אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עת דודים / מירי ורון


התמונה של יוסף אורן
עת דודים / מירי ורון

עת דודים / מירי ורון 2008

 "עת דודים" – רומאן במסורת הסיפור הציוני

במהלך החודש הזה יעלה תיאטרון "הבימה" מחזה על-פי הרומאן "עת דודים" של המספרת מירי וָרוֹן. במחזה תשחק ליאה קניג האנרגטית את "מאמֶע", האמא הדומיננטית של המשפחה שעליה מספר הרומאן. יוזמה זו של התיאטרון הלאומי – כך אני מקווה – תחדש את התעניינות ברומאן "עת דודים", התעניינות שהוא לא זכה לה מספיק בשנה שבה נדפס.

בשלב הזה עדיין אינני יודע אם עיבוד הרומאן "עת דודים" למחזה שימר את הבשורה הציונית שהשתמעה מעלילתו, או שמתוך כניעה לטעם הקהל – תופעה די שכיחה בתיאטרון הישראלי – עמעמו המעבד והבמאי של המחזה בשורה זו לטובת "הפעולה" על הבמה, על-ידי התרכזות באהבותיהם של חמשת ילדיה של "מאמע" (שלושה בנים ושתי בנות), ובחתנים והכלות שנוספו למשפחה מהחוץ, שלא מכולם שבעה נחת. אם חלילה יתברר, אחרי הצגות ההרצה הראשונות, שהעיבוד של הספר למחזה לא היתה נאמן מספיק לבשורה הציונית שהשתמעה ממנו, ישלים מאמרי זה – המסכם מאמר מקיף יותר שפרסמתי ב-2008 על הרומאן ועל זיקתו למסורת הסיפור הציוני– את מה שהושמט מתוכנו הציוני במהלך עיבודו כמחזה לבמת התיאטרון.  

 היריבות הרעיונית בין האחים

עלילתו של הרומאן "עת דודים" עונה באופן מלא על ארבעת המאפיינים המסורתיים הבאים אשר מייחדים את הסיפור הציוני:

1) עלילת הסיפור הציוני מתרחשת על רקע שנות העידן הציוני בתולדות העם היהודי – עידן שהתחיל בעליות הראשונות ואשר יימשך עד שיושלם הכינוס המלא של העם היהודי בציון.

2) גיבורי הסיפור הציוני מגולפים כדמויות החדורות אמונה בחזון הציוני ובייתכנות הגשמתו.

3) החזון הציוני והרצון להגשימו ינמקו את מניעיהם ויסבירו את מעשיהם של גיבורי הסיפור הציוני.

4) שפת הסיפור הציוני היא אַלוּזְיוֹנית, כי היא שואבת צירופי לשון ודימויים מהמקורות הספרותיים שעליהם נשענת ההגות הציונית (מהתנ"ך ועד ספרות התחייה וספרות העליות בדורות האחרונים).

לפני ששני בניה הבוגרים של "מאמע", סֶנְיָה ואָרוֹן, עלו לפלשתינה-א"י בשנת 1922, הם השתייכו לשני זרמים מנוגדים בציונות הסוציאליסטית, אשר הלהיבו והתסיסו את צעירי הקהילה היהודית בעיר מינסק ברוסיה הלבנה. סניה היה ציוני סוציאליסט, משום שהאמין כי הגשמת הגאולה הלאומית הציונית בארץ-ישראל על-ידי הפועל היהודי תסייע להצלחת המהפכה המעמדית הסוציאליסטית בעולם כולו. לעומתו היה ארון סוציאליסט ציוני, כי האמין שרק בחסותה ובסיועה של המהפכה הסוציאליסטית העולמית תצליח להתממש גם הגאולה הציונית הלאומית. מאחר ששניהם התפרסמו במינסק כיריבים אידיאולוגיים ש"עמדו על ארגז וצעקו בהפגנות" והיו עלולים להיאסר, שמעו בקולה של "מאמע", ועוד לפני שהספיקו לברר השקפתו של מי משניהם צודקת יותר, ברחו לארץ-ישראל יחד עם אחותם חייצ'ה, ש"מאמע" צירפה אותה כדי שתדאג שם במקומה לצורכי היום-יום שלהם.

הבריחה החפוזה מרוסיה אילצה את שני האחים בעלי ההשקפות המנוגדות על הזיקה בין הציונות לסוציאליזם, לקטוע קשרי אהבה הדוקים שהיו להם במינסק ואשר טרם הבשילו לנישואים. סניה נפרד מחיה'לה אהובתו, שאמנם היתה ציונית, ואף על פי כן התעקשה "פה המהפכה ופה אני נשארת". וגם ארון נאלץ להיפרד מבחירת לבו שם, אירֶנה סודרמן, קומוניסטית אדוקה שהתנגדה באופן מפורש לציונות. גם שנים אחרי שנישאו בארץ לנשים אחרות, המשיכו שניהם להתגעגע אל האהובה שלהם ממינסק.

ואשר למחלוקת בין האחים – זו דעכה אחרי שהמציאות בארץ בשנות העשרים פקחה את עיניהם להכיר בשתי עובדות : הראשונה – שהפתרון למצוקת העם היהודי "לא יבוא במסגרת כלל עולמית" והשנייה – "שלעולם לא ישלימו (הערבים) עם מה שאנחנו בונים פה". ההתפכחות הזו הפכה את שניהם בארץ לציונים מעשיים, ובזה אחר זה הצטרפו למפלגת השמאל הציונית מפא"י.

עד מהרה התפרסמו סניה וארון בת"א כטייחים מוכשרים וחרוצים, ובתחילת שנות השלושים נמצאה להם עבודה בשפע בבתים הרבים שניבנו בעיר על-ידי אלפי עולים הגיעו לעיר במסגרת העלייה החמישית. בני העלייה הזו העדיפו להתגורר בעיר ומימנו בכספם את הבנייה של בתיהם בתל-אביב. בניינים מפוארים בני שתיים ושלוש קומות ניבנו ברחוב בלפור, ברחוב בוגרשוב ובשדרות רוטשילד, בעוד יהודים גברתנים מסלוניקי משלימים את הקמת נמל תל-אביב, הנמל שהיה אמור לשדרג את המסחר בעיר. עד מהרה הפכו סניה וארון לקבלנים שהעסיקו בעצמם פועלי בניין ואמנו אותם כדי לספק את הביקוש הגדול לטייחים מיומנים. ובזכות מעמדם זה בציבור הפועלים, הצליחו לאגד את פועלי הבניין בתל-אביב וגם הנהיגו אותם במשותף במשך שנים.

אידיאולוגיות במבחן ההיסטוריה

אחרי ששלושת ילדיה הבוגרים כבר התבססו בתל-אביב, עלתה גם "מאמע" לארץ עם שני ילדיה הצעירים יותר, פנינה ומוישה. ואז גילו סניה וארון שגם פנינה, אחותם הצעירה, כבר היתה שקועה עמוק בפעילות אידיאולוגית במינסק. אך שלא כשניהם שהפכו בארץ לציונים מעשיים, בחרה פנינה להשתייך גם כאן לפלג הבורוכובי-מרכסיסטי, פלג קיצוני יותר במפלגת מפ"ם, שהזדהה עם העולם הקומוניסטי בהנהגת סטאלין וראה בציונות "רק שלב בדרך אל הגאולה העולמית". גם אחרי שהתבררה האמת, לפיה היה "שמש העמים" רוצח "לא פחות מהיטלר", לא שינתה פנינה את השקפתה הסוציאליסטית, אלא המשיכה להחזיק באמונת נעוריה – שבה שיתפה גם את בתה, נחמה, שהיא המספרת של הרומאן – ונודעה כ"פנינה האדומה". על עקשנותה תעיד העובדה, כי עד שפרשה לכפר עם בן-זוגה, האידיאולוג יהודה יודין, כדי להגשים שם את השקפתה המרכסיסטית, עבדה פנינה כפועלת בטיח אצל אחיה המצליחים.

כעבור שנים נוכחו גם ילדיה של "מאמע" שהחלטתה היתה נועזת ונכונה, כאשר שלחה את שלושת הבוגרים יותר מבין ילדיה כחיל חלוץ של המשפחה לפלשתינא-א"י, שהרי בזכות עלייתם המוקדמת לארץ-ישראל המנדטורית, הפכו לציונים מעשיים, אשר בעצם נוכחותם כאן סייעו להגשמת הגאולה הציונות. אלמלא תעוזתה של "מאמע", סביר להניח, שאילו נשארו שלושתם במינסק, היה גורלם דומה לגורל צעירים רבים, שהמהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית סימאה את עיניהם, ובעודם מתלבטים איך ליישב את הסתירה בינה ובין המהפכה הציונית הלאומית, נאסרו כחשודים בפעילות ציונית, הוגלו לסיביר ועקבותיהם נעלמו שם לעד.

ואכן, מעלילת "עת דודים" משתמעת המסקנה הבאה: אם מוהלים בציונות, שהיא תנועה לאומית, שאיפות קוסמופוליטיות של הסוציאליזם, מגלים כעבור שנים, שהסתירה בין שתי ההשקפות מבלבלת את הדעת על בעלי הנפש החצויה בין המהפכה הלאומית-יהודית לבין המהפכה המעמדית הכלל-עולמית עד שזו מחפשת לעצמה מוצא מהסתירה תחילה במסקנה פוסט-ציונית ובהמשך במסקנה אנטי-ציונית.

 סוד ההצלחה של הציונות

כאמור, על אף איכותו הספרותית, לא זכה הרומאן "עת דודים" להתעניינות שהיה ראוי לה כאשר הופיע ב-2008. ההסבר היחיד שיכול להינתן לעובדה זו, נעוץ באקלים ספרותי חולני ודקדנטי, שכבר השתלט כמעט לחלוטין על הספרות הישראלית כשני עשורים קודם לכן, והוא האקלים הפוסט-ציוני, לא הותיר סיכוי רב לרומאן מסוגו אשר ניסה להסביר במסורת הסיפור הציוני את סוד הצלחתה של הגאולה הציונית ("המהפכה הקטנה") במאה שבה קרסה המהפכה הסוציאליסטית ("המהפכה הגדולה").

למרבה הצער, לא נוספו למדף הסיפורת הישראלית רומאנים במסורת הסיפור הציוני אחרי הופעתו של הרומאן "עת דודים". לכן, אקשור אותו לרומאנים שהופיעו מעט לפניו, "לב תל-אביב" (1996) של נתן שחםו"אדום עתיק" (2007)של גבריאלה אביגור-רותם, אשר ממש כמוהו הסבירו גם הם,  שסוד הצלחתה המיוחדת של הציונות טמון בעובדה שאנשים אלמוניים, "עמך" במלוא מובן המילה, "עשו ציונות" על-ידי עצם העובדה שבחרו לחיות כאן, בארץ ישראל.

על-ידי התמקדות במְבַצְעיה האלמוניים של הציונות מוכיחים רומאנים ציוניים כאלה, שהמטרה המרכזית של הציונות, ייסוד המדינה וחידוש הריבונות היהודית במולדת הלאומית, הוגשמה בהצלחה בזכות העובדות הפשוטות של החיים. כל יהודי שעלה לארץ-ישראל, בין שעלה מתוך בחירה ובין שעלה עקב אילוצי החיים, תרם את חלקו למימושה של המטרה הזו על-ידי עצם היותו כאן, גם אם לא ביצע מעשים הרואיים למענה.

זו האמת שמשתמעת מסיפוריהן של משפחות אלמוניות ברומאנים "אדום עתיק" ו"עת דודים" וגם מהסיפור על דיירי בית אחד בת"א ברומאן "לב תל-אביב": הציונות הצליחה לא רק משום שהיו לה מנהיגים בעלי שאר-רוח וחזון, אלא בעיקר משום שהיתה תנועת-עם – תנועה של מגשימים אלמונים מכל שכבות העם, אשר קצה נפשם בגלות ובהמתנה לבואה של הגאולה המשיחית, ולכן גאלו את עצמם מהגלות על-ידי הגירה יזומה, בין אישית ובין מאורגנת, לארץ-ישראל.

הפרטיטורה הציונית

בהקשר זה חשוב להזכיר את העובדה, שהיו גם סופרים שלא הסתפקו בציונות פאסיבית כזו, המניחה כי הציונות תתגשם מאליה על-ידי עצם עלייתם של יהודים למדינת ישראל. אחד החשובים מביניהם היה משה שמיר אשר ביטא בכתביו תמיכה בהגשמה אקטיבית יותר של הציונות הן מצד אלה שעלו למדינת ישראל מאחת הארצות ובוודאי מצד אלה שנולדו בה. את השקפתו זו ניסח במשל שבו הבדיל בין הציונות הפאסיבית לציונות האקטיבית.

בפרק הפותח את החלק השני של הטרילוגיה "רחוק מפנינים", ב"הינומת הכלה" (1984), המשיל משה שמיר את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה שצריך לחזור ולנגן אותה. ואלו הדברים ששם בפי הגיבורה הנשית של הטרילוגיה, לאה ברמן: "הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם – היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה – היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה – היא מושלמת. - - - צריך לנגן אותה – גם אם לא תשלים, גם אם תתאמץ ותפגום. יש גוררים כל ימיהם כינור, כן-תווים, דפים מרופטים מרוב עלעל והסס, ומכוונים, ומכוונים – ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן! - - - הפרטיטורה של עם-ישראל היא בארץ-ישראל".

במשל הזה סיכם משה שמיר את מטרתו בכתיבת הטרילוגיה כולה: להחזיר באמצעותה את הספרות הישראלית העברית לתפקיד הראשי שלה – לחסום את הנטייה לדפיטיזם, כדי שהייאוש לא ישתלט על מבצעיה ומגשימיה של הציונות, ולדאוג שגם נוכח קשיים וכישלונות לא תיסטה הציונות ממטרותיה המקוריות.

כמו ברנר, האמין גם משה שמיר שציונות היתה תמיד עשייה ברוח האף-על-פי-כן, כך מיומה הראשון וכך עליה להמשיך ולהתבצע גם בדור הנוכחי. ואכן, לא העלים בטרילוגיה הציונית שלו קשיים וכישלונות בחייה של לאה ברמן, הגיבורה הראשית. שום רומאן ציוני אחראי ונאמן לעובדות לא ינהג אחרת. סילוף תמידי של העובדות הפך טיפוסי דווקא לרומאן הפוסט-ציוני, החייב להמעיט בהצלחתה המוכחת של הציונות על-ידי הגזמה בתיאור הכישלונות שלה ועל-ידי הפרזה בסכנות האורבות למדינה שייסדה לעם היהודי בציון.

ואכן, כיום יותר מתמיד בעבר, צריך לחזור ולספר על חייהם של הגיבורים האלמונים של הציונות, כדי להזכיר לדור הנבוך הנוכחי, כמה צודקת וכמה מופלאה היא הגאולה הציונית, שמשפחה של טייחים כמו המשפחה של "מאמע" ברומאן "עת דודים" היתה בין מגשימיה. ראוי הוא הדור הצעיר כיום, דור שמנסים להזקינו בטרם-עת באמצעות הגיגים פוסט-ציוניים ולהרעילו עם הצעות אנטי-ציוניות, שיְזַכּוּ אותו בעת דודים מחודשת עם הציונות, ברוח המשמעות של הצירוף "עת דודים" במשל של הנביא יחזקאל, בתחילת פרק ט"ז (פסוקים 14-1), כמועד הבגרות והמוכנות ליחסי אהבה בין העם היהודי ובין מולדתו.

 - - - - - - - -   

* פרקים מפורטים יותר על הרומאנים המוזכרים במאמר זה כלולים בספרים הבאים של המחבר שהופיעו בהוצאת "יחד":  הפרק על הרומאן "עת דודים" נכלל ב"צו-קריאה לספרות הישראלית" (2009). הפרק על הרומאן "לב תל-אביב" נכלל ב"הספרות הישראלית – לאן?" (1998). הפרק על הרומאן "אדום עתיק" נכלל ב"משמרות בסיפורת הישראלית" (2008). הפרק על הטרילוגיה "רחוק מפנינים" נכלל ב"זהויות בסיפורת הישראלית" (1994).

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן