אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין עבדות לחירות: סיפור יציאת מצרים והאתוס הציוני


התמונה של קובי דנה
בני ישראל יוצאים ממצרים. ציור מאת דייוויד רוברטס משנת 1828.

בני ישראל יוצאים ממצרים. ציור מאת דייוויד רוברטס משנת 1828.

עיונים בכתבי הציונות

מספר חודשים לפני הקמתה של מדינת ישראל, התכנסה ועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל. דוד בן-גוריון (1886 – 1973), ממנהיגי תנועת העבודה ומנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל, התייצב לעדותו מול ועדת החקירה של האו"ם ונשא את דבריו:

"לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה 'מייפלאואר', ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי, וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש, הם נחתו באמריקה. והיו ראשוני המייסדים והבונים של ארץ ואומה זו, היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה (ועל כן כל ילד אמריקאי יודע שם זה מבית אביו, בית ספרו ועוד). אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק יום ושעת הפלגת אנייה זו, וכמה אמריקאים יודעים זאת, מה יודע ילד אמריקאי - ואף מבוגר - כמה אנשים היו באנייה זו, שמות משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך, ממה ניזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?

והנה, לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה קודם הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, כל ילד יהודי בעולם - באמריקה, רוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה - יודע בדיוק, אבות-אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של החמישה עשר בניסן, מה לבשו? - מתניהם חגורים ומקלם בידם, הם אכלו מצות והגיעו אחרי שבעה ימים לים סוף, הוא גם מכיר את מסלול המסעות וקורותיהם במשך ארבעים שנה; אכלו מן ושליו ושתו מים מבאר מרים, הגיעו לארץ דרך הירדן מול יריחו, ואף שמות משפחתם לבית אבותם יצטט מן החומש, עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו שבעה ימים מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה ואילך, והם מסיימים בשני מאמרים; השתא-עבדי (השנה אנו עבדים) לשנה הבאה בני חורין, השתא-הכא (השנה אנו עדיין בגולה) לשנה הבאה בירושלים, בארץ-ישראל, כך טיבם של יהודים."[1]

שימושו של בן גוריון בסיפור יציאת מצרים ורעיון החירות העומד בבסיסו ככלי אידיאולוגי ופוליטי לא היה דבר נדיר בדברי הימים. במשך דורות שימש הסיפור סמל ומופת לכל קבוצות המדוכאים באשר הן על פני הגלובוס, כי יום יבוא וגם הם, כבני ישראל הקדמוניים, יצאו לחופשי, יצעדו במסעם במדבר ויגיעו אל הארץ המובטחת. מהמפורסמים בעת המודרנית ידוע נאומו של ד"ר מרטין לותר קינג הבן, כומר בפטיסטי אפרו-אמריקאי, לוחם למען זכויות האדם של האפרו-אמריקאים בארצות הברית, הוגה דעות מרכזי של התנועה הפרוגרסיבית וזוכה פרס נובל לשלום. באפריל 1968, יממה לפני שנרצח, נשא את נאומו האחרון בכנסיית מסון טמפל:

"אני לא יודע מה יקרה עכשיו, ימים קשים עומדים לבוא. אבל לי זה לא משנה, אני הייתי על פסגת ההר ולא אכפת לי. כמו כל אחד אני רוצה לחיות חיים ארוכים, אריכות ימים חשובה היא, אבל אני לא מודאג בעניין זה עכשיו, אני רק רוצה לעשות את דבר האלוהים והוא הרשה לי לעלות על פסגת ההר. משם ראיתי את הארץ המובטחת, ייתכן ולא אגיע לשם אתכם אבל אני רוצה שתדעו שאנחנו כאנשים נגיע לארץ המובטחת. אני כל כך מאושר הלילה, דבר איננו מדאיג אותי, איש איננו מפחיד אותי, עיניי חזו בתפארת בואו של האל."

כך תיאר קינג עצמו כמשה רבנו על פסגת הר נבו, אליו טיפס משה רבנו וממנו ניתנה לו ההזדמנות האחרונה להשקיף על הארץ המובטחת אותה ייעד אלוהים לבני ישראל:

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים--עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי ה'."[2]

קינג כמו משה, שמע את דבר האלוהים ונשא בשליחות עמו, ראה את הארץ המובטחת אך לא זכה להיכנס אליה עם עמו, הוא מת שם על ההר.

סיפור יציאת מצרים, משה והרצל

בתולדות הציונות שימש סיפור בני ישראל ויציאת מצרים לא רק דוגמא וסמל אלא חזון לאומי של ממש לעם היהודי מוכה הפוגרומים ותלאות הגלות. מאנשי חיבת ציון (1882) דרך אחד העם (1889) והרצל (1896), עבור בחלוצי העלייה השנייה (1904 – 1914) ועד ימי קום המדינה וספינת 'אקסודוס'-יציאת אירופה (1947) של ניצולי השואה, כולם ראו בסיפור יציאת מצרים של בני ישראל, אבותיהם העתיקים, כאמצעי לעורר את התודעה הלאומית מתרדמתה ולהצית את להבת התשוקה וההשראה ליצירה לאומית מודרנית חדשה.

משה הס (1812 – 1875), סופר והוגה דעות, מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות ואבי הציונות הסוציאליסטית, כתב בספרו 'רומי וירושלים' (1862) כי "מועדי ישראל, החגים והצומות, כל אותה יראת הכבוד בפני מסורת אבות... כל הפולחן היהודי והשפעתו המקיפה והמכרעת על חיי הבית של היהודי – כל אלה יסודם בפטריוטיות של עם ישראל."[3]

הבולט מכולם, בנימין זאב הרצל (1860 – 1904), מייסד ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני, הוגה הדעות ומנהיגה המייסד של הציונות המדינית, כתב כי "לרעיון המדינה ודאי יש עצמה כזאת, היהודים חלמו חלום זה משך הגלות הארוכה. הסיסמא עתיקת היומין שלנו היא 'לשנה הבאה בירושלים'. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם לרעיון בהיר ומזהיר."[4]

מייסדה של ההסתדרות הציונית היה, גם בחזונו וגם בחזותו החיצונית, מעיין סמל ל'משה החדש'. אחד החשובים בתיאורו של הרצל כמשה היה האמן הציוני אפרים משה ליליֶין (1874 – 1925), שהעבודה המוכרת ביותר שלו היא צילומו המפורסם של הרצל על המרפסת בבאזל (1901). ליליין היה ממייסדי בית הספר לאמנות בצלאל והפרקציה הדמוקרטית בקונגרס הציוני החמישי. הוא הכין מספר תחריטים של נופים בארץ ישראל, וכן איורים של דמויות תנ"כיות. ליליין צייר את משה על פי דמותו של הרצל, עם הזקן השחור המרובע והעיניים הכהות והחודרות, והטמיע בו כמה מאפיינים של מלכי אשור הקדמוניים. הצגת משה כבן דמותו של הרצל העניקה לדמותו של משה רלוונטיות מודרנית. היא מתעוררת לחיים, ולא מתפרשת כסמל עתיק בלבד. 'משה' של ליליין מחזיק בידו את לוחות הברית אשר בעקבות אופן הצגתם נראים כלוח אחד ולא שניים, וכך, לאור הרמיזה להרצל, הם מעוררים את הקשר לחיבורו 'מדינת היהודים' (1896).  הספר נכתב אמנם בגרמנית אך הכתב על הלוחות הוא בעברית. אופן הכתיבה מזכיר יותר כתיבת מודרנית בפסקאות מאשר את הכתיבה הקצרה כפי שהיה מקובל לתאר את הכתב על הלוחות: שתי עמודות מקבילות המכילות שתי מילים בלבד לכל דיבר: "אנוכי ה', לא יהיה..." וכן הלאה. הכוכבים המופיעים בשמיים נראים כמגן דויד ומזכירים את הדגל העברי כפי שעוצב בסקיצה של הרצל, מגן דויד ושבעת הכוכבים: "אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם. אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי-זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות-הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה."[5]

יצירותיו של ליליין השתייכו לזרם האר-נובו, אמנות שביקשה ליצור סגנון חדש המנותק מהקלאסיקה המזוהה עם העבר, במטרה ליצור שפה ויזואלית חדשה. על ידי כל אלה יצר ליליין גרסה חדשה, מודרנית, של משה. גרסה, המבקשת להחליף את העבר בעתיד שונה מהותית ממנו. הרצל הוא משה החדש, המוליך את העם לארץ ישראל על מנת ליצור זהות חדשה. היא נשענת אמנם על המוטיבים ההיסטוריים של הגאולה והארץ המובטחת, אך עם שינוי ניכר דיו כדי שיהיה זה פרק חדש בתולדות עם ישראל. 'משה' של ליליין מושפע לא רק מהסיפור המקראי אלא גם מאיקונות של ציורי הקדושים בנצרות, והרצל מתואר אמנם כמשה אך גם מזכיר מאוד את ישו. בכך אולי הרצל הוא מעיין 'משה' ו'ישו' החדש של העם היהודי, הוא נביא הציונות של ליליין. 

"משה" (1908): באיור מופיע הרצל כבן דמותו של משה המקראי. מקור: ויקיפדיה

ביצירה אחרת שלו מאותה שנה, תיאר ליליין את יהושע בן נון, כאשר פניו מבוססות על דיוקנו של הרצל המזוקן, האוחז בחרב, לבוש בסגנון מקראי עטור כאפייה לראשו, מבטו נחוש ומוכן לקרב על רקע חומות יריחו בשעת לילה.

יהושע בן נון (1908) מאת אפרים משה ליליין. מקור: ויקיפדיה.

ואף הרצל עצמו הכיר בסיפור יציאת מצרים ודמות המנהיג של משה. כשהיה הרצל בן שתים-עשרה קרא בספר גרמני אודות המשיח, מלך ישראל, שלבואו מחכים רבים מהיהודים במשך אלפי שנים, ולפי האגדה יבוא עני ורכוב על חמור. סיפור זה הצית את דמיונו של הרצל שכתב "בא מלך המשיח, זקן נפלא ונאצל במראהו, נטלני על זרועותיו ונעלם אתי על כנפי רוח. ועל פני אחד העננים שקרנו בזוהר גדול, נפגשנו בדמותו של משה רבנו [...] והמשיח קרא אל משה ואמר: 'אל הנער הזה התפללתי. ואולם אלי פנה ואמר: לך ובשר ליהודים, שעוד מעט אבוא ואראה גדולות ונפלאות לעמי ולכל העולם כולו!"[6]

רבה של וינה, הרב צבי פרץ חיוֹת (1876 – 1927), שהיה גם היסטוריון וחוקר תנ"ך יהודי-אוסטרי, כתב בפסח תרפ"א (1921) על דמותם של שני המנהיגים 'משה והרצל':

"למה נועד דווקא משה להביא את הגאולה? [...] אדם שידע את העבדות מבשרו, לעולם לא היה מעז לדרוש מידי פרעה את הכול, את השיחרור הגמור, היציאה ממצרים. לכך מסוגל היה רק משה, שחי את כל חייו עד עתה כבן חורין גמור, בלתי תלוי בדעת אחרים, שלא טעם טעם עבדות, החודרת כליות ולב, הכובשת את הבשר ואת הרוח, האיש שהבין את החירות הבנה שלימה. וכך גם הרצל. לפיכך מן ההכרח היה, כי דווקא הרצל, כמו משה בשעתו, יהיה נועד למפעל השיחרור ההיסטורי הזה, למפעל השיחרור הנוגע לא רק לעמנו, אלא לכל האנושות כולה."[7]

ואף יריבו האידיאולוגי של הרצל, אחד העם (1856 – 1927), מנהיג והוגה הדעות של הציונות הרוחנית, כתב בדברי ההספד להרצל (1904) כי "הרצל האיש החי – אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו ומעשׂיו, להתנגד לו לפעמים בכל תוקף... אבל הרצל הציור האידיאלי, כמו שהוא הולך ונברא עתה לעינינו ברוח העם – מה נהדר יהיה מראהו ומה רב יהיה כוחו לחזור ולהשפיע על רוח העם עצמו." אחד העם הוסיף וכתב:

"הצורה האידיאלית הזאת, שיוֹצר לו העם 'בצלמו', לפי רוחו וצרכיו, היא עצמה חוזרת ונעשׂית לכוח פועל בלב העם, לעורר רגשותיו ולחַזק רצונו במלחמתו בעד קיומו והשׂגת חפציו הלאומיים. ועל כן גדול כוחו של ה'גבור' במותו מבחייו. כי בעודנו חי, הרי צורתו המוחשית, דבריו ומעשׂיו בכל יום, שׂמים גבול לדמיון העם ואינם נותנים לו לשכלל את יצירו הוא בכל השלימות הדרושה, בהיות המציאות קורעת בלי חמלה חוטי רקמתו של הדמיון ומפריעה אותו ממעשׂהו. אבל אחר מותו של ה'גבּור', כשאין מעצור עוד לדמיון העם מצד המציאות, הרי הוא הולך ורוקם את הצורה האידיאלית בכל הדרה ושלימותה, כולה אור וזוהר, מחַיה ומרוממת את הנפש וכל כתם אין בה."[8]

אפשר לראות את התייחסותו של אחד העם לדמותו של הרצל ולהשוותה עם דמות המנהיג-הנביא במאמרו 'משה'. במאמרו מבדיל אחד העם בין התיאור של משה 'הארכיאולוגי', כאדם ממשי, שחי או לא חי מעולם, לבין משה 'ההיסטורי', הדמות מעוררת ההשראה, כפי שעוצבה והתקבעה בתרבות ובדמיון העממי, ללא תלות בשאלת קיומה 'הממשי'. גם בהספד להרצל הוא כותב על הרצל הריאלי ('הארכיאולוגי') לעומת הרצל כמקור השראה ('ההיסטורי').

וגם זאב ז'בוטינסקי (1880 – 1940), מנהיג והוגה הדעות של הציונות הרביזיוניסטית-ליברלית, כתב במאמר ההספד שלו להרצל, 'דוקטור הרצל' (1905) כי "לא בזה היה כוחו, שבכל דמותו – בחיצוניות ובנשמה כאחד – קוּיים עד להפליא טוהר-הסגנון, – אלא בזה, שאותו סגנון עברי היה.  הרצל היה מופת שלם ומושלם לעברי מכף-רגל ועד ראש, לעברי עד לשד-עצמותיו.  לא יכולנו למצוא בו תו, שלא יהא עברי-טיפוסי; והיתה זו טיפּוּסיות מיוחדת במינה, טיפּוסיוּת מספירה נעלה יותר, המזכּירה לא את הגיטוֹ, אלא את התנ"ך. [...] רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו."[9]

אחד העם ו'בני משה' – המרכז הרוחני בהשראת הנהגת משה

אחד העם ראה במשה אידיאל ובסיפור הנהגתו במדבר כדמות לחיקוי לגאולת ישראל המודרנית. בשנת 1889, בעקבות המחלוקת על דרכה של תנועת חיבת ציון החליט אחד העם לייסד יחד עם שותפים לדרך באודסה את אגודת הסתרים 'בני משה', "את הצורך והתועלת אשר באגודה לאומית, הכירו אנשים אחדים אוהבי עמם וארץ אבותיהם [...] ובהתאספם יחד במוצאי שבת בשבעה לחודש אדר שני תרמ"ט, הסכימו להתחבר לאגודה אחת."[10] זאת בשאיפה למצוא דרך חדשה לשינוי המאמץ הלאומי מעליה לארץ ישראל לתהליך 'הכשרת הלבבות' כדי "להרחיב מעט מעט ממשלת הרעיון בקרב העם, עד שיקומו לו פועלים אמיתיים, שיהיו מוכשרים מכל הצדדים לעסוק בהוצאתו לפועל."[11] טענתו העיקרית הייתה כי כדי להגשים את התחייה הלאומית בארץ יש להכשיר הנהגת יחידי סגולה שינהיגו את העם, בדיוק כפי שהייתה הנהגת בני ישראל במדבר. החברים הבולטים בתנועה היו לימים מראשי הציונות וביניהם מנחם אוסישקין, מאיר דיזנגוף (לימים ראש העיר הראשון של תל-אביב), הלל יפה, י"ח רבניצקי ועוד. הייתה זו ראשית הגשמת רעיון 'המרכז הרוחני' של אחד העם.

לאחר מסעו לארץ ישראל הלכה והתחדדה אצלו ההבנה כי יש צורך בשיטת פעולה אחרת, כפי שביקש "ללמוד מן הנסיון", שהוכיח כי שיטת העלייה וההתיישבות בארץ לפי מתכונתה הנוכחית פשוט לא עובדת. לשם כך, טען, יש להכין את העם למשימה, ותהליך הכנה זה הוא ממושך ודורש כוחות רבים, בדומה לנדודי בני ישראל במדבר בהנהגתו של משה. צריך אפוא גם היום 'משה' שיכין את העם לכניסתו אל הארץ המובטחת, ועד שהעם לא יכשיר או יוכשר להתחדשות רוחנית, כל ניסיון שיעשה נידון לכישלון, לשם כך נוצרה "'אגודת 'בני משה', לאות לכל החברים, כי ישאו עיניהם תמיד אל בחיר עמנו זה והתבוננו אל כל אשר עשה ואשר סבל באהבתו את עמו, למען ידעו מה האהבה הזאת דורשת מאתם. [...] ככל יתר האגודות הלאומיות אשר נוסדו לפניה, שמה לה גם היא למטרה עליונה ואחרונה: 'תחיית עמנו בארץ אבותינו'. אפס כי לפי דעתה אין תקווה לתשועתנו ממעשים בודדים בארץ ישראל, [...] כי להשגת מטרה לאומית דרושה גם עבודה לאומית בהתאחדות מיטב הכחות הלאומיים, החמריים והשכליים, אחדות מוסרית פנימית; דרושה עבודה ארוכה לדורות, אשר תתנהל לאט לאט, לא בערבוביא, לא ברעש ובחפזון, כי אם 'בזהירות ובתמינות' וסבלנות."[12]

אחד העם האמין בבניית סדר יום אינטלקטואלי שבו ייקחו חלק מרכזי משכילים יהודים בעלי תודעה לאומית, מעיין מורים ומחנכים של העם כולו, נושאי הבשורה והנבואה, שעליהם "להכין ולחנך רוח העם לתחיתו הלאומית בארץ אבותינו."[13] במאמרו 'כהן ונביא' ניתן לראות את יסודות חשיבתו על תפקיד הנביא נושא החזון, "הנביא הוא על כן כח מקורי. פעולתו עושה רושם על תכונת ההרמוניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר."[14] במציאות זו האנשים המוכשרים ביותר להנהיג את העם לקראת הגאולה הם קבוצה של נביאים שיכינו אותו בתהליך ארוך של נדודים במדבר אל הכניסה המיוחלת לארץ ישראל והגשמת החזון. הנביא הוא אדם אשר דבק בצדק ויהי מה, קנאותו היא תכונה טבעית ונדרשת, כפי שתיאר במאמרו 'משה':

"שתי תכוּנות יסודיות יש לו להנביא, שבהן הוא נבדל משאר בני אדם: א) הנביא הוא איש האמת. רואה הוא את החיים כמו שהם וקולט רשמיהם בלי נטיות עצמיות, ומה שרואה הוא מגיד כמו שרואה, בלי חשבונות צדדיים. ומגיד הוא את האמת לא מפני שרצונו בכך, לא מפני שבדק ומצא, שכן מחויב הוא לעשׂות, אלא מפני שכּן מוכרח הוא לעשׂות, מפני שזו היא תכוּנה מיוחדת לרוחו, תכוּנה, שאין ביכלתו להשתחרר ממנה, אפילו אם רוצה הוא להשתחרר. [...] ב) הנביא הוא איש הקצוות. מצמצם הוא דעתו ולבו באידיאל שלו, שבו הוא מוצא תכלית החיים ולו הוא רוצה לשעבּד את החיים עד הקצה האחרון, בלי שיור כל שהוא. בפנימיות נפשו נושׂא הוא עולם שלם, אידיאלי, ולפיהו יעמול לתקן גם את העולם החיצוני, המוחשי. מכיר הוא הכּרה ברורה, שכך צריך להיות, וזה מספיק לו בשביל לדרוש בכל תוקף, שכך יהיה באמת, ואינו יכול לקבּל שום אמתלא, ואינו יכול להסכים לשום פשרה, ואינו נח מזעפו ותוכחתו, אף אם כל היקום יתנגד לו. ומתוך שתי אלו התּכוּנות היסודיות יוצאת תכוּנה שלישית, המורכבת משתיהן יחד: שלטון הצדק המוחלט בנפשו של הנביא, בדבריו וכל מעשׂיו. בהיותו איש האמת, אי־אפשר שלא יהיה גם איש הצדק. כי מה הוא הצדק, אם לא האמת במעשׂה? [...] ולפי שכּך הוא מצבו של הנביא, שמצד אחד אינו יכול לתקן את החיים לפי רוחו בהחלט, ומצד אחר אינו מוכשר לרמות את עצמו ולהעלים עין ממגרעותיהם, – לכן אין ביכלתו לעולם להשלים עם חיי־ההוה, שהוא שרוי בתוכם."[15]

הנביא, לשיטת אחד העם, הוא קיצוני מטבעו ולא מסוגל לפשרה או סתגלנות עם המציאות הקיימת. הסתגלנות והפשרה הן תכונות השייכות לאנשים פחות מקוריים שהם ה'כוהנים', העתידים להניח את היסודות הפיזיים להגשמת חזון הנביאים, "לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את 'התנועה הבינונית' במדה ידועה אל 'צדה' ולכוֹנן ככה 'הרמוניא כללית' חדשה בין הכוחות הפועלים. ואף על פי שגם הוא, הכהן, משמש את הרעיון וחפץ בקיומו, אבל הוא אינו מבני ענק, ובאין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאוּת, נוטה הוא יותר להרכּין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוּת. תחת להשאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש 'מה שצריך להיות', כי אם רק 'מה שאפשר להיות'. [...] הרעיון הכהני איננו איפוא עוד כוח מקורי, אלא הַרכּבה מקרית מכוחות שונים, שאין בינם שום יחס עצמי, זולת מה שפגשו אלו באלו במקרה והתנגשו יחד על שׂדה החיים בזמן ידוע והיו אנוסים על ידי זה לשתף פעולותיהם בתנועה בינונית אחת."[16]

את תפקיד 'הנביא' ייעד לאגודת 'בני משה' שייסד יחד עם שותפיו לדרך הרעיונית ב-1889, וחזונה העיקרי היה הכשרת הלבבות, "לקנות לה לבבות ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעיים מוסריים. כלומר, להרחיב את מובן 'הלאומיות' ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזות – אהבת ישראל."[17] בכך שאף ליצור גרעין של אנשים בעלי הכרה לאומית שיבטיחו שחזון העתיד של 'בני משה' ימלא תפקיד נכבד ומכריע בתנועת חיבת ציון, "כדי לאחד איפוא את הכחות הלאומיים וכדי לסדר את העבודה הלאומית ככל הדרוש להשגת המטרה הלאומית – לכך נוצרה 'אגודת בני משה'." ברעיון המרכז הרוחני רצה להוכיח אחד העם שהוא מסוגל ליצור פתרונות מקוריים לבעיית היהדות ולא רק להטיח דברי ביקורת. אך ב-1898, כעשור לאחר הקמתה, התפרקה האגודה ואחד העם ייחס את מפלתה לבעיותיה הפנימיות של האגודה ולחוסר הניסיון הפוליטי של חבריה, להיעדר חזון אחיד של החברים, למחלוקות והפער בין השאיפות הלאומיות של חבריה.

ימי העליה השניה (1904 – 1914)

בזיכרונותיה תיארה חלוצת העלייה השניה יהודית צנטר את חג הפסח בכנרת של שנת תרע"ד (1914) כאשר גורדון הוא ש"הכניס את החג לתוקפו". וכך היא מתארת את אותו ערב:

"הגיע חג הפסח, ליל פסח ראשון לרבים מאתנו בארץ. א. ד. גורדון שעבד אתנו בחווה כשלושת רבעי שנה הבטיח לערוך סדר מסורתי. יום קודם הוצאנו ממזוודות החברים את החולצות הכי טובות, גיהצנו אותן לקראת החג. וביום הסדר הוצאנו סדינים, מטפחות, מכל הלובן הנמצא במזוודות החברות, קישטנו מעט את האולם, כיסינו את השולחנות בסדינים הלבנים, ערכנו את השולחן לפי חוקי המסורת.

"גם נרות הדלקנו והנחנו כרי הסבה בשביל גורדון, ראש הסדר, כדרך שהיו עושים בבית הורינו. אור הנרות ומראה השולחן הערוך, החגיגי, השרו באולם מתיחות חגיגית ועצב. החלו החברים להתכנס באולם. משנכנס חבר עורר בו המראה געגועים עזים, חוורו הפנים, והיה פורש לקרן זווית ודמעות נושרות מהעיניים. וכך גם שני ושלישי. לעיני כל אחד קם מראה השולחן הערוך בבית שמעבר לים, פני האם והאב ובני המשפחה המיותמים, מקומו הנפקד ליד השולחן, תפילותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. באולם רעדו המיתרים הנמתחים בלב כל אחד. החברים עמדו וישבו דוממים בפינותיהם.

"גורדון ישב בקצה השולחן כשידו מאהילה על פניו. כך ישבו שעה ארוכה מבלי להניד אבר. דממה עמוקה מסביב. השעה מאוחרת. גורדון הרגיש — אין כוח לערוך את הסדר, ואמר: נאכל, חברים. ניגשנו ישר לסעודה. בשעת הארוחה הישרה גורדון לאט לאט מרוח הסדר, שילב פסוקים ודברי אגדה, דיבר על ערך הפסח בכלל ועל סמל הפסח בחיינו. הוא דיבר על חיינו, סבלנו וגעגועינו. מה ערך לסבל הזה, מה ערך לגעגועים. סבל זה הוא ייעוד לנו, סבל זה הוא זכות, בזכותו נקנה לנו עולמנו. אין אנו יכולים להעריך כעת את גודל מעשנו וייעודו. הוא התחיל לזמר בשקט וכולם אחריו. וכך נכנס החג לתוקפו."[18]

גורדון והחלוצים ראו בעצמם כדור המדבר, דור החלוצים של ישראל שמכשירים את הדרך לבני העם לקראת כניסתם אל הארץ המובטחת. "על הר נבו אי־אפשר לחיות. אפשר למות בו, או לחצות את הירדן." כתב א.ד. גורדון (1856 – 1922), ההוגה החלוץ הבולט ביותר בין חלוצי העלייה השנייה.

במלאת 29 שנים ללכתו של הרצל (כ בתמוז תרצ"ג, 1933) אמר ברל כצנלסון (1887 - 1944), ממנהיגי, מחנכי והוגי הדעות של תנועת העבודה הארצישראלית, בדברי ההספד שלו, 'צבא העבודה':

"היודעים אתם בן כמה שנים היה במותו? בן ארבעים וארבע. היודעים אתם כמה שנים פעל כנשיא העם? רק שבע שנים, ובמשך שנים מועטות אלה חרת מנהיג האומה את זכרו לעולם ועד. כל עוד עם ישראל חי ידע מי האיש, אשר קם בתוך מחשכי הגולה והכריז – כמשה רבנו – על יציאת מצרים חדשה, הכריז לאחר 1800 שנות גולה על יציאה מבית העבדים. רק לשבע שנים הספיקו כוחותיו, שכן היה מזיל את דמו יום יום, טיפין טיפין למען העם. [...] הרצל ראה עוני בישראל, ראה אי כבוד של חיי ישראל בגולה. ראה עבדות ושפלות. לא רק של העניים, גם את העשירים והמשכילים ראה בשפלותם ובעבדותם. הוא, בן החורין, לא יכול להשלים עם אלה. הוא אמר מלים פשוטות וגאוניות: נחוצה לנו ארץ, נחוצים חיי עבודה, נחוצה עצמאות, נחוצה מדינה יהודית. בזמנם נשמעו הדברים כדברי חולם חלומות, דברי משוגע. אך הם היו הבשורה הגדולה. הם הדליקו את האבוקה לכל התפוצות."[19]

ברל תיאר את צעירי תנועת העבודה של הימים ההם כ'נחשונים', הם הראשונים והחלוצים:

"היודעים אתם מי זה נחשון בן עמינדב? - בזמן יציאת מצרים היה זה האיש נחשון. ברגע שעמדו אבותיו, יוצאי מצרים, בפני תהומות, מאחוריהם - בית העבדים, ולפניהם - הים, לא הייתה אמונה כי יש ויש לעבור את הים, והמבוכה והפחד גברו. נמצא אז חלוץ אחד, נחשון בן עמינדב, והוא קפץ המימה. אחריו חצו כולם את הים. לנחשון זה נמשלו פלוגות העליה והעבודה בראשוניותם. במאמץ חלוצי שבר הנוער את אזיקי העבדות."[20]

בשלהי חייו (מאי-יוני 1944) העביר כצנלסון סדרת הרצאות ומפגשי שיח עם חברות וחברי המשמרת הצעירה של תנועת העבודה הארצישראלית. עיקר ההרצאות והשיח שקיים עם בנות ובני הנוער עסק בתולדותיה של תנועת הפועלים הארצישראלית מראשית ימיה בתקופת העלייה השנייה. בין היתר הסביר לנוער החלוצי את סוגיית 'העבודה העברית' וכיבוש העבודה בימים ההם, וניסה לתאר "הקושי בבואנו להסביר לדור הצעיר בארץ את דמותה ומפעלה של תנועת הפועלים". ברל הסביר כי קושי זה רלוונטי לכל מאורע היסטורי, בין היתר יציאת מצרים, והאתגר של המחנכים להעבירו על כל משמעויותיו כדבר חי הנוגע גם להם ברמה האישית:

"אדם חש באופן עמוק את התופעה שהוא עצמו נתקל בה. אולם מה שהוא צריך לקבל מאחרים כמושג על תופעה שחלפה, שבשעתה אולי הסעירה את הרוחות וגרמה הרבה מאמצים, והרבה שמחה או הרבה צער, אם הוא מקבל את זאת לגמרי מן המוכן – קשה להניח שהוא ידע להעריך זאת כראוי. כל אחד מאתנו כשלמד בבית הספר היסטוריה והגיע לפרק של יציאת מצרים, של מתן תורה, או עמד בפרק של מאורעות עולם גדולים אחרים האם באמת עמד על עומקם של הדברים, מה זאת 'יציאת מצרים'? מה זה 'בית עבדים'? – אני מסופק בדבר. כשרוננו מוגבל. אם אין בנו אותם הכוחות הנפשיים של שירה שבאמצעותם נחוש קירבה למאורעות עולם, אזי המאורעות האלה נעשים חומר לימודי, תאריכים ותו לא. כוחות הנפש אינם מספיקים אצל כל אדם כדי שיקבל את לימוד ההיסטוריה העולמית כחוויה אישית שלו, ובלי זה ערך הדברים הנלמדים קטן מאוד. [...] הנוטים אתם לקלוט את הדברים שאספר לכם כעניין חי, כענין שנוגע לכם? כי הרי הדברים שוב אינם דורשים מאמץ ממישהו, הרי הם כאילו עשויים כבר, תהליך העשיה כבר נגמר ותפור, וכבר אין רואים אפילו את התפרים. בזה אני רואה קושי גדול. איך להגיש לפניכם את הדברים המוגמרים, ושבכל זאת תרצו לחדור ולהבין את ענייננו אנו, כאילו הנכם שותפים לעשיה."[21]

כך מהעת ההיא עד העת החדשה של ימינו, מתחברים מאורעות אלו לפאזל אחד שמרכיב את תמצית סיפורו של עם ישראל מראשיתו ועד ימינו, מחזוריות מופלאה ונוראה כאחת של שפל וגאות, עבדות וחירות, מלכות וחורבן, גלות ותקומה.




[1] דוד בן גוריון, מתוך: נאום העדות מול ועדת החקירה של האומות המאוחדות (חג הפסח, 1947).

[2] ספר דברים, פרק ל"ד, פסוקים א'-ה'.

[3] משה הס, רומי וירושלים (1862), עמ' 40.

[4] ב.ז. הרצל, מדינת היהודים (1896), מבחר כתבי הרצל, כרך חמישי, כתבים ציוניים (1950), עמ' 21.

[5] ב.ז. הרצל, מדינת היהודים (1896), שם, עמ' 86.  

[6] א. ביין, ספר תולדותיו א', מבחר כתבי הרצל, כרך ראשון (1950), עמ' 21.

[7] אחד העם, הקדמה, על פרשת דרכים, כרך ג'.

[8] שם, שם.

[9] ז. ז'בוטינסקי, 'דוקטור הרצל' (1905), כתבי זאב ז'בוטינסקי, כרך 'כתבים ציוניים ראשונים' (1949), עמ' 100.

[10] אחד העם, 'נסיון שלא הצליח', על פרשת דרכים, כרך ד', עמ' רא.

[11] שם, על פרשת דרכים א', עמ' ז'.

[12] שם, 'נסיון שלא הצליח', שם, עמ' רג.

[13] שם, עמ' רז.

[14] שם, 'כהן ונביא', שם, עמ' קפא.

[15] שם, 'משה', על פרשת דרכים, כרך ג', עמ' ריג.

[16] שם, 'כהן ונביא', שם.

[17] שם, 'נסיון שלא הצליח', על פרשת דרכים, כרך ד', עמ' ר.

[18] יהודית צנטר (בתוך: מוטי זעירא, 'וכך נכנס החג לתוקפו' – א.ד. גורדון כמעצב תרבות), עמ' 351.

[19] ב. כצנלסון, 'צבא העבודה' (1933), כתבי ברל כצנלסון, כרך ו' (1947), עמ' 348. 

[20] שם, שם.

[21] ב. כצנלסון, 'פרקים לתולדות תנועת הפועלים' (1944), כתבי ברל כצנלסון, כרך י"א (1949), עמ' 12.

תגובות

הערות לנושא :יציאת מצרים והאתוס הציוני

קראתי את המאמר המעניין אבקש להעיר שלוש הערות
1.הסיפור המיתולוגי של יציאת מצרים גוייס לאתוס הציוני כאחד הרכיבים לבניית אתוס לאומי
וזאת מתוך הסתכלות על התנועות הלאומיות המקבילות שקמו באירופה (מסוף המאה ה18 לאורך המאה 19 ואחריה) שכולן שקדו על בניית מסורת של עתיקות ורציפות היסטורית כפלטפורמה ליצירת אתוס לאומי מלכד (ולא משנה שמדובר באגדת עם ולא אירוע היסטורי שמעולם לא אירע)
2 "לעורר התודעה הלאומית מתרדמתה..." גדולתו של הרצל הייתה בכך שהוא (וממשיכי דרכו ) בנו תודעה לאומית יש מאין . לפני הציונות לא הייתה שום תודעה לאומית יהודית מכיון שתודעת הגלות הייתה חיונית לקיום הדת כי הדת היהודית במהותה איננה לאומית .היא נוצרה בגלות עבור קיום בגלות בנושא זה אני מציע לעיין וללמוד מדברי הפרופסורים
ישעיהו לייבוביץ גרשון ויילר ומכתביהם של האחים יונתן ודניאל ביוארין
3 שלוש השורות האחרונות במאמר מדברות על מחזוריות בחיי עם ישראל ובכן : כאשר אנו לומדים היסטוריה כללית אנו למדים שמחזוריות זאת איננה ייחודית לעם ישראל אלא היא אוניברסאלית ומאפיינת כמעט את רוב מדינות הלאום המודרניות אנתוני סמית הציע מודל של שמונה מיתוסים
1 היווצרות הקהילה בזמן
2:היווצרות הקהילה במרחב (באיזה טריטוריה נוצרנו)
3:מי היו האבות - כיצד נוצרנו
4:הגירה של אותו עם
5: מיתוס שיחרור
6:מיתוס תור הזהב
7:שקיעה ניוון
8:תחייה לאומית

לכל לאום יש כמובן ניואנסים משלו אבל בגדול : הרצל ראה למד והפנים את המודל שעיצב את תנועות הלאום . סיפור יציאת מצרים - והמשכו יהושע בן נון - התאים מאוד כחומר גלם לבניית האתוס הלאומי ואכן במשך הזמן נעשה בו שימוש רב

התמונה של קובי דנה

לגיורא

שלום גיורא, תודה על התגובה המעניינת.
ראשית, הציונות אכן הייתה, ככל תנועה מודרנית, בעלת תפישה דיאלקטית - המשכיות ומרד. מחד אימוץ והמשכיות המורשת והמסורת של העם כבניית גשר בין עבר להווה ובניית אתוס חדש היונק משורשיו ההיסטוריים. ומאידך מרד בהיסטוריה היהודית הגלותית, ובתוך זה גם ביטויים של מרד רדיקלי בדת היהודית (ברדיצ'בסקי וברנר).

שנית, אכן הדת נוצרה כצורך הגנתי בזמן הגלות, ואולם היא גם ביטוי תרבותי של העם בתקופה בה הדת הייתה הביטוי הדומיננטי של קבוצות אתניות , שבטים וכו'... אך הטיעון כי לא הייתה קיימת תודעה יהודית לאומית בגלות היא פשוט לא נכונה היסטורית, הרצל והוגי הציונות אכן עשו מהפכה גדולה בתודעת בני הדור אבל הם לא הופיעו בחלל ריק. כפי שהבאתי במאמר, כתב משה הס כי "מועדי ישראל, החגים והצומות, כל אותה יראת הכבוד בפני מסורת אבות... כל הפולחן היהודי והשפעתו המקיפה והמכרעת על חיי הבית של היהודי – כל אלה יסודם בפטריוטיות של עם ישראל." והרצל כתב כי "לרעיון המדינה ודאי יש עצמה כזאת, היהודים חלמו חלום זה משך הגלות הארוכה. הסיסמא עתיקת היומין שלנו היא 'לשנה הבאה בירושלים'. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם לרעיון בהיר ומזהיר." על כן, הטיעון שלא הייתה תודעה יהודית לאומית בגלות שווה ערך לטיעון המשכילים של המאה ה19 כי אין עם יהודי, או טיעוני האורתודוקסיה כי היהדות היא ביסודה דת (והרי שאין כך, שכן הדת היא רק אחד מבגילויה של היהדות, שבבסיסה היא לאומית).טיעון שעבר זמנו ממזמן...

שלישית, לגבי המחזוריות בקיום הלאומי, הדברים שאתה מביא מבוססים על התפישה ההגלינית בדבר מחזוריותם של עמים בהיסטוריה, מודל שאימצו רנ"ק ובעקבותיו גם הס (שלושת השלבים: מועד הצמיחה והגידול; מועד העוז והמפעל; מועד ההיתוך והכיליון). אבינרי מתייחס לכך בספרו, ומסביר כי רנ"ק וגם הס בעקבותיו, כמושפעים מהגל שטען שתפקיד העם היהודי בהיסטוריה הסתיים ודינו כיליון, אימצו את המודל אך טענו כי העם היהודי הוא ייחודי בהיסטוריה וברגע שהוא מתנוון מגיע לשלב בו הוא ממציא עצמו מחדש (במקרה שלנו הציונות), וזוכה לפריחה מחודשת. לכן, העם היהודי אכן חלק מהמחזוריות האוניברסלית אך גם חורג ממנה.

תודה לקובי דנה

אני מודה לך על תגובתך המעניינת המנומקת והמכבדת . קריאת תגובתך מבהירה לי עד כמה אני חלוק עליך . ויחד עם זאת מתפעל מהיקף ידיעותיך בכתבי אבות הציונות ולומד רבות ממך

התמונה של קובי דנה

לגיורא

תודה גיורא, מעריך מאוד. גם אני לומד מתגובותיך ובכלל מאמין שכולנו תמיד תלמידים... יש לנו תמיד מה ללמוד עוד... על פי הכלל הסוקרטי 'אני יודע שאינני יודע', גישה המביאה אותנו לשאוף לחקור עוד ועוד. אם תרצה לשוחח עוד גם בעניין המחלוקת אשמח במייל: kobedana@gmail.com
תודה.

יציאת מיצרים

הקב"ה הביא 10 מכות על המצרים ו-6 מיליון מכות בשאוה על היהודים.
הקב"ה הוא סוס טרואיני, בוגד, אנטישמי, רוצח ילדים, צריך מיד להשמיד אותו ואת תורתו.

מאמר מרתק ומשכיל .מדוע חלפה חצי שנה ללא מאמרים נוספים ?

האם תם עידן אימגו מאמרים ? אני קורא אתר זה כ10 שנים והוא יחסר לי אשמח להבהרות מהמערכת

מאמר מרתק ומשכיל .מדוע חלפה חצי שנה ללא מאמרים נוספים ?

האם תם עידן אימגו מאמרים ? אני קורא אתר זה כ10 שנים והוא יחסר לי אשמח להבהרות מהמערכת

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה