אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלוש מחשבות על ספר קליל ולא מעמיק


עמוס עוז / שלום לקנאים, שלוש מחשבות, 2017 הוצאת כתר,131 עמ'

עמוס עוז / שלום לקנאים, שלוש מחשבות, 2017 הוצאת כתר,131 עמ'

ביקורת על ספרו של עמוס עוז, שלום לקנאים, שלוש מחשבות, 2017 הוצאת כתר,131 עמ'

עמוס עוז, הנחשב, לצד א.ב יהושע ודוד גרוסמן, ל"הנהגה הרוחנית" של השמאל הציוני כתב ספר קריא מאוד המורכב משלושה מאמרים: "שלום לקנאים" (המבוסס על סדרת הרצאות משנת 2002 שפורסמו בספר קטן ושמו: How to Cure a Fanatic ורק לראשונה מצא עוז לנכון להוציאו בעברית), מאמר לזכר ס. יזהר ומנחם ברינקר בשם "אורות ולא אור" (המבוסס על הספר "יהודים ומילים", שכתב עם ביתו פניה עוז-זלצברגר ועל הרצאת "עגלה מלאה ועגלה ריקה", וגם על הרצאה נוספת  בבית פרטי), וכן המאמר "חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם" (המבסס על הרצאה ביום עיון לזכר רא"ל אמנון ליפקין- שחק ועל הרצאה במכון למחקרי ביטחון לאומי).

במרכז המאמר "שלום לקנאים" עומד הפאנט ועוז יוצר טיפולוגיה של הפאנטים (שאינם גלויים באותה מידה, ואף כותב על " קנאות השוואתית", עמ' 17): "פה ושם אפשר להיתקל, למשל במתנגדים קנאים לעישון המגיבים כאילו כמעט ראוי לשרוף חיים את מי שיעז להדליק בקרבתם סיגריה, או צמחונים וטבעונים פנאטים הנשמעים לפעמים כמעט כמוכנים לטרוף חיים את אוכלי הבשר. כמה מחברי בתנועת השלום מוקיעים אותי בשצף קצף, רק משום שיש לי השקפה שונה בעניין הדרך הרצויה לעשיית שלום בין ישראל לפלסטין" (עמ' 20).

טיפולוגיה זו של עוז הנה בעיתית כי היא מעמידה במישור מוסרי אחד קנאים פנטים אלימים עם בעלי מוסר המגיבים בתוקפנות על אלימות כנגדם או על ביטול מוסריותם. אין דובר המצדד בטבעונות שאף מגנה אנשים בקהלו המשתמשים בחיות, שקול מוסרית  למטיף דתי הקורא להנחלת דתו בכל דרך שהיא ואף באלימות. אולי עוז סבור ששניהם פאנטים אבל מבחינה מוסרית הבעיה שהוא שבוי בתפיסת העולם ההומניסטית השמה במרכזה את האדם ואינה מתחשבת כלל בצרכי בעלי החיים, ברגשותיהם, שלא לדבר בצורך להחיל זכויות לבעלי החיים (אגב, במאמרו "אורות ללא אור" מציין עוז "כשאנחנו גורמים כאב לאדם אחר או חתול, אנחנו יודעים היטב מה אנחנו עושים", עמ' 52).

בקנאות מוצא עוז לעיתים יסודות של "צדקנות" (עמ' 21). אני מוצא צדקנות במי שמחד גיסא, מגדל באהבה כלבים אבל מאידך גיסא, אוכל סטייק, אבל לבטח, התפיסה הטבעונית היא תפיסה מוסרית שלמה שאינה כלל רלבנטית לביקורת עוז על הקנאות הפנטית. יחד עם זאת קיימת ולא רק מהיום פנטיות ואף "פשעי פנטיות" ועוז מטיב לפרטם (עמ' 10-13), כמו גם פנטיות אנטי פנטית (עמ' 41).

הנקודה המעניינת במאמרו הוא הקישור בין תכונת הנוהים אחרי המנהיגים הפאנטים לבין נוהרי הסלבס (הידוענים). מחד עוז מציין אבחנה נוקבת ש"לנגד עיננו הולך ונמחק הגבול שבין הפוליטיקה לבין תעשיית הבידור. העולם כולו הופך להיות "גן ילדים גלובלי". הסגולות הדרושות למועמד כדי שיצליח להיבחר הן כמעט מנוגדות לסגולות הנדרשות כדי להנהיג. הן הפוליטיקה והן התקשורת נהפכו לענף של תעשיית הבידור: ממש כמו ברומא העתיקה, התקשורת משליכה יום יום אל האריות שנים שלושה קורבנות מפורסמים, אשמים או חפים מפשע, כדי לשעשע את ההמונים, להסיח את דעתם ולשאוב את כספם. ציבורים מתרחבים והולכים מצביעים בבחירות בעד מי שמצליח לרגש ולשעשע  אותם" (עמ'25-26).

זאת ועוד, בחירת מנהיגים שהתעמתו טלוויזיונית אינה מבטיחה את בחירת המנהיג הפוליטי המתאים. שהרי מראה או מענה לשון אינם חשובים למנהיג יותר מכושר ניתוח וקבלת החלטות. בנקודה זו אני יכול להצביע על תופעת יאיר לפיד כדוגמא. מדובר בעיתונאי, נאה למראה, היודע כיצד להתלבש, פופולרי, ששנים לא מעטות היה מנחה בתוכניות אירוח בטלוויזיה ולכן זכה לחשיפה תקשורתית רבה.

לפיד הקים רשימה בשם "יש עתיד" ועל גבי מחאת שנת 2011 נכנס לכנסת בראש מפלגתו וללא כל כישורים מקצועיים (שבהם הודה) הפך לשר האוצר (אגב הוא חסר אף השכלה אקדמית ומכתיבתו לא ניתן לעמוד על עמקות כלשהי).

כשרואיין לאחר הבחירות ונשאל אם הוא יכול להיות גם ראש ממשלה הוא הפטיר כלאחר יד תשובה חיובית, מה שמעיד יותר מכל על תפיסת האגו שלו יותר מאשר על התאמתו לתפקיד .

האם יעלה על הדעת שבוויכוח ברדיו ולא בטלוויזיה בין לפיד למועמדי מפלגות אחרות יהיה לו יתרון כזה שיאפשר לו להיכנס לכנסת? אני סבור שלפיד הוא דוגמא מובהקת למי שהינו מוצלח מאוד להיבחר אך אינו מתאים לתפקידי שרות, שלא לדבר על ראשות הממשלה.

המאמר "אורות ללא אור" נפתח בקלישאה ריקת התוכן "הנה כאן כמה מחשבות על יהדות כתרבות ולא רק כדת ולא רק כלאום. אם לדייק,  אלה הן מחשבות הנכונות להבחין בין מה שעבר זמנו לבין מה שעומד בתופו ואף להבחין בין פולחן לבין מורשת אהובה.. יש ויש (טוען עוז, טענה חסרת בסיס) אומה יהודית, אבל היא שונה מהרבה אומות אחרות בכך שקו החיים שלה אינו עובר דווקא בגנים וגם לא בניצחונות בשדה הקרב אלא במספרים" (עמ' 51).

האם היהדות היא לאום? האם כל היהודים מהווים לאום? כך למשל יהודי ארצות הברית הם בעלי "נאמנות כפולה" שמדינתם האמתית היא ישראל?! כל שכן האם הם יכולים להוות " אומה"?! הרי אומה היא התלכדות המדינה עם הלאום, ואם אין לאום יהודי הכיצד יש אומה יהודית?

ואם יש תרבות יהודית, מהי התרבות היהודית המשותפת אם אין זו תרבות דתית, מה המשותף תרבותית היה לסימון וייל, לוודי אלן, ולברונו קריסקי ?!

עוז אינו מבחין בין "יהודים" לבין "עם ישראל" (ראו למשל עמ' 53, וגם בהקשר לכתובת העברית שנמצאה בח'רבת קייאפה אותה מכתיר עוז כ"ליבה הפנימית שדל היהדות", עמ' 57. אבחנות ומידע חשוב בהקשר זה ראו בספרו של יגאל בן נון, קיצור תולדות יהווה, 2017 , הוצאת רסלינג) ומנסה לפתח תפיסה ערכית תוך התייחסות להומניזם, דמוקרטיה ליברלית ויחסי מדינה והדת.

השימוש של עוז במקורות הינו חלקי וחד ממדי. כך הוא מביא את "אחרי רבים להטות" כתשובה להכרעה בוויכוח (ואינו מתייחס כלל למעמד המתווכחים כפי שניתן למצוא במקורות). הוא מוסיף ומציין ש"שלוש מילים אלה, בצירוף ארבע המילים "חביב אדם שנברא בצלם", מהוות גשר ברזל בין יהדות לבין דמוקרטיה" (עמ' 54) ועושה בכך שגיאה כפולה ומכופלת: א. גם כאן אין הוא מתייחס למעמד היהודי לעומת הלא יהודי בהקשר הזה. ב. הוא מתעלם לחלוטין שהדמוקרטיה אינה מושג חברתי אלא פוליטי הרלבנטית למדינה ובכך מתעלם מהסתירה המובנית בין היהדות למדינה, עליה כתבו רבים. במיוחד מצאתי לנכון לתת את הדעת לספרו של גרשון ויילר, תיאוקרטיה יהודית (1976 , עם עובד), ספר המפריך את תזת חוסר הסתירה בין דמוקרטיה ליהדות. עוז כותב בקלילות אבל לא במחשבה מעמיקה במיוחד את הדברים הבאים: "...מופיעים אצלנו כל מיני חכמים שלא די להם בניגוד הממשי שבין מרות ההלכה לבין מרות השלטון הנבחר, אלא יש להם איזה צורך מוזר לעמת גם ביון דמוקרטיה ליהדות, לצייר את רוח הדמוקרטיה כאיום על רוח היהדות, או את היהדות כאיום על עקרונות  הדמוקרטיה" (עמ' 73). מעניין שכמעט באותה נשימה הוא מביא באותו מאמר מדברי חיים ויצמן שנשאל טרם הקמת המדינה אם תהיה מדינה יהודית ו"הוא הדהים את שומעיו כשהשיב להם: "לעולם לא", והסביר בחיוך: "אם היא תהיה מדינה היא לא תהיה יהודית, ואם היא תהיה יהודית מדינה היא לא תהיה..." (עמ' 91- 90).

זאת ועוד, עוז עצמו כותב ש"יהדות ה'שולחן ערוך' אולי בכלל אינה מסוגלת לשום חיים מדיניים...רע מזה: בענייניים מדיניים ההלכה שייכת כמעט לתקופת האבן...במה שנוגע ליחסים בין אומות, או בין ישראל לעמים, ההלכה מכירה לכאורה רק שני מצבים: או "יד הגויים תקיפה" או "יד ישראל תקיפה" (עמ' 92,90).

אינטלקטואלי תנועת העבודה הרבו לכתוב על החברה ולא על המדינה באשר המדינה הייתה מושג חיצוני לחייהם מעצם ייצוגה ע"י: החייל, השוטר והשופט. במילים אחרות לא ניתן במקורות היהודים לעצב מדינה יהודית דמוקרטית מודרנית, וזו סוגיה בעייתית הדורשת דיון בפני עצמו.

דומה שעוז מוכן להציג תמונה פוליטית יותר מורכבת ולקראת סוף מאמרו הזה הוא מציין ש"מדינת ישראל עצמה נולדה חתוך נישואי תערובת. היא באה מזיווגם של התנ"ך עם תרבות הנאורות, של כיסופי שיבת ציון עם ריגושי אביב העמים באירופה (וצריך לציין מזרח אירופה! י.ב) של "הקהל" עם הרפובליקה (תזת הרפובליקניזם אינה נכונה והקדשתי לה מאמרים נפרדים. י.ב.), של כנסת ישראל  עם רוח הפרלמנטריזם, של דפוסי חיים שהתגבשו בעיירות הגולה עם אידיאולוגיות מודרניות הדוגלות בחירות (קצת מוגזם לטעון זאת בתרבות פוליטית שקידמה את הכלל על פני הפרט. יב.) או באחוות כל בני אדם" (עמ' 95).

סתירה נוספת הנעלמת אצל עוז היא הסתירה בין הומניזם ליהדות. הוא כותב ברצף שני משפטים שאינם עולים בקנה אחד: "הדמוקרטיה המודרנית נובעת מן ההומניזם. אין שום ניגוד בין יהדות לבין ההומניזם. ב" אבות דרכי נתן" פרק ל"א מנסח רבי נחמיה בשבע מילים נפלאות את לב ליבו של ההומניזם: "אדם אחד שקול כנגד כל מעשי בראשית" (ועוז ממהר ובצדק לסייג) אבל היו ועדיין יש ביהדות גם קולות אחרים לגמרי, ובהם קולות מלאי התנשאות ושנאת זרים). ההומניזם כרוך גם בפלורליזם, כלומר, בהכרה בזכותם ה שווה של בני אדם להיות שונים זה מזה, ובהיותו של כל יחיד עולם מלא הראוי להתקיים בכבוד...אני מוכן לצמצם את ההומניזם ואת הפלורליזם לנוסחה פשוטה אחת: הכרה בזכותם השווה של בני אדם להיות שונים זה מזה" (עמ' 62- 61).

אולם בכל זאת יש בעיה עם ההומניזם הנשען על המקורות של היהדות. שהרי אין מעמד האישה שקול למעמד הגבר, אין לילדים זכויות ובכל זאת יש הבדלים ביחס ליהודי ולמי שאינו יהודי בתחומים לא מעטים.

אמנם ניתן לטעון כי הנוצרים שהגיעו לאמריקה הושפעו עמוקות מהתנ"ך וראו עצמם כממשיכי דרך, אבל בכל זאת מדובר בפרשנות שעברה את המסננת הנוצרית הספציפית, בעוד שכיום ניתן יותר לראות את הקישור בין ההומניזם לחילוניות מאשר ליהדות.

עוז אינו עוסק בזהות הישראלית אלא מתחכם ביחס קבוצות אוכלוסייה שונות. לאחר שהוא דן בסופרי הספרות העברית החדשה הוא כותב סאטירה הנקראת כפרודיה "כמעט אפשר לדבר על הפרדת הדת, לא, לא על הפרדת הדת מן המדינה (האם עוז מתנגד לכך? י.ב), אלא על הפרדת הדת מן הדתיים: האירועים התיאולוגיים החשובים ביותר שאירעו בתולדות ישראל בדורות האחרונים לא אירעו בבתי המדרש ולא בחצרות הרבנים והרביים, הם אירעו בשירה, בפרוזה ובהגות העברית" (עמ' 84-83). בכך נשאר עוז בתחום הזהות היהודית אותו הוא ממשיך בדברים אחרים כשלמשל הוא מדבר שלא ניתן לדבר על "הצביון היהודי של המדינה", בשלון יחיד "לכל היותר אפשר  אולי לדבר על "צביונות יהודיים" בלשון רבים. הצביון היהודי של תל אביב הוא צביון יהודי לא פחות מאשר צביונה היהודי של בני ברק" (עמ' 94).

ומה לגבי הצביון היהודי של סכנין? של נצרת? הרי זה לדבר בלשון זו כאילו ישראל היא (למעשה היא אכן כזו) אגודת קהילות יהודיות ולא מדינת לאום דמוקרטית מודרנית. עוז אינו שונה מהאישים והמחנות שהוא מתקיף מעצם השתמשו במושג "יהודי" ולא במושג של הלאום האזרחי "ישראלי". לכן אינה במקום תביעתו "אולי הגיע הזמן שכולנו נעצור ונפתח מחדש את השאלה "מיהו יהודי?" לא "מיהו יהודי במרשם התושבים", אלא מי מאתנו קרוב יותר לחרס הקטן מח'רבת קייאפה, ומי כבר שכח אותו?" (עמ' 103). אגב בסוף ספרו הוא אכן משתמש במושג ישראלי וגורס "אבל טוב לי להיות ישראלי" (עמ' 130), אבל אין הישראלי הזה אלא היהודי הטוטלי של א.ב.יהושע.

המאמר השלישי "חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם" עוסק בלאומיות, פתרון הסכסוך ובהבדל בין זכות לתביעה הבדל שיש בו משום תרומה מסוימת לדיון הציבורי. את מאמרו הוא פותח בתובנה הידועה שאם לא תהיינה שתי מדינות הרי המדינה האחת תהיה מדינה ערבית מן הי ועד הירדן, וזו לא תהיה מדינה דו לאומית וגם דיקטטורה יהודית זמנה יהיה קצוב ומכאן שלדעתו הפתרון הינו הוא פתרון שתי המדינות שכבר הוסכם למעשה בהצעת השלום הסעודית, כלומר בהצעת הליגה הערבית משנת 2002 (עמ' 111).

לא צריך להיות הוגה דעות בכדי לעמוד על המצב הבעייתי שבו מצויה ישראל כש"שלטון הדיכוי הישראלי בשטחים הכבושים הולך וממוטט את הרשות הפלסטינית, ובנפילתה נמצא את עצמנו עומדים גם בגדה מול החמאס, אם לא גרוע מזה. מיליוני פלסטינים בשטחים חיים חיי השפלה מתמדת, כולם משועבדים ונטולי זכויות" (עמ' 113, על שתי המלחמות של הפלסטינים כלומר גם מלחמת האסלאם הפנטי ראו עמ' 122 -121).

אולם הבעיה מורכבת עוד יותר. כיד לפתור הסכסוך תוך הקמת מדינה פלסטינית צריכה יכולת הנהגה פוליטית להגיע להסדר שיפתור את כל הבעיות תוך הנהגת מנגנון של פתרון בעיות. הסכם שבו יורדו ישובים (התנחלויות) אינו הסכם שהליכוד יכול אידיאולוגית לבצע, ולא ברור עד כמה לשמאל – מרכז יש יכולת פוליטית לממש אותו. זאת ועוד, האם המדינה הפלסטינית שתקום תהיה מדינת ברת קיום? נוכח תופעת המדינות הקורסות או השבריריות, אין זו שאלה תיאורטית בעלמא, אלא שאלה מהותית וחשובה.

כדי להסביר את הרלבנטיות של פתרון שתי המדינות, מתמודד עוז בתפיסת האי ההפיכות (כפי שגרס מירון בנבנישתי כבר לפני עשות שנים).. בין יתר הדוגמאות לכך הוא כותב: "מי שראה את שארל דה גול, גיבור הימין הצרפתי מעניק עצמאות לאלג'יריה שהייתה מסופחת לצרפת ואשר בה חיו מאות אלפי מתנחלים צרפתים קנאים, לא ימהר "לקנות" איומיהם של נביאי ה"בלתי הפיך" (עמ' 128). כנגד זאת יש לשאול: היש שארל דה גול ישראלי? האחרון שאולי ניתן היה לראות בו ככזה היה אריק שרון, אולם רציונל ההתנתקות היה מניעת התנתקות ביהודה ושרון, מעבר לדחיית המסע האישי כנגדו שבצדק נקרא "עומק העקירה כגודל החקירה".

למעשה רק הימין יכול להגיע להסכם שלום כה רדיקלי מבחינת נתוניו, כי אם השמאל יעשה הימין יהיה ברחובות. הסכמי אוסלו אמנם נעשו ע"י מפלגת העבודה, אבל רבין היה גם מר ביטחון ולממשלת הוא קנה חברי כנסת מסיעת צומת שהתפלגו מסיעת האם שלהם (שחיתות פוליטית היא לא רק כשהימין עושה אותה).

סוגיה בלשנית משפטית פוליטית שבה מוסיף עוז אבחנה נכונה היא דיונו במושג "זכות" שהיא קיימת אם גם האחרים מכירים בה כזכות הטוען אבל "אם אחרים לא מכירים בזכותי, או אם רק חלק מהם מכירים בזכותי, או מכירים בה רק הכרה חלקית, כי אז מה שיש לי הוא לא זכות כי אם תביעה", וכדי שהדברים לא יישארו ברמת העיקרון, אלא יודגמו ברמת ההתחכמות של הדוגמא ממהר לצין עוז "ושזהו בדיוק ההבדל שבין רמלה לרמאללה" (עמ' 114).

אז בספר יש טענות ולא מעט דוגמאות, וגם כתיבה בלשון מעניינת לעיתים מתחכמת ולעיתים גם נוקבת אבל בשורה האחרונה מדובר בספר קטן וגם במידת תרומתו לדיון הציבורי בסוגיות הנדונות.

תגובות

מחשבה אחת על רשימה רדודה

הניסיון המאומץ לבטל ערכו של הספרון שנכתב בידי עמוס עוז, מאיר באור עצוב את כותב הרשימה ששם לו למטרה לקפד ערכו של הספרון החשוב הזה. מאמציו הבלתי נלאים של הכותב, לעתים עד גיחוך, לחשוף מתחת לשרירי החשיבה המרתקת של עוז רדידות - מעוררים תהיה על טיבו של כותב הרשימה. הדרך לאתר פסוקים הנחתכים ברשעות כ"דוגמאות" להצדקת התזה התמוהה של הכותב, איננה ראויה לו ולאתר בו התפרסמו הדברים. ספרון זה של עוז שם אצבע על הנקודות המוגלתיות בחיינו - כל אותן אלה המרסקות את עמודי התווך של הרעיון המוסרי-חברתי עד קריסה מוחלטת ושברון-רוח.

ברנע אכן חושף עוד ניסיון עקר ליישב את הסתירה בין יהדות לדמוקרטיה

עוז נאמן לדביקותו העיוורת במנטרות הציוניות הכוזבות. לשאלתו של ברנע: "מה המשותף תרבותית היה לסימון וייל, לוודי אלן, ולברונו קריסקי" צריך להוסיף את השאלה מה המשותף למהגרים המועדפים מסיביר, מולדביה, אתיופיה ופרו? באיזה שהוא מקום רבנים סימנו אותם כבני הדת היהודית ועל כן כשרים לסייע לדמוגרפיה של הקבוצה ההגמונית שבאלימות צבאית נישלה את ילידי הארץ וממשיכה לשמר את הכיבוש (מ-1948) ואת המשך האפליה הבוטה.
הוגים כעמוס עוז - והוא לא לבד, אבוי - מעניקים למיליוני יהודים ישראלים תירוצים מסוגננים למוסר בריוני שפעם קראו לו מוסר הוטנטוטי. ועל כך כבר כתבו בתלמוד: "אוחז שרץ בידו ומטהרו בק"ן טעמים".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע