אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הטרגדיה היוונית וסמלים פאליים בספר סוס אחד נכנס לבר


סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2014

סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2014

הספר "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן זכה בפרס מאן בוקר 2017, יצא לאור ב 2014. הוא מתאר את מופע הסטנד אפ שמעלה דובלה ג'י לכבוד יום הולדתו ה 57, במרתף מועדון בנתניה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של חברו מילדות, אבישי לזר, שופט בדימוס.

הספר מהווה לדידי השתקפות מודרנית לדרמה היוונית הקלאסית. יסודות המחזה העתיק מתעוותים, מתגבננים ומונמכים, בעידן העכשווי, ומציגים דרך הספר את "פני הדור כפני הכלב". הסיפור גולש ממרומי האולימפוס, מקום משכנם של האלים, היישר למרתף דחוס וטחוב, בנתניה. החגיגות בעת העתיקה, שנחגגו באקסטזה לכבוד האל דיוניסוס, אל הפריון והיין (קומבינה לגיטימית להילולות פרועות), שילבו גם את הדרמה שהיוותה חלק מהטקס הדתי. העם צפה בה באמפיתיאטרון ביוון. בספר – אין אל, אין אלוהים, אין אמונה. נוצר וואקום שלתוכו נשאבות הנפשות הפועלות בספר, והקוראים. אך, חסרה החגיגיות של השחקנים והמקהלה השרה בפאתוס לאלים ומציינת את מגרעותיהם של בני התמותה. בספר "שחקן יחיד", עלוב במראהו, המשמש בכל התפקידים, יוצר את המונולוגים והדיאלוגים. המקהלה פושטת את מחלצותיה המליציים, ומתחלפת בקהל נתנייתי צעקני ובריוני. אם בעת העתיקה ייצג דיוניסוס את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם, ובכוחו היה להצמיח או להרוס, להתאכזר או לחמול, להחיות או להמית, הרי שהספר מציג בבואה של דור שנותרו בו יותר ההרס, האכזריות והמוות. משנתם של זיגמונד פרויד וממשיכיו, מניעים בספר את קרוסלת הענק הפאלית. הכל מסתובב ומתקשר למין.

זה יהיה הציר המרכזי לגבי הספר. שלושה סמלים פאליים, שאבו אותי לפיצוח הקוד לכספת הספר המטלטל "סוס אחד נכנס לבר". שלושה סמלים מאגדים את זרע הפורענות הגואה ואת צמיחתו לקראת הקתרזיס, הרוחני והפיזי, כאחד. האחד, שם הבמה של הסטנדאפיסט דב גרינשטיין - דובל'ה  ג'י. ג'י, הלא היא נקודת הג'י, "האזור באיבר-מינה של האישה, אשר גירויו מסב לה הנאה ואורגזמה רבת עוצמה ... ישנם הסוברים שגם אצל הגבר קיימת נקודת ג'י (על פי ויקיפדיה). נקודת הג'י בספר הופכת לסימבולית. זו אותה נקודה בה מגיעים כולם לפורקן נפשי-רוחני. לא בכדי נבחר כינויו - דובל'ה ג'י: הוא אובססיבי להביא את הקהל לקתרזיס – אורגזמה (מטאפורית), לעונג חושי וחושני. כל זאת נעשה על ידי תנועות ואקרובטיקה על הבמה, המזכירות "ביצועים" הקשורים למשגל מיני: דילוגים, תזזיתיות, קפיצות וניתורים. בנוסף לזאת, הקונוטציות המתעוררות בצופים בעקבות בדיחותיו הגסות, שם, במרתף בנתניה, מקום המופע, מצטרפות לוויברציה המינית. אפילו הליכתו על הידיים עשויה להיות אנלוגית לתנוחה מינית, ודי לחכימא ברמיזא. זאת ועוד, לאורך כל המופע "מצליף" דובל'ה "בקורבנות" המסומנים על ידו  בקהל, ופוגע בנקודות התורפה שלהם. גם "ירידות" אלה בבטן הרכה שלהם מובילות לקונוטציה מעוותת של יחסי סאדו-מאזו המענגים את שני הצדדים.

הן הנפשות הפועלות בסיפור והן הקורא, מגיעים לקתרזיס ולסיפוק, כל אחד מהם וסיבתו עמו:  הדמות הראשית בספר, הסטנדאפיסט, דובל'ה ג'י, המספר שהוזמן על ידי דובל'ה, עורך- השופט בדימוס, אבישי לזר, הקהל, וכאמור, גם הקורא. כולם עוברים הזדככות נפש ומרוק מהסבל והרחמים, עד לנקודת השיא. דובל'ה מותח עצמו עד הקצה כדי להביא את הקהל לקתרזיס. היטב הוא מודע לעובדה שהקהל דורש תמורת לכספו - בידור. מבחינתו של הקהל המרתף אינו אלא קרקס, זירת שעשועים.

למרות העובדה שהופעתו נראית מאולתרת ואסוציאטיבית, היא  למראית עין בלבד: המופע מתוכנן ומחושב היטב. מחד גיסא, נהיר לדובלה שעליו לספק לקהל בידור זול, ומאידך גיסא במהלך ההופעה, מתחוור לקורא שזה מכבר גמלה בו ההחלטה להגניב לאותה הופעה, בתחכום ובמינון מתאים, את סיפור חייו, המופנה למעשה לחברו, השופט לזר, היושב בקהל, ורק הוא מבין במה מדובר. הוא בא אתו בדין ודברים, וסוגר עמו חשבון מהעבר. כך שלגבי דובל'ה הופך אותו מרתף בנתניה, לחדר מטאפורי בו הוא עורך "חשבון נפש קיומי" עם חברו ועם עצמו ופורק את המטען הכואב שהוא נושא עמו שנים רבות. בד בבד עם הופעתו הבידורית, הוא משגר בזיגזגים ובמעברים חדים  הבזקים של רסיסי חיים מעברו. בכך הוא מביא עצמו  "לקתרזיס רוחני", לקבלה, להשלמה ולסגירת מעגל חיים.  מידי פעם, כשהוא מפליג לקטע עגמומי מעברו, תובע הקהל תמורה לכספו – שעשועים. ואז, במעבר חד, בניתור ובקפיצה, הוא שב למופע  המשעשע.

כך גם מתהווים המתח והפרדוכס בסיפור: מרקחת להטוטנית מתוחכמת של שתי וערב בין הידיעה שעליו לספק לקהל פעלולים וורבליים ואקרובטיים של ליצנות, לבין רצונו להזליף פיסות חיים עכורות מעברו הטראגי, במיוחד לאוזניו של חברו שנטשו, אבישי לזר: התעללות הילדים בו, האלם והשיתוק בין הוריו, ניצולי השואה, האווירה הקודרת בבית  המכות שספג מאביו ועוד. דובל'ה מתמקד במיוחד באירוע בו הוזעק מפעילות הגדנ"ע בתיכון, כדי שיספיק להשתתף בהלוויה, כך נתבשר, אך לא עודכן לאיזו הלוויה – של אמו או של אביו. הוא מתאר את דרך הייסורים שעבר עד שהגיע  מדרום הארץ לביתו בירושלים, רק שם מתחוורת לו התגלית מי מבין הוריו מת, שהיא נקודת השיא בסיפור, הקתרזיס.

וכמיטב היסודות בטרגדיה היוונית הקלאסית, מותח דובל'ה את סקרנותם המעפילה של הקהל והקורא. לאורך כל הנסיעה ברכב המקרטע עם הנהג הצה"לי (המהווה סוג של דמות קריקטוריסטית ופאתטית. אם תרצו  תפקיד "הזקיף" בדרמה "אנטיגונה"), הוא לא משתף מי מהם מת. אמא או אבא, אבא או אמא..... גם המספר שומר "על זכות השתיקה" ולא מגלה לקורא מי מהוריו של דובל'ה נפטר. כך נשמר אלמנט המתח. גם פרט זה המוסתר מהצופים ומהקורא, מתוכנן כמובן, כדי למגנט אותם ולהביאם להעצמת נקודת השיא.

הבדיחות הגסות לא נעלמות מאותה נסיעה. דובל'ה משחזר את בדיחותיו של הנהג, המנסה בכל כוחו להסיח דעתו מהלוויה הממתינה לו. וכמובן, אחותו של הנהג המצטרפת בדרך, החושפת שד ומניקה את תינוקה שהוא סמל פרודיאני  מובהק, משם התחיל הכל: התינוק המוצץ את פטמת אמו ומבקש עם השנים לרצוח את אביו ולהתחתן עם אמו (תסביך אדיפוס).

מאותו מרתף מטאפורי, מעפיל דובל'ה מעלה מעלה לקומה העליונה, עד לנקודת הג'י, למרוק הנפשי ההדדי עם חברו.

כאמור, המספר הוא חברו של דובל'ה מימים עברו, מתקופת התיכון, השופט, אבישי לזר. דובל'ה התקשר להזמינו למופע, לאחר נתק של שנים. הוא נענה להזמנה והגיע, לא לפני שעבר התחבטויות ותהיות, לגבי מהות ההזמנה. הסיפור מוצג מנקודת ראייתו של אבישי,  "מספר עד" הנוכח במרתף וצופה במופע. הוא זה שמניע את גלגלי העלילה קדימה. הוא מגיע למופע, סקרן ורדוף אשמה, ולאורכו, מתייסר ומתענה על "חטאיו" ושגיאותיו מהעבר, כלפי דובל'ה. כעורך דין, הוא מכיר היטב את הדינמיקה והמשחק בין התביעה, ההגנה, השופט והנאשם, עד לפסק הדין. שהרי גם בית המשפט הוא סוג של תיאטרון, קרקס. לא בהכרח הצדק מנצח, אלא השחקן הטוב יותר, להטוטן המילים המשכנע יותר. בסיטואציה זו הופך עצמו המספר, חברו של דובל'ה, לנאשם ולתובע של עצמו. הוא אינו מרפה לרגע מעריכת חשבון נפש. המרתף בו נערכת ההופעה משמשת לגביו בית-משפט, סוג של מרתף עינויים. בתחילת המופע לזר ער ודרוך לרגע בו דובל'ה ישגיח בנוכחותו. בהמשך, הוא קולט כל מבט מצד דובל'ה לעבר שולחנו. הוא מנהל עמו שיח עיניים וגם בו עולים הבזקים ומטענים מהעבר, מימי התיכון והגדנ"ע. ואף ביניהם, כמו עם הקהל, קיים סוג של חיזור, מעין תיקון הקשור לימים עברו, הנסתר מידיעת הקהל, אבל נחשף לקורא דרך מספר הסיפור. אך הוא לא משתף את הקורא בפסגת הקתרזיס (מי מבין הוריו נפטר), יסוד נוסף הגורם למתח המבעבע ורותח שם במרתף. כלומר, המספר לא "מסייע" לקורא ולא מגלה לו במהלך הרהוריו, על מי "נגזר" למות ועל מי נפל הפור. הוא אוחז בגחלת הרותחת עד סוף המופע, עד הגילוי.

גם הקהל, כאמור, צמא לפורקן דרך מופע בידורי קליל, קליט וזורם. ושיהיה נמוך וגס כמה שיותר. אבל דובל'ה מזגזג ומדדה בין הופעה סטנדאפיסטית המאפיינת מופע בידורי, לבין מונולוגים הנושאים מטענים כבדים מילדותו, המופנים לחברו הוותיק, ולעצמו, לסגירת מעגל. אין זו מלאכה קלה: במארג משויף ומושחז הוא מפנה את דבריו סימולטנית לצופים ולחברו העו"ד, כשהדברים שזורים זה בזה, והופכים למקשה אחת. הקהל נחלק למספר קטגוריות:

• אותו פלח שנוטש באמצע ההופעה, "כשחצי תאוותו בידו". קבוצה זו תבעה שעשועים בלבד. וכשאלה נמהלו באותם חלקים ביוגרפיים מעברו של דובל'ה, הם עוזבים את המרתף בכעס ובטרוניה. מכאן, שלא נותרו עד סוף המופע ולא הגיעו לקתרזיס.

• הפלח הנוסף אמנם תמה על "הפלשבקים המעיקים" שמשרבב דובל'ה למופע, ואינם מבינים מה לאלה ולמופע מבדר. הם גם יוצאים במחאה קולנית מדי פעם, ובכל זאת  נשארים. יתכן שהערוב הזה בין היסוד הקומי ליסוד הטראגי מסקרן אותם. יתכן גם שהם שמחים לאיד: זה קרה לו, לא לי... הם ממתינים מתי יחזיר אותם הלהטוטן לשעשוע. קבוצה זו שרדה והגיעה לקו הגמר, לקתרזיס.

• וישנה את "האישה הזעירה", המניקוריסטית שמציגה עצמה גם כמתקשרת עם נשמות. בעבר הייתה שכנתו של דובל'ה, "ועקבה" אחריו מרחוק. היא משמשת בבואה מודרנית של  האוראקל, מדלפי, הכהן הגדול, חוזה העתיד מהדרמה הקלאסית. בגלל נכותה היא מזכירה לי גם את טירסיאס העיוור, החוזה, הרואה את העתיד דרך אותות וסמלים ומשכנע את קראון לחזור בו מגזירתו במחזה "אנטיגונה". כמוהו, המתקשרת המודרנית: נכותה השחיזה את חושיה, והיא רואה מעבר.... היא היחידה החומלת על דובל'ה ולא תרה אחר "דם ושעשועים". היא נותרת  בארשת רצינית ובפנים חתומים לאורך כל המופע. אפילו בדל שחוק לא עולה על שפתיה. אין לדעת מה מתרחש בראשה, או עם איזו נשמה היא מתקשרת, אלמנט נוסף הגורם למתח  ולסקרנות. וגם היא יודעת כמובן מי מהוריו של דובל'ה מת, אך אינה מספרת.

הקורא מתזז בין דובל'ה למספר, בין קטע טראגי לקטע קומי, זה ואחר, בין היושבים בקהל ועוקב אחר תגובותיהם, ומתזז עם דובל'ה על הבמה. ככל שהוא קולט "שעבדו עליו" ושאין זו אלא אחיזת עיניים מתעתעת, הוא מתזז גם במקום מרבצו בעת קריאת הספר, באי נוחות ובמתח הולך וגובר. אם טרם הקריאה, בעקבות הציור שעל כריכת הספר ושמו של הספר (עליו אפרט בסמל השני), חושב הקורא – הו, יופי, סבבה, ספר קליל, קליט, מאלה שאורזים במזוודה לחו"ל, צוחקים ומסתלבטים (הוא מדחיק את הידיעה שסגנון מסוג זה לא מאפיין את הסופר), הרי שככל שעוברים הדפים, מתהפכת בטנו וגוש תעוקתי נתקע לו בבית הבליעה. גם בו, מטפסים הסקרנות והמתח יותר ויותר במין אקסטזה, עד לקתרזיס ולנשימת הרווחה הנפלטת מריאותיו בסוף הספר.

הסמל הפאלי השני הוא צילום הפסל "מוריד בפניך את הכובע" על כריכת הספר, של הפסל רוי ליכטנשטיין. הפסל, רוי ליכטנשטיין, ופסלו העשוי ברונזה, שייכים לאומנות "הפופ-ארט". אומנות מודרנית המשלבת, בין היתר, קומיקס, ופרסומות בצבעוניות מוחצנת. אומנות ויזואלית, שטוחה, פלקטית, דרכה מועבר המסר על קלקולו ושטחיותו  של הדור המודרני, מאז פלשה הטכנולוגיה לחיינו והפכה אותנו לרדודים וריקים מתוכן. הכל מוגש על המסך המרצד, כל מאמץ מוחי, עומק ומחשבה – מיותרים.  מסר זה מתיישב עם הקהל שהגיע למועדון בנתניה. הוא עצל, אינו חפץ לחשוב יותר מידי, להתעמק, להתבונן פנימה. הוא גם אינו מסוגל. הוא דורש את המופע וולגרי, "שו" שייקלט מיד, שיביא אותו לסיפוק, ללא מאמץ מוחי מיותר, "ושלא יטחנו ויחפרו במוחו במיני בולשיט"...

כדי להגן על הציר המרכזי בכתובים אלה, אשוב לאסוציאציה הראשונה שלכדה את עיני, בראותי את הציור על כריכת הספר, טרם ידעתי את שמו של הפסל: ראיתי איבר מין זכרי, ונקבי, באקט החדירה, ואפילו את "הפיצוץ" ברגע האורגזמה. אנא, הביטו שוב באיור הפסל, לפני שהנכם שופטים אותי לחומרה ולועגים. אסוציאציה זו מתאימה לסוג הקהל שהגיע לצפות במופע: הוא חפץ בעינוג שיזרז את ההורמונים המיניים-חייתיים שבו, ותו לא. שוב, קהל המסמל ומייצג השתקפות חלולה ונבובה של דור שהלך לאיבוד, שאיבד אמונה, שתעה בדרך, תאב לסיפוקים מידיים.

והסמל הפאלי השלישי הוא שם הספר, "סוס אחד נכנס לבר". כבר ציינתי לעיל ששם הספר תעתע בי וגרם לי להאמין שתוכנו אכן יהיה מבדר ושונה מספריו האחרים של דוד גרוסמן.  ברור שלא כך הדבר. המוטיבים בספריו, השואה, המוות, הקיום הקוהלתי, כל אלה נמצאים גם בספר זה. אבל תחת מסכה צינית ועוקצנית ובמעטה של הופעה קרקסית. הסוס שנכנס לבר מסמל את "פני הסוס כפני הדור": דור בהמי, גס, שיניו גדולות ונשכניות כדי לבלוע את הזבל שבחיים, בלי לעכל, מכל הבא ליד ובתאווה בולמית. "שתה ואכול והשתגל כי מחר תמות". והסוס הוא זה שמוביל את אדוניו אל עברי פי פחת.

ולבסוף (מתנצלת, אבל איני מתאפקת): איבר מינו של הסוס גדול במיוחד. והגודל בקרב אותו קהל היושב בבר-מועדון, אכן קובע, כך הוא מאמין. ואני שואלת אתכם: האם ראיתם פעם סוס יושב על כיסא בבר, שותה לשכרה ומתרברב על אורך איבר מינו, המוצג לראווה מכל זווית? לא? גם אני לא. אבל אופיו של הספר ושמו, שלחו אותי לשם. מורידה בפניכם, הגברים, את הכובע אם פגעתי. בנשמתכם הזכה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טובה זוהר