אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דאגלס קנדי / הרגע


דאגלס קנדי / הרגע

דאגלס קנדי / הרגע.

קסם בלתי מוסבר: על הרומן הפוליטי ביותר של דאגלס קנדי 

ברלין החצויה שחוברה לה יחדיו היא מטפורה ברומן לסופר המסוכסך שהשתחרר מחומות נפשו ונעשה אדם שלם. העיר התפייסה עם עברה הכאוב והטרגי, התחדשה, שופצה, וכך גם הגיבור (והסופר?) המחלים מאירועי העבר, הרחוק והקרוב.

דאגלס קנדי הוא סופר אמריקאי, מהיותר מצליחים, בתחילת שנות הששים שלו. יותר מ-14 מיליון עותקים מספריו נמכרו ברחבי העולם ועוד ידו נטויה (זה עתה יצא לאור ספרו ה-12),  יצירותיו תורגמו ל-22 שפות ורבות מהן עובדו לסרטים (או במהלך כרגע). הוא נולד בניו יורק, ב-1955 לאב אירלנדי, קתולי, "סמכותי" ולאם יהודיה, ממוצא גרמני, "נברוטית", הבכור מבין שלושה אחים. ב-1977 עבר לגור בדבלין שבה עסק בתיאטרון, היה מנהל במה וכתב מחזות. על תקופה זו בחייו הוא שופך אור בהקדמה למהדורה הצרפתית של ספרו "מעבר לפירמידות" שבה הוא מספר על שני כשלונות צורבים שבהם התנסה ב-1986. דומה היה שהינה הצליח. מחזה מפרי עטו עלה על הבימה, עיתון גדול בחר בו כבעל טור קבוע. אך מבקרי התיאטרון קטלו את המחזה, חובבי התרבות הדירו רגליהם מהאולם וההנהלה החליטה לבטל את ההצגה. ולא זו בלבד. לעיתון שבו כתב התמנה עורך חדש ואחד הדברים הראשונים שעשה היה לפטר את קנדי. כתגובה הסתגר זה בחווה כפרית, שהורי אשתו העמידו לרשותו, והעלה על הכתב את "מעבר לפירמידות". ומכאן הדרך לפריצה המסחררת הייתה קצרה.

ב- 1988 עבר לגור בלונדון שבה המשיך כפעילותו כעיתונאי פרילאנסר וכסופר. בשנת 2009, כשהיה בן 53, קנדי התגרש מאשתו, עורכת דין, יועצת בכירה במשרד ממשלתי בלונדון, לאחר 23 שנות נישואים ושני ילדים. כיום הוא מחלק זמנו בין דירותיו בברלין, בפריז ובלונדון, וביתו בעיירה וויסקסט במדינת מיין. לאחר שנישא שנית לא מזמן לפסיכואנליטיקאית קנדית, התווסף לרשותו גם קן אהבה במונטריאול. קנדי שולט בצרפתית ובגרמנית ומרבה להתראיין באלגנטיות ובהומור בתקשורת ובאירועי חתימה וקידום. הוא עונה באדיבות לשאלות המעריצים אך מתחמק משאלות אישיות מדיי. (התשובות נמצאות, בספריו, בתחפושת...). קנדי אוהב אוכל ויין משובחים (נגמל לחלוטין מעישון אך ממשיך להיות מכור לליטרים של קפה אקספרסו), מסעות (טייל ברוב המחוזות), קולנוע, תיאטרון, מוזיקה, ספרות (קורא הרבה ספרים של אחרים), שירה וארכיטקטורה ומקפיד על פעילות ספורטיבית שעה כל יום.

את הקריירה הספרותית שלו התחיל בספר רשמי-מסע במצרים, "מעבר לפירמידות", שאותו כתב כאמור באותה שנה קשה שבה ספג שתי מפלות משפילות. שני ספרי מסעות נוספים יצאו לאור בעקבותיו, אך את עיקר תהילתו קנה במותחנים מגוונים, מסוגים שונים. הרומן הראשון שלו, "לב מת", מותחן הרפתקאות אקזוטי, מסמר שיער אף על ראשו של קרח, הפך לספר פולחן. עיתונאי אמריקאי במסע במדבריות אוסטרליה מתעורר בוקר אחד כשהוא נשוי למקומית וכלוא בקומונה פטריארכלית סגורה בקצה העולם, מנותקת מהציוויליזציה, המצייתת לחוקים משלה (וביניהם איסור מוחלט להתגרש).  חלום שהפך לסיוט. האם יצליח להימלט וכיצד. ספרו של קנדי "התמונה הכוללת", שעובד לסרט הנקרא "האיש שרצה לחיות את חייו", הוא מהנמכרים ביותר בעולם כולו (זהו גם ספרו היחיד שתורגם, נכון לעכשיו, לעברית).

