אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מתפוצה לתקומה / אברהם שטיין - תהפוכות היהדות במציאות משתנה


התמונה של הרצל חקק
אמנון שטיין וספרו של אביו מתפוצה לתקומה

אמנון שטיין וספרו של אביו מתפוצה לתקומה. צילום תפארת חקק

עיון בספר "מתפוצה לתקומה", אסופת מאמריו של אברהם שמואל שטיין, הוצאת משפחת שטיין, 362 עמודים, 2013.

 אסופת מאמרים מרתקת של הסופר והעיתונאי אברהם שמואל שטיין. מאמריו של שטיין קובצו יחד והם עדות לנפש חוקר שבחן את האומה היהודית בטלטלה שעברה עליה במאות האחרונות: המתח בין גלות לגאולה, התנועות השונות שסחפו אחריהן יהודים – הבונד, הקומוניזם, הציונות – וכמובן נמצא הדים לנושא השואה, לנושא הפזורה היהודית, העיתונות העברית - ומה לא. האסופה הזו היא אש התמיד, נר זיכרון ליוצר ולחוקר רב פעלים.

לפני כמה חודשים היינו צריכים כולנו לציין ברוב עם מאה שנה ליוצר שתיעד את האש המשיחית,

את פרוץ תנועת ההשכלה, את הזרמים שפעמו בחיי העם במאתיים השנים האחרונות. שטיין חושף בעט אמן את הטלטלה שעבר העם היהודי בדורות האחרונים. אכן היינו ראויים להצדיע במלאת מאה שנה לאברהם שמואל שטיין. כסופר וכהיסטוריון חיבר שטיין בדמות שלו בין גולה לבין גאולה, בין חול לבין קודש. הוא אכן נולד בפולין בשנת תרע"ג – כך שהשנה היה שנת המאה להולדתו. כמו רבים בתקופתו צמח בתוך קהילת קדוש, כנצר לקהילת רבנים ואנשי תורה ובכללם הרב יהושע לייב דיסקין, הוא הרב מבריסק. כחברים אחרים יצאו לרכוש השכלה, חש רצון להתחבר לרוחות החדשות המנשבות בעולם.

בימים אלה יצא לאור מקבץ מאמרים שכתב  - שזכה לשם "מתפוצה לתקומה". את עיקר גדולתו רכש א"ש שטיין בשני רומנים גדולים שכתב – "אש מריבה" על דמותו של שבתאי צבי, ו"והאש השאירה רק אפר" – על דמותו של יעקב פרנק. שטיין חש מחויבות להעלות את רוח התקופה, את השנים שבהן קהילות שלמות נמשכו כבחבלי קסם אחר דמויותיהם המשיחיות של שבתי צבי ושל יעקב פרנק. לאחר שעלה לארץ ישראל והצטרף למערכת 'דבר' פרסם שטיין ב'הפועל הצעיר' מאמר שבו הסביר את הרצון שלו לספר את סיפורן של התנועות המשיחיות.

הפעים אותו החיזיון הזה, שבתוך קהילה יהודית סגורה ומאמינה, תקום תנועה של מאמינים במשיחי שקר, והעיקר הטרידה אותו ההידרדרות של אותן כתות משיחיות לכיוון של פולחנים אליליים ולניאוף. בכתיבה שלו ניסה שטיין לחשוף את השורשים הנפשיים של התופעות האלה.

 

המהפכה שעבר העם היהודי

בספריו גילינו כשרון של סופר ואיש דרמה – והנה במקבץ המאמרים אנו עדים לעט אוהב וכואב של חוקר ואיש הגות.

כמי שחי את התהליכים שעבר העם היהודי, שנבר במסמכים של תנועות שונות שטלטלו את רוח העם הזה, שניסה להבין את פשר האנטישמיות, פשר הקיטוב בעם – היה שטיין עם היד על הדופק כל הזמן.

תמצאו בספר זה מחקר מעמיק על תנועת הבונד ועל השפעתה האדירה, כל המוטיבים שהנחו את פעילותה, על הזרמים שפעמו בה. 

היום כשתנועה זו היא רק עובדה בשולי ההיסטוריה, מרתק לקרוא מה הניע אותם פעילים נלהבים שלה להציג משנה לאומית אחרת, ללחום למען אוטונומיה תרבותית לאומית ליהודים בגולה.  תנועה זו הקפידה, למשל, לרשום בכרוזים שלה "פועלי כל העמים התאחדו" ולא "פועלי כל הארצות התאחדו"  - מתוך תפיסה שהעם שלנו אכן נשאר בגולה כעם, ואין לו ארץ משלו. 

היום, כשאנו במבט לאחור והציונות יכולה לראות עצמה כמנצחת, מעניין לעקוב אחר המחקר של שטיין ולבחון באילו דרכים נלחמו אנשי הבונד בציונות –ומה דחף אותם כל הזמן להדגיש את הצד הסוציאלי הבינלאומי. 

תמצאו באסופת המחקרים מאמרים מעמיקים על העיתונות העברית המתחדשת, ובחינה של יוצרים בגולה, שהיום אין איש זוכר כלל: כנגד שירו של ביאליק "ברכת עם"  בשנת 1894 – מציג שטיין את שירו של משורר שהיה ידוע אז, אברהם ליאסין, שפרסם אז ב"דבר" שיר שבו נכתב: "אין לי אומתי העלובה, בלתי אם נפשי, אותה אני מעניק לך/ הנה הם באים, התליינים, אשר הציפו את כל דרכי ההיסטוריה שלנו בדמים/ אני מושיט צווארי לקראתם".

תיעוד של יוצרים יהודים נשכחים

שטיין תיעד בצורה עקבית את נושא התפוצה היהודית – ומשום מה ממרחק שנים, שכחנו את כל הטלטלה שעברה על הקהילה היהודית בגולה.  בנפש יהודית שמבקשת גאולה אנו קוראים את ניתוחיו על עתיד מעמדם של היהודים במקומות שונים, את התיאוריות האופטימיות שפיזרו לאורך השנים כדי להצדיק את המשך הישיבה בגולה. 

בעניין רב עקבתי אחר הרשימה המרגשת בעקבות יוצר נשכח בשם שמאי רוזנבלום. אנו עוקבים אחר מקור יניקתו בעיר לודז',  אחר הנעורים בישיבה החסידית, מכאן לימי המפנה בדרכו כשהוא מצטרף לתנועת הנוער החלוצית 'גורדוניה', ליצירה המרתקת שכבת, לימי ההשמדה, לשואה הנוראה, לתיעוד הפרק המצמרר הזה . כאן מתמקד שטיין החוקר בהפקת 'תקליט השואה' שבו הנציח את זוועות החורבן, את ייסורי הגטו. חבל שאין שבים ליצירות אלה גם היום במערכת החינוך שלנו.

צריך לזכור, ששאלת היחס בין מדינת ישראל לתפוצה מחייבת אותנו כל יום מחדש – לבחון דרכנו, לבדוק כיצד לשמש להם לא רק מפלט בעת צרה אלא גם מרכז רוחני, סמל שיעצב את זהותם.

א"ש שטיין נדרש לשאלה זו שוב ושוב, ומנסה לבחון האם יש חיץ בין ישראל לתפוצות, האם יש מתח שהוא בלתי ניתן לגישור. שטיין מעלה שוב את קטרוגו של ביאליק נגד עסקנים ומנהיגים בגולה "על זרותם להמונים, לגורלם הרוחני ולספרותם". שואל שטיין בצדק: "האם לא הגיעה השעה לערעור ההנחה הרווחת גם בחוגים לאומיים, שאפשר לנסחה: היה יהודי בצאתך (לישראל) ואדם באוהליך (לתפוצות)?". – עמוד 221.

יצירותיו – ההתעוררות של העם וחורבן האשליות

שטיין זכה למקום של כבוד כסופר בעקבות שתי היצירות הגדולות שכתב:  "אש מריבה" ו"והאש השאירה רק אפר". יחסו החם והדואג לעם ניכר לא רק במאמריו אלא גם ביצירתו הספרותית. אנו מוצאים ביצירה זו את הרצון לתאר את ההתעוררות המטורפת, הבוערת, של קהילות שלמות – ומצד שני את אש המחלוקת שיצרו בתוך העם היהודי באותה תקופה, את האפר שנותר מכל חורבות האשליות שהתנפצו.

כך כתב שטיין בהפועל הצעיר:

"והנה מופיע הגואל..אמת, עוד קודם לכן הגיע שמעו לעיירות גליציה, הדלוקות באש המשיח, אל המאמינים בסתר, אשר במחתרת, בפינות נידחות, ביערות, בין חמוקי הרי הקרפטים, מתכנסים היו לשמוח בצוותא ביום ט' באב, באו לקיים את פולחני הלילות כבויי האורות"  - וכאן באה התייחסותו של שטיין לאותם מנהגים שנשמרו וקוימו בקרב כת ה'דאנמה' – אותה כת של נאמני שבתי צבי בתורכיה, שנתאסלמו אך המשיכו לשמור על זהותם השבתאית בסתר – ובהמשך תאר באותו להט את התגלותו של יעקב פרנק, את אסיפות המחתרת. שטיין ניסה לרדת לנפש המעריצים המאמינים שנדלקו באש המשיחית – ובה בעת לתאר את ההתפוררות הרוחנית שת תנועות אלה, את הקו הניהיליסטי, את היותם תלושים רוחנית מן המורשת האמיתית של היהדות. מאמריו בנושאים אלה ראויים לשבח.

בעשור למדינת ישראל פרסם סיפורים, שבהם ניסה לתאר בלשון ציורית את מצבה הקיומי הקשה של המדינה, את החרדה לגורלה – וגם כאן נזקק לדימוי האש: "אש פושטת באופק", מתוך 'מאסף ישראל' 1958.

כך כתב:

"הסופה השתוללה מבעוד יום. פסי עננים שסועים, חשוכים, כעדרים בהולים, התשוטטו בלא הרף בשמים לבושי קדור. והרוח יללה בזעף, נישאה בעוז ממרחבי מרחקי הים המעורפל, הגועש, המסוער, המקציף, דהרה על פני דיונות החול המסולסלות, סחפה גרפה עמה תמרות אבק דליל, כמבקשת לערטל את הגבעות, לחשוף מערומיהן, לסרוק את בשרן... צינה מרה עמדה ביקום. ותוגה גדולה.

עם ערב גברה סערת החול ויללתה החריפה ונחתכה בנפש, כוכבים בודדים, יתומים, נשקפו מעל, עד מהרה ירדה אפילה מעובה, כבדה על השכונה, צנפה את הבתים הזעירים, והרוח הזועמת עורמת גלי חול בתלים מתגבהים, מתולתלים, ליד פתחיהם, מכסה את השבילים, הגינות, חודרת לתוך הגדרות החיות, צולפת בקירות, בחלונות המוגפים, מרקדת אימים".

כתיבתו מליצית, עשירה, יונקת ממקורות קדומים, מלשון ספרות ההשכלה. המציאות הישראלית, חבלי ההתיישבות, כל אלה הפכו למוטיבים מרכזיים ביצירתו. שטיין חש עצמו הולך לפני המחנה, מנסה לתאר בעטו את הלכי הרוח, את ההתעוררות של הרגשות הלאומיים, את התפתחות היישוב בארץ ישראל: כך כתב את "בת המושב" – אותו כינה 'רומן ארץ ישראלי', מהדורת תשי"ח, וסיפור היסטורי בשם "אדרת אליהו", תשכ"ד ועוד.

כיום במלאת מאה שנה להולדתו, ( תרע"ג – תשע"ג)  חשוב להזכיר את האיש, את היוצר, שכן הייתה לו תרומה להתפתחות הספרות העברית.

מדובר באיש מעש, ואיש חזון, וראוי שנזכיר את מפעלו, שכן  הייתה לו תרומה חשובה בתיעוד 'הנקודה היהודית' במתח הזה בין גלות לציונות. שטיין חיפש אחר הבנת נפש העם באותן שנות גולה של עם יהודי חסר אונים, ובניסיונות להבין את השנים שלפני השואה, את מוראות השנים הארורות של השואה – וכך כל חייו היה חסר מנוח. שטיין היה יהודי בעומק נשמתו, ואתה חש בין השיטין עד כמה נשאר מחובר לבית המדרש, שנשאר מחובר לאמונה היהודית – ועם זאת פתוח לעולם, מפקיד את עטו למען שליחות לאומית, לתיעוד פרקים בחיי העם שלו.

היהדות מסד לקיום האומה

הפרק האחרון באסופת המאמרים נקרא: "היהדות מסד לקיום האומה".

השאלה הראשונה העולה במאמר זה היא: האם ההשכלה מילאה שליחותה – ומה הלאה?. כותרת שנייה במאמר מקיף זה היא: יש יהדות אחת – מה טיבה?. כותרת שלישית חושפת את דרכו: או יהדות או ניהיליסמוס לאומי ואנושי. 

בפרק זה מנסה שטיין כחוקר וכהוגה להבין את סוד הלאומיות היהודית החדשה, הקשר למסורת שקיבלנו בהר סיני, להבין את משנתם של הוגי הציונות והדברים מחייבים קריאה מעמיקה של הכתוב. אסכם במשפט המאפיין את א"ש שטיין: "היהדות היא, קודם כל, שותפות חיים וגורל לאומית מוחלטת ומקודשת ומחייבת". 

ראויים מחקריו של שטיין שיילמדו בשיעורי ההיסטוריה בבתי הספר העל יסודיים, בחוגים לתולדות הציונות באוניברסיטאות.  היום במלאת מאה שנה לאיש, ראוי שיינתן לו מקום של כבוד בפנתיאון הספרות העברית – וייוחד לו מקום מיוחד במכון גנזים של אגודת הסופרים העברים.  מחקריו אכן ייחשבו תמיד כפרק מרכזי בתולדות העיתונות היהודית בארץ ובתפוצות, ותמיד תישמר בלבנו פינה חמה לאיש הזה שכתב וחקר והכול מתוך דאגה אמיתית לעם ולקיום שלו.


תגובות

יהודי ציוני ומזרחי?

שלום הרצל חקק
אני יודע שאתה איש נעים הליכות,ולכן מעניינת אותי תגובתך.
האם אינך רואה סתירה, או בעיה בהיותך ציוני ומזרחי?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק