אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ימים ולילות יוסף כהן-אלרן (שירים אוטוביוגרפיה)


התמונה של אדלינה קליין
ימים ולילות יוסף כהן-אלרן (שירים אוטוביוגרפיה)

ימים ולילות / יוסף כהן-אלירן

ההזכרות - בטעמים, בריחות, בנופים, ובדמויות אשר ליוו את ילדותו שבות ופוקדות את המשורר אשר מעלה בספרו האוטוביוגרפי 'ימים ולילות' את תמצית היות האדם. (ע' 32) "איך": ...אֵיךְ מָקוֹם הוֹפֵךְ פִּתְאוֹם תְּמוּנָה/וַאֲנָשִׁים אֵיכָה הוֹפְכִים דְּמוּיוֹת /וְהַכֹּל הוֹפֵךְ פִּתְאוֹם לְזִּכָּרוֹן/ אֲשֶׁר הִנַחְתָּ אַךְ הָיּוֹם/וּכְבָר נוֹסְעִים בְּמִנְהָרָה/דְּמוּיַת חֲלוֹם// כִּי כָּךְ עוֹלָם פֶּתַע נָסוֹג אָחוֹר/וְזֹאת עִירְךָ נֶעֱזֶבֶת כָּךְ פִּתְאוֹם/יוֹצֵא בְּיוֹם בָּהִיר מִבַּיִת/אֵלָיו שׁוּב לֹא תַּחֲזוֹר/בְּכִיסְךָ דַּרְכּוֹן שֶׁבּוֹ כָּתוּב/לְלֹא חֲזֹר"... (כל השיר)הקובץ מתחיל בשירה לירית (כנ"ל), ומסיים בסיפורים אותנטיים קצרים.(למעשה, כל שיר מביא בעקבותיו סיפור קצר). וטוב עשה הכותב שעשה הפרדה בין השירים לסיפורים. בכך אפשר לז'אנרים לקבל ישויות נפרדות העומדות בפני עצמן. כך נמצא את האירועים והמעברים מעולם ערכי אחד,עושים דרכם אל עולם ערכי אחר כשסגנונות כתיבתו של יוסף כהן אלרן בולטת במטבעות לשון אופייניים לו. לא פשוט לשוב לעבר הרחוק ולכתוב בשפת האבות את הזיכרונות שנחקקו. כאשר המשפטים מתארכים, מתרווחים, ומתנגנים לעצמם באורך רוח כמו הזמן עצר מלכתוהחיים מתנהלים על מי מנוחות. 'ההיזכרות', מעלה רבדים כבדים ממציאות אחת וסוחפת אל מציאות אחרת בתכלית. כך, שהמעברים, ממדינה למדינה מקבלים תפניות חדות ומורכבות הממחישות את עוצמת כאב ההגליה, שהייתה מנת חלקם של יהודי עיראק בתקופת מלחמת העולם השנייה. אף פרט לא נעלם, או ננטש. הסיפורים אוחזים בקורא ומעלים לפניו מבנה חיים מסורתי שהתמקד בבית, במשפחה ובשורשים, אשר נעקרו מכור מחצבתםומכורח הנסיבות מצאו את המשכיות הקיום, בעלייה לארץ הקודש. כובד משאן של הגזרות והתמורות שנאלצו לעבור המשפחות, מעיק עם השניםוהנפש מחפשת פורקן. ההתמודדות עם 'המעברים', הם לבטים אין סופיים שלכאורה העלו ארוכה עם הזמן, אך מסתבר שטרם הגלידו. יוסף כוהן אלרן נדרש להרבה מאוד כוחות נפש לאזור אומץ כדי למשוך בעט סופרים לתעד ולשמר הדברים בשם אומרם לדורות הבאים. וכך פותח המשורר את צוהר ליבו(ע' 36) "הים הגדול": ..."אֲנִי//יָדַעְתִּי נָהָר אֶחָד/עִיר אַחַת/וְשָׂפָה אַחַת/וּבַיִת אֶחָד/וּלְפֶתַע יָם"... ומוסיף הערה בסיום השיר: "משם הועברנו למחנה העולם בפרדס חנה. ואחרי שהייה בת שבועות במקום הועברנו למעברה שהוקמה בפאתי פתח-תקוה".הטלטלה התרבותית מחריפה עם הצורך בלימוד שפה. הפער בין הדור המבוגר לצעיר ניכר במעבר החד הזה ונתן אותותיו. אב המשפחה מתקשה בלימוד השפה בעוד שהצעירים קולטים על נקלה. (ע' 38-39) "אנשי המעברה": ..."צִיּוֹנִי גֵאֶה אֲבָל/שְׁנָתַיִם בַּמְּדִינָה הַחֲדָשָׁה/וְהַשָּׂפָה עֲדַיִן לֹא נִגְּרָה/בְּפִיו/וַאֲנִי/כְּבָר יֶלֶד בֶּן עֶשֶׂר הָיִיתִי/הָעִבְרִית זָרְמָה בִּי"... ולמרות זאת, העבר והזיכרונות המתוקים אינם מרפים מהמשורר וחורשים בו תלמים. כבן זקונים (שהכול אהבו ופנקו),למד להכיר כיבוד אב ואם ומסירותם הרבה אליו. (ע' 24-25) "אני אמי היתה לי": ..."כָּך אִמִּי יוֹשֶׁבֶת/לוֹקַחַת בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיה/מִן הַדָּג הָאָפוּי//וְהִיא מוֹשִׁיטָה אֶל פִּי//תֹּאכַל בְּנִי תֹּאכַל/טָעִים הַדָּג הִיא אוֹמֶרֶת/חוֹבֶקֶת בְּעֵינֶיהָ וְלוֹטֶפֶת"...(ע' 22) "סליחות": ..."וְהָיִינוּ פּוֹסְעִים כָּךְ/אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶתמֵעֵבֶר לָרְחוֹב/יוֹשֶׁב שָׁם עַל סַפְסָל/שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי/קוֹל אָבִי לוֹטֵף בְּאָזְנַי//בְּאֵיזוֹ שָׂפָה מִתְפַּלֵל//וְרַק אֲדֹנָי אֶחָד/רַק זֹאת מֵבִין"...העולם הרוחני והמוסרישספג מבית הוריו, העניקו לו הכנה משמעותית להבנת דקויות המשלים, אתהיושרה ואת התורה לנהוג בדרך ארץ. (ע' 19) "נשמות בתכלת": ..."עֲל גַּג בֵּיתֵנוּ/עַל מַרְצְפוֹת חַמְרָה שְׁחוּקוֹת/אוֹסְפוֹת יוֹנִים אֲפַרְפָּרוֹת/גַרְגִּרִים שֶׁאִמִּי זוֹרָה/מִיָּדָה בַּעֲבוּרָן/וְהֵן בָּאוֹת/מְלַקְּטוֹת וּמוֹדוֹת/וְאִמָּא אוֹמֶרֶת לִי//תִּרְאֶה בְּנִי וְתִזְכֹּר/עִם כָּל גַּרְגֵּר נוֹשְׂאוֹת רֹאשָׁן/מוֹדוֹת לָאֵל עַל גַּרְגֵּר שֶׁנָּתַן"...(ע' 20-21) "במזל שור": ..."סוֹבֵב הַשּׁוֹר סוֹבֵב/סְבִיב בְּאֵר קְטַנָּה//דּוֹלֶה מַיִם בִּדְלָיִים/קְטַנִּים תְּלוּיֵי גַּלְגַּל// וְכָל אוֹתָן שָׁעוֹת עֵינָיו/ הָיוּ קְשׁוּרוֹת עָלָיו// וְאַבָּא אוֹמֵר לִי//טוֹב לוֹ כָּכָה/מְרַחֲמִים עָלָיו//כִּי אִם יִרְאֶה שֶׁכָּל הַיּוֹם הוּא כָּךְ סוֹבֵב//אֲפִילּוּ רַק שׁוֹר הוּא//יָכוֹל לְהִשְׁתַּגֵּעַ"...בין המחבר לאחיו הגדולים הפרידו יותר מעשרים שנה, כך יצאשאת מערכת היחסים הקרובהביותר מצא אצל אחיו שהיה גדול ממנו רק בחמש שנים. אחיו זה ביקש מהוריו שיביאו אותו לעולם, ועל-כן גם היה אחראי לו. (ע' 26-27) "אחי לא אחז בידי": ..."הָיִיתִי הוֹלֵךְ לְצִדוֹ/ וְלֹא הָיָה אוֹחֵז בְּיָדִי/ אַךְ הָיִיתִי חָשׁ כְּאִילוּ יָדוֹ/עוֹטֶפֶת עַל יָדִי"... עניין זה של נתינת כבוד ועצמאות, מגדיל את יחסי הקרבה וההבנה ששררה בין האחים.לאורך הספר כולו מנשבת רוח ציונית המלווה בתקווה ואהבת המולדת החדשה (ע' 35) "החזרה": ..."כָּךְ אָנוּ בָּאִים אֶל קַרְקַע יְבֵשָׁה/וְשֶׁמֶשׁ בָּה הַרְבֵּה וְרוּחַ נְחוּשָׁה//וְתִקְוָה אַחַת גְּדוֹלָה/שֶׁל אֶרֶץ חֲדָשָׁה//וּכמוֹ כָל הַשָּׁנִים שֶׁלֹּא הָיִינוּ לִבְנוֹתָה/פְּרָחֶיהָ יִפְרְחוּ אַלְפַּיִם/וְעוֹד רִבּוֹא שָׁנָה"...בשיר זה שוזר המשורר את האמת הפנימית אותה חשו העולים שהיגרו לארץ באותה תקופה ובין המר למתוק פעמה התקווה לעתיד טוב יותר ואת אותו עתיד חלומי צובע המשורר בין קיפולי מילותיו המהדהדות.תיאור העלייה ומשכן העולים במעברות, הופך את המציאות החדשה למוקד מרכזי סביבו נרקמים חיי המשפחה המורחבת ומערכת יחסיהם עם הסביבה והחברה ביומיום. לאותו מעגל נכנסים גם דמויות מחיי התרבות בשבתות ובמועדים. והתיעוד של החיים על פשטותם המתנהלים במקום סביב ציר הזמן, מביא את התיאורים האותנטיים הללו לידי געגוע אל הריחות המראות והדמויות החמות והמפרגנות שנוכחותן הייתה חלק מההוויבמקום.(ע' 40-42) "החברה הגבוהה": ..."וּגְבָרִים עִם נְשׁוֹתֵיהֶם/מְחֻיָּטִים וּמְעֻנָּבִים/בִּשְׁאֵרִיוֹת בִּגְדֵי הֲגִירָתָם/חוֹשְׁקִים וְלוֹגְמִים קָפֶה//בַּקּוֹלְנוֹעַ הַקֵּיצִי שֶׁל הַמַּעְבָּרָה/קוֹלוֹ מְהַדְהֵד בַּחֲשֵׁכָה/בֵּינוֹת לַצְּרִיפִים/וְעַד קְצֵה עוֹלָם/מְנַחֵם אֶת כֻּלָם"...קולו של פָרִיד אַטְרָשׁ ושיריו האהובים עמם צמחו מהשורש ומהבית בגולה, נחקקו בליבם של יושבי המעברות. ההתכנסויות הללו היוו את ההנאה התרבותית היחידה לה המתינו וציפו כל השבוע.למרות קשיי הקיום, המעברה היוותה גשר של הבנה הדדית ונקל היה למצוא שם שפה משותפת עם כולם שהגיעו מגלויות שונות. המעברה שימשה כמשכן זמני בלבד. ולעת מצוא כשנבנו שיכוני העולים, החלה המעברה להתרוקן מיושביה.(ע' 47) "איך שתקת": ..."כָּךְהָיְתָה הַמַּעְבָּרָה/מִתְכַּנֶּסֶת בִּצְרִיפֶיהָ/בַּחֲשֵׁכָה הַכּוֹבֶשֶׁת/כְּאִלוּ/אָזְלוּ בְּאַחַת כָּל אֲנָשֶׁיהָ"...כעת משנסחף המשורר בקשת הצבעונית שבין העבר להווה, שוב ושוב הוא דולה פנינים יקרות ומשמר את המזכרת הכי קרובה לליבו, את דמותו של אביו מאותן זמנים, ומנגיש אותו עם המולדת החדשה בה הלך ללא שוב. (ע' 10-11) "שבת על הגדה": ..."רַחַשׁ עַנְפֵי דְּקָלִים עוֹטֵף/אֶת הָעִיר/וְאַבָּא נִשְׁעָן/עַל כִּסֵּא נְצָרִים חוֹשֵׁב//אֲנִי מַבִּיט בּוֹ וְאוֹהֵב//יָבוֹא יוֹם כָּמוֹךָ בַּאבַּא// כָּמוֹךָ אֵשֵׁב/עַל הַגָּדָה אֶמְתַּח כְּתֵפַי/יַגִישׁוּ לִי תֵּה בְּפִינְגָ'ן דַּקִּיק/וּבְשַׁבָּת מִקֻּפְסָה זְעִירָה/שֶׁבְּכִיסִי טַבָּק רֵיחָנִי/אָרִיחַ וְאֶתְעַטֵּשׁ/ וְיָשׁוּב אָז הַנָּהָר/ יָשׁוּב לְהִתְרַגֵּשׁ"...(ע' 55) "רעב מת אבי": ..."רָעֵב מֵת אָבִי/לֹא שָׂבַע אֶת שְׁנוֹתָיו/הוֹתִיר בִּי אֶת הָרָעָב"...הגעגועים משחקים למילים כאור וצל לחילופין הלוך וחזור, בא והולך. ושוב מחדש, נזכר המשורר באותה תופרת ערבייה ובאותה פרידה רחוקה של אמו הורתו ממנה בעת גלותם מהמדינה. (ע'30-31) "סעדיה": ..."אֵיךְ אָתֶּם מַשְׁאִירִים אוֹתִי//עוֹזִבים אוֹתִי לְבַד אֵיךְ//וְאִמִּי//הוֹשִׁיטָה יָדָהּ מִן הַחַלּוֹן לָגַעַת/בָּה וּבַשָּׁנִים כֻּלָּן לָגַעַת/ הַשָּׁנִים שֶׁנוֹתְרוּ שָׁם/הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הוֹתִירָה/וְגָם הִיא בָּכְתָה"...לא ניתן להינתק מספר האוטוביוגרפיה המרשים שכאן, מבלי לגעת באחת מיצירותיו שרשם על אחת מאחיותיו שהיה מקורב אליה קרבה רוחניתהניכרת בשירתו. (ע' 52-53) "אילו אך יכלה לעוף": ..."לוּ אַךְ יָכְלָה לָעוּף/לוּ אַךְ יָכְלָה הָיְתָה/עָפָה/זוֹכֵר אֲחוֹתִי כָּךְ פַּעַם/ מִזְּמַן כַּךְ אָמְרָה לִי/וְלֹא אָמְרָה מֵעוֹלָם/לְאָן הָיְתָה עָפָה לוּ הָיוּ לָהּ//וְרַק בְתוֹךְ תּוֹכָהּ חָשָׁה אֶת/כְּנָפֶיהָ קְצוּצּוֹת נוֹצוֹת/וּמוֹטוֹתֶיהָ כְּבוּלוֹת אֶל צִדֵּי גּוּפָה/בְּשַׁרְשְׁרָאוֹת//וְאֵיךְ אָעוּף הִיא אוֹמֶרֶת/עֵינֶיה מַבִּיטוֹת הַרְחֵק/אָזְנֶיהָ קַשּׁוּבוֹת לָרוּחַ/וּשְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ צוֹנְחוֹת/עוֹצֶמֶת עֵינֶיה לִרְאוֹת/אֶת הָעִיר מִמְעוֹף צִפּוֹר"...המשורר מוצא עוז לרשום נקודה זאת,כי למעשה כאיש רוח חש אף הוא כבול מבלי יכולת לעוף ולו היה יכול, אזי לבטח היה יודע לאן לו אך הייתה אחותו נוקבת בשם המקום... מסתבר, כי המציאות הרבה יותר נוכחת מהחלומות שלא תמיד מתגשמים. אולם נראה שבכל נקודת חושך יש מוצא של אור, וגם מאותה נקודת מעוף של הציפור נוצרת התקווה ואחותו משגרת אור בקצה המנהרה של התחלה חדשה. (ע' 56-57) "כך היא באה": ..."פֶּרֶק חָדָשׁ מַתְחִיל עַכְשָׁו/וְעֵינֶיהָ אָמְרוּ שְׂמֵחָה/שְׂמֵחָה אֲנִי/וּגְדוֹלוֹת/כְּחֻלוֹת הָיוּ עֵינֶיהָ"... ההבנה והרגישות הם חלק בלתי נפרד מעולמו של המשורר יוסף כהן-אלרן. ובכך כוחו לרתק את הקורא בסודות הרגש, אשר יסודן ועוצמתן באות מבראשית 'היות האדם'. המשורר מצליח להעביר בקובץ זה באמינות ובדקות המבט הפנימי את כל יחידות תחושותיו. כך שהכלל האוניברסלי הופך להיות שותף 'לדרך' של הפרט האותנטי,ולהתחבר אל המוצאות את אחת המשפחות היפות אשר גובשו לשבט ונותרו מאוחדים.ובאשר יפנו, כך יתעצמו ובזאת מוכח כוחו של עם קשה העורף ועז הרוח.

תגובות

התמונה של אביגיל אגלרוב

כתיבה מסובכת

אבל השירה מעולה.

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין