אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדרשי שיר / דיאנה דניאל שרים בראיון עם ליאת סידס


דיאנה דניאל שרים / מדרשי שיר

דיאנה דניאל שרים / מדרשי שיר

   
מדרשי שיר, תנועה עם מדרשי שירה, בשבילֵי האישי המקצועי והפוליטי, ספרה הראשון של דיאנה דניאל שרים פמיניסטית, פעילה חברתית ומנהלת מזה עשרים שנה את היחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר שיצא באפריל 2016 בעריכתה של ד''ר קציעה עלון ובהוצאת גמא, מציע לכל קורא/ת בתחום החינוכי, ההנחייתי, ההדרכתי או בכלל, המעוניין/ת לחולל שינוי בתחום והחברתי, "ערכת כלים" ייחודית ויוצאת דופן במינה. הספר הבנוי על-פי נושאי ליבה אוניברסליים ופרטיקולאריים מסודרים ומאורגנים על-פי סדר האלף-בית,  לוקח את הקורא/ת למסע אישי הממזג בין הפרספקטיבה האישית – אשר נובעת מניסיונה הרב של המחברת בהנחיית קבוצות לבין רקע ביוגרפי וסיפור אישי בדרך שמשלבת בין המעשי, הביקורתי והפואטי. 
 
ל. ס. התחושה של הקורא היא שהספר כתוב מנקודת מבט מאוד אישית, סובייקטיבית. הייתי מעיזה ואומרת שמונחים מסוימים מנוסחים מהבטן, מהקרביים. האישי מקבל ביטוי בכמה רבדים. תחילה הסיפור הביוגראפי שמופיע בכמה אזכורים, הפרספקטיבה המקצועית, ניסיונך כמנהלת היחידה למעורבות חברתית של האוניברסיטה והנחייה של קבוצות או בניסוח שלך, מעגלים וכן סגנון הכתיבה של הספר, יומן מסע. נדמה שלעיתים הטקסטים כתובים בדומה לרשימות שמקובל לכתוב ביומן אישי ובשפה שמובנת רק לכותב/ת. הבחירה לוותר על סימני פיסוק כאילו מדובר בשפה מדוברת ולא כתובה, "לא תקנית", שלא לומר "לא אקדמית", מוסיפה גם היא ממד אישי. וכן הכתיבה בלשון נקבה, פנייה לקוראות והבחירה בטקסטים פואטיים  כנקודת מוצא להתייחסות וניסוח של מונחים. זה בהחלט ביטוי אישי מובהק. תנסי להתייחס למהלך הזה.
ד. ד. ש.  אחת התשתיות בספר היא פמיניסטית ולכן הספר כתוב בלשון נקבה. אישי-פוליטי, זה רעיון פמיניסטי! ככול שעבדתי יותר הבנתי שאני מחויבת להיבט המקצועי. בזכות הרבה שיחות עם בן-זוגי, שגם הוא עוסק בתחום, הבנתי שהאמונות שלנו יישארו תלושות אם לא יחדרו לתחום המקצועי ולכן בעמוד הכותרת של הספר מצויין שהאישי: הוא אישי, המקצועי: הנחיית מעגלי נשים והפוליטי: "צדק צדק תרדוף ולא בצע בצע", ציטוט של סמי שלום   שטרית.
ל. ס.   כלומר התודעה הפמיניסטית היא זו שמנחה אותך בחיי היומיום והספר הוא יישום פרקטי של תודעה פמיניסטית. 
ד. ד. ש.   כן.
ל. ס. מה את יכולה לומר על בחירת הכותר: מדרשי שיר, תנועה עם מדרשי שירה, בשבילֵי האישי המקצועי והפוליטי.
ד. ד. ש. זהו חיבור בין אהבתי לשירה לבין ערכיי ועשייתי החברתית. בחרתי שירים שהאירו את המושגים של הספר, שהם מושגים הקשורים לחזון ולעשייה. נראה לי שלהסתייע בשירים באמצעות דרישתם וחיבורם מוסיף מימד של עומק והרהור לנאמר. זו גם מתודה של עבודה במעגלים. הטקסט הפואטי מגיע ללב של המשתתפת במעגל השיח ומחבר בין המשתתפות באופן פחות מופשט ואינטיקטואלי.
ל. ס.   ספרי יותר על הצד המקצועי. על היחידה למעורבות חברתית.
ד. ד. ש.  אני מנהלת היחידה למעורבות חברתית באונ' העברית. כל סטודנט רשאי לפנות ליחידה. ההשתתפות בפעילות חברתית קהילתית, במעורבות חברתית פעילה ובמפגשים שבועיים אחת לשבוע לשלוש שעות מזכה את הסטודנט במלגה. בדרך כלל הפונים מגיעים מהפריפריה ומרקע סוציואקונומי לא מזהיר. המפגשים ביחידה כוללים לימוד וחשיבה חברתית. קבוצת "סטודנטיות פועלות בקהילה", למשל, דנות בסוגיות של נשיות, קהילה ופמיניזם. בו-זמנית הן פועלות חברתית במתנסים ברחבי העיר. הפעילות שלהן היא בעלת אוריינטציה פמיניסטית. כלומר, הסטודנטיות פועלות בשאיפה להעלאת המודעות הפמיניסטית. זה הדגם שבעצם אנחנו עובדים לפיו. המפגשים במעגלי השיח שביחידה נועדו לשכלל את הפעילות בשטח ולהיפך. הסטודנטים מתוך הפעילות בשטח מרחיבים את מנעד הדיון הפוליטי במפגשים.
חלקו הגדול של הספר נכתב למען הסטודנטים. מונחים כמו "צדק חברתי", "הקשבה", "אחריות", "אמפתיה", "הכלה", "הנחייה", "זכויות" ועוד מונחים שמופעים בספר הינם מונחים שנכתבו מתוך צורך. על מנת להיות מעורב חברתית ולתרום בקהילה המנחה זקוק למונחים הללו. כל הפעילויות בהקשר של עוני, צדק ומעורבות ממשית נידרשת מודעות גבוהה. ביחידה למעורבות חברתית באונ' ישנם גם מעגלים (קבוצות) שעוסקים בהעלאת מודעות. מודל העבודה נמצא תחת המונח "הנחייה" בעמ' 57 בספר.
כשנאספו מספיק חומרים הרהרתי, עבדתי, ניסחתי ודרשתי אותם. חשבתי על מושג "הביקורת" מחדש, בתחילה כתרפיה עצמית ואט אט זה התגבש עד שהחלטתי שאני מעוניינת להוציא את החומרים כספר. אני למדתי את הנושא והעברתי הלאה לצוותים.
ל.ס.  איך מעלים מודעות ?
ד. ד. ש. למיטב הבנתי על ידי אינספור שיחות בין-אישיות, רב-אישיות, קהילתיות וצוותיות. שיחות בהן תשלובת זורמת בדינמיות בן נושאים כמו: זהות, ידע, ערכים, חשיבה ביקורתית ומיקוד תשומת הלב למחוזות הכאב, הכלתם בניסיון לפעול לתיקון ולשינוי. תיקווה ואופטימיות, להבנתי, הן הבסיס למימוש ריאלי. כמובן שמודעות גם יוצרת משמעות חיים. מאידך, ראייה שלמה, כוללנית ומלאה יותר של האדם על מציאות חיו וסביבתו החברתית על שלל מופעיה גם מעוררת חרדה. החרדה מהפגיעה באחר/ת יוצרת אהבה, תיקון, כפי שתיארה מלאני קליין כמאפייני הפאזה הדיכאונית.
בהקשר לפמיניזם העלאת המודעות מתמקדת בזהות המגדרית והמודעות לדיכוי המגדרי, המעמדי, החברתי והפוליטי ובאופן שהוא פוגע ברווחתו של הפרט ורווחת הקהילה בכלל.
ל.ס. האם העבודה בקבוצות או במעגלים כפי שאת כותבת בספר כוללת גם לימוד תיאורטי, קריאה בטקסטים של תיאוריות פילוסופיות, סוציולוגיות, פסיכולוגיות וכדומה ?
ד. ד. ש. אגב, אם איני טועה המונח "קבוצה להעלאת מודעות" נולד בתנועה הפמיניסטית. והעבודה היא לעודד ולתמוך בהקמת מעגלים רבים ככל שניתן להעלאת מודעות המשלבים חשיבה ביקורתית ודימיון יצירתי. קאטי שארשילד כותבת על קבוצות אלו שקמו בסוף שנות השישים תחת הכותרת: "העלאת מודעות: נשק רדיקאלי". שארשילד טוענת, בתרגום חופשי "ראינו בהעלאת מודעות הן טכניקה המובילה לאמת והן אמצעי לעידוד פעולה מאורגנת". 
לשאלתך, במעגלי היחידה למעורבות החומרים והנושאים לדיון הם בעיקר על רקע חווייתי. כל קבוצה מהווה מעגל לימוד. לא קבוצה ולא כיתה ואין מאמרים. הקבוצה דנה בחומרים שהסטודנטים מעלים מתוך התנסותם עם קשישים, ילדים, נשים, נכים, פגועי נפש ועוד ועוד קבוצות מודרות. לסטודנטים יש רכז, מנחה, ולפעמים הוא זה שמעלה את הנושאים לדיון. חומרים תיאורטיים ככל שיהיו ניתן למצוא בספרייה. חוץ מזה שהסטודנטים במחלקות למדעי הרוח והחברה נחשפים, גם ככה, לטקסטים תיאורטיים בקורסים האקדמיים השונים באוניברסיטה. המטרה שלי היא לעודד לעשייה מיידית, לשינוי ולתיקון חברתי. אין לי שום עניין בהתפלמסות חברתית, אלא אך ורק בעשייה חברתית מובהקת !
בדיון בנושא עוני, למשל, שאלתי את הסטודנטים אם הם עניים? ולא התכוונתי בהכרח לעוני כלכלי. המטרה היא שיתחברו לחוויית העוני ממקום שבו הם עצמם מרגישים עניים, גם אם הם לא בהכרח עניים במובן המקובל. ואז אחד הסטודנטים סיפר שהוא מגיע ממשפחה מבוססת, ועכשיו כסטודנט הוא מרגיש עני מאוד בזמן: "כל רגע אני צריך לרדוף אחרי עצמי – לעבוד, ללמוד". זאת דוגמא לעבודה על מונח כפי שבדרך כלל אני נוהגת במעגלי השיח אותם אני מנחה. בדרך זו יש סיכוי גבוה יותר שהסטודנט שמגיע משכבה סוציואקונומיט גבוהה שלא מתנסה בעוני, במחסור, בקשיי קיום וכדומה, יבין מה זה עוני באופן עמוק. המתודולוגיה היא תמיד מהאישי לחברתי, ולפעמים גם ההיפך. העיקר שזה יהיה מגובה בעשייה קונקרטית ולא בידע תיאורטי בלבד. כמנחת מעגל השיח אני ומעניקה את הפן המקצועי. לעומת זאת, סטודנטית אחרת, סיפרה בדמעות על מחסור בסיסי של ממש. על סבא שלה שהוא עני: "אימא שלי כל יום מבשלת לו ארוחה חמה, הסבא שלי חי מקצבת זקנה, והאימא שלי חייבת לבשל לו, אחרת יישאר רעב".
לעניות דעתי, חשוב שהסטודנטים יחושו את החוויה האישית, שיהיו אמפאתיים ושלא התנשאו. ההתחברות למונחים כמו "עוני" לדוגמא, ברמה החווייתית והניסיונית הופכת את האדם, האזרח למכיל, מקשיב, מזוהה ואמפאתי וזאת בעצם כוונת היחידה למעורבות חברתית. לחנך להיות סובייקט בעל עמדה מוסרית וערכית המעורב ורגיש מבחינה חברתית. 
ל.ס. הסטודנטים מבאים סיפורים למעגל ועל זה אתם דנים?
ד.ד.ש. כן. כולם דנים במקרה מבחן שמביא סטודנט, כלומר לספור אישי כלשהו, ושואלים שאלות ביקורתיות על מנת להתכוונן לפן הפוליטי. כלומר, לדיון על כוחות כלכליים-אינטרסנטיים שמטפחים מחסור ועוני במודע ובמכוון.
ל.ס. את מנסה להטמיע ערכים ולעודד למעורבות חברתית באמצעות דיון וחוויה. כמו כן, מרחיבה את המבט וחושפת את המנגנונים שאחראים על ההבניה של העוני כחלק אורגני מהמרקם החברתי.
ד. ד. ש. אכן, שהסטודנטים יפנימו  מה הם המנגנונים החברתיים שמעודדים עוני. מטרתי היא  לחשוף אותם ולסייע בידם להפוך לאזרחים ביקורתיים ומודעים. שלא יחשבו בטעות שעוני זה מתת אל. הכול ניתן לשינוי ולתיקון והכול מלהתחילה הוא תוצר של הבנייה חברתית מוסדרת. 
ל. ס. כלומר, אתם בעצם דנים בהעדר זמן, אנרגיה,  פְנִיות נפשית ורגשית לרווחה, להשכלה, לפרויקטים שתובעים מאמץ נפשי כאסטרטגיה מכוונת ומובנת. 
 ד. ד. ש. להיות מודע להבניות החברתיות. והאם אפשר אחרת? וכיצד עושים זאת? איפה אני היום? וכיצד אנהג מחר כעיתונאי, כמנהל בית ספר, כמנהל בית חולים, כמרצה, כעובד סוציאלי ועוד ? אני מעוניינת שהסטודנטים ייקחו את התובנות הללו לחיים שלהם, לעתיד שלהם.
ל.ס. האם הסטודנטים מגיעים מפקולטות מסוימות? האם את יכולה לאפיין את הפרופיל של משתתף/ משתתפת במעגלי השיח של היחידה למעורבות חברתית?
ד.ד.ש. הסטודנטים למעשה מגיעים מכל הפקולטות. היחידה פתוחה לכולם. בעיקר מגיעים מהפקולטות למדעי הרוח והחברה. האמת שגם ממשפטים, אם כי, עכשיו פחות מאז הקליניקות המשפטיות.
ל.ס. אם נחזור לספר, ספרי למה דווקא בחרת במונחים שבחרת ?
ד.ד.ש. אלו הם המונחים שהמנחה זקוק להם. זה "ארגז הכלים" שמנחה נדרש להם על מנת להיות מודע פוליטית ולהיות מעורב חברתית הלכה למעשה. חלקם של המונחים קשורים לעולם החברתי-פוליטי וחלקם הם ערכים אוניברסליים כמו: "ענווה", "פשטות", "שוויון", "צדק" ועוד. אחרים הינם ערכים תרפויטיים שהמנחה נזקק להם בעבודתו.
ל.ס. האם הספר כתוב על פי מודל כלשהו? הכוונה ליומן-מסע שמאורגן על פי מונחים בסדר אלף- בית, לקסיקון? אם כי, גם בעניין זה קיימת חריגה, כי הרי המסע התחיל במונח "חלום" ו"חזון" ואני מניחה שזה לא מיקרי. 
ד.ד.ש. אפשר לומר שספר האלף-בית של דן צלקה וחלונות של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אן ברטראן פונטאליס, היו המודלים שלי. בספר יש צד דידקטי ולכן המודל של כתיבת יומן-מסע בפורמט של מונחים נראה לי יעיל.
חלק מהמונחים הבנתי ממילא  מתוך הצד הפרקטי של עבודתי.
ל.ס. למי בעצם את מייעדת את הספר? מי הקורא/ת שלך? 
ד.ד.ש. הספר מיועד לכל מי שרוצה להתפתח בעבודתו עם קבוצות. אבל גם לאנשים פרטיים. נחזור לפונטאליס, לחלונות, מאוד אהבתי את הספר. הוא עזר לי להבין שהייתי צריכה את הספר הזה. 
ל.ס. את מדרשי שיר ?
ד.ד.ש. כן
ל.ס. באיזה אופן ? 
ד.ד.ש. המחשבה אודות מסע אישי, יומן, בהקשר של רצף של חלונות נפתחים הקסימה אותי. חלון נפתח הוא תמיד פוטנציאל למסע אל הלא נודע, אל מרחבים, הרהורים, מחשבות, מילים, תוכניות, לימוד, פילוסופיות, אנליזות,  אירועים, היתקלויות, מפגשים, לידות, קשרים וכדומה. הכתיבה בהקשר לחוויה מתחום הטיפול, הפן האישי, הרהורים פילוסופיים,  ספורים היוותה בעבורי מקור בלתי נדלה של השראה. אני חושבת שמכאן עלה רעיון הלקסיקון הפרטי של התחושות המזמין כל אחד מהקוראים להרכיב את אוצר המלים הפרטי שלו. בכתיבת הספר בהשראתו של פונטאליס,  אני מכוונת לכל מי שמעוניין לעשות שינוי חברתי.
ל.ס. גם שינוי אישי?
ד. ד. ש. פחות בספר הזה, יותר בספר הבא.
ל. ס. למרות שהוא כתוב מנקודת מבט מאוד סובייקטיבית, אינטימית, לא?
ד. ד. ש. כן ולא.
ל.ס. השפה אישית מאוד, הייתי אומרת אפילו פרטית. אני למשל מתכוונת לאופן שבו את מתנסחת בהקשר למונח "כאב", "חזון" ו"פצע", אגב הוא המונח הראשון שקראתי. התחלתי את המסע שלי באמצעותך במונח "כאב".
ד. ד. ש. קחי למשל את המונח "צדק", או את המונח "נשיות" – הם פחות אישיים. כך שאין רק אישי וחוץ מזה יש ניסיון להתבסס על ספרות מקצועית.
ל. ס. למה בעצם כשאת מצטטת או נשענת על מחשבה של הוגה זה או אחר את לא מציינת מראה מקום?
ד. ד. ש. כי זה לא אמור להיות ספר אקדמי. המטרה היא שהקורא יעבור איתי מסע. הטקסטים נכתבו די בשטף שנתמך בעולם הידע שלי. יחד עם זאת אני מאמינה מאוד בהגדרות והגדרות מעצם טיבען הן לא לגמרי אישיות. המונח "צדק" נוסח על-פי התיאורטיקנית ננסי פרייזר שכתבה על מה זה "צדק". בעיניי ההמשגה שלה לצדק חלוקתי, זהותי, פוליטי היא הוליסטית ומספקת מענה. כמו כן, מונחים אחרים נוסחו בהתאם למחשבותיהם של תיאורטיקנים שנראו לי רלוונטיים לרמת האבולוציונית של תודעתי האישית והחברתית.
הספר אינו תרפיה עצמית. העצמי הוא הדחף הראשוני, התשוקה שאותה תיעלתי למסגרת של מונחון שמתבסס על ידע כללי ומקצועי. בתחושה שלי אני נעה, כמו שאמרתי קודם,  בין השלישייה: מקצועי, אישי ופוליטי. 
קוראת אמרה לי:  "רציתי שהאישי יהיה יותר מפורט". והרי זה לא סיפורים אוטוביוגרפיים. החוויות האישיות ממילא נכנסו מבלי להתכוון לכך. 
ל. ס. בערך "כלים" (עמ' 110) את כותבת על העצמי כך: "באופן מופלא בתוך מתוך ריבוי האטומים יש אטום אחד: ממוקד וברור – עצמי."  ה"עצמי", כלומר ה"אני" הוא הכלי הברור והעיקרי ב"ארגז הכלים" של המנחה במקצועות הדיבור. האם זוהי הדרך לפתוח את המודחק והמוכחש?
ד.ד.ש. אני לא נכנסת לשדה הטיפולי. המודחק בהקשרו של הספר הוא תמיד המודחק הפוליטי ולא המודחק האישי. לא מדובר בפסיכו-דינאמיקה בנוסח פרויד  וקליין, כי אם בכאב חברתי.
ל. ס.  על מנת להדחיק ולהכחיש כאב חברתי, צריך, ראשית, לדעת על קיומו. 
ד.ד.ש. נכון. במעגל השיח אנחנו משוחחים על עדויות מתוך הסיפורים או המקרים שמעלים המשתתפים אבל גם מתוך נתונים לעוולות שאנו מקבלים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "מרכז אדווה", "עמותת  סיכוי" ועוד. בהתאם לנושא הנידון אנו גם קוראים קטעים מתוך טקסטים רלוונטיים. בפרק ההנחיה מופיעה דוגמה אחת סביב מיתוס היופי. 
ל.ס. שאת כותבת על כאב ועל פצעים הגישה היא, כאמור, אישית כמו שכבר ציינתי, אבל גם גופנית מאוד: "אני חושבת על הכאב כקרם הגנה שלא אשרף שלא אתפרק לחתיכות לפירורים. […] בגילי הכאבים נודדים בכל חלקי הגוף. לכאב על התאבדותה של בתי עוד לא הומצאו המילים הראויות" (עמ' 107).  
ד.ד.ש. נכון. אם רוצים שינוי חברתי אמיתי, אין מנוס וצריך לגעת בפצעים, אבל לא בפצעים האישיים.
ל.ס. הייתי גם אומרת, בעניין זה, שהאתר המרכזי שבו מוטבעים, מוחתמים ונחרתים הכאבים הוא הגוף. האם הספר גם מציע איך עושים את השינוי, התיקון, הריפוי ?
ד. ד. ש. לחלוטין ! 
ל. ס. אולי בהקשר לצד הפרקטי של התחוללות השינוי החברתי כפי שאת מייחלת לו נקרא את המונח "כלים", אנסה לעשות לו, ברשותך, ניתוח טקסטואלי.
ד.ד.ש. ב"כלים" דווקא השמטתי משהו. מי שמנחה את הקבוצות הוא בעצמו סטודנט.
יש לי בעניין זה סיפור. פעם הייתה שביתה, ולקחתי את בני לעבודה. לימדתי ואחרי השיעור חזרתי למשרד. אנשים יצאו ונכנסו כל הזמן. בני בזמן הזה צייר. בדרך הביתה הוא שאל אותי אם משלמים לי כדי לדבר כל הזמן.
זה הרי מתבקש מתוך המקצוע שלנו- הוראה, הדרכה.
ל.ס. אני מניחה שהערך "כלים" (עמ' 110) , מטבע הדברים, קשור ליישום של הרעיונות שאת מעלה. מצד שני על פי האופן שאת מאזכרת את הערך לפחות בהתחלה את כותבת שהסטודנטיות-יים באים אליך בדרישה שתספקי להן/ם "כלים" שיעזרו בעבודה מול האוכלוסייה שהן/ם מנחות/ים, מסייעות/ים. את דוחה את הדרישה שלהם לכלי קונקרטי, כוון שלמורה, מנחה, מדריך אין צורך בכלי קונקרטי, ממשי, כי הרי, לשיטתך, אנחנו בשונה מהנגרים או הכנרים, יש את עצמנו. אבל בכל זאת אולי את מצמצמת את הפוטנציאל לבריאה, יצירה באמצעותו של כלי קונקרטי, כלומר, את האופציה של התבנית, הדפוס שעשוי לעזור לנו כמחנכים, לא? אני לא מתכוונת לרצפט. אין ספק ששינוי עמוק ואמיתי הוא תהליך ארוך, מסע אישי, אבל האם כלי ספציפי הוא אכן מצמצם באופן  כזה חד משמעי?
ד. ד. ש. לא סתם הערך פותח בחוויה של הסטודנטים – "תני לנו כלים!" זה בא להדגיש את הצורך של הרבה אנשי טיפול בכלים. אני אומרת להם הפוך! תסתכלו על עצמכם. תמציאו את הכלי האישי שלכם מתוחכם.
ל. ס. זה ספר שמיועד למי שעובדת עם קבוצות! עכשיו אני מבינה את ההתחלה ואת הערך "כלים". 
ד. ד. ש. הערך "זרמים" (עמ' 87), למשל, זה מן היפוך כזה. כשאני רק מזכירה את המילה פמיניזם וכולן קופצות עלי "יש הרבה זרמים !" זה הפך לסיסמא. אכן, יש הרבה זרמים בפמיניזם ואני רוצה להדגיש את ההיפך. 
ל. ס. כלומר?
ד.ד. ש.  למצוא את התשתית המשותפת של כל הזרמים.  
ל.ס. במונח "זרמים", את בעצם דנה בפמיניזם ולא "בזרמים".
ד. ד. ש. כן, אבל היה גם רצון להזרה. במקרה של המונח "זרמים", התלבטתי. יכולתי לכתוב "פמיניזם", כי הרי הטקסט דן בפמיניזם ולא בזרמים. נמנעתי מכך, כי לא עניין אותי לדון בהיבט התיאורטי של המונח, שלא לומר אקדמי. יש אין ספור ספרים על הזרמים השונים של הפמיניזם. דיון תיאורטי-ביקורתי עליהם מחטיא את המטרה של הספר. הספר אינו אינציקלופדיה וגם לא לקסיקון, הוא יומן-מסע שכתוב על פי הפורמט של לקסיקון!
ל. ס. אז הספר לא מתיימר לדון בשיח הפמיניסטי כפי שהוא מקובל במגדל השן, כי אם, להגיע ללב המשתתפים/ת שלך, מהקרביים שלך ללב שלהם.
ד.ד.ש. אותי מעניין מה קורה בשטח. המטרה שלי היא לא לתת הרצאה מלומדת על זרמים בפמיניזם או להרצות על ההיסטוריה של הפמיניזם, או כל תחום אחר, אלא, להראות את התשתית המשותפת ! לא "לברוח" לזרמים.
ל.ס. את מעוניינת לדבר בגובה העיניים עם הסטודנטים, בטרמינולוגיה המוכרת להם. באופן מכיל ומכבד, ולא ליצור זרות, ריחוק, ניכור וכדומה.
ד. ד. ש. כל אחד אמור להפוך את החומרים למשהו "שלו". אי אפשר לקחת את הספר כמו שהוא ולהתחיל לעבוד איתו בכיתה. אני רציתי משהו שיגע. נדמה לי שדווקא דרך ההרחבה של המונחים לעולם אישי, מקצועי, תיאורטי ופואטי אפשר להתחבר.
ל.ס. אולי הספר הוא כלי העבודה,  הוא הדיבור ?
ד.ד.ש. לא, הוא ה"עצמי".
ל. ס. אבל מגיעים ללא-מודע דרך דיבור. האם אין בספר יסודות פסיכואנליטיקנים ? והאם הכלי היחיד כאן הוא לא הדיבור בעצם?
ד.ד.ש. זו מודעות. אנחנו לא עוסקים כאן בפסיכואנליזה. יש ציטוטים מקליין, מפרויד. כמנחה, כמורה אני מעוניינת באמצעות הכלי שלי להגיע לילד. והתשובה היא דיבור ! לפעמים זה קריאה, כתיבה, סיפור וזה דיבור ! הכלי המרכזי בכל מקצועות החינוך, ההדרכה והליווי הוא הדיבור. וזה לא יעשה לבד, לא! את יודעת, עד לאחרונה בטיפול לא נגעו בפוליטי בכלל. דר'' ניסים אבישר שמתעסק גם בטיפול וגם בביקורת התרבות הוא המקרה הידוע לי. יש קבוצת מטפלים שהקימו את פסיכו-אקטיב שבו הטיפולי חובר לפוליטי. בספר יש התייחסות לפסיכואנליטי אבל רק בהקשר חברתי.
הפסיכואנליזה רואה רק אותי. המטרה היא לרפא אותי. כאן המטרה שלי היא לראות את האני בתוך החברה. לחוש מה יש במה שהאישה או הנער מספר לי, שהוא לא רק שלו, אלא סיפור של אי- צדק. של הוויה שהיא באמת מעכבת וחונקת.
ל.ס. את כותבת "במקצועות הדיבור כל כולי כלי. כל כולי כלי שבור להרחיב מגעים אפשרויות לנוע במעגלי צדק" (עמ' 111). ככל שפני השטח שלנו יותר רחבים, כך המגע שלנו עם העולם יותר רחב.
ד.ד.ש. כן ומעבר לזה קוגניציה, פיסיות, כל כולי שם. הרעיון הוא לראות את האחרת, ומה המשמעות של זה מבחינת צדק חברתי.
לא אוהבת להגיד: האמיני בעצמך! זה נשמע לי ריקני, מובן מאליו, אוטומטי ונדוש. לפעמים אני אומרת את זה ולפעמים לא. יש גם משהו כל כך סכמטי באמירות האלו שהן איבדו תוקף, למרות שצריך להגיד אותן.
ל.ס. מה היית רוצה שיקרה עם הספר? 
ד.ד.ש. שיקראו אותו הרבה אנשים, זה נראה אפשרות לשינוי חברתי !
שיקראו אותו מורים, מטפלים, מדריכים וינסו בישיבות צוות לשאול את עצמם את השאלות שהספר מעלה. הייתי רוצה שבמפגשים של מעגלי שיח זה יעלה.
סטודנטית אחת שלי שפעילה בארגון חברתי כלשהו אמרה לי: "לא מדברים שם, הכול במיילים !"
אמרתי לה: תעשי שינוי שיתחילו לדבר שם. שישאלו את עצמם מה זה "צדק", ומה זה אומר "צדק" בתוך האירגון. לא רק לעסוק בצדק ולעשוק את העובדים, במיוחד בארגונים חברתיים. גם לי יש את ההתלבטות הזאת. הסטודנטים שלי מקבלים כמעט שכר מינימום, אני מרגישה לא נוח עם זה ולא פעם חשבתי לצמצם במספר הסטודנטים. אני אומנם כתבתי "כולנו כלי שבור" ועם זאת עושים, פועלים ויוזמים. לפחות המודעות קיימת.
ל.ס. אולי נסיים בקריאת הטקסט של סעדי מתוך המונח "חירות". המימוש של הרעיונות שלך לשינוי ותיקון חברתי תובעות מהפרט מחוברות פנימית, אמונה והרבה חירות.
ד. ד. ש. הולך
ל. ס. כאיברים זה לזה הם בני האדם,
         מחומר אחד קורצו,
         איבר אחד כי יכאב
         ליתרם לא יהיה מרגוע
         אתה האדיש לסבלות רעך,
         הראוי אתה להיקרא אדם ?
 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ליאת סידס