אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על הסרט פרנץ


התמונה של חיים ספטי
כרזת הסרט פרנץ, בימאי: פרנסואה אוזון, גרמניה/צרפת, 2016, 113 דקות

כרזת הסרט פרנץ, בימאי: פרנסואה אוזון, גרמניה/צרפת, 2016, 113 דקות

אפתח בתקציר העלילה, למען קוראי המאמר שטרם צפו בסרט:

אדריאן בריאר, חייל צרפתי, הרג במלחמת העולם הראשונה (1814-1918) חייל גרמני, בחפירה שנקלע אליה, בניסיונו להסתתר מהפגזה גרמנית. החייל הגרמני לא ניסה כלל לירות ולהתגונן, אך, אדריאן לא היה מודע לכך בזמן אמת והרג את הגרמני, מתוך מחשבה שעליו להקדים ולהורגו. במקטרונו של הגרמני ההרוג מצא אדריאן מכתב שכתב הגרמני לארוסתו, אך טרם הספיק לשולחו, וממכתב זה הוא למד ששמו של החייל פרנץ הופמייסטר, שם ארוסתו אנה ומהי כתובת מגוריה וכמה פרטים נוספים הכתובים במכתב. ב-1919, תקופה קצרה לאחר תום המלחמה, יצא אדריאן למסע מצרפת לעיירת מגוריהם של הוריו וארוסתו של פרנץ, מתוך כוונה לבקש מהם סליחה ומחילה על כך שהרג את פרנץ, כפי שמתברר לנו בהמשך העלילה. בהגיעו לעיירה, הוא מבקר במרפאה שבה עובד האב, ד"ר הנס הופמייסטר, אך האב מסרב בכל תוקף לדבר אתו, עקב נפילת בנו במלחמה נגד צרפת ועקב היותו של אדריאן צרפתי. אדריאן פוקד את קברו של פרנץ (לאחר מכן, אגב, מתברר לו שזה אינו קבר אמתי, וכי פרנץ קבור בקבר-אחים בצרפת) ומניח עליו פרחים. אנה, המתגוררת בבית הוריו של פרנץ והמשקה מדי יום פרחים ששתלה על הקבר, מגלה את הפרחים שהניח אדריאן, ובבירור עם שומר בית הקברות (או הקברן), נאמר לה שגבר צרפתי פקד את הקבר. היא מספרת זאת לאמו של פרנץ, מגדה, שמעלה השערה שמדובר בחבר של פרנץ מהתקופה שלפני המלחמה, שבה למד פרנץ בפריז. למחרת, אנה רואה את הגבר הצרפתי ליד הקבר, כשהוא עומד בדוּמִיָה לזכרו של פרנץ ומסתתרת מפניו, ולאחר מכן מספרת זאת למגדה, והן מחליטות להזמין את הצרפתי לביתן. אנה מוסרת מכתב הזמנה לצרפתי באמצעות פקיד הקבלה במלון, שבו הוא מתגורר, ואדריאן מגיע לביקור. בביקור נוכח גם אביו של פרנץ. בעקבות שאלה מפתיעה (מבחינת אדריאן) של האֵם, האִם הוא חבר של פרנץ מתקופת שהותו בפריז, מתחיל פרנץ לספר סיפורי בדים על חברותו, כביכול, עם פרנץ בפריז, בשעה שמלכתחילה הוא התכוון, כך אנו מבינים בהמשך הסרט, לספר להם את האמת, שהוא זה שהרג את פרנץ, ולבקש מהם סליחה ומחילה. בביקורו השני של אדריאן, מבקשים המארחים, שאדריאן, שנודע להם כבר שהוא כנר מקצועי, חבר בתזמורת הפילהרמונית של פריז, ינגן בפניהם בכינורו של פרנץ, שהיה כנר חובב, ותוך כדי הנגינה מתעלף אדריאן ונופל. האב מתרכך ביחסו אל אדריאן, לאחר שהוא מגלה שאדריאן הינו אמן ואדם בעל נפש רגישה, כמו בנו המת, ולאחר שהוא מאמין שמדובר בחבר של בנו.

בין אנה לבין אדריאן מתחילה להתפתח אהבה. בשלב שבו הם מאוהבים עמוקות זו בזה, מספר אדריאן לאנה, בעת ששהו מחוץ לבית הורי פרנץ, את הסיפור האמתי- שהוא זה שהרג את פרנץ, ומודה שכל הסיפורים שסיפר על חברותו עם פרנץ בפריז היו סיפורי בדים ושהוא לא הכיר כלל את פרנץ טרם היתקלותם הגורלית זה בזה בחפירה. אנה המומה ומזועזעת עד עמקי נשמתה מהגילוי, שהגבר שאותו היא אוהבת כעת, הוא זה שהרג את ארוסה, שאותו אהבה מאד, ואינה מוכנה לסלוח לו, אך, בחזרתה לבית הוריו של פרנץ, אינה מספרת להם את הסיפור האמתי שסיפר לה פרנץ, ולאחר מכן משקרת לאדריאן, המצפה לשמוע מהי תגובת הוריו של פרנץ לסיפור האמתי, שהורי פרנץ סולחים לו. ואולם, היא ממשיכה שלא לסלוח לו, והוא חוזר לפריז באומרו שהוא יכתוב לה מכתב. כעבור שבועות אחדים מגיע ממנו מכתב, אך אנה אינה משיבה עליו מיד, מאחר שטרם סלחה לו, אלא כעבור שבועות אחדים, שבמהלכם ניסתה להתאבד בטביעה, מאחר שכדבריה לאדריאן מאוחר יותר, היא לא רצתה יותר להרגיש דבר, אך, גבר שראה אותה בטביעתה הציל אותה. המכתב ששלחה לאדריאן, לאחר שסלחה לו בלבה, חוזר בציון שהדייר עזב. בעצתה של מגדה, אנה יוצאת לנסות ולאתר את אדריאן, מתוך כוונה לחדש את קשרי אהבתם ולהינשא לו. לאחר חיפושים רבים, היא מצליחה לאתר אותו באחוזת אמו, אך אז מתברר לה שבינתיים, במהלך התקופה הקצרה שחלפה מאז שאדריאן עזב את מקום מגוריו, שאליו שלחה את המכתב (שחזר), וחזר לאחוזת אמו, הוא התארס עם צעירה צרפתייה, שהוא מכיר מאז ילדותו ושאמו רצתה באירוסיהם. אנא ואדריאן, שעודם אוהבים זו את זה אהבה עזה, נפרדים בכאב לב גדול לשניהם. עד כאן תקציר העלילה (פרטים נוספים על העלילה יצוינו בהמשך המאמר).

בסרט זה, שהינו, בעיניי, יצירת מופת, של הבמאי (שהוא גם התסריטאי הראשי) פרנסואה אוזון, עולים כמה נושאים רעיוניים ורגשיים:  

א'. פצפיזם לעומת מיליטריזם:

זהו סרט על הפצפיזם של אנשים מן השורה, שחייהם האישיים מעורבים בחיים הלאומיים, והחיים הלאומיים מאלצים אותם לפעול בניגוד לרצונם האמתי ומצפונם. פרנץ הינו פצפיסט מוחלט, שאביו, ממניעים של פטריוטיות, בעיניו, לוחץ עליו להתגייס למלחמה, בטענה שזוהי חובתו למולדת, אך, מתברר שהתגייסותו לא שינתה את דעותיו הפצפיסטיות. כאשר אדריאן,  שרובהו במצב מכוון לירי, כמקובל בעת קרב, נתקל בו בחפירה, פרנץ אינו מכוון את רובהו לירי, אלא ממשיך להחזיקו כשקנהו מכוון כלפי האדמה, ורק מתבונן במבט, שלפי דבריו של אדריאן, כשסיפר על כך לאנה, הוא אינו יודע האם היו בו רחמים על עצמו, על שחייו עומדים להסתיים, או רחמים על מי שעומד להורגו (שכן, כאדם רגיש, הוא ידע שמי שיהרוג אותו יתייסר לאחר מכן בייסורי מצפון על כך שהרג חייל שלא התכוון להרוג). בדיעבד, מתברר לאדריאן שרובהו של החייל הגרמני אף לא היה טעון, כלומר, פרנץ לא היה מוכן בשום מקרה להרוג חיילי אויב והיה אף מוכן באופן מודע להיהרג ולא להרוג. זהו הפצפיסט המוחלט. גם אדריאן, כך הוא מספר כעבור זמן לאנה, לא רצה להתגייס, ממניעים פצפיסטיים (כך אנו מבינים), אך התגייס, מאחר שחש שכך מצופה ממנו לעשות, אך הפצפיזם שלו הינו מדרגה שנייה, אם אפשר לכנות זאת כך- כאשר הוא עומד מול פרנץ, הוא אינו מודע לכך שפרנץ אינו מתכוון כלל לירות בו, אלא, הוא סבור ש"או אני או הוא" (כפי שאמר כעבור זמן לאנה), ולכן מקדים ויורה בפרנץ והורגו.

לעומת שני הפצפיסטים הללו, רבים מאד הינם ה"פטריוטים" (בעיני עצמם; גם הפצפיסטים הינם פטריוטים, בדרכם) והמיליטריסטים בשני הצדדים, הגרמני והצרפתי. השנה היא 1919, כמה חודשים בלבד לאחר שהסתיימה המלחמה, ורוחות ה"פטריוטיות" והמיליטריזם טרם שככו בשתי הארצות שלחמו זו בזו במלחמה עקובה מדם. בעיירה הגרמנית, עיירת מגוריהם של הורי פרנץ וארוסתו, שאליה הגיע אדריאן, נראים גילויי "פטריוטיות" ומיליטריזם רבים, למשל בסצנה שבה כמה גברים, בבר שבו מבקר אדריאן, שרים את ההמנון הגרמני, ובפריז, שאליה מגיעה אנה בחיפושיה אחר אדריאן, פורצים יושבי בית קפה, כמעט כולם, באופן ספונטני ובהשתלהבות רבה ותוך קימה מכיסאותיהם ועמידה, בשירת ה"מרסלייז", ההמנון הצרפתי, ברגע שבו נכנסים לבית הקפה ארבעה קצינים עטורי אותות גבורה  ומדליות מהמלחמה, כביטוי להערצתם והוקרתם אותם על גבורתם. מלבד אנה הגרמנייה, שאינה מצטרפת לשירת ה"מרסלייז"  מסיבות מובנות, רק אישה אחת אינה מצטרפת, ועל פניה ניכרים סימני תחושת אי-נוחות מהמעמד שאליו נקלעה, וברור שדעתה אינה נוחה מגילוי ה"פטריוטיות" והמיליטריזם הזה של בני עמה.

לעניין גילויי הפצפיזם, יש לציין במיוחד את אביו של פרנץ. הוא עובר מהפך גמור בעקבות מפגשיו עם אדריאן בביתו. בתחילה הוא סרב לחלוטין לדבר אתו, בעת שאדריאן בא אליו למרפאתו, עקב היותו צרפתי (ברגע הראשון הוא סבר שאדריאן בא אליו כחולה, ולמרות זאת לא היה מוכן לקבלו, ובכך הפר את "שבועת הרופאים" המקודשת, המחייבת את הרופא לטפל בכל חולה, ללא קשר לשייכותו הלאומית, דתו וכיוצ"ב. עד כדי כך הגיעה שנאתו ומשטמתו לצרפתים עקב נפילת בנו), אך, לאחר המפגשים עמו, הוא זונח את גישתו זו, שהיא שילוב של "פטריוטיות" (כזכור, הוא דרש מבנו להתגייס, בטענה שזו חובתו למולדת) ושל צער עמוק מאד על מות בנו וכעס ללא גבול על הצרפתים, שהרגו את בנו. בכניסתו לבר, על מנת לפגוש את חבריו הקרובים (שמונה מבוגרים, שחלקם איבדו בן ואף שניים במלחמה), הוא מבין שמחציתם (לפחות) כועסים עליו מאד (לאור זאת שבעיירה קטנה זו, אף שהדברים אינם נאמרים במפורש בסצנה זו, השמועה על הצרפתי, שהתארח שוב ושוב בביתם של הורי פרנץ ועל כך שנוצרו קשרים רומנטיים בינו לבין לאנה, נפוצה והגיעה לאוזני חבריו), והוא נושא בפניהם "נאום" פצפיסטי אמיץ על כך שהם, האבות, אחראים למות בניהם  ,שכן הם שלחו אותם למלחמה. אביו של פרנץ הינו, בעיניי,  מהדמויות המרשימות ביותר בסרט, בזכות המהפך שעבר ואומץ לבו לנהוג בהתאם לכך, אפילו בפני חבריו הקרובים.

ב'. ייסורי מצפון ורגשי אשמה וחרטה:

הכוח המניע הראשי של העלילה הוא ייסורי המצפון ורגשי האשמה והחרטה שחש אדריאן על כך שהרג את פרנץ. בספרו את האמת לאנה, הוא מדגיש שפרנץ לא ניסה כלל להתגונן, ושלאחר מכן התברר לו שרובהו לא היה טעון. בדיעבד הוא מבין, שלאור מבט הרחמים של פרנץ (כפי שצוין לעיל) ולאור זאת שפרנץ לא ניסה כלל לכוון אליו את רובהו, היה עליו להבין שפרנץ אינו מתכוון להורגו. למרות שהוא יודע שבזמן אמת הוא היה משוכנע שהוא עומד בפני סכנת חיים, ושאם הוא לא יירה בפרנץ, פרנץ יקדים ויהרוג אותו, הוא מתייסר בייסורי מצפון קשים מנשוא וברגשי אשמה וחרטה עמוקים על כך שהוא לא הבין בזמן אמת שפרנץ אינו מתכוון לירות בו. ייסורי המצפון ורגשי האשמה והחרטה הללו מובילים אותו לצאת למסע להוריו ולארוסתו של פרנץ, על מנת לספר להם שהוא זה שהרג את פרנץ ולבקש מהם סליחה ומחילה, למרות שחבריו מזהירים אותו שזהו מעשה מטורף, לאור רוחות השנאה והמשטמה כלפי הצרפתים, שטרם שככו בגרמניה [כמו בצרפת- כלפי הגרמנים]. ייסורי המצפון ורגשי האשמה והחרטה בלבו של אדריאן הינם כה כבדים, עד שכאשר מתברר לו שהתפתחו רגשות אהבה בלבה של אנה כלפיו (וגם בלבו כלפיה), דבר שעליו לא חשב כלל בצאתו למסע ולא לשמו בא אליה ואל הורי פרנץ, הוא אינו מסוגל להתגבר על הצורך הפנימי העמוק שלו לבקש ממנה ומהורי פרנץ סליחה ומחילה, למרות שמובן לנו, הצופים, שהוא ידע שבכך הוא עלול לשים קץ לאהבה שנרקמה בינו לבין אנה, שכן אנה עלולה שלא לסלוח לו. ייסורי המצפון ורגשי האשמה החרטה שלו הינם שלמים ומוחלטים, והם חזקים מכוחו לעמוד כנגדם, גם במחיר האהבה שנרקמה בינו לבין אנה.

ג'. החמצת האהבה לעומת מימושה:

אדריאן, כאמור בפרק הקודם, מוכן להחמיץ את האהבה שהתפתחה בינו לבין אנה במחיר בקשת הסליחה והמחילה , ואכן, אהבתם מוחמצת באותה שעה, אך גם אנה, לאחר מכן, מחמיצה את הסיכוי להתחדשות אהבתם. לאחר שאדריאן סיפר לה על כך שהוא זה שהרג את פרנץ, היא אינה יכולה לסלוח לו. בכל זאת, פרנץ, בעת פרידתם, מודיע לה שיכתוב לה מכתב כעבור שבועות אחדים. למרות שהוריו של פרנץ מבהירים לה שהם מעדיפים כחתנה את אדריאן על פני מחזר גרמני שלה, קרויץ, היא עדיין אינה סולחת, ורק כעבור כמה שבועות מיום קבלת המכתב מאדריאן, היא מוכנה לסלוח לו וכותבת לו מכתב, אך המכתב חוזר, עקב כך שאדריאן עזב, בינתיים, את מקום מגוריו בכתובת שאליה נשלח המכתב. בדיעבד, לאחר שאנה נסעה לפריז והגיעה לאחוזת אמו של אדריאן, מסתבר לה שאותה השתהות שלה במשלוח המכתב חתמה סופית את הסיכויים להתחדשות האהבה שבינה לבין אדריאן, שכן, בתקופה הקצרה שחלפה מאז ששב לאחוזת אמו, התחדש קשר ישן שהיה לו עם צעירה צרפתייה שהכיר מילדותו, והוא התארס עמה, זמן קצר לפני שהגיעה אנה לאחוזה. אדריאן סבר בתחילה, שאנה באה לאחוזה כדי לבקש ממנו סליחה, אך אמו מבהירה לו שהוא תמים, ושאנה באה כדי לחדש את אהבתם. אדריאן נקרע בין אהבתו לאנה לבין תחושת מחויבותו לארוסתו. בעת פרידתם, לאחר שהוא מספר לאנה שהוא התארס בינתיים, היא נופלת על כתפיו ופורצת בבכי קורע לב, ואדריאן מבין, כמובן, עד כמה היא אוהבת אותו, אך תחושת מחויבותו  לארוסתו גוברת בלבו. ברגע פרידתם ממש, כשאנה עומדת על מדרגות הרכבת שעומדת לנסוע, אדריאן, הקרוע בלבו בין אהבתו אליה לבין מחויבותו לארוסתו, והמתייסר (כך אנו מבינים) מחמת תחושתו על העוול שהוא גורם לאנה, לאחר שהניח לאהבתם להתפתח בעת שהותו בעיירתה, מנסה לגשש האם ניתן לעשות עוד דבר מה לגבי הקשר שביניהם, אך אנה הפגועה והגאה אומרת לו: "כבר מאוחר מדי". אכן, החמצה אמתית וכואבת של אהבתם העמוקה, שאינה מגיעה למימושה בנישואין.

ד'. האמת ומגבלותיה:

האמת, כך מסתבר לנו בסרט, אינה מוחלטת ואינה אפשרית במקרים מסוימים, מסיבות שונות. אדריאן, בביקוריו בביתם של הורי פרנץ, שבו התגוררה גם אנה, התכוון, כך אנו מבינים (אנו מבינים זאת גם מהשתהותו במתן התשובה "כן" לשאלת אמו של פרנץ, בתחילת ביקורו הראשון, האם הוא היה חבר של בנה), לספר כבר בביקורו הראשון את האמת על כך שהוא הרג את בנם ולבקש מהם סליחה ומחילה, אך הוא מופתע משאלתה זו של אמו של פרנץ, ולאחר השתהות הוא משיב ב"כן", כאמור. הוא - כך אנו מבינים בהמשך העלילה- מבין באותן שניות של השתהות שהורי פרנץ וארוסתו סבורים ומצפים לשמוע ממנו שהוא היה חבר של פרנץ ולכן הזמינוהו לביקור, ואינו מסוגל לספר להם שההיפך המוחלט הוא האמת- שהוא זה שהרג את בנם. מאותו רגע, מאותו שקר ראשון, אדריאן נגרר למסכת שקרים, שנובעת מהשקר הראשון. לשאלה נוספת, של אנה, מתי הוא פגש בפעם הראשונה ובפעם האחרונה את פרנץ, הוא משתהה שוב וממלמל את המילים "בפעם האחרונה" וחומק מתשובה לכך (אולי התלבט, באותן שניות של השתהותו השנייה, האם "לנצל" שאלה זו על "הפעם האחרונה", שבה פגש את פרנץ, על מנת לספר את האמת), שהרי הפעם האחרונה (והיחידה) שהוא פגש את פרנץ הייתה בחפירה, שבה הוא הרג אותו, ועונה בעצם רק על השאלה לגבי הפעם הראשונה והלאה, בסיפורי בדים, מבלי לספר את האמת על הריגת פרנץ. הוא בודה מלבו סיפורים על כך שהוא, כביכול, פגש את פרנץ בלימודיהם בפריז, לימד אותו לנגן טוב יותר בכינור, ביקר ביחד אתו ב"לובר" (שבו, לפי סיפורי הבדים הללו, פרנץ אהב במיוחד תמונה מסוימת של מאנה. תמונה זו, אגב, כך מתברר לנו בהמשך העלילה, כשאנה מבקרת במוזיאון, מתארת גבר שהתאבד ביריית אקדח, ונראה לי שזהו רמז לכך שתמונה זו משכה באופן מיוחד את אדריאן, לאחר שהרג את פרנץ, מאחר שהוא שקל התאבדות מחמת הריגתו את החייל הגרמני הפצפיסט, שלא התכוון להורגו), טייל אתו ברחובות פריז וביקר ביחד אתו במועדוני ריקודים. אנה, לאחר שהיא יוצאת מבית הורי פרנץ כדי לפגוש את אדריאן, והוא מספר לה את האמת, שהוא הרג את פרנץ, חוזרת לביתם, ואנו רואים אותה אומרת כמה משפטים להורי פרנץ (איננו שומעים את דבריה, ועל-ידי כך הבמאי, בהברקת בימוי, יוצר בלבנו את המחשבה, שהיא מספרת להם את מה שסיפר לה אדריאן, ורק בהמשך העלילה, מתברר לנו שהיא שיקרה להם באותם כמה משפטים ולא סיפרה להם מה שסיפר לה אדריאן, וגם בהמשך העלילה היא לא סיפרה להם זאת). ואולם, מאחר שאדריאן מצפה לשמוע ממנה מה הייתה תגובת הוריו של פרנץ לסיפור האמתי שסיפר לה, היא בודה מלבה שקר על כך שהם סלחו לו, כביכול, בשעה שהיא, כאמור, לא סיפרה להם כלל את הסיפור האמתי. שוב, כמו אדריאן במסופר לעיל, גם אנה נגררת למסכת שקרים, מאחר שהיא אינה מסוגלת לספר להורי פרנץ את האמת, שאדריאן, האמן הרגיש, חברו כביכול של בנה, שכה התחבב עליהם, הוא זה שהרג את בנם, ואולי היא אינה מספרת זאת להם זאת מאחר שהיא טרם החליטה סופית מה יהיה על קשרי האהבה שבינה לבין אדריאן, וברור לה שכשם שהיא הגיבה באופן כה קשה למשמע האמת, גם הם יגיבו כך, ואולי אף ביתר שאת, וידרשו ממנה לנתק את קשריה עם אדריאן. לאחר פרידתה הסופית מאדריאן, בתום ביקורה באחוזתו, אנה משקרת שוב להורי פרנץ. היא יודעת שהם מצפים לבשורה משמחת שהיא איתרה את אדריאן ואהבתם התחדשה, וכותבת להם מכתב שנועד לענות על ציפיותיהם, מכתב שכולו, מתחילתו ועד סופו, שקר אחר שקר, על כך שהקשר שבינה לבין אדריאן  חודש ונמשך באופן מיטבי, ואפילו בודה סיפור כאילו אדריאן הפך ל"כנר ראשון" בתזמורת הפילהרמונית של פריז, למרות שהתברר לה, שהוא עזב לחלוטין את התזמורת כאשר עבר לאחוזת אמו. אנה, כך מסתבר לנו, פשוט אינה יכולה לספר להורי פרנץ את האמת, שכן היא יודעת עד כמה הם מייחלים לכך שהיא ואדריאן יינשאו ועד כמה יתאכזבו ויצטערו אם תיוודע להם האמת המרה על פרידתם. האמת, כך מסתבר לנו, אֵפוא, הינה מוגבלת, בהתאם לאופיים ולאישיותם ורגשותיהם של הגיבורים ובהתאם לנסיבות שאליהן הם נקלעים. השקר נובע מאילוצים רגשיים ופסיכולוגיים שונים שאותם חש מי שנאלץ, על פי תחושותיו, לשקר, ושקר אחד גורר בעקבותיו מסכת שקרים, שנועדה להסתיר את השקר הראשון. מבחינה זו, זהו סרט פסיכולוגי רב-עוצמה. המניעים הפסיכולוגיים מכוונים את הגיבורים הראשיים (מעניין להשוות מניעים אלה למניעי התת-מודע, המניעים, לדעתי, כפי שציינתי בפירוט רב ובהרחבה, את הגיבורה הראשית בסרט אחר של אוזון, "צעירה ויפה", במאמר שכתבתי על סרט זה, שפורסם ב"אימגו". לפי שני סרטים אלה, אוזון סבור שהמניעים הפסיכולוגיים, בין אם המודעים (ובמקצת אולי גם הלא-מודעים), ב"פרנץ", ובין אם הלא-מודעים, ב"צעירה ויפה", הם שמניעים ומכוונים את בני האדם בפעולותיהם. מבחינה זו, ניתן לכנות את אוזון "תסריטאי ובמאי פסיכולוגי"; אוזון הוא גם הבמאי והתסריטאי של  "צעירה ויפה"). לעוצמת המניעים הפסיכולוגיים ניתן להוסיף, שיתכן שהחלטתה של אנה – כפי שאני מבין – שלא לחזור לעיירת מגוריה, כמצוין בפִּסקה הבאה, נובעת, למעשה, גם מחוסר יכולתה להמשיך בַּשקר, בכך שלא סיפרה להורי פרנץ את מה שסיפר לה פרנץ, שהוא זה שהרג את בנם, ומצד שני היא אינה יכולה לספר להם את האמת הקשה הזו, שתכאיב להם מאד, לאחר שאדריאן כה התחבב עליהם. שני המצבים הללו הינם מעבר לכוחותיה הנפשיים. לשבחו של אוזון ייאמר, שבעניין זה, כמו גם בעניינים נוספים בסרט, הוא אינו אומר דברים מפורשים ואינו שם בפי הגיבורים מילים מפורשות, אינו "מאכיל בכפית" את הצופים, אלא מצפה שהצופים יתאמצו ויבינו בעצמם את מה שעומד מאחורי מה שעיניהם רואות. כך נהג גם בסרטו "צעירה ויפה", שאותו ציינתי לעיל.   

מסכת השקרים האחרונה היא אף קריטית לגבי אנה. היא – כך אנו מבינים בהמשך העלילה - אינה יכולה לחזור לעיירת מגוריה שבגרמניה לאחר המכתב השקרי שכתבה להורי פרנץ. במקום שנראה אותה חוזרת לגרמניה, כפי שהיינו מצפים לאחר פרידתה הסופית מאדריאן, אנו רואים שהיא הולכת (בפעם השנייה; הפעם הראשונה הייתה במהלך חיפושיה אחר אדריאן) ל"לובר", שם יושב, על ספסל, מול התמונה "המתאבד" של מאנה, צעיר צרפתי, והיא יושבת לצדו ומתפתחת ביניהם שיחה, רמז לאהבה חדשה, אך גם לכך שכנראה אנה לא תחזור יותר לעיירת מגוריה. לא ברור האם בעת שהיא כתבה את המכתב השקרי להורי פרנץ היא הבינה שהתוצאה של המכתב תהיה שהיא לא תוכל לחזור לעיירתה, מחמת שקריה שייחשפו, או שהיא הבינה זאת בדיעבד, אך בפועל אנו מבינים, לדעתי, שהיא לא תחזור לעיירת מגוריה. לעניין זה ראוי לציין שאנה הולכת לראות (פעמיים, כאמור) את התמונה של מאנה, למרות שהיא יודעת שכל סיפוריו של אדריאן על חברותו עם פרנץ הם סיפורי בדים ושלא היו דברים מעולם, ופרנץ לא אהב במיוחד תמונה זו, ויתכן מאד שאף לא ראה אותה מעולם. השקר שסיפר אדריאן לה ולהורי פרנץ על אהבתו המיוחדת של פרנץ לתמונה זו - כך מסתבר לנו - הפך לחלק מחייה, הפך לאמת, כביכול, למרות שהיא יודעת שזהו שקר. לפנינו אפקט פסיכולוגי מעניין. היא נקשרת לתמונה בזכות סיפור השקר שסיפר לה אדריאן, שהופך בנפשה לאמת, כביכול, ואולי בכך מנסה להתנחם, בביקורה השני ב"לובר", מאהבתה הנכזבת אליו, ואולי מנסה גם להירפא מזכרו של פרנץ המת.

יש לציין את הדמיון שבין הביקור החוזר של אנה ב"לובר", כדי לראות שוב את תמונת "המתאבד" של מאנה לבין הביקור החוזר של רסקולניקוב (ב"החטא ועונשו") בדירת המלווה בריבית הזקנה, שאותה ואת אחותה הוא רצח. האם דמיון זה מקרי בלבד, או שיש מאחוריו כוונה כלשהי של אוזון? אם יש כוונה, יתכן שהיא לומר, שכשם שביקורו החוזר של רסקולניקוב בדירת הזקנה היה, כך נראה לי, מתוך כוח פנימי בלתי נשלט בנפשו של רסקולניקוב (על כך גם רומז חוקרו של רסקולניקוב, פורפירי), כך גם ביקורה החוזר של אנה כדי לראות שוב את התמונה הינו מתוך כוח פנימי בלתי נשלט בנפשה של אנה. פירוש זה מחזק את ראייתי את הסרט כסרט פסיכולוגי ואת ראייתי את אוזון כתסריטאי וכבמאי פסיכולוגי, לפחות בשני סרטיו הנ"ל, שאותם ראיתי.

יש גם לציין, שכאשר אדריאן מספר להורי פרנץ ולאנה על כך שפרנץ אהב את תמונתו המסוימת הזו של מאנה, הוא לא ציין בפניהם מה באמת רואים בה (רואים בה גבר שרוע על גבו על מיטה, לאחר שירה בעצמו ואקדח בידו), וגם לא את שם התמונה ("המתאבד"), אלא אמר רק שרואים בה גבר שפניו מוטות לאחור. אדריאן, מתוך מניע פסיכולוגי – כך אני מבין זאת - חש צורך לציין בפני הורי פרנץ ובפני אנה את התמונה הזו דווקא, מאחר שכאמור הוא שקל להתאבד, כמו הגבר שבתמונה (נראה לי שיש כאן פעולה של התת-מודע), ואולי גם מאחר שהוא תפס את פרנץ, בדיעבד (כלומר לאחר שירה בו והבין שפרנץ לא ניסה כלל להתגונן ולהשתמש בנשקו), כמי ששקול למתאבד. הפצפיזם המוחלט של חייל מסוגו של פרנץ המצוי בשדה קרב, שאינו טוען את נשקו ואינו מנסה כלל להתגונן גם בדרך אחרת, כשהוא עומד בפועל מול חייל אויב המכוון אליו את נשקו (פרנץ היה יכול לנסות, אלמלא היה פצפיסט מוחלט, להסתער על אדריאן עם נשקו הלא-טעון ולנסות להכות בו בקת הרובה ולהכריעו. הדבר היה אפשרי, שכן המרחק שביניהם היה של כשני מטרים בלבד, וממילא לא היה לו מה להפסיד, שכן לפי מבט הרחמים שבעיניו, היה ברור לו שהחייל הצרפתי יירה ויהרוג אותו) כמוהו כמתאבד, גם אם אין לו כוונה להתאבד. פרנץ מבין שכשם ש"בבית התלוי לא מדברים על חבל", כמאמר הפתגם, הוא אינו יכול לתאר מה באמת רואים בתמונה ולציין את שמה, ובכל זאת מציין את התמונה כתמונה שפרנץ אהב במיוחד (כביכול). מבחינת הבימוי המבריק, ראוי לציין שכאשר אנה מבקרת בפעם הראשונה ב"לובר" ועומדת מול התמונה, היא רואה תחילה את התמונה, ואז, במעבר מהיר וחד, המצלמה עוברת לשם התמונה, המצוין בשלט שמתחתיה. תנועת מצלמה מהירה וחדה זו, נועדה, לדעתי, להמחיש את ההפתעה והתדהמה של אנה, כאשר מתברר לה מה התמונה מראה באמת, ושגם בעניין זה, בעצם אדריאן שיקר להורי פרנץ ולה, כאשר לא סיפר להם מה באמת רואים בתמונה ואת שמה (אמת חלקית, ובוודאי במקרה כזה, כמוה כשקר). זהו, למעשה, עוד שקר בתוך מסכת השקרים על חברותם, כביכול, של אדריאן ופרנץ ועל החוויות שחוו יחדיו, כביכול, בפריז.

בהקשר זה, יש לציין שאוזון מוליך אותנו, הצופים, שולל. כאשר אדריאן מספר להורי פרנץ ולאנה את סיפורי הבדים שלו על חברותו עם פרנץ ועל כל אשר עשו וחוו יחדיו, כביכול, בפריז, אנו רואים זאת בפלאש-בק אמתי, כלומר כסצנה ויזואלית אמתית שהתרחשה (כביכול) ולא שומעים על כך בדיבור שלו. באותו שלב של הסרט, אנו איננו יודעים את האמת על נסיבות היכרותם האמתיות של אדריאן ופרנץ, ומאחר שהסצנה מוצגת באופן ויזואלי, דהיינו כסצנה שהתרחשה בפועל, אנו סבורים, באותו שלב, שאכן כך היה באמת, ורק כאשר פרנץ מספר את האמת לאנה, אנו מתוודעים לאמת. אכן, זוהי תחבולה קולנועית מתוחכמת של אוזון. זהו עוד "שקר", הפעם של הבמאי ולמטרה אמנותית, ובכל זאת מעין "שקר", כלפי הצופים, שהתסריטאי- הבמאי מוליך אותם שולל.

לסיום פרק זה, אוסיף, שהסרט, כך מתברר לנו, מעלה את השאלה האם האמת חייבת להיאמר בכל מקרה, והאם אמירת האמת שווה את המחירים הכבדים שהגיבור (אדריאן בסרט זה) משלם עליה (באיבוד האהבה שהתפתחה בינו לבין אנה).

בנוסף לארבעת הנושאים הנ"ל, ראוי לציין את הדברים הבאים:

א'. בסרט קיימות הקבלות מסוימות (כלומר, לא הקבלות שלמות ומלאות, אלא הקבלות המצביעות על קווי דמיון בסיסיים דומים) בין אירועים שהתרחשו בגרמניה לבין אירועים שהתרחשו בצרפת. עמדנו לעיל (בסעיף א') על ההקבלה שבין שירת ההמנונים ובנוסף לכך על ההקבלה שבין התגייסותם למלחמה של שני פצפיסטים, גרמני וצרפתי, פרנץ ואדריאן, וכן עמדנו לעיל (בסעיף ד') על הקבלה נוספת, המתבטאת בכך שגם אדריאן וגם אנה משקרים ובודים סיפורי בדים. בנוסף לכך, קיימת הקבלה בין פרנץ הגרמני לאדריאן הצרפתי- שניהם כנרים (אמנם, האחד מקצועי והשני חובב), שניהם פצפיסטים ושניהם אנשים רגישים. בנוסף לכך, קיימת הקבלה בין מסעו של אדריאן לגרמניה כדי לבקש סליחה ומחילה מהורי פרנץ ומארוסתו, לבין מחשבתו (אמנם השגויה) שאנה הגיעה במסע מגרמניה אליו, לאחוזת אמו, כדי לבקש ממנו סליחה (בכל מקרה, קיימת הקבלה, גם אם לא נביא בחשבון את ההקבלה המסוימת בעניין בקשת הסליחה- אדריאן יוצא למסע בגרמניה ואנה יוצאת למסע בצרפת). בנוסף לכך קיימת הקבלה בין התעלפותו ונפילתו הבלתי צפויים של אדריאן בעת נגינתו בכינור בפני הורי פרנץ ואנה, דבר שגרם להפסקת נגינתו, לבין הפסקת נגינתה הבלתי צפויה של אנה בפסנתר בפני אמו של אדריאן וחברותיה, בעת ביקורה באחוזת האם, כאשר היא מבינה מהמבטים שבין  אדריאן והצעירה הצרפתייה, שמדובר בקשר רומנטי ביניהם, וזאת בנוסף לרמזים, שקלטה קודם לכן. בנוסף לכך, קיימת הקבלה בין "האזנת הסתר" מאחורי קיר, שמאזין אביו של פרנץ (מִשָּׁלָב מסוים בביקורו של אדריאן) להמשך סיפורו של אדריאן על חברותו, כביכול, עם פרנץ, לבין "האזנת הסתר" מאחורי קיר שמאזינה אנה לשיחה שבין אדריאן לאמו באחוזה. בנוסף לכך, קיימת הקבלה בין ביקורו של אדריאן בקברו של פרנץ בעיירה הגרמנית, לבין ביקורה של אנה בבית קברות ליד פריז בניסיון לאתר את אדריאן. בנוסף לכך, קיימת הקבלה מסוימת בין סיפורו של אדריאן על ביקורו, ביחד עם פרנץ, ב"לובר" והתמקדותו של פרנץ בתמונתו המסוימת של מאנה, לבין  ביקוריה של אנה ב"לובר" כדי לראות את אותה התמונה. בנוסף לכך, קיימת הקבלה בין רצונה של אנה למות (שמתבטא בניסיון הטביעה) ודבריה לאדריאן שהיא רצתה למות, לבין דבריו של אדריאן לאנה באותה פגישה שגם הוא רצה למות (וכבר עמדנו על כך שאִזכוּרוֹ את תמונת "המתאבד" מעידה, כנראה, על מחשבות התאבדות שהיו לו). כל ההקבלות הללו הרבות הללו באו ללמדנו, לדעתי, ש"סדנא דארעא חד הוא"- בני האדם בכל מקום, גם במדינות האויבות זו לזו, דומים זה לזה ואלה לאלה בהתנהגויותיהם, בדעותיהם, במחשבותיהם, ברגשותיהם וכיוצ"ב, ואם כך, מתבקשת השאלה, שהתסריטאי-הבמאי אוזון מבקש בעצם שנישאל- מדוע זה פורצות מלחמות, וחיילי מדינות שונות הורגים אלה את אלה?! אמנם, שירת ההמנונים לא לגמרי מתיישבת עם הסבר זה לקיומן של ההקבלות הללו, שהרי, בנסיבות שבהן הושרו ההמנונים, מדובר באווירה "פטריוטית" ומיליטריסטית ולא באווירה אנטי מלחמתית, אך ניתן להסביר זאת בכך שאוזון לא רצה לייפות את המציאות, והציג גם הקבלה, שהינה "פטריוטית" ומיליטריסטית, שכן זו הייתה האווירה באותה תקופה בשתי המדינות בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסיות שלהן.

ב'. לעניין הדמיון, שצוין בסעיף הקודם, בין אדריאן לפרנץ (היותם של שניהם כנרים, פצפיסטים ורגישים), יש לציין שללא ספק שתיים מעובדות אלה (היותם כנרים ואנשים רגישים. על הפצפיזם של אדריאן, הורי פרנץ אינם יודעים כלל), ובנוסף להן- החברוּת העזה ששררה ביניהם, לפי סיפוריו הבדיוניים של אדריאן, תרמו לאהדתם הרבה של הורי פרנץ ושל אנה לאדריאן (ואהדתה של אנה הפכה בהמשך העלילה לאהבה). הדמיון והחברוּת העזה שביניהם הביאו גם, ככל הנראה, את הורי פרנץ לראות באדריאן מעין "תחליף" או "ממשיך" של בנם המת, דבר שהעניק להם תחושה שכאילו בנם ממשיך לחיות באופן כלשהו בדמותו של אדריאן, כשם שהביא, ככל הנראה, את אנה לראות בו מעין "תחליף" או "ממשיך" של ארוסה המת, דבר שהעניק לה תחושה שכאילו ארוסה ממשיך לחיות באופן כלשהו בדמותו של אדריאן. אין זה מקרי, שאביו של פרנץ מבקש להעניק את כינורו של בנו המת כמתנה לפרנץ, באומרו שהכינור הוא "הלב שלי". האב כמו מבקש לומר לאדריאן, מעבר למחוות ההוקרה, שהוא רואה בו מעין "ממשיך" של בנו, שהוא מקווה שאדריאן ינגן בכינורו של בנו ובכך כאילו ימשיך את חיי הנפש והרוח של בנו, שכעדותה של אמו של פרנץ "לא היה כנר גדול, אבל ניגן מכל הלב". כמו כן, אין זה מקרי שאנה מובילה את אדריאן למקום שבו פרנץ הציע לה נישואין. בסצנה זו, כך נראה לי, אנה רואה באדריאן מעין "תחליף" או "ממשיך" של פרנץ, ומקווה ורואה בו כמי שיציע לה נישואין, כמו פרנץ, אולי אף באותו מקום.

ג'. יש, אולי, אירוניה מסוימת בכך שגם אדריאן וגם פרנץ הינם פצפיסטים, אך, דווקא, אחד מהם הורג את משנהו.

ד'. זהו סרט אנטי מלחמתי נוקב, אך חרישי ומאופק. "מלחמת החפירות" העקובה מדם, הממושכת והאיומה, בתנאים פיזיים ונפשיים קשים מנשוא לחיילים שבשדה המערכה, שהתנהלה בין צרפת לגרמניה במלחמת העולם הראשונה, וגבתה את חייהם של מיליוני חיילים, מיוצגת בסרט זה בקורותיה של התרחשות אחת בחפירה אחת, בין שני חיילים, ששניהם פצפיסטים (אמנם בדרגות פצפיזם שונות, כפי שצוין לעיל), והתרחשות זו מטלטלת את לבו של אדריאן ואת לבם של הצופים (לפחות את לבי, ובוודאי את לבם של רבים אחרים) טלטלה עזה. "נאומו" של אביו של פרנץ בפני חבריו, שצוין לעיל, אף הוא "נאום" אנטי מלחמתי מובהק. גם נכונותם של אנה והורי פרנץ (אמנם, בתחילה, האב אינו מוכן לכך, אך עמדתו השתנתה, כפי שצוין לעיל) לקבל את אדריאן כאדם, כבן-אנוש רגיש, למרות היותו צרפתי ולמרות האווירה ה"פטריוטית"-מיליטריסטית והשנאה והמשטמה לצרפתים ששררו בעיירה, אף היא מעין קריאה אנטי מלחמתית, וגם אי השתתפותה של האישה הצרפתייה בשירת ה"מרסלייז" המשולהבת, שבה משתתפים כמעט כל יושבי בית הקפה, אף היא מעין קריאה אנטי מלחמתית.

סרט זה הינו, בעיניי, כאמור לעיל, יצירת מופת, סרט מרגש ומטלטל, המעורר מחשבות רבות. התסריט, הבימוי והצילום הינם לעילא ולעילא. כנקודת בימוי וצילום מעולה במיוחד, אציין את הסצנה שבה, כשאדריאן (השחקן- פייר ניניי) מתחיל בסיפורו הבדוי על חברותו עם פרנץ, פניו מצולמים באופן אפלולי ומטושטש, דבר שנועד (כך אנו מבינים בדיעבד, לאחר שמתברר לנו שהוא סיפר סיפורי בדים) להמחיש שמדובר בדברים שאינם אמת, ואולי האפלוליות והטשטוש נועדו לסמל מעין שיקוף של מצבו הנפשי של אדריאן, התועה כמו באפלולית ובטשטוש נפשיים מאז שהרג את פרנץ. כנקודה נוספת הראויה לציון מיוחד מבחינת התסריט והבימוי, אציין שבעת כניסתו של אדריאן, בביקורו הראשון בביתם של הורי פרנץ ואנה, האב (השחקן- ארנסט שטצנר) אינו ממתין בקומת הכניסה, כמו האם ואנה, אלא יוצא מחדרו שבקומה העליונה יותר, דבר שנועד ללמד שהסתייגותו, באותו שלב, מאדריאן, עדיין קיימת, למרות ההשערה, שהעלתה האם, שמדובר בחבר של בנו מתקופת לימודיו בפריז. בהמשך הביקור, באה לביטוי הסתייגותו זו גם בכך שהוא קם מן השולחן, שסביבו ישבו אדריאן, האם ואנה, יוצא מן החדר, ולאחר מחשבה נוספת עומד מאחורי הקיר הסמוך ומאזין ב"האזנת סתר" להמשך דבריו של אדריאן.

יצוין, שהסרט צולם ברובו המכריע בשחור-לבן, דבר המהווה, לדעתי, החלטת בימוי נבונה, משום שהדבר תורם לתחושה של סרט קודר, שהצירים המרכזיים שלו הם נפילתו של פרנץ וייסורי המצפון ורגשי האשמה והחרטה של אדריאן, שהם המובילים את עיקר העלילה החיצונית והפנימית-נפשית של גיבורי הסרט העיקריים. סצנות אחדות, בעיקר סצנות הפלאש- בק: הסצנה שבה אנו רואים את אדריאן ופרנץ כחברים החיים ומבלים בפריז וסצנת הקרב שבה נמלט אדריאן מן ההפגזה הגרמנית ונתקל בפרנץ והורגו, מצולמות בצבע.

המשחק של כל השחקנים הראשיים וכן המשניים הינו מצוין. השחקנית שמשחקת את תפקיד מגדה, האם (מארי גרובר), מיטיבה לשחק בהבעות פניה המביעות אהדה וחיבה כלפי אדריאן. במשחקה של השחקנית שמגלמת את דמותה של אנה (פאולה בר) ראויה לציון כנקודת משחק מצוינת במיוחד הסצנה שבה, באחוזת אמו של אדריאן, אדריאן שואל את אנה האם היא הפסיקה לנגן בגלל פרנץ (כלומר, בגלל שנזכרה בפרנץ), והיא משיבה לו בלעג מהול בכאב: "לא. בגללך", בנימת דיבור ובהבעת פנים נדירה של משחק מצוין, המביעה היטב את הלעג המהול בכאב. במשחקה של פאולה בר, ראוי לציון מיוחד גם משחקה הנפלא בגילויי השמחה שמתבטאים בהבעות פניה ובשפת גופה (גופה כמו יוצא במחול של עליצות. היא כמו מרחפת בהליכתה), כשמתברר לה שהקבר שאליו הגיעה בחיפושיה אחרי אדריאן, ושהיא סברה מלכתחילה שהוא שלו, אינו שלו, אלא של אדם אחר (לאחר מכן, מתברר לה שזהו דודו של אדריאן, הנושא אותו שם משפחה ואותה אות ראשונה של שם פרטי, שהם הפרטים שנודעו לה על-פי ספר הנפטרים של אחד מבתי החולים בפריז). שחקנים נוספים: אנטון פון לוקה בתפקיד פרנץ, יוהאן פון בולוב בתפקיד קרויץ, מחזרה הגרמני של אנה לאחר מותו של פרנץ.

אני ממליץ בכל לב ללכת ולצפות בסרט מצוין זה.                                                                        

תגובות

פרנץ

חיים ספטי פותח בתקציר למען הקוראים שלא צפו בסרט, ומסיים את הרשימה בהמלצה ללכת לראות אותו. אכן הסרט עדיין מוקרן בבתי הקולנוע, אך כבר במשפט הראשון של התקציר יש "ספוילר", שאחריו כבר אי אפשר ליהנות מהסרט. חידת היחסים בין שני הלוחמים נשארת סמויה עד לשלב די מאוחר בסרט, וגם אחרי שהיא נחשפת הצופה נשאר באי-ודאות אם זוהי האמת. חיים, למה הרסת את הסרט למי שעדיין לא ראו אותו???!!!

התמונה של מירב גולן

להלן תשובתו של כותב המאמר

להלן תשובתו של כותב המאמר לתגובתו של "אחד שיודע":

אי אפשר לכתוב מאמר ביקורת אמתי ורציני מבלי שהמבקר יתייחס לכל העניינים שהוא מבחין בהם ביצירה שהוא מבקר. כך זה בכל סוגי האמנויות- הספרות והשירה, התאטרון והקולנוע, המחול והמוזיקה וכיוצ"ב. אמנם נכון, לעתים קרובות, ואולי כמעט תמיד, יש בחלק מההתייחסויות של המבקר ליצירה המשתייכת לכל אחד מסוגי האמנויות סוג של "ספוילר", אך זהו מחיר בלתי נמנע של קריאת מאמרי ביקורת טרם קריאה או צפייה ביצירת אמנות. מי שרוצה להימנע לחלוטין מ"ספוילרים", צריך שלא לקרוא מאמרי ביקורת בטרם קרא את הספר או צפה בהצגת התאטרון או הקולנוע או המחול או היצירה המוזיקלית, שעליהם נכתבו המאמרים. לעניין מאמר זה, אציין שאין זה סוד שהסרט "פרנץ" מוצג בימים אלה (בנוסף לפרסומים הרגילים על הסרטים המוקרנים, היו אף מודעות פרסומת גדולות לסרט זה), ומי שטרם צפה בסרט וחושש לחלוטין מ"ספוילרים", יכול להימנע מקריאת המאמר (כשם שהוא יכול להימנע מכל קריאת מאמר ביקורת בטרם קרא ספר או צפה בסרט או בהצגת תאטרון ומחול ומוזיקה, כאמור לעיל. איש אינו כופה עליו לקרוא מאמר בטרם קרא ספר או צפה ביצירה, אם הוא חושש מ"ספוילרים"). מצד שני, מאמר הביקורת עשוי להמריץ אנשים שטרם צפו בסרט נפלא זה, ללכת ולצפות בו. אני משוכנע לחלוטין, שלמרות שיש במאמר "ספוילרים", עדיין מי שיצפה בו ייהנה הנאה יוצאת מן הכלל, בזכות איכויותיו המצוינות של הסרט מכל בחינה קולנועית, כפי שפרטתי במאמר (התסריט, הבימוי, הצילום והמשחק, שכולם מצוינים).

איך לכתוב בלי ספוילרים???

גם אני "הותקפתי" בנוגע לאחד המאמרים שכתבתי על ספוילרים ששיבצתי בביקורת ומאז אני חוששת מאוד בכתיבה ונזהרת בלי סוף. כתוצאה מכך "הותקפתי" שוב שהמאמר שבא לאחריו לא מספיק עמוק ולא מספיק ממצה... במאמרי האחרון פתחתי בסקירה כללית והזהרתי שמי שחושש מספוילרים, שיקרא רק את ההתחלה ויחזור למאמר אחרי קריאת הספר. מבינה היטב שאין לספק מידע מקלקל הנאה כבר בשורה הראשונה של הביקורת אבל טרור הספוילרים של כותבים וקוראים מסוימים נראה לי מוגזם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חיים ספטי