אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדוע אני אוהבת אותך, אדון? אמילי דיקינסון אישה-משוררת פורצת גבולות


אמילי אליזבת דיקנסון (10 בדצמבר 1830 – 15 במאי 1886

אמילי אליזבת דיקנסון (10 בדצמבר 1830 – 15 במאי 1886

"יחסה האמביוולנטי של אמילי כלפי מוסד הנישואין, נבע מגישתה אל תפקיד הרעיה. בתיאור חייהן של נשים נשואות, כולל אימה, היא תיארה חיים של מטלות אינסופיות, של בריאות רעועה, של ביטול האני, במיוחד בכל הנוגע ליחסי בעל-אישה: הנישואין ככבלים על חיי האישה."

___________

לפני כשבוע וחצי (15.5.15) מלאו 129 שנה לפטירתה של אמילי אליזבת דיקינסון, באמהרסט, מערב מסצ'וסטס, בביתה, "הומסטד", שם חיה די בבידוד במשך 24 השנים שקדמו לכך. היא נפטרה מדלקת בכליות ומיוחס לה המשפט "אני חייבת להיכנס, משום שהערפל עולה", כמשפט האחרון שאמרה…

אמילי דיקינסון נולדה ב10 בדצמבר,1830, לאדוארד, משפטן צעיר, שאחרי לימודים בייל, שב לעירו, אמהרסט,כדי להצטרף למשרד עוה"ד של אביו ולאמילי דיקינסון. על אימה לא ידוע הרבה, אך נראה שהיתה תלמידה שקדנית , שהתעניינה בצעירותה, בעיקר בלימודי מדעים. היתה זו משפחה מבוססת ומקובלת מבחינה חברתית, שתרמה לחינוך בעיר. לזוג נולדו 3 ילדים, אמילי היתה האמצעית. אחיה של אמילי, וויליאם אוסטין,היה מבוגר ממנה בשנה וחצי ואחותה הצעירה,לביניה (ויני) ,נולדה ב1833, 3 שנים אחרי אמילי.

האחים דיקינסון כילדים

וויליאם אוסטין דיקינסון

שלושת ילדי המשפחה הלכו לבה"ס המקומי, בן החדר האחד. אחר כך הלכו הבנות לאקדמיה של אמהרסט,אשר סבן מצד האב, היה ממקימיה. האקדמיה התגאתה בכך שהיא נוקטת בגישה פרוגרסיבית בנושאי חינוך. אמילי העידה שהיא אהבה כל מה שהיה קשור בלימודים – החומר הנלמד, המורים, התלמידים. לאקדמיה היה קשר למכללת אמהרסט ולכן לתלמידים ניתנה אפשרות לשמוע שם הרצאות בתחומים שונים. מכתיבתה של דיקינסון, כמו גם מאהבתה לגידול פרחים-היה לה הרבריום אותו טיפחה כל חייה, ניתן ללמוד שהשתתפה בשיעורי מדע, בוטניקה, פיזיקה…אלא שיחסה למדע היה מאד אישי, לאו דווקא דומה למה שנלמד בשיעורים האקדמיים.

במהלך שבע השנים שבילתה באקדמיה, הכירה את "המאסטר" / הגורו הראשון שלה , לאונרד האמפרי Leonard Humphrey , ששימש כמנהל המוסד בתקופה 1846-1848. מותו הפתאומי ב1850, דחף אותה לכתוב  ועורר כתיבה מאד רגשנית. בנוסף להאמפרי, היא גיבשה לעצמה ב"אקדמיה", קבוצה של מספר חברות. ג'יין האמפרי למשל, התגוררה בביתה של אמילי בתקופת לימודיה ב"אקדמיה". מאחר ש"האקדמיה" דרשה מהתלמידות שיתייחסו ברצינות לשיעורים, גם אם היו מצומצמים מבחינת החומר הנלמד (היו ב"ס שלימדו אותו קוריקולום לבנים ולבנות)  וגם נוכחות של יום שלם, עבודות הבית ירדו בסולם החשיבות ואותן בנות "משכילות" פיתחו מידה מסויימת של עצמאות. לא דבר של מה בכך, במחצית המאה ה19.

מכללת אמהרסט

כמקובל אז, דיקינסון עזבה את "האקדמיה" בגיל 15, כדי לעבור לבי"ס גבוה יותר. בסתיו 1847,אמילי החלה ללמוד בסמינר הנשים של מאונט הוליוק. תחת ניהולה של מארי ליון,לביה"ס הייתה אוריינטציה דתית. בשיעורים שקיימה, בדקה ליון עם התלמידות, שאלות הקשורות לנושאים של אמונה ואת מידת הדתיות שלהן .באחת הפעמים, שאלה המנהלת את התלמידות בכיתתה של אמילי, מי רוצה להיות מוגדרת כנוצריה. כולן קמו , פרט לאמילי. היא הייתה היחידה שנותרה לשבת. מורדת… ביה"ס חילק את התלמידות ל3 קטגוריות: נוצריות מוצהרות, תלמידות שהביעו תקווה להיות כאלה ותלמידות משוללות כל תקווה להיות נוצריות מוצהרות.במשך שנים רבות חשבו שאמילי היתה התלמידה-המורדת היחידה בקטגוריה השלישית, אך מציאתם של מסמכים הוכיחה שבסוף שנה"ל, סיימו 30 מתלמידות הסמינר בקטגוריה זו. בסמינר היא לא הצליחה לגבש לעצמה קבוצת חברות כמו ב"אקדמיה", אך מדיווחים שונים שכתבה, מתברר שהיתה שותפה מלאה לחיי הקמפוס. לאחר שנה אחת, אמילי עזבה את הסמינר ובכך תמו חייה כתלמידה מן המניין.. הסיבה לעזיבת הסמינר אינה ברורה, יש האומרים שהיא חשה געגועים הביתה. אלא שאמילי עצמה, יחסה במספר הזדמנויות החלטה זו לאביה, בטענה שהוא רצה את ביתו בבית. ואילו בהזדמנויות אחרות, תיארה את אביה כעו"ד ועסקן פוליטי מאד עסוק, שלא היה לו מושג רב על המתרחש בביתו, כך שלא סביר שפעל להשאיר את אמילי בבית …הביוגראף של אמילי, ריצ'ארד סיוול,טען שהסיבה היתה שלסמינר לא היה הרבה מה לחדש לה מבחינה לימודית. בכל מקרה, כאשר הגיעה תורה של ויני, להישלח לסמינר, היא נשלחה למקום אחר.

לויניה דיקינסון

עם חזרתה הביתה, נתקלה אמילי, למגינת ליבה, במה שניתקלו כל הבנות הצעירות והרווקות, שהיו חוזרות מהלימודים הביתה באותה התקופה – הציפיה להשתלב בחיי הבית ובעיקר בעבודות הבית. ממכתבים שכתבה,ברור שאמילי לא היתה מאושרת, בלשון המעטה,להשתלב בעבודות הביתיות השונות. מכבידה במיוחד, היתה החובה לארח ולהתארח בתדירות גבוהה. עיסוקיו של האב הכתיבו חיי חברה פעילים מאד, דבר שלא היה לרוחה של אמילי ויתכן שמשנות ה50 של המאה ה19, מצאה תירוץ להתחמק מכך, בטענה שבריאותה לקויה. היא נהגה לאפות לחם ולטפח את הגינה, אך לא לקחה חלק בחיי החברה של המשפחה. יש הטוענים שסירבה אפילו לומר "שלום" לאורחים שנכנסו הביתה. החל משנות העשרים שלה, היא ברחה ממבקרים ושוחחה אתם מעבר לדלת סגורה או ממעלה המדרגות, נשמעת אך בלתי נראית. לתופרות, צלמים או רופאים לא הייתה גישה אליה. אמילי הייתה מוכנה לצאת מחדרה רק כדי לפגוש את חבריה הקרובים, היגיסון,לורד וסוזאן. היא הסתירה מהציבור גם את שיריה, לבשה בעיקר (ויש אומרים רק) לבן.

"הומסטד", אמהרסט, מסצ'וסטס

היא הייתה בת 43 כאשר אביה נפטר, אך העדיפה להישאר בחדרה ולא השתתפה בהלווייתו.

חדרה של אמילי

התפקיד שאותו לקחה על עצמה בהרבה רצון, היה תפקיד היועצת ואשת הסוד לאחיה, אוסטין, שהיה המועדף עליה. במכתב שכתבה לו, תיארה אותו כתקווה הגדולה של המשפחה. היא הדגישה 2 היבטים מרכזיים במעבר של אוסטין אל הבגרות – האחד, שהיה די מקובל בתפיסת המוסר דאז – עליו לסיים את הלימודים ולחוש נאמנות לביתו ואילו את השני אמילי המציאה - הצלחתו תלויה בהגינות אינטלקטואלית מוחלטת. אם היה משתמש ברעיונות של אחרים, הרי שהיה נכשל במבחן שהעמידה לו אמילי. והיא לא היססה להעיר לו על כך. במכתבים שכתבה לו בשנות ה50 של המאה ה19, כאשר הוא שימש מורה וא"כ במשך 3 שנות לימודיו בהרווארד, היא אתגרה אותו פעמים רבות, במטרה לבחון את מקוריות תפיסותיו. דבריה אליו היו אינטנסיביים ותובעניים. לכן, כאשר החל בוחן את עתידו, חלק גדול מהחלטותיו הוביל להתרחקות ממנה. נישואיו עם סוזאן, סו, או "סוזי" כפי שכינתה אותה לא פעם אמילי, גילברט, הכניסו "אחות" נוספת למשפחה ,אחות איתה היה לאמילי הרבה מן המשותף. במקביל להתרחקות שחלה בינה לבין אוסטין, חלה התקרבות גדלה והולכת בינה לבין סוזאן, שהפכה לחברה, מבקרת ספרותית, מעין "אלטר אגו".

סו גילברט נולדה 9 ימים אחרי אמילי, ב1830, בשולי החברה של אמהרסט. חייה היו שונים מאלו של אמילי. אביה ניהל מסבאה ולא שיחק תפקיד חשוב בעיצוב חייה של סו, בדומה לתפקיד שמילא אדוארד דיקינסון בחייה של אמילי. סו ואחותה מרתה, התייתמו מאימן בגיל צעיר, ב1837 ונשלחו לחיות עם דודתן בג'נבה, ניו יורק. מידי פעם היו חוזרות לאמהרסט כדי לבקר את אחותן הבכורה, שהיתה כבר נשואה. ב1841 נפטר גם האבא וב1847 סו חזרה לאמהרסט כדי ללמוד ב"אקדמיה". בתקופה זו, אמילי למדה כבר בסמינר. אחותה מרתה הציגה את סו למשפחת דיקינסון . אך נראה שסו ואוסטין נפגשו באגודת התפירה המקומית. ב1851, עם סיום לימודיה, קיבלה סו משרת מורה בבאלטימור. לאחר כארבע שנות חיזור, נישאו סוזאן ואוסטין, ביולי 1856 וקנו בית בשכנות למשפחת דיקינסון, בית אברגרינס. הייתה זו תקופה של התעוררת דתית משמעותית מאד-גם- באמהרסט, כאשר המאמינים הקלוויניסטים התבקשו להירשם כחברים בכנסיה. בני משפחתה של אמילי החלו נרשמים במהלך השנים הבאות –האבא וסו היו הראשונים שנרשמו , ב1850 (האמא הייתה רשומה כבר מ1831, מספר חודשים לאחר לידתה של אמילי) ורק אמילי עמדה בהתמרדותה וסירבה להירשם. לה הייתה חשובה חירותה של הרוח. לא פעם העלתה ספקות ציניים לגבי הטענה שקרוביה מצאו את אשר חיפשו, את "האור האלוהי". הרישום לכנסיה לא היה קשור לגיל או לקריטריון אחר, פרט לאמונה. המאמינים היו חייבים להאמין כי נבחרו ע"י האל. כדי להיבחר היה עליהם גם להאמין ובנוסף, גם לבקר בכנסיה. הגישה הייתה דומה לזו שהנהיגה מארי ליון בסמינר שלה, כאשר את האוכלוסיה חילקו לאותן 3 קטגוריות דתיות. בניגוד לגישה הפוריטאנית הנוקשה, מהעבר, עתה יכולים היו הקלוויניסטים לעבור יותר בקלות מהקטגוריה של הלא מאמינים ("חסרי התקווה" להפוך להיות נוצרים מוצהרים) אל הקטגוריה השנייה, של בעלי התקווה להפוך לנוצרים מוצהרים.

מספר חוקרים טוענים שגם סו החשיבה את עצמה כמשוררת. עד כמה הייתה חשובה לאמילי הביקורת של סו ניתן ללמוד מהעובדה ששלחה לה לקריאה 270 שירים. חלק גדול מן השירים נכתבו עבור סו באופן מיוחד. סביר להניח שסו אכן קראה את כל השירים. אך התעוררו ביניהן גם חילוקי דעות. בעיקר בשנים 1851-1852, יתכן שאלו נסבו סביב הנושא הדתי. מחלוקת רצינית יותר קרתה במחצית שנות ה50, בעקבותיה השתנה טיב היחסים בין השתיים. אמילי החלה לחלק את תשומת הלב שלה בין סו לבין שלושת ילדיה.

השירים שכתבה לסו נכתבו בלשון מאד אוהבת, חושנית, כשם שנכתבו השירים ששלחה לחברות אחרות שלה, כמו האמפרי ופאולר. אין ודאות שמדובר ביחסים חד (/דו) מיניים. במאה ה19, היה נהוג סגנון כתיבה אינטימי ביחסי חברות "ניטראליים" בין נשים. ישנם חוקרים הרואים בעובדה שלא נישאה מעולם, הוכחה להעדפותיה המיניות. יחסה האמביוולנטי של אמילי כלפי מוסד הנישואין, נבע מגישתה אל תפקיד הרעיה. בתיאור חייהן של נשים נשואות, כולל אימה,היא תיארה חיים של מטלות אינסופיות, של בריאות רעועה, של ביטול האני, במיוחד בכל הנוגע ליחסי בעל-אישה: הנישואין ככבלים על חיי האישה.

סוזאן החלה ממלאת את תפקידיה כרעייתו של עו"ד המצוי בתחילת הדרך, סיבה נוספת להתרחקות מסוימת מאמילי. סוזאן ואוסטין הירבו לארח (בין האורחים היה אמרסון), היא הייתה צריכה לארגן ארוחות רבות לאורחי בעלה ובנוסף, לגדל שלושה ילדים. הנישואין לא היו מאושרים במיוחד. אוסטין ניהל מערכת יחסים מקבילה, שנמשכה במשך 13 שנה, עד מותו, עם מייבל לומיס-טוד (1856-1932), זמרת ופסנתרנית מוכשרת, שהגיעה לאמהרסט בגיל 24 והייתה צעירה מאוסטין, אותו העריצה כפי שמתברר ממכתביה, בכ20 שנה. היא שאפה לגדולות. מייבל הצליחה להגיע להסכם גם עם בעלה, דיוויד טוד וגם עם אוסטין וניהלה מערכת יחסים משולשת, תוך שהייתה מוצאת נשים אחרות עבור בעלה. היא האמינה שהרומן ביניהם הוא מהגדולים בהיסטוריה. עם הגעתה של מייבל להומסטד, אמילי כבר הסתגרה בחדרה זה 15 שנה. היא לא ירדה כדי להיפגש איתה, אך מייבל שהעריכה מאד את גאונותה, ידעה שהיא תוכל לשמוע אותה, לכן התיישבה ליד הפסנתר בסלון הבית והחלה לנגן. מייבל ואוסטין ניהלו את הרומן שלהם בבית דיקינסון, מה שהקשה על תנועתן של אמילי וויני בתוך הבית. אמילי החליטה שהיא אינה רוצה לפגוש את מייבל לעולם.

עם פטירתו של השופט לורד, חבר קרוב ,שנהג להגיע לביקורים, החליטו אמילי וויני לנעול את הבית, מה שאילץ את הזוג מייבל ואוסטין לשכור דירה עבור מפגשיהם. באשר לסלידתה של אמילי ממייבל,יש לקחת בחשבון גם את חיבתה של אמילי לסו,שזכתה ליחס מזלזל מצידה של מייבל. מייבל הפיצה שקרים על סו, כמו למשל שהיא אלכוהוליסטית, שבשיטות של הפחדה הכריחה את אוסטין להתחתן איתה. במכתבים שאוסטין ומייבל כתבו זה לזה, הם מציינים לא פעם את רצונם לראות במותה של סו. עם פטירתה של סו, ניסתה מייבל להתנהג כמוה. היא חשבה כאמור, שכתיבתה של אמילי גאונית ושלאוסטין סמכות מלכותית וניסתה לנכס לעצמה את שני הדברים. מאחר שוויני, בניגוד לאמילי, חיבבה אותה, היא איפשרה לה אחרי מותה של אמילי, להשתלט על שיריה, לערוך בהם שינויים על פי דעתה ורצונה (יחד עם עורכים נוספים ומסתבר שלא אוסטין היה זה שהכניס את השינויים בשירים, כמו שנהגו לחשוב עד לא מזמן), על מנת לפרסם אותם וכך, לזכות בהילה משל עצמה. יתכן שטוב עשתה מייבל שהשתלטה על העיזבון השירי של אמילי, גם במחיר השינויים שהכניסה, כי אולי אחרת השירים לא היו מתפרסמים לעולם.

דאגרוטיפ מ1859 בערך, של אמילי וחברתה קייט סקוט. פורסם לראשונה ב2012 ע"י מכללת

בעשור הזה, של שנות ה50, התברר לאמילי דיקינסון מה באמת חשוב לה – השירה ולא האלהים; כתיבת מטפורות והמשמעות הנובעת מהן. היא חשה בשוני בינה לבין קרוביה, אך לא סימנה מטרה לחייה. היא רק שבה והדגישה את חשיבות העצמאות המחשבתית שלה, תיארה את החורף כחלום ארוך שטרם התעוררה ממנו… במכתבים הארוכים שכתבה אז, מודגשת הדמות הנשית, גם היצרית והחושנית, כולל התייחסות ממוקדת למעבר מסטאטוס של בת/אחות, לסטאטוס של אשת איש. כשחברותיה החלו נישאות בזו אחר זו, נאלצה אמילי לפתח חברויות חדשות.

האנשים איתם באה במגע, השפיעו רבות על עבודתה. החברות (האהבה) היתה עבורה נכס יקר, כפי שהתבטאה בעצמה. אחד מהם היה הכומר צ'ארלס וודסוורט, Charles Wadsworth, אותו פגשה ב1855, בעת שחזרה, דרך פילדלפיה, עם אחותה מביקור אצל האב בוושינגטון. אביה, אדוארד דיקינסון, היה פעיל פוליטית –ברמה המקומית והארצית ואף שירת בקונגרס הפדרלי ( 1852-1855) במשך קדנציה אחת. בתקופה זו, ויני ואמילי נהגו כן לצאת מהבית ולנסוע לבקר אותו בוושינגטון הבירה, שם התגורר בתקופת הכהונה בקונגרס. וודסוורת היה מטיף ידוע ומבריק בקהילה והעניין של אמילי בו, כמו גם באליזה קולמן, החברה אצלה שהו (אותה הכירו מאמהרסט), התעורר מיידית ובגדול. אמילי אף כינתה אותו "המאסטר"/ גורו  שלה. לא היתה ביניהם חליפת מכתבים ישירה. המכתבים שתוכנם אינו ידוע, הועברו באמצעות הזוג הולנד, זוג חברים שהיה קרוב מאד לאמילי. יש אומרים ששיגור המכתבים באמצעות צד שלישי, מוכיח שהיחסים ביניהם היו אינטימיים, אך אין לכך תימוכין. וודסוורט נסע לכיוון החוף המערבי, ב1860, זמן קצר אחרי שביקר בביתה ויש אומרים שפרידה זו, הובילה לשירה המשתפכת-כואבת שכתבה בשנים שלאחר מכן. למרות שהוא מאד השפיע על כתיבתה, לא ברור איפוא, באם היה ביניהם קשר רומנטי, אך היא כינתה אותו "חברי הקרוב ביותר על פני האדמה"…

שתי דמויות נוספות שהיו חשובות מאד עבורה היו אוטיס פיליפ לורד Otis P. Lord שופט בביהמ"ש העליון של מסצ'וסטס, שאחרי מות אשתו הפך ב1872,לחבר קרוב מאד, ידוע ששלחו מכתבים אחד לשני באופן קבוע מידי יום ראשון, מכתבים שלא שרדו

וסמואל באוולס, Samuel Bowles עורכו של "הרפובליקאי של  ספרינגפילד", לו שלחה מכתבים הכתובים באותו להט חושני כמו לסוזאן גילברט. היא כתבה לו שהיא אוהבת אותו, אך אותו דבר כתבה גם לאשתו, מארי …

עוד ידיד חשוב היה היגינסון , שצוטט כאומר לאשתו אחרי פגישתם: "מעולם לא הייתי עם מישהו ששאב את כוח הסבלנות שלי באופן כזה. אני שמח שאיני גר בסמוך אליה".

משנות ה60 של המאה ה19 היא (וגם ויני במידה מרובה ) חיה בבידוד כמעט מוחלט, אך ניהלה תכתובות ענפות והרבתה לקרוא - הספרים כחברים קרובים. היא בילתה זמן רב עם בני משפחתה. משהאב הפסיד בבחירות לקדנציה שניה בקונגרס, שבה המשפחה להתגורר באופן קבוע בהמסטד, כאשר האב ובנו אוסטין, עבדו באותו משרד – משפחתי-של עריכת דין.

אמילי

שירתה של אמילי הושפעה לא רק ע"י האנשים החשובים בחייה, כי אם גם ע"י השירה המטפיזית שהתפתחה באנגליה של המאה ה17 וע"י האווירה הפוריטנית בה גדלה, אווירה שאימצה גישה שמרנית, קלוויניסטית אל הנצרות.

היא אהבה את שירתם של רוברט ואליזבת בארט בראונינג  and  ,כמו גם את זו של ג'ון קיטס. נראה כי גם לשרלוט ברונטה הייתה השפעה עליה – לכלבה קראה "קרלו", כשמו של הכלב של אחד מגיבורי הספר "ג'יין אייר".

נטען שלא הכירה את שירתו של וולט וויטמן, שלא היה מספיק "מכובד" בעיני בני תקופתו, אך שניהם נחשבים היום כמולידיה של שירה אמריקאית ייחודית. היא היתה מאד פורה, כתבה שירים רבים, בעיקר בתקופת מלחמת האזרחים (1861-1865), שירים שנכתבו גם במכתבים ששלחה לחבריה, אך למרות שלא מעט אנשים קראו אותם, רק כ10 שירים פורסמו בימי חייה וגם אלו עברו שינויים כדי להתאים לרוח השירה של התקופה ולכן במהלך חייה היא נותרה אלמונית כמעט לחלוטין. עם מותה, גילו בני המשפחה כ1800 שירים, כתובים על דפים שאמילי נהגה לתפור בעצמה על מנת ליצור מעין מחברות. היא נהגה להשתמש בשורות קצרות מאד, באותיות גדולות גם כשלא היה צורך בכך, בהרבה מטפורות, בשיטת פיסוק משלה, (ריבוי של מקפים, למשל ) ולא בפיסוק המקובל. ובכלל,היא התנערה מן "המקובל" בשירה באותה תקופה ויצרה בצורה חופשית ומקורית. אמילי דיקינסון יצרה בעצם, סגנון ייחודי לה. "האני" בשירתה מודע למגבלות החברה בה היא חיה, כמו גם לעולם הדימיון הפנימי והמאד עשיר שלה. היא ראתה בשירה חרב פיפיות , אשר מצד אחד משחררת את היוצר, אך כובלת אותו לקרקע, מן הצד השני. הכרך הראשון של שיריה, פורסם ב-1890, 4 שנים לאחר מותה. וזאת, למרות שביקשה מויני אחותה, לשרוף את כל כתביה לאחר פטירתה. אלא שויני דווקא הייתה מהיוזמים לפרסום השירים, יחד עם מייבל לומיס-טוד. הוא זכה להצלחה גדולה ו-11 מהדורות שלו נמכרו בתוך שנתיים. הכרך האחרון פורסם ב1955. העורכים הראשונים של השירים, שינו כאמור, את צורת כתיבתה והכניסו את שיטת הפיסוק הקונבנציונאלית ובנוסף לא שמרו על סדר השירים שהיא יצרה. מהדורות חדשות יותר, מנסות להשאר נאמנות עד כמה שניתן למקור. רק ב1981 יצאה לאור מהדורה שבה השירים מופיעים לפי הסדר שאמילי דיקינסון קבעה.

את מרבית חייה בילתה בתוך הבית. בעיקר בחדר השינה הפינתי בקומה העליונה, בו כתבה שירים ומכתבים כל הלילה, ליד שולחן בגודל של שולחן כתיבה בבי"ס . נהגו לתאר לא פעם את התבודדותה כתוצאה של אהבה נכזבת. אך יתכן שהיא פשוט רצתה להקדיש את כל כולה, ללא שום הפרעה, לכתיבה, למילים, הדבר החשוב ביותר עבורה. ויתכן גם שסבלה מאפילפסיה, מחלה שמשפחתה רצתה להסתיר מהסביבה. בניגוד לתפיסות שהיו מקובלות עד לאחרונה, המחקר המודרני טוען כי היה לה סוג של חיי חברה – התכתבה עם מעל 100 איש. בתכתובת ראתה סוג משופר של אירוח/התארחות. והיא כתבה וכתבה, למרות בעיית הראיה ההולכת ומחריפה ממנה סבלה. גם תפיסת דמותה עברה שינוי במחקר המודרני -מדמות של אישה ביישנית, סבילה, לדמות של אישה דעתנית, פעילה, העומדת על עצמאותה האינטלקטואלית, מורדת כנגד מוסכמות דתיות ומגדריות. אאוטסיידרית (ובעיני הסביבה – תימהונית, חידתית, פרושה) שלא היה אכפת לה להיחשב ככזו . ואם לצטט מדבריה –

"חוף מבטחים הוא הבטוח שבדברים, אבל יש ברצוני להיאבק בגלים."

"Why Do I Love" You, Sir? – Poem by Emily Dickinson

"Why do I love" You, Sir?
Because—
The Wind does not require the Grass
To answer—Wherefore when He pass
She cannot keep Her place.

Because He knows—and
Do not You—
And We know not—
Enough for Us
The Wisdom it be so—

The Lightning—never asked an Eye
Wherefore it shut—when He was by—
Because He knows it cannot speak—
And reasons not contained—
—Of Talk—
There be—preferred by Daintier Folk—

The Sunrise—Sire—compelleth Me—
Because He's Sunrise—and I see—
Therefore—Then—
I love Thee—

 

אחד מכתבי היד של אמילי דיקינסון ( ארכיון מכללת אמהרסט)

"מדוע אני אוהבת אותך", אדון ? (בתרגום שלי )

"מדוע אני אוהבת אותך", אדון ?

ככה –

הרוח אינה זקוקה שהדשא

ישיב לה -לכן כאשר היא עוברת

הוא אינו יכול להישאר ללא נוע באותו מקום.

משום שהוא יודע- ו

אתה אינך-

ואנחנו איננו יודעים-

די לנו (-להבין ש -)

החכמה הינה שכך זה יהיה-

הברק-מעולם לא ביקש מעין

ואף על פי כן היא נעצמה-כאשר הוא ,הברק,היה בסביבה-

משום שהיא,העין,  יודעת שאינה יכולה לדבר-

וסיבות שאינן מוכלות-

-של דיבור-

יתקיימו כמועדפות על אנשים מתוחכמים-

הזריחה-אדון- הכניעה אותי-

משום שהיא זריחה-ואני רואה –

לכן- ובכן-

אני אוהבת אותך –

  • (ובהקשר של תרגום השיר  – על תרגום באופן כללי  התבטאו רבים . כאן מובאות שתי דוגמאות לכך :

תרגום הוא כמו נשיקה מבעד לצעיף, אמר ביאליק
כמו ריקוד ברגליים קשורות, אמר שלונסקי)

בשיריה של אמילי דיקינסון  אין תבנית חריזה אחידה ונוקשה.

מאחר שלא רשמה כותרות לשיריה , כשפורסמו,השורה הראשונה של השיר נבחרה ככותרת.

בשיר "מדוע אני אוהבת אותך",אדון" , טוענת דיקינסון כי אין להסביר באופן לוגי או להצדיק, את האהבה . המילים מיותרות . כשם שבטבע ,הרוח אינה מבקשת שהדשא יסביר לה מדוע הוא זז בנשיפתה (" אינו יכול להישאר ללא נוע באותו מקום") ,כשם שהברק לא ביקש מהעין להיעצם בגלל עוצמת האור והזריחה מעירה אותה משום שהיא אור …  כך אהבתה אל אותו "אדון" מסתורי,דומה לאותן תופעות מהעולם הפיסיקאלי,הקורות באופן בלתי רצוני, כתוצאה מחוקי הטבע.

דשא נע ברוח…

כך שלשאלה "מדוע אני אוהבת אותך",אדון" יש רק תשובה אפשרית אחת :"ככה"  … מילה בה מרבים להשתמש ילדים כששואלים אותם שאלות שהתשובות לא ברורות/ מסובכות מידי עבורם… עבור דיקינסון, התשובה "ככה" מספקת . היא נהנית מאהבתה ללא צורך במילים . נראה שרק האנשים "המתוחכמים" יעדיפו תשובות מלומדות ומנומקות…

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הדה רכניץ