אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקמע של דדה / יוחאי אופנהיימר


הקמע של דדה / יוחאי אופנהיימר, הוצאת עם עובד

הקמע של דדה / יוחאי אופנהיימר, הוצאת עם עובד

בדפי הספר והסופר כתוב כך:

בסיס מודיעין קטן בסיני. דדה, חייל משקיען, מתקומם נגד אחד ממפקדיו, שכופה את עצמו על חיילות הבסיס בלי שמץ בושה. דדה אינו לבד במאבקו, עוד חיילים מצטרפים אליו. העונש הצפוי לא מרתיע אותם ובלי היסוס הם הולכים אחריו לכלא, דבקים במטרתם ובחברותם.

גם קודם דדה לא הרבה לצאת הביתה, כי מה משחכה לו שם מפחיד אפילו יותר ממאסר. הוא מעדיף לטלפן מדי פעם, לשאול מרחוק. על זה הוא לא מספר לחבריו, גם לא לחיילת שהתאהב בה ושאינו משלים עם סירובה. הסוד הזה שהוא שומר בלבו מעסיק אותו יותר מכל השאר.

בשתי התמודדויות עליו לעמוד, לא לבדו, ועוד שיוכרעו אין נחמה גדולה יותר מן הקרבה הנוצרת בין מי שנאבקים יחד – אם במרותו של קצין מושחת ואם במרות אחרת, גבוהה וחזקה הרבה יותר.

יוחאי אופנהיימר מתגלה כאן לראשונה כמספר מוכשר. בשפה דיבורית קולחת להפליא הוא מצליח להתוות דמות של גיבור שובה לב – חייל מצפוניסט, מתריס, נחוש במלחמותיו ובאהבותיו.

יוחאי אופנהיימר נולד בירושלים ב-1958, וגר בה עד היום עם אשתו וארבעת ילדיהם. אביו, בנימין אופנהיימר, היה פרופסור ומרצה למקרא ואמו, רבקה ש"ץ אופנהיימר, הייתה פרופסור ומרצה לפילוסופיה יהודית וחסידות. יוחאי אופנהיימר הוא כיום פרופסור לספרות באוניברסיטת תל אביב, ראש התכנית הרב-תחומית במדעי הרוח. פרסם ספרי שירה ומחקר. "הקמע של דדה" הוא הרומן הראשון שלו.

"הקמע של דדה" הוא ספר משובח, רגיש, מעיק וכבד. הצרות של הישראלים, של היהודים ושל כל האנושות כולה מקובצות בו בצפיפות. אחת מהטרגדיות היותר נוראיות בו היא זו של משפחתו של איציק שאותו פוגש דדה בבסיס הצבאי בסיני. אחיו של איציק נכנס עם לוחמים אחרים מגולני לג'נין ולא יצא משם. הגווייה המעונה הוחזרה למשפחתו. אב המשפחה איבד את שפיותו. איציק סובל בנפשו ובגופו, נרדף על ידי מותו הנורא של אחיו. איך קרה שאירוע כזה, הרע מכול, אירע? השאלות מציקות לאיציק, למשפחתו ולקורא הספר, גם אם זה האחרון יודע שהכול עלול לקרות:

הסנטר של יצחקי טפטף, החולצה שלו נרטבה מזיעה. "אח שלי נהרג בג'נין לפני כמה שנים. נכנסו למחנה פליטים ויצאו בלעדיו, השאירו את הגופה שלו שם. אחר כך הביאו טנקים בהוראת האלוף, הודיעו שאם לא מוסרים את הגופה, הם הולכים לכסח בית-בית. בסוף מסרו את הגופה. לא הסכימו שאבא שלי יראה אותה לפני שקברו. הוא התחיל לצעוק, זה הבן שלי, אני חייב להיפרד ממנו. הביאו פרמדיק שרצה להזריק לו הרגעה. התחיל להשתולל, התעקש לראות את הגופה. אמרו בסדר, אתה תראה אותה בנוכחות המג"ד, אבל רק בתנאי שאתה לוקח כדור וליום. הסכים. בסוף הוציאו אותו על אלונקה, הביאו לו רופא, מה לא הביאו. חיות, הוא מלמל,  רק חיות יכולות לעשות דבר כזה לבן שלי. מאז הוא לא אותו בנאדם. איבדתי לא רק אח בג'נין, גם את אבא איבדתי שם. כל פעם שמדברים על שלום עם ערבים, זה חוזר. כאילו היום ההוא אף פעם לא עבר". (עמ' 107-108).

התמודדות אחרת עם הנורא מכול, מוות של בן, בנסיבות שונות, היא זו של משפחת אמו של דדה. אחיה של אמו, דודו שאול, נפל מהמרפסת בגיל 13. יש בספר רמזים לכך שאולי הייתה זו התאבדות. דדה מביע את ההשערה שהנער שאול התאבד כמחאה אילמת, כמו הטיבטים שמציתים את עצמם. צערו של אביו של שאול, סבו של דדה, קורע את לב המשתתפים בהלוויתו של הנער ואת לב הקוראים.

אמו של דדה מתמודדת עם מחלת סרטן. דדה עצמו לא התאושש ממותה של יעל, ילדה מכיתה ח' שאתה ניגן ביחד, היא בפסנתר, הוא בכינור. הקשר ביניהם היה קצר אך עמוק. יעל נקטפה במהירות רבה על ידי אותה מחלה ממנה סובלת אמו של דדה. החיילת הבלונדינית הילה, שדדה מתאהב בה בבסיס, מזכירה לו את יעל. יש לו ההרגשה שיעל חזרה לחיים בגלגול חדש ונקראת עתה הילה. אולי זאת היא הסיבה לכך שדדה הרגיש והקשוב לא מסוגל לשלוט בעצמו ותוקף את הילה באופן די מתמיה, דוחק את אצבעו לתוך גרונה (עמ' 198).

אביו של דדה מראיין ניצולים ביד ושם. הוא לא נותן להם "לגמור עם הפרשה הזאת" ומבקש מהם לתאר שוב ושוב אותו סיפור (עמ' 41). דדה  הילד, שבחופש הגדול של כיתה ג' ביקש רשות ללוות את אביו ליד ושם, פוגש שם איש זקן, שבא בוקר בוקר ויושב במסדרון. דדה מבין שהזקן מופיע בתמונות המוצגות כאחד מילדי השואה. זהו אחד מנושאי הספר. עברם של הגיבורים מעיק עליהם כמו נשאר בהווה. הזמנים מתבלבלים, התקופות גם הן. מה שעבר לא הפך לעפר. אך איך יכול ניצול שואה לשכוח את מוראותיה? איך יכולה אם להשלים עם העובדה המרה שבתה, רכה, אוהבת, רגישה ומוכשרת, חלתה פתאום ונעלמה תוך חודשים ספורים? איך יכול אב להשלים עם העובדה שהוא לא היה שם, במרפסת, למנוע את נפילתו של הבן הצעיר? אולי על ידי האמונה בגלגול נשמות. הבן האובד חזר בגופו של חתול שמכוניתו של האב פגעה בו. אך הפעם ניתן לתקן את הפגיעה, לרפא את החתול ולתת לו מקלט בבית המשפחה (עמ' 140-141).

דומה שגם העתיד בא לעתים ומעיק על הגיבורים, מצייר להם את הצרות שתבואנה להצר את צעדיהם. אבנר, חייל מהבסיס, עוד בן דמות של הסופר עצמו מלבד דדה, מפרסם שיר בעיתון "הארץ". מילואימניק, מרצה לספרות, שחבריו המרצים החליטו לא לתת לו קביעות, אהב את השיר. מה מחכה לאבנר בעתיד, האם לא צפוי לו גורל כמו זה של המילואימניק. ובינתיים חברתו עזבה אותו כי כל מה שהוא עושה דומה לאבק. הוא נוגע לא נוגע. גם מירי, חיילת מהבסיס, זו שהמפקד המושחת סגל הציק לה ודדה ההגון הגן עליה, עזבה את חברה הצייר, בחור אלים. הציר עליו סובב הספר הוא הבסיס הצבאי בסיני וממנו נובעים זכרונות וסיפורים מהעבר. סיני שייך לעבר אך עודנו כאן. והחששות מהעתיד, האישי והפוליטי, קיימים גם הן. מה בנוגע לשלום בין ישראל למדינות ערב? חוסיין מלך ירדן מגיע להתפלל בירושלים. במאמר הכולל ראיון עם הסופר שהתפרסם בעיתון "ישראל היום" נאמר:

"הקמע של דדה" אינו סיפור אוטוביוגרפי אך הוא בהחלט מבוסס על  זיכרונות ילדות של אופנהיימר או על ניסיונו הצבאי בבסיס שמוקם כ-40 קילומטר מתעלת סואץ. אותו בסיס, שהוקם לאחר מלחמת ששת הימים, פונה מאוחר יותר, עם הסכם השלום עם מצרים.

סביב הבסיס אורג אופנהיימר סיפור בדיוני על הסכם שלום עם ירדן, שנה קודם לתחילת המשא ומתן עם המצרים. "זה צד שהוא כמובן לא ריאליסטי, אפילו אוטופי", הוא אומר. "הוא במיוחד מתייחס להסכם לונדון בין חוסיין לפרס עשר שנים לאחר מכן, שזה הפספוס הגדול שלנו. אני ממקם אותו בתור היסטוריה אלטרנטיבית עשר שנים קודם לכן".

רצית להחזיר את הזמן לאחור?

"יש כאן ניסיון לתקן את ההיסטוריה כמו דברים אחרים כאן: דדה מנסה לתקן את ההתייחסות הנוראית לחיילת; את מצבה של אמו; את מצבו העגום של מפקדו האהוב, שהודח. אביו לא הצליח לכתוב את הדוקטורט על הנושא שרצה, ובמקום זאת הוא מוצא עצמו רושם עדויות של ניצולי שואה. אפילו בכלא הצבאי הניסיונות הם של תיקון וסיוע".

מנגד המילה תיקון לא מוזכרת.

"נכון. בלי אידיאולוגיה ובלי הרבה רעש. פה האנטי-אינטלקטואליות בולטת. לדדה יש אינטואיציה נכונה, שאין לה מלל. מתוך המעשים הקורא מבין את המניעים, ולא להיפך".

אולי זו הסיבה שהוא דמות שנוגעת בכל כך הרבה דמויות?

"חשבתי רבות על הנושא הזה. עד כמה דמויות בספרות נוגעות אחת בשנייה? לא במשמעות השלילית כמובן. עד כמה אתה מוכן שהמציאות תיגע בך או לך, תעורר בך דבר מה? כל אחד נמצא באיזו קפסולה. כשהחיילת פונה אל דדה בפעם הראשונה, משהו בו רוצה להתנער ממנה. אבל פתאום הוא תופס את עצמו ובלי הרבה מחשבה הוא נותן לדברים לגעת בו".

עם זאת, גם דדה מתברר בהמשך כמטרידן.

"גם אני הופתעתי לגלות. יש בו עוצמות שהופכות לפעמים לפולשניות. הרי לא רציתי ליצור גיבור. הטרגדיה היא חלק מהחיים ממש. כל כמה שתנסה להיחלץ לטובת המוטרדת, אתה תהיה גם המטרידן. יש בחיזור הגברי משהו כוחני".

מעניין לראות כיצד דדה דווקא חומק משיח הזהויות, שבטעות חשבתי שיהווה את אחת התמות המרכזיות בספר.

"אפשר לחלץ אמירה מטקסט גם כשהוא לא נואם לך. אני חושב שניתן לחלץ מכאן אמירה שהיא מעבר לפוליטיקת הזהויות. יש משהו בדדה שעובר או מאחד בין זהויות: משפחתו יהודית אך אמו מתפללת בכנסיית הקבר ושרה אום כולתום, והוא מתפלל את הסורא הראשונה שלו. כשהוא הולך לקנות את ספר התפילות של רבי נחמן בסטימצקי, אומרים לו פה יש רק את 'המאהב' ושולחים אותו ל'שרייבר'. אלה שתי תרבויות שאיש לא ממזג ביניהן, לא עובר את הגבול בין אחת לשנייה, חוץ ממנו, כי שתיהן בתוכו" (1).

אולי תהיה באמת תקווה לאנושות אם כל אחד ירחיב את עולמו ויבין את האחר. דדה מאמין בכוחה של התפילה ומתעניין בתפילות יהודיות למען ריפוי חולים אך בעת ובעונה אחת גם מזדהה עם מתפללים מוסלמים ואופן תפילתם. אופקים רחבים ספג ודאי מאמו. אמו של דדה מזדהה עם צליינים, עוקבת אחריהם בירושלים, רוצה להצטרף אל תפילתם. היטב היא מבינה שהצליינים הנוצרים קשורים אל מורשתם כשם שהיהודים קשורים למורשתם שלהם. הספר דומה לאלבום תמונות שבו מתבטלת החציצה בין הזמנים, התקופות והגורלות. גיבוריו, שכמו לכודים בעברם ובעבר משפחתם וחבריהם, מוצאים נחמה בביטול הגדרות המפרידות בין איש לאיש ומקשיבים זה לזה באהדה ובהבנה. שותפות, קרבה ורעות מביאות את הגאולה.

(1) נטע הלפרין, חוזר לבסיס, ראיון עם יוחאי אופנהיימר, באתר "ישראל היום", 31/10/2016

http://www.israelhayom.co.il/article/423715 

ד"ר אורנה ליברמן היא חוקרת מקרא וספרות. מוזמנים לגלוש באתרה: לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה

https://liebermanorna.wordpress.com/

 

תגובות

ביקורת מעמיקה שמעוררת סקרנות

ביקורת מעמיקה שמעוררת סקרנות לקרוא את הספר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן