אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גברים. נשים. אהבה. / דורון בראונשטיין


גברים. נשים. אהבה / דורון בראונשטיין, הוצאת פרדס

 הספר גברים. נשים. אהבה. בנוי בצורת רומן שעלילתו וגיבוריו נועדו להמחיש את פילוסופיית החיים של מחברו. סיפור חייו של גיבור הספר טוני גולדמן נועד להוכיח שאפשר להתגבר על הכול, גם על הנורא מכול. הספר מעודד כל אחד ואחד, בין אם עבר ילדות קשה או בין אם איבד אדם קרוב, או שניהם, לבחור בחיים, כפי שעושה טוני. הגיבורה אלמה באנקס נועדה להוכיח גם את מה שטוני גולדמן מוכיח וגם שכסף ופרסום בינלאומי לא מקנים אושר ובנקודה מסויימת כדאי לעצור. אלמה החליטה מרצונה לפרוש מהמירוץ, בסוף שנות העשרים שלה, כשבכיסה אמנם כבר סכום כסף מכובד אבל היא תסתפק בו ותתמקד בדברים החשובים באמת: "לחיות. ולאהוב, ולהיות מאושרים. ולעשות טוב", (עמ' 258). גורלו של הגיבור מארק כהן נועד להוכיח שצריך לחטוף כל חלקיק אושר מזדמן כי מחר נמות.

הספר מתריע בדרכו נגד אינססט, אונס ונזענות – פגעים שלעולם לא יהיה די במלחמה נגדם, יוצא בהזדמנות זו גם נגד שימוש בסמים וכל צורה אחרת של הרס עצמי ומהווה מעין מנשר למען זכויות ההומוסקסואלים והלסביות. הוא מצויד בכוונות פדגוגיות ברוכות ואיננו נעדר רעיונות, הוא שופע אנושיות וטוב לב וכמו מבקש מקוראיו שיפתחו את לבם גם הם, שיתעלו ויזדככו, שישתחררו מדעותיהם הקדומות במקרה שהם נגועים בהן. זהו ספר נוגע ללב מתחילתו ועד סופו אך מבחינה ספרותית אין הוא אחיד ברמתו. צר לי לומר זאת כיוון שאני מזדהה הזדהות מלאה עם כל המסרים שהספר מבקש להעביר אך אחרי כ-60 עמודים של מקוריות נועזת חלה צניחה ואולי אף ירידה חדה באיכויות הכתיבה כשארכנות וטריוויאליות חוטאות להן לא מעט. לקראת סוף הספר, המונה 259 עמודים, חלה שוב עלייה מסויימת, אך לא יציבה, ברמת הכתיבה (סצנה דרמטית במיוחד, בעמ' 216, כתובה היטב וראויה לציון).

דוגמה לסוג הקטעים שהספר משופע בהם:

"אתה יודע כמוני, זה עולם קשוח העולם שם בחוץ. לא רק להומואים, אלא גם ללסביות, ולסטרייטים. לכולם רע. לכל מי שלא נמצא בזוגיות יציבה, לכל מי שאין לו אהבה אמיתית."

"קשר", מארק אמר, מלפף את אצבעות כף ידו בין אצבעות כף ידי.

"כולם סובלים מאותם כאבי לב," המשכתי, מוציא את כל המחשבות שלי מהלב דרך הפה, ללא פילטר, "גם הומואים. גם סטרייטים. גם לסביות. כולם עוברים משברים. כל אחד צועד במסע שלו, כשהוא סוחב על הגב שלו את החבילה היחודית לו. ואם יש משהו שמשותף לכל בני האדם זה האהבה. ולפעמים, חוסר האהבה."

"חוסר האהבה..." מארק חזר על דבריי כמו הד, ואז פיהק. "כבר מאוחר נורא", הוא אמר."מזל שעוד לא נרדמתי. הרי כבר במונית נמנמתי. מתי נראה לך אגב שאלמי ואנה יחזרו?"

"אין לי מושג", עניתי. "עם אלמי אף פעם אי אפשר לדעת."

"אני מבין אותך", הוא חייך. (עמ 156).

ובאשר לתוכן הספר, אי אפשר שלא לאהוב את גיבורו הראשי טוני, המכונה טונין, גולדמן. הוא מספר את סיפור חייו בגוף ראשון כשבסוף הספר, ידידת הנפש שלו, אלמה, אלמי בפיו, נוטלת לזמן קצר בלבד את רשות הדיבור. בספר משובצים קטעים מיומן הילדות והנערות של טונין כשבתוכם פרק קצר מיומנה של אלמה המתעד את האונס שעברה בגיל 15. שותפות גורל מקשרת בינה לבין טונין שנאנס על ידי אביו תקופה ארוכה כשהיה ילד. אלמה היא נערה שחורה יפהפיה וגבוהה מאוד, בעלת עיניים כחולות, שהגשימה את חלומה והפכה לדוגמנית על מבוקשת. זאת הייתה הדרך שבה מצאה נקמה על תלאות ילדותה שבה שימשה מטרה לעלבונותיהם הגזעניים של תלמידי בית ספרה. אלמה ממלאת תפקיד חשוב בחייו של טונין (כמו שהוא גם ממלא בחייה), ותחזור לתמוך בו בסוף הספר כאשר ינחת עליו שוב אסון כבד.

הספר נפתח בדרמה ומסתיים בדרמה כשבין שתיהן קיימת תקופת אושר עילאי שבו חווה טונין זוגיות מושלמת, בגוף ובנפש, עם בחור בשם מארק כהן שאותו פגש במערכת עיתון שבה עבדו שניהם ככתבים. רמזים סמויים בגוף הספר מבשרים שעל תקופת האושר ישלם טונין מחיר כבד.

טונין גולדמן הוא בחור יהודי-אמריקאי שעבר התעללות מינית אכזרית מצד אביו, כשהיה ילד. הוא נאנס יום יום על ידי מפלצת אדם שאינו ראוי שיקראו לו אבא. אין שם לאדם כזה והבן קורא לו X:

X היה זדוני.

זדוניות מולדת, נרכשת, מטעה ומתעתעת – זו הייתה זדוניותו. זדוניות מבעבעת, מתחת-לפני-השטח.

אלימה–

באלימות מהסוג הכאילו-לא-אלים.

צורבת–

מהסוג הכאילו-לא-צורב.

בעור. ובתוך העור.

בתוך תאי הדם. (עמ' 7).

קשה להאשים את האם בחוסר הגנה על הבן כי זו סובלת מבעיות נפשיות קשות ושוהה בבית חולים פסיכיאטרי. אך לפני שאושפזה כספק חיה, ספק מתה, הייתה נוכחת במעמד שבו התגלתה סטייתו המינית הקשה של בעלה כלפי בנם שהיה אז רק בן 4 או 5. בזכרונו של טונין, ברגע ההוא היה הזוג, שהתגרש מאוחר יותר, מאוחד. האם ראתה אך שתקה. לפני שנהייתה לא שפויה, היא הייתה גם עיוורת.

טונין חולם לפגוע באביו הסוטה אך בעת ובעונה אחת סובל גם מרגשי אשמה האופיינים כל כך לקרבנות של אינססט. הפגיעה שפגע בו אביו תלווה אותו כל ימי חייו אך במקום לשקוע בהרס עצמי או לחפש נקמה, טונין גולדמן תר אחרי אהבה. למזלו של טונין הקטן, אביו נפטר מהתקף לב, אירוני למדי לגבי אדם חסר לב. בטקס קבורת האב כמו גם בטקס בר המצווה הכול מתרחש לפי הפרוטוקול בלי שטונין יגיד מילה על דמותו האמתית של אביו. טונין מתבשר על מות אביו מאמו החורגת, פרנצ'סקה - אשתו השנייה והרעה של האב: "הפנטזיות שלי על עריפת ראשו, על רציחתו, על חישמולו למוות, היטשטשו כשפרנצ'סקה, אשתו השנייה, מעולם לא אמי, הודיעה לי שאבא שלי מת." (עמ' 9). בהמשך טוני בן השלוש עשרה וחצי קורא קדיש על אביו כשבתוך תוכו הוא עולץ: "בלב אני קורא עכשו את ברכת שהחיינו, שמח כל כך! מאושר! סוף סוף!" (עמ' 10).

בגיל עשר עוזב טונין את ביתו באפר איסט סייד במנהטן ועובר לגור בביתן של סבתו ג'ודית' ובת זוגה לחיים תלמה, החיות בעיירה הציורית שרוסברי שבמדינת מסצ'וסטס. השתיים, היפיות לשעבר, גרות בבית כתום. קירותיו צבועים כתום, רהיטיו כתומים והוא מלא בחפצים כתומים כגון מצעים וספלים. אפילו המקרר מכיל גזרים, דלעות, מיץ מנגו כמו גם קופסאות בצבע האהוב. הסבתות מגדלות את טונין באהבה, בטבעיות, כמו היה בנן.

בגיל 28 , לאחר מותן של תלמה וג'ודית', הסבתות המאוהבות והאוהבות, טוני יורש את ביתן הכתום בשרוסברי. עכשיו, 18 שנים מאז הגיע לראשונה לעיר הקטנה, הוא חוזר אליה ומגלה בעליית הגג את יומנו שכתב מאז היותו ילד. טונין ניצל בזכות פטירתו הפתאומית של אביו מהתקף לב ובזכות אימוצו על ידי סבתו. נוגעת ללב היא אהבתן של שתי הנשים בעיירה שמרנית:

השעה הייתה קצת לפני אחת עשרה והמוזיקה מחרישת האוזניים של סבתא ותלמה צפצפה על השכנים, צפצפה על העולם, צפצפה על מחר בבוקר. הן התנהגו כמו שתי היפיות נצחיות שלעולם כבר לא ישתנו. הן נולדו צעירות והן מזדקנות צעירות. יש דברים שכנראה שום זמן שבעולם לא יכול להביס. דברים שנולדים אתם ומזדקנים אתם, דברים מופלאים שטבועים בדי.אן. איי של האדם, נדירים ויקרים לאין שיעור, כמו האושר הפנימי החזק הזה של שתיהן ותא האהבה שלהן שהן בנו יחד, לבנה על גבי לבנה, עם השנים. אהבה שמנצחת כל מכשול שעמד - או שעתיד לעמוד – בדרכן. (עמ' 97).

שתיהן אוהבות את טונין הקטן למוד הסבל ומעניקות לו חיים חדשים. את המודל המושלם הזה הוא מנסה לשחזר עם אהובו, חציו השני, מארק כהן. הוא רוצה לחזור ולגור בבית הכתום, המסמל, בלשונו, זכרונות, מפלט, שחרור, חופש, ביטחון, תקווה, אהבה ואושר, לידה מחדש. בבית הזה הוא רואה עדיין את דמותן של שתי הסבתות. רוחן שורה על הבית והגן למרות ששתיהן נפטרו, זו אחרי זו, כי הסבתא לא יכלה להמשיך לחיות אחרי מותה של חברתה תלמה. מארק קשור מאוד לחיים במנהטן בדירה המשותפת שהוא חולק עם טונין באיסט וילג', אך חיבורו הנפשי העמוק לבן זוגו משפיע עליו להיעתר לבקשתו, לוותר על העיר הגדולה ולעבור לחיות עם חברו בבית הכתום. מהי אהבת אמת אם לא היענות לצרכי האחר. עם זאת, מארק לא הספיק לעיין ביומנו של טונין, או אולי התחמק מהמטלה, בעוד שאלמה קראה אותו בלהט ובשקיקה, כי יומנו של טונין הוא גם יומנה שלה. אלמה היא חברת ילדות, מארק הוא בן זוג.

התיאורים האינטימיים מחייהם של טונין ומארק עומדים בניגוד מוחלט לאונס הנורא שעבר טונין הילד מידי אביו ומהווים במידה מסוימת מעין תיקון לו. טונין מצפה שבן זוגו יעשה בשבילו את כל הדברים שרצה שאביו יעשה בשבילו. הגיבורים מהרהרים במהות מיניותם ומעלים הסברים מעניינים ושונים להתהוותה. הם מהרהרים גם במהות החיים, מה חשוב ומה שולי בהם, ומשננים לעצמם הלוך ושנון שצריך פשוט לחיות אותם, ליהנות, "בלי להיות שקועים כל כך בלהצטער, בלהתחרט, בלהתאבל, בלנקום... אפילו ב...לסלוח כל הזמן" (עמ' 22) כי צריך לנצל את הרגע, כי החיים קצרים, כי "החיים הם מערכה אבודה מראש", כי כולנו "רק תיירים בעולם הזה, מבקרים זמניים ביותר" (עמ' 171), "כי העבר הוא היסטוריה, העתיד הוא מסתורי, וההווה הוא מתנה" (עמ' 151), כדברי אחת מידידותיו של טוני גולדמן. ואם מבחינת ערכו הספרותי/סגנוני, הספר, הבנוי כרומן, גורם לא פעם ולא שתיים להרמת גבות, כמדריך לפסיכולוגיה חיובית זכותו עומדת לו:"האושר תלוי רק בנו. אנחנו בוחרים אם להיות מאושרים, תאבי חיים, או עצובים, מריריים, דכאוניים.", אומרת אלמה (עמ' 232).

 

תגובות

ביקורת ספרים

תודה רבה, נורית. תגובתך משמחת אותי מאוד. לכל נקודה ונקודה בתגובתך אכן כיוונתי. יש שכר לעמלי. וזאת ההזדמנות להדגיש שהספר של דורון בראונשטיין לא רק ריגש אותי אלא גם עניין אותי. הוא עורר בי מחשבות גם מעבר לאלה שהיו דרושות לכתיבת המאמר. הוא הוסיף לי, תרם לי והעשיר אותי, ביסס אצלי דברים שחשבתי עליהם עוד קודם.

ביקורת על ספרי דורון בראונשטיין

למרות שאיני חובב הז'אנר הסקרנות עוררה בי עניין רב בספרי דורון, אני חייב לציין שנהנתי מרוב הספרים של דורון, בעיקר מספרי המחזות.
כתיבה רהוטה אך יחד עם זאת בוטה וישנם קטעים מצחיקים, אני באופן אישי קורא בפורמט דיגיטלי (בגלל המחיר), ממליץ בחום:
https://bbooks.co.il/product-category/%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d/%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9f/

גם אני

גם אני רכשתי פורמט דיגיטלי באתר ביבוקס

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן