אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמנות, מהי?


הפסל המוזהב של בנימין נתניהו בכיכר מלכי ישראל

הפסל המוזהב של בנימין נתניהו בכיכר מלכי ישראל

  אגדה אורבנית מספרת על בחינה בבגרות בחיבור בנושא: "אומץ, מהו". הגיבור שלנו לוקח את מחברת הבחינה, רושם בעמוד הראשון "זהו אומץ", מוסר ויוצא. אותה אגדה מספרת שהנבחן קיבל על זה 100.

בין אם זה קרה או שלא, מדובר בדוגמא למעבר ממדיום התוכן למדיום התהליך. מתיאוריה למעשה אמנות שמתקיים יחד עם שותפים... 

לפני שבוע הוצב פסל ביבי מוזהב בכיכר רבין. גם פה הייתה היצירה תלויה תלות מוחלטת בתגובת הציבור. האמן, כנראה, לא ציפה להתפעלות מהיצירה עצמה, אלא לשחרר מאתנו רגשות ולייצר שיח. זו לא אמנות קלאסית שסוגדת לאסתטיקה. זוהי הסתת הדיון מהאובייקט - לדיון בחברה הישראלית כמכורה כפייתית לפולחן אישיות.

אמנות קונספטואלית שמה את הרעיון מעל האיכויות האסתטיות של האובייקט, שמשמש אך תירוץ. תירוץ לגרות את מסד הרגשות והעמדות של הצופה. לא להתפעל מיפי היצירה. ביבי מעוצב למשעי עשוי זהב, מוצב כמו מלך בכיכר העיר עלול, רחמנא ליצלן, להיתפס באופן נאיבי כפסל יפה במקומו הממלכתי הנכון. ואז מה עשינו?

תנועת הדדאיזם שהגדירה את עצמה אנטי אמנות, גינתה את הטכניקה והאסתטיקה, וראתה את תפקיד האמנות לגרות רגש ומחשבה, ולפלרטט בכך עם הצופה. הסגידה לחוסר ההיגיון, לנונסנס, לטיפשות ולאינטואיציה הובילו לכך שאמנות התקיימה אך ורק בזכות שיתוף הפעולה האמוציונאלי והשכלי של ציבור הנחשפים. בלי הצופה היא מפסיקה להתקיים בפני עצמה. אינטראקטיב, תוכן גולשים או סושיאל – רק מלפני מאה שנים.

ה'מזרקה' של דושאן הפכה לסנסציה לא בגלל איך שהיא נראתה. עקירת האובייקט ממקומו ה"טבעי" האינטימי, המלוכלך, ומיקומו בקונטקסט תרבותי - טלטלה את הסטטוס קוו והרימה ענני אבק שהם - שהם היו יצירת האמנות.

למרות השערורייה שיצירות ה- ready mades שלו עוררו (משתנה, גלגל אופניים, מיתקן בקבוקים) התאכזב האמן מכל מי שראה באובייקטים יופי אסתטי. שם האמין כי נכשל  

בדומה לדושאן, גם איתי זלאיט, שהציב את ביבי המוזהב ב 6.12.16, קיווה ליצור פרובוקציה פוליטית ולא התפעלות ממעשה הפסל עצמו. התכנית הייתה לעורר תהיות שתתפתחנה לוויכוח ולמעשים. שאלת הלגיטימיות תמלא אותנו זעם עד שננתץ את הפסל כפי שנותץ עגל הזהב או פסלו של סדאם חוסיין. הפסל הפנה אותנו לשאלת הזהות – האם אנחנו מדינה חשוכה שסוגדת לכוח, וצורכת אותו דוגמת צפון קוריאה – או שאנחנו מדינה חופשית כפי שנדמה לנו. אמנות שתלויה בכרוניקת מעורבות הצופה עומדת עם רגל אחת במאה הקודמת ועם רגלה השניה בעולם הרשתות החברתיות שאייטם ישגשג רק בזכות תגובת ההמון ו'תוכן גולשים'. 

המקרה השני שהעלה את השאלה 'אמנות מהי' היה במובן מסוים הפוך ממקרה פסל הזהב. שערוריית ברטולוצ'י והטנגו האחרון בפריז עוררה מחדש את השאלה מהו בימוי, מהו משחק ומהו התפקיד והאחריות של הצופה בקולנוע. הטנגו האחרון בפריז התרומם וננעץ בזיכרוננו בעיקר בזכות העבירה שעבר ברוטולוצ'י הלא היא חפיסת החמאה בסצנת האונס. החמאה נכנסה לפריים כחפץ תמים ונורמטיבי, והפכה בהמשך לשותפה לפשע, שייחרט לעד על לוח ליבנו, ויצטרף לפנתאון סצנות הסקס פורצות הגבולות. בדיעבד מסתבר ששניידר השחקנית תומרנה בדיוק באותו אופן כמו הדמות אותה גילמה. "שתיהן" מודרו מתפקידה של החמאה. המטרה של הבמאי הייתה ליילד משניידר רגשות אותנטיים של אשה מושפלת ונאנסת. זו היתה בעיניו אמנות.

מעבר לשאלה האתית שהתשובה עליה חד משמעית: 'לא אתי', קיימת שאלה אמנותית. האם מידור השחקן מחלקים מהתסריט במטרה לקבל התנהגות אותנטית אינו משקף את ההיפך הגמור מאמנות הקולנוע?

האם תהליך היפר ריאליסטי על הסט – כלומר – אונס והשפלה אמתיים – אינו חוטא לאמנות הקולנוע שכל כולה מבוססת על אשליה? האם לא סמך על כשרון המשחק של שניידר?

אם בדוגמת ביבי מזהב ההמון הוא האמנות, אזי בסצנת הטנגו האחרון – מדובר ברגע של ריאליטי מדמם וצהוב, אבל לא באמנות.

האכזבה מהטנגו האחרון בפריז קשורה לתחושה ש"ההתנהגות האמתית" של שניידר הפכה את הסרט למזויף, היות שגדולתו של הקולנוע להשלות אותנו. להיות קרוב וגדול מהחיים אך לא החיים עצמם. משבר אמון שמתבסס על כך שראינו דברים כפי שבאמת היו הוא משבר אמון אמנותי. החפצתה והשפלתה של שניידר זו כבר סוגיה אתית.

באותו רוח ניתן להזכיר שליאונרדו דה קפריו נחתך באמת על הסט של django unchained אבל היות שההצגה חייבת להימשך הוא משלב את הפציעה בסצנה. החדירה הלא קרויה של המציאות בסצנה מעניינת כי היא היתה מקרית והשחקן גילה תושיה ויכולת אילתור מבחירתו החופשית. זאת - בניגוד לחמאה בטנגו האחרון בפריז שהיה מזימה אפלה של הבמאי. 

שאלת האמנות לא יכולה להיות נפרדת מתרבות, ערכים ופוליטיקה. בקוריאה אסור אפילו להרהר בטיבם של דיוקנאות הרודנים בכיכר המרכזית בפיונגיאנג, בעוד שבישראל אם אתה לא מהרהר, אתה לא בסדר. דמוקרטיה היא הבסיס לאמנות קונספטואלית בעוד שיתכן שאין זה מקרי שיוצר הטנגו האחרון בפריז נולד באיטליה הפאשיסטית שנטעה ערכים טוטליטריים ומסמסה את זכויות האינדיבידואל. מאוחר יותר, ב 1976, ייצור ברטולוצ'י את "1900" שמתחבט בסוגיות מסוג זה. 

אם נחזור לבחינה בחיבור, אומץ חייב לערער על פרדיגמה רווחת, ואמנות, בדומה לאומץ, צריכה לחקור ולגלות בכל פעם מחדש מחוזות חדשים, חלקם מחוץ לאזורי הנוחות. השאלה "אמנות מהי" מצויה בתנועה מתמדת ובזמן ששורות אלו נכתבות התשובות החדשות נולדות.   

Leonardo diCaprio cuts his hand during the filming of Django Unchained (2012)

תגובות

הפסל המוזהב - זויות ראייה שונות ומגוונות

תודה על המאמר המעניין. בדיוק עכשיו נתקלתי במאמר של ד"ר רון בריימן שמביא דעה שונה. הינה ציטוט ממנו הכולל קטע המתייחס לפסל המדובר:

דוגמה אחרת: "אמן" רודף כותרות הציב לאחרונה פסל של ראש הממשלה נתניהו בכיכר רבין, היא כיכר מלכי ישראל, למרגלות בניין עיריית תל אביב. עיצוב הפסל על-ידי ה"אמן" נועד לעורר סלידה מן הדמות הדומה לדיקטטורים שנואים במדינות בלתי דמוקרטיות. עיצוב הדמות נועד לעודד פגיעה גופנית בה. ואמנם, כעבור כמה שעות היה מי שהפיל את פסלו של ראש הממשלה. שוב אותו מסר: יש ראש ממשלה שאסור למתוח עליו ביקורת ויש ראש ממשלה שמותר להסית נגדו ולהתיר את דמו, כי הוא איננו יקיר מפלגת השמאל-תקשורת. על כן הסתה נגדו נכללת במסגרת חופש הביטוי והיצירה, ומי שמתקומם לנוכח הפסל המגמתי מוקע כמי שמנסה לפגוע בחופש היצירה ה"אמנותי".

סוף ציטוט של הקטע הלקוח מהמאמר: זו אותה הסתה: בצלאל, לה-פמיליה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עטרה בילר