אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ידו הייתה בכל - על הסופר אלישע פורת במלאת שנה למותו


התמונה של דוד אדלר
ידו הייתה בכל - על הסופר אלישע פורת במלאת שנה למותו

ארכה תקפה מאת אלישע פורת ז"ל

ידו הייתה בכל - על הסופר, המשורר, המסאי, המתעד הפורה ואיש האשכולות, אלישע פורת ז"ל.

במלאת שנה למותו. 

ראוי שייכתבו על אלישע אלישע פורת ז"ל (1938-2013) דברים אולי יותר מאשר על אנשי ספר אחרים, וזאת מהטעם הפשוט שהוא הקדיש שנים רבות מחייו להנצחת זכרם של אנשי רוח אחרים, בעקר שכוחים ("להצלתם מן השכחה האכזרית", כפי שכתב), בתוארו הנוסף כמתעד או כ"בלש ספרותי".  

תכונה זו שלו להנציח אחרים מצאה ביטוי בולט ברשימה קצרה עליו במדור "אחרי מות" ב"הארץ" (29.3.13) לאחר פטירתו מהתקף לב פתאומי בערב פסח תשע"ג. כמחצית מהרשימה הוקדשה לתיאור מאמציו לתיעוד מותם של אנשי ספר אחרים. נכתב שם "כמעט מדי שבוע הוא היה שולח למערכת 'הארץ' דברי הספד על חברים שהלכו לעולמם". וכן "יום לפני מותו עוד הספיק להודיע לנו על מותו של אדם אחר. 'אלכס ליפשיץ בן ה-92, בנו הצעיר של מוישה ליפשיץ'.... ליפשיץ האב היה משורר אידי נשכח שאלישע התחקה אחר עקבותיו". ועוד נכתב שם ש"בתחילת החודש הוא ביקש שנקדיש את המדור לזכרו של אדם אחר – ד"ר אריאל סימקין". כמה שמח כשהתפרסמה ביוזמתו רשימה במדור על המשורר צביקה יעקובי. וכל זה סופר ברשימה קצרה לזכרו שלו. מי שטרח כל כך עבור אחרים זכאי שיטרחו בשבילו.

 מותו היה כה פתאומי שסיפורו "ייסורי משורר מתחיל " פורסם במוסף ה"ארץ" ב-29.3.13 בגיליון שהוקדש ל"ניצחונות קטנים", מבלי שנודע, כך אני משער, בשעה שהדברים הובאו לדפוס, שאלישע כבר אינו בין החיים. 

אלישע פרסם ספרי שירה, סיפורת, סיפורי ילדים ומסות ספרותיות. בשנים האחרונות התמסר ל'בלשות ספרותית'. אלישע הקל על מתעדיו. ניתן לבנות את האוטוביוגרפיה שלו בנקל. יצירותיו גלויות, וגם על עצמו, חוויותיו, מחשבותיו, ואפילו על אנקדוטות בחייו הרבה לכתוב. תענוג לקרוא. הכל כתוב ברגישות ובחוכמה. מרבית הדברים נגישים ברשת. אלישע נולד ב"עין החורש" ב-1938 (כשם ספר שיריו "ילוד תרצ"ח" וכן כתב "מי שנולד כמוני בתרצ"ח/ מחפש כל ימיו שותפים למסע"). הוא לחם בג'נין במלחמת ששת הימים ובגולן במלחמת יום כיפור, שהיה מאורע מכונן בחייו, כפי שיפורט בהמשך.

במותו, הופתעתי להיווכח שזכיתי להכיר את אלישע פורת, היכרות אישית, רק לפני פחות משנה. בשל העושר הרב של החומרים ששלח אלי היה נדמה לי שקשריי עמו נמשכו שנים. אך לא ניתן להתווכח עם תאריכי מיילים, החקוקים כמו בסלע. איש אשכולות היה אלישע, זן הולך ונעלם, כן, ישיר, מעניין, עם חוש הומור אנין, שתענוג היה לשוחח או להתכתב אתו. היה לו זיכרון נהדר, כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה" אך באופיו היה כ"מעיין המתגבר", שופע רעיונות ויצירה גועשת שאינה פוסקת לרגע, כאיש צעיר. הוא היה איש מעורב מאוד והמגע האישי עם אנשי ספר היה חשוב לו. תיאור תחילתה של היכרותנו אולי תמחיש זאת. לאחר ששרית שץ שלחה לו את המצגת שהכינה על ספר שיריי "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", הוא פנה אל עוזי אגסי, המו"ל של "אבן חושן", ההוצאה שבמסגרתה יצא ספרי. הוא כתב לו "דרכך לדוד אדלר, אהבתי את שיריו. אלישע". מיד לאחר מכן, היה זה בשבת לפני הצהריים, הוא התקשר אלי ואני זוכר שדילגנו בקלילות מנושא לנושא, כך למשל לגלגנו במשותף על הנוהג לכנותו משורר או סופר "ותיק" והגרוע מכל "כותב ותיק". שיחתנו הלכה והתארכה, ודומני שרק בכוחה של ארוחת הצהריים המשפחתית, שנדחתה גם כך, היה כדי לקטוע את השיחה. מאז נוצר קשר רצוף ואינטנסיבי, חלקו בע"פ, חלקו במיילים, וכן הוחלפו ספרים (אף שאיני חסיד של נוהג זה ואף אמרתי לו זאת, איני מתחרט על החילופין). ההקדשה שלו, על ספר שיריו האחרון "פחיתה", מלבד תוכנה הייחודי ("ספר תחת ספר, מתת אלי מתת") גם העידה על כתב יד מדהים ביופיו, כשהניקוד הכמעט מלא (על החטף סגול שהופיע במלוא יפעתו פעמיים, גם בשמו – לא ויתר) רק העצים את רושמוֹ.

בספרו "פחיתה", שהוא ספר שיריו השישי, כבר חש את הזמן הכלה, המתכנס אל סופו, תוך שהוא נותן לתחושותיו אלה ביטוי עז וגלוי. הספר כולל בסופו גם מבחר גדול של 19 שירי זיכרון מספריו הקודמים. שירים אלה קנו להם קהל רחב והם נקראים  בטקסי זיכרון בהתיישבות העובדת או בהתכנסויות מצומצמות יותר. המפורסם מכולם הוא "חושניה, המסגד" כשם ספר שיריו הראשון (הפועלים, 1975). השיר מתייחס לחללי חושניה, אותה קבוצת חיילים מהחוליה הטכנית של גדוד שריון, שנרצחו באכזריות ונקברו בחופזה סמוך למחנה חושניה (וביניהם יואל שליט, דודו של גלעד שליט). גם אני כחייל זוכר את הריח הצרוב שעוד עלה באפי שם ואת שמע הסיפור המצמרר. גם סיפורו "ייסורי משורר מתחיל" שפורסם, כאמור, במוסף ה"ארץ" ימים ספורים לאחר פטירתו, מתייחס לשיר ולאירוע זה.

"פחיתה" הוא ספר יפה ומרשים עם טעימות ביוגרפיות מרתקות. אתמקד כאן רק בהיבט אחד בולט מאוד בכתיבתו הפואטית. רבים הם המשוררים שהטבע "עושה להם את זה", דהיינו שהטבע מעורר אותם לתאר את יפעתו או שהשלווה, הרוגע והנוחם שהוא משרה עליהם מהווה עבורם כר נאות, לעיתים אף הכרחי, לכתיבת שירה. יש גם מי שעולם המטאפורות שלהם שאוב ברובו מעולם הטבע. אך יש כותבים ומשוררים שנולדו אל ה"טבע" והוא בדמם. אלישע, לעניות דעתי, יחד עם משוררים נוספים, רובם מההתיישבות העובדת (כמו לאה שניר, עורכת ספרו זה), הוא כזה. וההבדל בין הראשונים לבין האחרונים הוא ניכר ומשמעותי ואין הוא רק עניין של כמות אלא בעקר של איכות. על קוצים ודרדרים ואפילו על "ברקני הנחל הורודים" עוד יכול לכתוב מי מהראשונים אך מי יוכל לכתוב על "גדילנים דוקרים, רכי/ שכים" או "קיפודני הקיץ" או "מקלות חטמית קמלים וסוככי/ שמיר בין ירקות המפריגים", "פרחי החבלבל המסגילים" (שם, 22) אלא אם אלה הם חלק מחוויית הילדות והחניכה הראשונית שלו. אין זו שירה של מי שבקיא לכאורה במגדיר צמחים, אלא מי שחי בתוך הטבע כל חייו, ולא רק בחופשותיו, באינטימיות, ללא גדרות ומחיצות. אלה לא רק הצבעים אלא גם הריחות כמו למשל "הריח של מחטי האורן הקלויות" בלהט הקיץ. לא רק הצבעים, לא רק הריחות, ההוויה כולה.

השיר האחרון שקבלתי ממנו היה "שִׁירַי הַנֶאֱסָפִים ...הם הֵד יָמַי וּמַעֲשַׂי", שהופיע במאמר המערכת שהוזכר לעיל. יש בשיר סוג של נבואה. והנה אני קורא באותה שעה בספרו של שלמה לאופר "כפר הטווסים" שיצא לאחרונה (אגב, משורר וסופר מחונן מאוד) "הוא לא שיער שייפח את נפשו תוך ימים. אך במקום נסתר במוחו כבר הדין נגזר, והוא שפרץ את כל המחסומים".

 מסיפורו הביוגראפי "הבן האובד" ניתן ללמוד הרבה על מניעיו לכתוב ולחלוק את כתיבתו עם אחרים. "...עוד לא התאוששתי מהמלחמה הארוכה שנגמרה לפני שלוש שנים (מלחמת יום כיפור, ד.א.). ותוך הליכתי המהירה באוויר הירושלמי הצונן חשבתי שגם אני בעצם, נפגעתי מהלם קרב במלחמה. אולי לא בדיוק אותו הלם הקרב שהחלו לדוש בו לאחרונה, אבל בהחלט מין הלם קרב. עלי עובר תהליך יותר מתמשך, אמרתי לעצמי, ולא כל כך פתאומי. ושמחתי שההלם שפקד אותי לא גרם לי לשיתוק הזיכרונות". ובהמשך הוא כותב: "הבטחתי לעצמי שאני לא אשכח. אני לא אחזור בדהירה מטורפת אל החיים הקודמים. אני לא אטוס אל השכחה. להפך, אני אמצא את הדרך שלי שלא להיכנע לשכחה. אני אספר שוב ושוב, לכל מי שיסכים לשמוע: עד לשיעמום ועד לטרחנות, ואפילו עד שאמאס על מאזיני".

 הקטע הבא מתוך הרשימה המרתקת "סלון ספרותי ברח' טשרניחובסקי" על יעל לוטן ז"ל מלבד מה שהיא מעידה על כותבה מההיבט הביוגראפי, מדגימה את החן, הכנות, ההומור עצמי, וההערכה המדודה והלא מופרזת, לעצמו ולאחרים, גם ברשימות ביוגרפיות אחרות: "בשנת 1976 הרחוקה עליתי לירושלים. שקעתי בלימודי היהדות אך לא חדלתי מלנסות ולתפוס את שיירי המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. כתבתי אז רק פרוזה, למעט כמה שירי זיכרון שעלו בי במפתיע ממש בעת הקרבות. סיפוריי הקצרים, שנדפסו אז בדפים לספרות של העיתונים 'על המשמר' ו'משא' מוסף 'דבר', היו בקריאה של היום, גיבובי מלים נסערים, מה שבקושי ניתן היה לכנות 'סיפורי מחאה'. ובכל זאת הם משכו תשומת לב של קוראים אחדים. ביניהם היה גם הפרופ' גרשון שקד ז"ל, שזכיתי להצטרף אל הרכבת הנוסעת אל הנצח שבנה לתפארה - מפעלו המונומנטלי "תולדות הסיפורת העברית", על חמשת כרכיו. אומנם הכרטיס שזיכני בו היה רק אל הקרון האחרון, בכרך האחרון, אל הישורת האחרונה של הרכבת, ובקטגוריה הלא-מחמיאה של "סופרים זוטרים". אך בכל זאת, בשל נדיבותו זו אני עדיין ממשיך במסעי אל נצח "הסיפורת העברית"..."

 אף שחשוב היה לו מאוד, כאמור, לפרסם ולמצוא הד לדבריו, הוא נטה לא אחת, ספק בהומור, ספק ברצינות, להקטין את עצמו ואת תרומתו לעולם הספרות: "שלושה ספרים הוציא לי המו"ל הנדיב זמורה. שלושתם כמחווה חיבה מצדו, על חשבונו, ומתוך תקווה לסייע לי בקריירה הספרותית העלובה שלי. אבל אחרי כישלונו של הספר השלישי, "מחיקת עוונות", התייאש גם אוהד מכתיבתי. וכשבאתי אליו בשנת 1994 עם כתב יד של ספרי "קפיצה משולשת", המספר בשיקומו של גיבורו ממחלה קשה, דחה אותי בעדינות".

 הוא היה מספר בחסד, כפי שניכר בסיפוריו, הביוגראפיים ברובם. ניתן אולי לכנותם "שיעורי מולדת", כפי שנהגו לקרוא לשיעורי הגיאוגרפיה וההיסטוריה החדשה של א"י בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה. היו בסיפוריו חן רב ונוסטלגיה לא מבוטלת. למרות שהיה צבר וקיבוצניק, היה רגיש לתחושותיהם של אחרים, ניצולי שואה, אנשי גח"ל, אנשי ספרות היידיש ועוד. ובכלל, כ"כתבן" בעצמו חש כנראה הזדהות עם מי שבקיבוץ ראו "בטלונים, כתבנים, מלכלכי ניירות, ולא עובדים" כפי שכתב בסיפורו המרגש על העורך בנימין טנא ועל שכר הסופרים הראשון שקיבל ממנו .כך למשל בסיפורו הביוגראפי הקצר "צבי ארד מלמד שירה בגבעת-חביבה" הוא מתאר את עלבונו של צבי ארד, יליד וילנה, שתלמידיו, חבריו של אלישע, התפלחו החוצה בעת שנשא את הרצאתו בעיניים עצומות. עלבונו צרב באלישע שראה בכך גם את עלבון השירה ואת עלבונו שלו, שעוד עתיד לבוא.

לא לחינם חלק מסיפוריו מכונים "חצי ביוגראפיים". כשהערתי לו ברשימה ביוגרפית על נוסח שיכול להטעות קוראים, בעיקר צעירים שלא בקיאים בהיסטוריה, ענה לי:  "צודק, זה לא ביטוי היסטורי, אלא פואטי. עיקרון החזרה מעצים את התגובה. מיטב הסיפור כזבו..."

הוא התמיד והיה כנראה גם עקשן לא קטן כפי ש"בלש ספרותי" צריך להיות. כך למשל, במאמרו: "שיעור מולדת: איך החזרתי את הכבוד האבוד של אבא קובנר ושל שני חבריו", אין הוא מוותר עד שהשלושה "מוכרים" ע"י מנהל מוזיאון המחתרות כמי שבילו במעצר לא רק ב"קישלה" שבעיר העתיקה אלא גם ב"מגרש הרוסים" שהיום הוא מוזיאון המחתרות. יש שיאמרו זוטות, או אפילו כבוד מפוקפק למדי, אך לא אלישע, שאבא קובנר, בן קיבוצו, היה אחד מ"גיבוריו המתועדים". ואכן הייתה לו "העדפה" בתיעודם של בני קיבוצו "עין החורש", בעקר כאלה ש"חרגו" ממסגרותיו הנוקשות של הקיבוץ. כמעט לכל מאורע בחיי הישוב היה לו מה לתרום. לתערוכה "מכאן למדריד", במוזיאון ארץ ישראל, הוא תרם מידע על המתנדבים למלחמת האזרחים בספרד. הוא הזדהה עם אלה שסברו "מדריד לפני חניתה" מול עמדת היישוב "חניתה לפני מדריד". ואיך נונקונפורמיסט כמוהו יכול היה שלא.

 יש שהתמקדו בהחמצתו של אלישע את ההתחקו תאחרי כל יצירותיו של אביו, אליהו פורת (ראו למשל מאמרו המעניין של בלפור חקק (הקיבוץ, 4.4.13)). ייתכן שהחמיץ את מחזותיו, שכלולים כפי הנראה, באוסף שהיה ברשותה של עזה צבי ז"ל. אך מהחומרים המגוונים שהביא למערכת עיתון (כנראה "על המשמר") מפרי עטו של אביו, בעשור למותו (כפי שכתב ב"ילד האובד") ניתן להבין שגם אם לא כל תאוותו למצוא את כל יצירות אביו, באה על סיפוקה, היו בידיו יצירות לא מועטות.

 נראה לי שאלישע התחקה אחר אותם אנשי תיאטרון, "הבמאים הנודדים, שהילכו בארץ בשנות היישוב וגם לאחר קום המדינה, וביימו הצגות תיאטרון בקיבוצים במושבים ובמושבות הרחוקים מתל אביב"  משתי סיבות. האחת כי הוא חש, שהם וגם קולנוענים מאותה תקופה ויוצרים אחרים שפעלו בזירה שכוחה זו הם "תופעה תרבותית מיוחדת במינה, שטרם נחקרה כראוי". אך מדברים שכתב ניתן ללמוד שהתמקדות מאמציו אלה ב"פריפריה" של אז, נבעה בעיקר כדי לגלות יצירות נוספות של אביו.אך כ"בלש ספרותי" התחקותו זו הביאה גם לתיעוד יצירתם המפורטת של אחרים. 

 תולדות חייו וכן ספריו בשירה, בפרוזה ובתיעוד וכן מאמריו הרבים שרובם נבע מנבירותיו בארכיונים עלומים, פרושים, כאמור, ברחבי הרשת. לכן לסיום אנסה לשפוך מעט אור נוסף על דמותו, כפי שהתגלתה לי בשיחותינו ובהתכתבותנו, ולהוסיף בכך מעין טיפה משלי לים הכללי.

 אלישע שלח לי חומרים רבים. חלקם בתפוצה רחבה יותר ולעיתים במכתבים אישיים שכותרתם הייתה "חג שמח דוד, פרוזה קצרה בשבילך, אלישע" או "היי דוד, מימים רחוקים". גם כשכתב בכותרת "נו דוד מה קורה?", כאילו היינו שותפים לאותו "בית ילדים" בקיבוצו "עין החורש", הרי שמתחת לכותרת האישית כל כך היה חבוי "סיפור" ותו לא. הואיל ואני ירושלמי, התגאה במיוחד בפניי על שירו "פחיתה" שהופיע באבני ירושלים, סמטת אוהל משה 42 בנחלאות. אף שאני צעיר ממנו רק ב-7 שנים, היה מרבה לכתוב "אני זקן ...אך אתה אולי תזכה....".

 אחרי שקרא בספרי את שיריי על פרשוב, עיר הולדת אבי בסלובקיה כתב לי: "עשרות יוצאי סלובקיה, שראיינתי לצורך כתיבת ספרי, בעיקר בשנים 1997-98 ו-2000, טענו שכל יוצאי סלובקיה הם נכים - הם נולדו ללא מרפקים!....". הברקה שבקשתי את רשותו לספרה, משום שהיא מאפיינת כה טוב לפחות את יוצאי סלובקיה וצאצאיהם שסובבו אותי בחיי.

 לאחרונה כתב לי: "יש סיפורים שאני סוחב כבר שנים והגיע הזמן לסיימם באיזה מאמר נחמד". אי אפשר שלא לתהות כמה סיפורים לא סופרו וכמה מאמרים נחמדים ורבי-חן הפסדנו עם מותו המוקדם והבלתי צפוי.

 המאמר בגירסה שונה התפרסם בגיליון 374 של "עיתון 77" עמ' 22-23.

תגובות

אלישע פורת

תודה לך דוד אדלר על רשימה מעמיקה ומרתקת על כתביו של אלישע פורת ז"ל. הכרתיו כמשורר שפרסם יצירותיו בכתב העת שלי"על הדרך" לספרות, אמנות ותרבות עכשווית. כל גליון שיצא כתב לי את התרשמותו. איש צנוע בהלכותיו ומבקר שירה מהטובים ביותר שידע עולם השירה בארץ.
יהי זכרו ברוך !

תודה דוד. מאמר חשוב הוא וראוי אלישע כי ימשיכו לספר בו ובמעשיו.

מדי פעם אני מגלה עוד אנשים עמם חלק אלישע את דבריו, הצורך לחלוק מחשבה וביטוי עם אחרים, גם כאלה שלא פגש בפועל, היה גדול. ככל הנראה היו ההתכתבויות חלק גדול משגרת ימיו.
אלישע לחם לא הרחק מביתי, בקרבות ששמעתי את הד קולם, לא הרחק ממקומות בהם הייתי אני. התכתבנו כשנתיים והרשמים שנותרו בי דומים מאד לרשמיך.
הרבה ידע והרבה צניעות ניטלו מן העולם שעה שנסתלק אלישע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד אדלר