"הרגע"

מותחן הריגול  הפילוסופי- פסיכולוגי-היסטורי של קנדי, "הרגע",  שהוא הרומן הפוליטי ביותר שלו, מתרחש בין ארה"ב  (ניו יורק, וויסקסט במיין ועוד כמה מקומות) לבין ברלין על כל שלביה: העיר לפני החומה, העיר בזמן הקמתה, העיר החצויה והעיר המשוחררת. קנדי בוחן את ההיסטוריה של העיר, המשתקפת במבניה וברחובותיה שעברו גלגולים ושינויים, כשם שהוא  בודק את חייהם של גיבוריו, אז ועכשיו. העיר כאדם. בראיון לעיתון הצרפתי "לה נובל אובסרבטר" אמר קנדי: " אני אוהב להשתמש בערים כדמויות רומן ולגלות את הגבולות הגלויים והסמויים החוצים את אלה ואלה".  דפים מרתקים מוקדשים למבטו של גיבור הספר,  תומס בצעירותו, בן ה-26, על החומה, הן כמכשול פיזי והן כסמל, הן מכאן והן משם. וגם מארה"ב לא חוסך קנדי, כדרכו, את שבט ביקורתו בסקרו בשנינות את החומות הסמויות שביניהן כולאים האמריקאים את עצמם.

"הרגע" מתחיל כסיפורו בגוף ראשון של סופר אמריקאי בשנות החמישים שלו, תומס, שקנה בית ליד העיירה וויסקסט במדינת מיין כדי לברוח מחיי נישואים כושלים ואולי גם מעצמו ומעברו. הנישואים מעורערים כבר לפחות עשר שנים ותומס קנה את הבית המבודד כדי להחיש את הפרידה מאשתו עורכת הדין. אך נפש האדם עשוייה ניגודים ודקויות וקנדי משרטט את מבוכיה כחוקר מערות מנוסה, בשפה פשוטה יחסית. עם זאת, איכות הסגנון ובהירותו מרשימות כבר מההתחלה. למרות שתומס משוכנע בנחיצות הגירושים, הוא מזדעזע כשהוא מקבל בדואר את הניירות הרשמיים. את הפרידה הוא חווה כאבל כשהמסמכים עליהם הוא אמור לחתום משמשים לה כתעודת פטירה. אשתו לשעבר תמשיך לחיות אך במסלול מקביל ואבידה זו כמוה כמוות. כמה ימים לאחר מכן מגיעה אליו, לביתו המבודד במיין, חבילה מגרמניה שגם היא תשים נקודה סופית לפרשת אהבים אחרת. מותם של הנישואים בהווה ומותה של פרשת אהבתו לבחורה ממזרח ברלין בעבר, לפני יותר מעשרים שנה, מהדהדים עוד גסיסה ארוכה מהעבר היותר רחוק בחייו של תומס – פרשת נישואיהם האומללה של הוריו שלה היה עד כילד וממנה לא השתחרר. על הקורא להרהר על ההקבלה בין שני המשלוחים שעליה מבוסס הרומן. גם את הפרידה מפטרה, האהובה הגרמניה, הוא חווה כאבל וכמוות. הרגע הכפול, או יותר נכון, המשולש, הוא רגע טעון רגשות ותובנות. "הרגע".

ובין לבין, בין המשלוח הראשון, קריאה טורדנית לסדר של ההווה, והמשלוח השני, קריאה לסדר טורדנית של העבר, הקורא עד לתאונת סקי שהיא בעצם נסיון התאבדות שנוצח על ידי יצר החיים. לתומס יש בת והיא יקרה לו מכול. תמונתה שחלפה לפני עיניו מנעה ממנו ברגע האחרון מלהתנגש בעץ. וזהו רק הפרק הראשון. הפרק השני מעלה זכרונות מילדותו של תומס בין אב ממשפחה אירלנדית ואם יהודיה גרמניה החווים את נישואיהם בדירה קטנה במנהטן כבית כלא. איך ילדותו של תומס השפיעה עליו בהמשך, מה היה קורה אילו אביו ואמו לא היו נפגשים באותו רגע גורלי במסיבה שבו הצטלבו מבטיהם וחרצו את גורלם הפתטי למשך 24 השנים הבאות עד שאמו נפטרה מעישון סיגריות אובססיבי, שאלות טורדניות אלה בדבר השפעת העבר והמקריות על חייו של אדם מופיעות בכל ספריו של קנדי. כשהבן והאב מלווים את האם והאישה במסעה האחרון, אומר האב לבנו בכאב שידע מראש שלא יוכל למלא את ציפיותיה של הנערה מהבית העשיר, "הנסיכה".  אך הגבר הצעיר שכל עתידו היה לפניו התעקש בכל זאת לשאת בחורה לא מתאימה ולהרוס את חייו וחייה כאחד,  וזאת משום גאווה של רגע. ותכונה זו כמו נדדה בדרך נסתרת אל הבן. למרות שתומס נחוש לא לחזור על שגיאת הוריו, ב"רגע" גורלי מאוד בחייו, בברלין החצויה, הוא מפנה גב לאהבת חייו, פטרה, מתורגמנית ממזרח גרמניה, בגלל שוב גאווה של רגע. את השגיאה הגורלית שעשה תומס מבין היטב הצייר הגיי שאתו הוא חלק דירה ברובע הקרויצברג, דמות צבעונית שמשמשת ברומן כמצפונו של המספר. אתה שוב בורח, הוא אומר לו, כמו שתמיד עשית. אלא שהפעם הבריחה היא הרת גורל. כי את "הרגע" יש לתפוס. עכשיו או לעולם לא. הרגע אולי לא יחזור על עצמו במהלך שהותנו הקצרה על האדמה. החיפוש אחרי המיועדת, אומר תומס, שאתה אפשר יהיה להתעלות מעל חיי היומיום, מוביל ברוב המקרים אל פשרות, חלקן מתקבלות על הדעת, חלקן הרסניות. לכן, אם ה"רגע" המכריע מגיע, יש לעשות הכול, לשנות הכול ולמצוא מקום לאדם הנדיר, שנקרה/נקרא על הדרך.

על הקשר של תומס אל ברלין ופרשת אהבתו הטרגית אנחנו לומדים מכתב יד של ספר שלא פרסם. אחרי שתומס חוזר אל ביתו בוויסקסט לאחר חופשת הסקי שהסתיימה בבית חולים, הוא מקבל כאמור חבילה מברלין. הוא מהסס לפתוח אותה וכדי להשהות את הרגע, הוא מוציא מעליית הגג כתב יד ארוך שכתב לפני עשר שנים, 400 עמודים, יומן הכתוב בגוף ראשון. תומס שוקע בקריאתו ואנחנו אתו, לומדים שבגיל 26, אחרי שכתב ספר רשמים ממסעו במצרים, העיתונאי הצעיר, שכתב ספר אחד בינתיים, עוזב שוב את ארה"ב והפעם כדי לכתוב ספר שני על ברלין. בעיר החצויה הוא פוגש אנשים משני צדי המתרס, משוטט ברחובותיה, שותה בבארים ובמועדונים ומתחכך לא מעט בטיפוסיה היותר מפוקפקים.

מי היה זוכר את ברלין זאת של שנות ה-80, לולא עדויות הסופרים.  חלקו זה של הרומן מלמד אותנו על עברה של ברלין יותר מאשר ספרי היסטוריה. אט אט מתמקד היומן, שהוא בעצם רומן בתוך רומן, או רומן מחופש ליומן שהוא גם עדות היסטורית, במלחמה הקרה, באימת המשטר הטוטליטרי שריסק את חייהם של כמה מגיבוריו (ורבים, כידוע, בחיים האמיתיים).

בתחנת הרדיו האמריקאית "ליברטי" (שם אירוני למדי) שבה תומס עובד כעיתונאי, מסתובבים מרגלים, סוכנים כפולים, מלשינים ובוגדים. וגם פטרה איננה זו שתאר לעצמו בתחילה. בציניות אכזרית הפרידה המשטרה החשאית, השטאזי, בין פטרה לבנה התינוק כדי להפעיל עליה לחץ מתועב, להשתמש בה, בחורה תמימה ביסודה שאינה מתעניינת כלל בפוליטיקה, כמרגלת בעל כרחה, סוכנת כפולה. מצד אחד התאהבותם ממבט ראשון של תומס ופטרה, ומצד שני הזוהמה שאליה היא נגררת מצד סוכני השטאזי שכל אחד מהם, גברים כנשים, מנצל אותה בדרכו האפלה.

אחרי שסיים תומס לקרוא את כתב היד שכתב כשהיה בן 40, לפי פנקסי הרשימות שמילא כשהיה בברלין, בגיל 26, הוא מספר לנו על חייו אחרי שחזר מהעיר ועל נישואיו שהיוו תחליף חיוור לאהבתו אל פטרה. כמו ידיד הנפש שלו, הצייר שאתו גר בברלין, שהעמיד אותו על טעותו בבחירתו להפנות גב אל פטרה, כך גם ידידו האמריקאי מזהיר אותו בפני טעותו בשאתו לאישה את עורכת הדין העצמאית, המבריקה והחדה אך הקרה והלא מתאימה. ועתה, אין לתומס ברירה אלא לפתוח את החבילה שהגיעה מברלין ולהתעמת עם העבר. כאן מופיע שוב יומן בתוך הרומן והפעם גרסתה של פטרה, המקבילה ומשלימה את גרסתו של תומס. לאחר שסיים את הקריאה, תומס נוסע לברלין ונפגש עם בנה של פטרה. ולאחר מכן אנחנו קוראים אתו את המכתב שכתבה לו פטרה ובו היא מספרת לו את המשך חייה, לאחר שנפרדו, כפי שהוא סיפר לנו על המשך חייו לאחר הפרידה ממנה, אהבת חייו.

שפתו וסגנונו של קנדי בהירים ופשוטים אך מבנה הספר מורכב, רעיונותיו מלאי דקויות והשאלות שהוא מציג בנוגע לחירות האדם ולגורלו הן חשובות ועיקריות. הקבלות סמויות בין הדמויות (למשל, פטרה וג'ודית, מרגלות קומוניסטיות בעל כרחן, אלסטר האירלנדי וסטיב האמריקאי, חבריו הנאמנים ויוצאי הדופן של המספר, כל אחד בדרכו שלו, בתקופות שונות בחייו) וניגודים בין האני מאמין שלהם בנוגע לאמנות ולחיים בכלל (אלסטר ופטרה) מזמינות מחשבה והתעמקות. למרות שממבט ראשון דומה שהמספר מציג את הפרידה מפטרה כהחמצת חייו, בי, באופן אישי, חלחל ספק בנוגע לעמידת אהבה זו במבחן הזמן. האם הייתה זו כוונת המספר לעורר בקורא ספיקות או רק פירוש אישי שלי? האם פטרה הייתה יכולה באמת להיות מאושרת הרחק מגרמניה. איך הייתה יכולה לחיות ולו כמה שנים בלבד ולו אחרי לידת בן שני, הרחק מבנה הבכור שנשאר במזרח גרמניה. האם קרבנותיהם של עינויי מכבש השטאזי יהיו מסוגלים להשתחרר מהאותות, הפיזיים והנפשיים, שהותירו אלה בהם. פעם מלשין, תמיד מלשין, אומרת פטרה באחד מדפי הרומן. ג'ודית, חברתה הטובה של פטרה, הוכרחה לבגוד בה עקב לחץ של השטאזי וגם פטרה הוכרחה לבגוד בקרוביה בנסיבות דומות. אלה שהיו קרבן למניפולציות הופכים ולו בעל כרחם למניפולטורים עצמם.

מקום נרחב שמור ברומן לסוגייה הארס פואטית – יחסי יוצר/יצירה.   הסופר המבוגר מביא את כתביו הקודמים יותר ומביט בעצמו, צעיר, כותב ומתקן, משתדל להימנע מבנליות. הסופר הצעיר מתחבט בשאלה איך לתאר את רשמיו מהגיחה בת היום לברלין המזרחית בלי ליפול לקלישאות (המשקפות עם זאת לעתים קרובות את האמת, כפי שאמר אורוול, המצוטט ברומן). מאידך, תיאור ההתאהבות בין תומס לפטרה עלול להיראות ממותק אך אל לקורא לשכוח שהוא מצוטט על ידי מספר בן 50 שמביט על כתיבתו כשהיה בן 40 ובן 26. כמו כן משמשים קטעים רומנטיים אלה כמשקל נגד לסיפור תלאותיה של האישה הצעירה שנשחקה בטירופו של בעלה הראשון ובאכזריותם של סוכני השטאזי.

קסם בלתי מוסבר בכתיבתו של קנדי ריתק אותי לספר ועורר את רצוני להרחיב את המסע אל עולמו. קנדי הוא אשף בבניית דמויות, בחיבור דיאלוגים ובטכניקות סיפורת נועזות (אך אמינות). הקורא נמשך בחוטים עדינים, מובל ממפנה למפנה, נסחף, חווה את כל קשת הרגשות המנוגדים המטלטלים את תומס, עוזב את מציאותו שלו ושוכח אותה לזמן מה כדי לשקוע בחייו של הגיבור ולמצוא בהם מפלט. והאם לא זה מה שאנחנו מצפים לעתים מרומן?

קנדי נשאל רבות, אחרי פרסום הרומן, על הקשר בין חייו שלו לחייו של גיבורו, תומס, שכמוהו הינו סופר אמריקאי גרוש שברשותו בית במיין. כתשובה מבהיר הסופר שהרומן נכתב אכן בעקבות גירושיו אך איננו אוטוביוגרפי, למעט כמה פרטים. קנדי מדגיש שעיקר הרומן נולד מדמיונו.

בין כישוריו הרבים, קנדי הוא אכן אמן המשחק בין מציאות לדמיון, בין יומן לרומן, בין אוטוביוגרפיה לפיקציה. בראיונות קידום לתקשורת הוא מספר שב-2008 קנה דירה בברלין ומאז הוא מבלה בה חלק מזמנו. הדירה מצויה ברובע המיטה שהיה בעבר בתחום החלק המזרחי של העיר (כתובתו האמיתית של הסופר אף נמצאת ברומן, שיישאר בינינו...). קנדי ממשיך ומספר שהבניין היה רעוע למדי אך הוא שיפץ את הדירה בסגנון עכשווי, לפי טעמו. הוא מרבה לפקוד קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית ונהנה מהארכיטקטורה של שנות ה-60. הסופר נסע לברלין בפעם הראשונה ב-1983 הודות למילגה מטעם הממשלה הגרמנית ושהה בה שלושה וחצי חודשים. אז ראה במו עיניו את החומה, את הבתים הרעועים, את בית הסוהר, את המכוניות בעלות השמשות האפלות שהסתובבו הלוך ושוב כדי שנוסעיהן לא יאתרו את המקום אליו יובלו. אל ברלין חזר רק חצי שנה לאחר נפילת החומה ב-1989. את האירוע ראה בטלוויזיה ובכה מהתרגשות. מי היה מאמין.

ברלין החצויה שחוברה לה יחדיו היא מטפורה ברומן לסופר המסוכסך שהשתחרר מחומות נפשו ונעשה אדם שלם. העיר התפייסה עם עברה הכאוב והטרגי, התחדשה, שופצה, וכך גם תומס המחלים מאירועי העבר, הרחוק והקרוב. וכך גם קנדי שחגג לא מזמן את נישואיו עם אשתו השנייה ויחד יצאו לטיול שבו יראה לה את אוסטרליה,קמבודיה והרי הדולומיטים.

קישורית לאתר הרשמי של דאגלס קנדי:

הכותבת היא מחברת ספר העיון "שפת  התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" שיצא בהוצאת סלע ספרים, 2013, זמין גם במהדורה אלקטרונית בהוצאות "מנדלי" וב"עברית",ומנהלת הבלוג "לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה" liebermanorna.wordpress.com/

דאגלס קנדי על ספרו "הרגע"

תגובות

נותנת סיכוי

מאוד אהבתי גם את הספרים שלו 'התמונה הגדולה' ו'חמישה ימים.
לכתוב סיפור אהבה טרגי על רקע המלחמה הקרה בברלין, זאת לא משימה פשוטה בכלל. אני פחות מחוברת לנושא, אבל בעקבות הסקירה המרתקת שלך, בהחלט אתן לו סיכוי.

דאגלס קנדי

תודה סימה. אני עושה עכשיו השלמות ומנסה לשים יד על כל ספריו כיוון שטובים פחות או טובים יותר מבחינה ספרותית תמיד יש בהם דברים שנוגעים בי עמוקות ומעשירים אותי. את הרומן המורכב הזה על ברלין קראתי פעמיים.

התמונה של אביגיל אגלרוב

יצירה ספרותית משובחת

איך אני יודעת שיצירה ספרותית נחשבת, לפחות מבחינתי, למשובחת באמת?
כשאני מקבלת סוג של "אגרוף" בבטן.
ככה אני קוראת, וככה אני כותבת.

יש טקסט אחר

אגרוף בבטן

הרומן שעליו כתבתי את הביקורת הזאת אכן נתן לי אגרוף בבטן. מאז קראתי עוד אחד של קנדי, "לעזוב את העולם", שגם הוא נתן לי אגרוף בבטן, אפילו כמה:
http://www.amazon.fr/Leaving-World-Douglas-Kennedy/dp/0091795796

הרומן החדש של דאגלס קנדי - לא אגרוף בבטן

בצלצולי תרועות השיק דאגלס קנדי את המותחן האחרון שלו:

Douglas Kennedy / The Heat of Betrayal

מהרומן האחרון הזה של דאגלס קנדי התאכזבתי לא מעט. זה אמנם מותחן וכשמו כן הוא, רציתי לדעת מה קורה פה, מדוע פול עשה מה שעשה ונעלם, איך תיגמר האודיסאה של אשתו במרוקו, בעריה המרכזיות התוססות ובשוליה המדבריים הנידחים. לקורא נדמה שהוא נוסע יחד עם הגיבורים ומתוודע למרוקו ולדמויותיה. מפעם לפעם יש תיאורים לא רעים של נוף האטלס וכמה הרהורים פילוסופיים על החיים.

אך באופן כללי זהו רומן הכתוב ברישול, גיבוריו שטוחים וחסרי כל כריזמה, גורלם לא נוגע לי באופן מיוחד, מורגש שמטרת כתיבת הרומן (שאכן הושגה) היא לייצר עוד רב מכר בינלאומי (מיליוני קוראים), ולא מצאתי בו את הקסם הבלתי מוסבר שכל כך ריגש אותי ברומן שעליו כתבתי את המאמר. שני הרומנים האלה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. בקיצור, קריקטורה חיוורת ואף נלעגת של יצירותיו היותר מוצלחות של קנדי, ספר טיסה ותו לא.

הכרך מציית אמנם לנוסחה המנצחת שקנדי עיצב לעצמו וקנה בה את עולמו. הגיבור או הגיבורה זוכים בהארה ובגאולה לאחר תלאות רבות ולא נפקד, בדרך כלל, לפני סוף הספר, מקום האלימות הקשה, אונס, התעללויות, מכות, אפילו יותר. רבים מבין הקוראים מחכים גם למנה ההכרחית הזאת (לפני ההפי אנד = התחלה חדשה בחיים), וקנדי מגיש אותה בנדיבות רבה. אך נוסחתו זו של קנדי שקסמה לי כל כך בכמה רומנים אחרים, כאן נראתה לי שחוקה ומשומשת. עדיין אני מעוניינת להמשיך ולקרוא את ספריו הקודמים של קנדי. ייתכן מאוד שאמצא בהם שוב הקסם הראשוני הבלתי מוסבר, המכונה אמנות.
מוזמנים לבקר בבלוג שלי שמלבד פוסטים על לשון המקרא כולל גם ביקורות על אמנות וספרות:
לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

ועוד על The Heat of Betrayal

למעוניינים בדעות נוספות, הקישור לספר באמזון
http://www.amazon.com/The-Heat-Betrayal-Douglas-Kennedy/dp/0091953723

דאגלס קנדי, "חמישה ימים" - גם לא אגרוף בבטן, סתם נגיעה

Douglas Kennedy, Five Days, Atria books, 2013

במסגרת מאמציי לאתר את ספרי דאגלס קנדי שעדיין לא קראתי בספרייה הציבורית, מצאתי את הרומן "חמישה ימים". קשה להאמין שמי שכתב את "הרגע", הוא זה שכתב את "חמישה ימים". גם הרומן הזה, כקודמו, מראה שרגע גורלי בחיים שבו פוגשים באדם המתאים קורה פעם או פעמיים, כל עשרים שנה בערך, אם בכלל, וגם ברומן הזה הגיבורים מחמיצים את הרגע הזה. אבל "הרגע", כמו שהראיתי במאמר לעיל, הוא רומן מלא קסם ותחכום בעוד ש"חמישה ימים" הוא בנלי ושדוף עם דיאלוגים מחפירים. ספר טיסה וגם רק אם אתם אוהדים מושבעים של דאגלס קנדי. אין לי שום ספק שלו מישהו לא ידוע היה שולח את הרומן הזה ככתב יד, היה נדחה מייד ובצדק.

החצי השני של הרומן מתקרב קצת יותר אל דאגלס קנדי "הטוב". אחרי מפנה לא צפוי בעלילה, הקצב והאיכות משתפרים. תחת עורו של ריצ'רד זיהיתי את דאגלס עצמו, או יותר נכון את דאגלס לו לא היה אוזר עוז לעשות מעשה ולעזוב סוף סוף את אשתו. ריצ'רד מגלם את הצד הפחדן של דאגלס שעליו, לא כמו הדמות הגברית ברומן, הצליח להתגבר. דאגלס בחיים הצליח לעשות שינוי דרסטי בחייו בעוד שריצ'רד נשאר תקוע בחיים מתסכלים. כמו הוריו של דאגלס. גם תחת עורה של לורה זיהיתי את דאגלס עצמו בתקופה הקשה שבה התגרש מאשתו אחרי כל כך הרבה שנות נישואים ושני ילדים, בן ובת, דאגלס-לורה והקפה המיוחד שלו שאותו הוא קונה בחנות מסויימת, דאגלס-לורה ונדודי השינה שבהם הוא נאבק בהצלחה. האכזבה שחווה לורה אחרי חמישה ימים מסחרררים בבוסטון מסייעת לה לפחות להגיע לידי החלטה ולשנות את חייה, אם לא עם ריצ'רד מוג הלב, אז לבד. לפחות זה. לא לאבד את כל השנים שעוד נשארו לה, מחצית החיים. ובסוף הרומן השופע מפנים והפתעות עוד נכונה לה אהבה חדשה... אבל לורה ברומן דחוקה מאוד בכסף וגרה לבדה בדירה שכורה אחרי שעזבה את הבית הצנוע שבו גרה עם בעלה לשעבר בעוד שדאגלס בחיים הוא עתיר ממון. כך שאין באמת סיבה לשחרר אל הקוסמוס רומנים רפויים ומאכזבים. עדיף היה לשכתב את החצי הראשון ולשכלל את השני.

למען היושר אוסיף ששיחותיהם של לורה וריצ'רד על ספרות וציור שופכות אור על טעמו של דאגלס קנדי ואלה הם קטעים מעניינים ברומן. ומדי פעם בפעם יש דימויים לא רעים ומחשבות מרעננות על העצב והאושר, המובעות באמצעות ציטוטים של שירים. וסוף הספר, שמתחבר להתחלתו, מכפר קמעה על חטאיו. למקצוע של לורה יש משמעות מעניינת ששתלבת יפה בעלילת הספר ובעולמו של הסופר.

ולמעוניינים בדעות נוספות, הינה קישורית לדף הספר באמזון:
http://www.amazon.com/Five-Days-Novel-Douglas-Kennedy/dp/1451666357

מוזמנים

לבקר בבלוג שלי, לשון, ספרות, אומנות
https://liebermanorna.wordpress.com/

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן