוצנית. הוא קורא לאלוהים להושיעו כי המים באים עד למקום שבו לא יוכל עוד לנשום והינה נפשו עומדת לצאת, הוא טובע בבוץ מעמקים ואינו יכול לעמוד, זרם מים שוטף, מערבל ומושך אותו לקרקעית.

אנשים החווים זעזועים מתארים הידרדרות אל תהום שחור. זהו דימוי, ארכיטיפ, שהגיע לתת המודע הפרטי והקולקטיבי ממיתוס הבריאה הקדום, או להפך. 

המצב הדרמטי בו נמצאים אנשים שעולמם נהרס בן רגע מחזיר אותם אחורה, למים הרבים, לתוהו ובוהו הראשוני שלפני הבריאה שאין ממנו מוצא, בלי התערבות כמו פלאית.

ישעיהו הנביא חוזה את פלא שיבת ציון מגלויות מצרים, אשור ובבל שכמוהן כטביעה אינסופית בין גלים סוחפים כלפי מטה, כמאסר בבור טחוב. אופן תיאור הגאולה מקביל לאופן בו תיארו לעצמם עמי המזרח הקדום את בריאת העולם:

בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. (ישעיהו כז:א)

 

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר [מנהר אשור] עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם. (שם שם:יב-יג)

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים [כבזמן הבריאה]! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת [חוצה] רַהַב, מְחוֹלֶלֶת [מחוררת] תַּנִּין! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת [מיבשת] יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים! (שם נא:ט-י)

 

המלכויות האלילייות, מצרים, אשור ובבל, משולות לים התוהו הקדום המזוהה עם חיות ענק, לוויתנים, נחשים ותנינים. אלה מגלמות מפלצות אימתניות, גלגוליו של שטן, מושא הערצתם של עובדי האלילים.

ישויות אלה מצויות במיתולוגיות של עמי המזרח הקדמון שראו בהן אלוהויות וסגדו להן.  בשעת שיבת ציון, יפלח האל הבורא את התנינים הגדולים האלה ויחבוט בשיבולת הנהר המזוהית אתם.

וזאת לפי דגם הבריאה הקדמון שבו ביתר הבורא ישות אלילית, מוצקה (רַהַב/תַּנִּין) ומימית (יָם/מֵי תְּהוֹם רַבָּה) כאחת, לשני חצאים כדי להעלות אותה לקורבן ולחצוב מגופה הענק את השמים והארץ כשמחיצת הרקיע מבדילה ביניהם ודרך גאולה מחברת אותם.

זהו הסיפור המקופל בקרבת השורשים זבח/חצב (מלבד שני עיצורים זהים, ב/ח, העיצורים השונים ז/צ מסווגים שניהם כשורקים). בתודעתם של אנשי המזרח הקדום, בריאת העולם הייתה כרוכה בטבח וזבח של ישות קדומה ממעמקי תהום שאחרי שהוכנעה בכוח, נתנה הסכמתה להפוך מרוע לאור, לייבש את ביצותיה, לחצוב את שביליה ולשמש מרחב מחייה לכל חי.

מה שקרה בעבר הרחוק, בבראשית, יקרה שוב בעתיד הקרוב, ביום ההוא, עליו מדבר הנביא. נהרותיהן וימיהן של המלכויות האליליות מייצגות את ים התוהו הקדמון שחזר לסורו. כמו שהיכה האל הבורא במים המורדים בבראשית כדי לברוא את היקום, כך יחבוט בנהרות אשור ומצרים כדי להשיב את הגולים לארצם:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר [אשור] עַד נַחַל מִצְרָיִם (...). (ישעיהו כז:יב)

חָבַט בשיכול אותיות נותן טַחַב, ממאפייני התוהו ובוהו, כשם ש-בִּתֵּר הוא כמו אנגרמה של רָטֹב. חָבַט הוא גם אנגרמה של טָבַח, רמז לטבח שעשה האל הבורא בתנין הגדול, בתוך המים – טֶבַח/תָּוֶךְ (מילים קרובות מאוד בהיגויין על אף השוני באותיותיהן הכתובות).

 השיבולת היא אין שבילים. המילה שִׁבֹּלֶת באה מהשורש ש.ב.ל  שממנו גם שְׁבִיל. ש.ב.ל, כמו י.ב.ל, שורש קרוב, פירושו הראשוני הוא זָרַם, ובהרחבת משמעות, הָלַךְ. שורש זה, ש.ב.ל, מורכב ממילת השלילה בַּל (לֹא, אַל, אֵין) שבשיכול אותיות מתהפכת ל-לֵב. בַּל הוא האַיִן, התוהו. מ-בַּל נוצרה בָּלֶה כשם שמ-לֹא נוצרה לֵאֶה. הבלות והלאות נמצאות על סף האפס והאַיִן. לֵב הוא, לעומת זאת, התחלת הכול, מרכז הבריאה, אבן השתייה שממנה נמשכה, לבלבה והגיעה לידי פריחה, כל כולה:

 בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך (וּשְׁבִילְךָ), בְּמַיִם רַבִּים, וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ. (תהילים עז:כ)

 פסוק זה, שברובד הראשון שלו, לפי הקונטקסט, מתייחס לקריעת ים סוף, רומז גם, ברובד עמוק, נסתר יותר, לנס הבריאה.

 בים, במים הרבים, חצב הבורא דרך ושביל. זוהי התחלת היקום. מלב השיבולת הוקם שביל. איך נעשה המקום היותר סוער, היותר עוין והיותר עכור למקום היותר רגוע, היותר נוח והיותר צלול, ואיך נסלל ממנו שביל, איש לא יידע. סוף הפסוק, וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ, עקבותיך נסתרים מעין אדם, רומז למסתוריותו של פלא הבריאה. אין ביכולתו של אנוש לפענח את רזיה.

אך העובדה קיימת, בלב האמונה. בלב שיבולת התוהו ובוהו העכורה חצב הבורא שביל המוביל מלב הבריאה הצחורה אל שוליה. עכרחר מצד אחד, צחר מצד שני, הם שורשים מנוגדים המספרים את סיפור החור שניקב בים התוהו, חור שהתרחב ונהיה לרקיע, קרע שרקע/פילג את ים התוהו לשני גזרים, שמים וארץ, זוג חצאים הקשורים זה לזה בשביל הקדומים שמוצאו בשיבולת הקמאית.

שביל הקדומים הצחור שהוביל מלב הבריאה אל שוליה, שהתפלג והסתעף על פני האדמה, אל לו להתעכר בדרכו אל הקצוות, אל לו לפגום בשלמותו ובתאימותו של מעשה בראשית.

משיבולת דרך שביל לשוליים. שביל, שֹׁבֶל ו-שׁוּלַיִם הן מילים קרובות. שׁוּלַיִם היא ריבוי זוגי של שׁוּל – צורה מקוצרת של שֹׁבֶל. שובל ו-שביל בנויות שתיהן על השורש ש.ב.ל. שוליים מופיעה תמיד בריבוי זוגי, מדגישה, כמו כל המילים המסתיימות ב-יִם (שני ימים, מים מובדלים, חצויים, ולפיכך מוכפלים), את חשיבות הידמות הקצוות ללב, ערובה לשמירת טוהר מעשה בראשית.

אחת מהיקרויותיה היותר מפורסמות של המילה שוליים היא בפסוקו הראשון של פרק ו בישעיהו, חיזיון שבו רואה הנביא טפח מהעולם האלוהי:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. (ישעיהו ו:א)

שולי שלמתו של אלוהים, בהתגלותו לנביא, מלאים את ההיכל, דימוי לכבודו המזהיר, הזורם, מתפשט, ממעלה אל מטה, מגיע אל הרצפה, אל כל פינה ופינה במשכן הקדוש.

אך מקריאת השרפים, המהללת, משבחת ומאדירה את אדונם העליון, נלמד לדעת שכבוד האל הנוהר משולי גלימתו לא רק ממלא את ההיכל כי אם גם את כל הארץ כולה:

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (שם שם:ג)

וכי לא נבראה הארץ למטה בדמות ההיכל למעלה וכי לא הוטלה על האנושות חובת שימור אור הבריאה הראשוני שנבע ממקור אחד, מלב השביל.

דומה שזהו הרמז שיש ללמוד מההקבלה בין פסוק א שבו שולי שלמתו של אלוהים מלאים את ההיכל לבין פסוק ג שבו מלאה הארץ כבודו: וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל /מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

דימוי הזוהר המואצל משלמתו של אלוהים על כל הבריאה כולה נרמז גם בפסוקי הפתיחה המפורסמים של מזמור קד:

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה': ה' אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (תהילים קד:א-ב)

הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. לָבָשְׁתָּ, מהשורש ל.ב.ש, בשיכול אותיות ש.ב.ל – שורש המילים שובל ו-שביל, שמלבו נבע האור. חזיונו של ישעיהו דומה לזה של דניאל שבו הוא רואה את אלוהים יושב על כיסא אש, מוקף רבבות מלאכים, כשופט עליון בבית דין כאשר לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, בתרגום: לבושו כשלג לבן (דניאל ז:ט). להוד (מלכות, זוהר, יופי, רעננות) ולהדר (עוצמה, פאר, כבוד, תהילה) המובעים בפתיחת מזמור קד כתכונותיו של הבורא מצטרף טוהר הצדק המאפיין את משפטו בפרק ז בדניאל.

תיאור גדולתו של האל במזמור קד מתבסס על תיאור הבריאה בספר בראשית תוך שהוא מעשיר אותה בדימויים ציוריים. וכך, בפסוקו השני של המזמור, מצויה הצלע הראשונה - עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, בזיקה לבריאת האור, ביום הראשון בעוד שהצלע השנייה - נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה, מצויה בזיקה לעשיית השמים – הרקיע המבדיל בין מים למים, ביום השני.

בשני הדימויים שולט הבד. בתחילה מתעטף הבורא באור כמו בשלמה, מעיל שאין בו מתום. ולאחר מכן הוא עוטף את הארץ בשמים כמו היו יריעה קמורה, כיפה.

ואולי חופה זו, חפה מכל דופי, היא שולי אור שלמתו הסוככת על הארץ, תקרה דקה הנמתחת מכל עבריה, טווה גם  קירות, מקיפה אותה כאוהל. גדולתו של היושב ממעל מתוארת במילים דומות בפי ישעיהו:

הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים, הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת.(ישעיהו מ:כב)

השמים הם חוג, דהיינו עיגול החג, מסובב ומקיף את הארץ. האל הבורא נטה אותם כיריעה דקה ופרשם כאוהל המיועד לסוכך על ישיבת בני האדם. אלה יושבים למטה, קטנים כחגבים בעיני האל במרומים.

קטנים הם גם גלי הים הגואים ומתגאים, מתגבהים לבמות, מול היחיד והאחד, בפיו של איוב:

נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם. (איוב ט:ח)

פסוק זה רומז לאפוס הים המורד ולדיכוי התנגדותו. האל הבורא מופיע כלוחם מנצח, דורך על אויבו המובס. גם מזמור צג מציג את ה' כאיש מלחמה שהכניע את זרמי הים:

ה' מָלָךְ, גֵּאוּת [מלכות] לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר [חגר אזור של עוז]. אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם [שאונם].  מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' [אבל יותר מכל שאון גלי הים האדירים, אדיר ה' וחזק מהם]. (תהילים צג:א-ד)

השימוש בפועל לבש ובשם העצם עוז - ה' מָלָךְ, גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר, מקשר פסוקים אלה בתהילים לנבואתו של ישעיהו:

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים! (ישעיהו נא:ט-י)

מאידך, השימוש בפועל לבש -  גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', מקשר מזמור זה, צג, למזמור קד - הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. ניתן לומר איפוא שמזמור צג מרחיב את תמונת ימי הבריאה הראשונים המשורטטת במזמור קד בהוסיפו לה  ממד לוחמה וגבורה.

 

דומה שגיבור הגיבורים, אל עליון, משאיל ליריביו מאונו ועוזו לפי שמביס ומובס מתוארים במילים דומות: ה' מָלָךְ, גֵּאוּת לָבֵשׁ, וכך גם הים: אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא [בהינשא] גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם [תשפילם]. (תהילים פט:י).

ה' עֹז הִתְאַזָּר, וכך גם הים: הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. (ישעיהו מג:טז). ואף בתוך המזמור עצמו בולטת החזרה על התואר אדיר כדי להדגיש את יתרונו של האל: מַיִם אַדִּירִים מכאן, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' משם. בעיצוב לשוני זה כלול מסר האומר שמקור כל התכונות והמידות נובע מהאל הבורא וממנו בלבד. כי הוא מאז ומעולם, עוד טרם הבריאה, מתמיד, מנצח נצחים (הוא המנצח).

נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה, מצהיר המשורר בפסוק ב במזמור צג. פירושה הראשוני של המילה עוֹלָם הוא זמן עלום, רחוק ומרוחק, נעלם, נסתר. בתקופה בראשיתית זו, עטופה בהילת מסתורין, נבקע הים ונסלל במעמקיו השביל, בשם המלכות, ההוד, ההדר, הטוב, האור, הצדק, הגבורה, העוז והישע שלבש נוטה הרקיע ורוקע הארץ:

בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך (וּשְׁבִילְךָ), בְּמַיִם רַבִּים, וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ. (תהילים עז:כ)

אך רוב האנושות ובני ישראל בעקבותיה סרו מהשבילים העתיקים, הנכונים, המתוקנים, הטובים, הישרים, הסלולים מימי עולם, מימי הבריאה, כדי ללכת בדרכי תוהו:

כִּי שְׁכֵחֻנִי עַמִּי, לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ [והינה עמי עזב אותי כדי להקטיר קטורת לאלילי השווא, השקר והתוהו], וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם [והאלילים הכשילו את בני ישראל בדרכיהם], שְׁבִילֵי עוֹלָם [בדרכי השבילים העתיקים הסלולים], לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה [והיטו אותם ללכת בנתיבות של דרך לא סלולה].  (ירמיהו יח:טו)

בני ישראל מאסו בדרך המרגוע, לא הלכו-זרמו בדרך הנכונה, בזו שבה זרמו-הלכו המים המורדים כשהבינו שמוטב להם להפוך טיבם, להישמע לגערות הבורא, לשקוט ולהירגע (ראו מאמרי: מים: מגערה, דרך רגיעה, לערגה http://www.e-mago.co.il/magazine-565.htm):

כֹּה אָמַר ה': עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם [לנתיבים העתיקים הטובים], אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ, וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם; וַיֹּאמְרוּ: לֹא נֵלֵךְ. (ירמיהו ו:טז)

בני ישראל לא רק שסטו מנתיבות העולם אלא גם סרבו להזדמנות שהוענקה להם לתקן את דרכיהם. לכן  הביא עליהם אלוהים את עונשם בדמות האויב האלילי, שקולו כשאון הים, שטיבע, הרג, הרס, השמיד, פיזר, הגלה ודיכא אותם כבמשברי מים אדירים:

קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ, אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ, קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה, וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ, עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה, עָלַיִךְ, בַּת צִיּוֹן. (שם שם:כג)

כך מסביר המקרא את חורבן הבית והגלות. פעמים רבות בו מוצגת פלישת צבאות המעצמות האליליות כגאות של זרמי מים אדירים, המאיימים להציף את כל העולם כולו, למשל:

וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר, הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים, אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ, וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו. וְחָלַף בִּיהוּדָה, שָׁטַף וְעָבַר, עַד צַוָּאר יַגִּיעַ (...). (ישעיהו ח:ז-ח)

הוֹי, הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן, וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים, כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן. לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק (...). (שם יז:יב-יג)

תיאור זה של מחנהו של סנחריב, הנושא קולו כים, כמו שואל את דימויו ממי הבריאה הלוחמים במזמור צג: נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם (...). (תהילים צג:ב-ג). וגם דיכוי צבא אשור שינוס למרחקים אחרי שה' יגער בו מתואר כדיכוי המים, דרך העיצוב הלשוני והרעיוני הדומה: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תהילים קד:ו-י).

במספרם הרב, בשאונם, באימתם, בהרסנותם ובפראותם, יחזירו הפולשים את קורבנותיהם אחורה, למים הרבים, לתוהו ובוהו הראשוני שלפני הבריאה שאין ממנו מוצא, בלי התערבות כמו פלאית. וזו אכן תבוא לאחר שהזדככו הסובלים וכיפרו על עוונותיהם:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר [אשור] עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם. (ישעיהו כז:יב-יג)

הגערה שגער הבורא במים מקבילה לגלות בני ישראל. רגיעת המים והצטמצמותם במקווים המיועדים להם מקבילה להרגעת שבי ציון וגאולתם (גערה/רגיעה, גולה/גאולה): 

כֹּה אָמַר ה':מָצָא חֵן [בְּעֵינַי] בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב, [אֵלֵךְ] הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל. (ירמיהו לא:א)

זרועו של ה' שמה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים, אמר ישעיהו (נא:י): מצינוק הגלות הטחוב שבמעמקיו התייסרו הגולים יסלול ה' שביל למעבר הגאולים. ומכאן הערגה שמביעים הניצולים לרגיעה ממושכת בבית הקודש הנאווה, התחינה לקבלת תפילותיהם באותם שמחה ונועם בהם זומרו. מכאן האמון שהם מביעים בעדויות הנביאים והבטחותיהם לישועה, תקוותם שייעלמו חטאים מן הארץ, שהכול ידבקו בערכי הבריאה, טוב, נוי וצדק, כדי למצוא מרגוע לנפשם באהלם המוגן, תחת רקיע מתוח ופרוש דק, תחת יריעה סוככת, רוטטת, רועדת (ירע/רעד), כמו זורמת באור, לאורך ימים. כך מסתיים מזמור צג:

עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד, לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ, ה', לְאֹרֶךְ יָמִים [דברי תורתך שהם עדות לרצונך או הבטחותיך שנאמרו בתורתך הם אמיתיים, לביתך, ה', מתאימה הקדושה לאורך ימים].  (תהילים צג:ה)

וכך מסתיים מזמור קד:

אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'. יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ  וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם. בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', הַלְלוּ  יָהּ. (תהילים קד:לג-לה)

פסוקי חתימה שבהם מתגלה בטחונו של המשורר בשיבת ה' לביתו - המקדש והארץ ומובעת תחינתו שלא ישראל ולא פולשים זרים יחללוהו עוד.

 

מאמר זה הוא המשך למאמר: מים: מגערה, דרך רגיעה, לערגה

http://www.e-mago.co.il/magazine-565.htm

 

ד"ר אורנה ליברמן היא מחברת הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", הוצאת סלע, זמין גם בגרסה דיגיטלית בהוצאת "מנדלי" ובהוצאת "עברית" ומנהלת הבלוג "לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה"

 

תגיות: 

תגובות

התמונה של אביגיל אגלרוב

לקראת ראש השנה

סיפורי הבריאה חביבים עלי במיוחד, ובימים אלו, חשוב לקרוא כמה שיותר מאמרים מהסוג הזה.
איזה כיף!

יש טקסט אחר

הקשר של המאמר לראש השנה

כל כל מוצא חן בעיניי, מודה שלא חשבתי עליו בעצמי, הוא כל כך מתאים... תודה רבה אביגיל. ואם מאמרים מהסוג הזה מחזקים ומעודדים ולו במעט את הטוב והיפה והישר, הרי השיגו מטרתם. שנה טובה...

אחרי ראש השנה האזרחי

לאביגיל, לגיורא ולעוד, לכל המתעניינים, מאמר בריאה נוסף הבוחן אותה הפעם מזווית ראייה נוספת, "בריאה כצריפה" (זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לזיכוך המים), ניתן לקרוא בקישורית הבאה: http://maraah-magazine.co.il/12732

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן