אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השיר זה עניין אחר


התמונה של אדלינה קליין
פעם אולי אכתוב על זה / דוד אדלר (שירים), הוצאת אבן-חשן, רעננה – תשע"ז

פעם אולי אכתוב על זה / דוד אדלר (שירים), הוצאת אבן-חשן, רעננה – תשע"ז

מֹד לי במידתי

כבר במשפט הפתיחה לשער הפותח את הספר "ממרחק של געגוע" (ע' 7) כותב המשורר את בקשתו המפורשת: ..." אַל תָּמֹד לִי/אֶת הַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן/כְּמִדַּת כָּל בָּשָׂר//מֹד לִי בְּמִדָּתִי/שֶׁלִּי/שֶׁהִיא/אַחֶרֶת".

בדבריו אלה מנחה המשורר את הקוראים לא להשוות את כתיבתו לכתיבתם של אחרים, גם לא להחליט החלטות חפוזות ונמהרות בטרם יגבשו דעה. כאומר: קודם קרא בנחת לעצמך, ורק אחר-כך תנקוט עמדה כזאת או אחרת על היצירות, על הכותב, ובכלל.

המשפט, בהחלט נכון בעיני. אף אני סבורה שאם אתה ניזון מלכתחילה מדברי אחרים על יוצר ויצירתו של פלוני, הרי שחלה עליך השפעה מסוימת והשלכה (שלילית/חיובית) על החלטה שהנך נוקט בעקבות קריאה מאוחרת שלך על אותו יוצר ויצירתו. הסטראוטיפ שנוצר אצלך, יוצר הסחת דעת מהחלטה שאולי היית מקבל (לולא הושפעת).

בין האופטימי לפסימי  - סטירה מעודנת

לפיכך, נטלתי את ספר השירים לקריאה (מבלי שקראתי עליו דבר וחצי דבר), והתחלתי לעלעל בריכוז מוגבר בשירים, וליהנות  משלל הצבעים והגוונים שהם מכילים. הנה משפט על רעיון מקסים: 'אין אדם שאין לו שעה' (ע' 9). כותרת כזאת בשירה למבוגרים, מזמינה אותך לקרא שיר מלנכולי משהו. ולא כך! כותב המשורר: "כְּבָר בַּבֹּקֶר חַשְׁתִּי שׁוֹפֵעַ כְּמוֹ יָם/כְּאִלּוּ אָכַלְתִּי לִוְיָתָן/...יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה הַיּוֹם/וּלְלֹא מוֹרָא נֶאֱחַזְתִּי בְּקַרְנָיו./כָּתַבְתִּי מַשֶּׁהוּ נִשְׂגָּב/בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם...וְאָז הִגִּיעַ הַלַּיְלָה/הָיִתִי מָה-זֶה עָיֵף וְהָלַכְתִּי לִישֹׁן".

נדיר למצוא בשירה המודרנית תיאור 'בוקר' של שביעות רצון. בעיקרון, 'ההשכמה' - מתחילה בעייפות מנטלית. 'שעות הצהרים' -הופכות לחסרת תכלית. 'והלילה' – משרה פחדים וזורה אימה.

והנה קם משורר ואומר אחרת. 'הבוקר' - רענן ומלא אנרגיות חיוביות. 'הצהרים' - הביאו לו השראה לכתיבה. 'והלילה' – גרם לעייפות בריאה ומיטיבה וכך הלך לישון. הנה לך משורר שיש לו סדר יום שפוי, ולא מניפולטיבי!

שיר אופטימי אחר מוקדש 'למשוררת היגון' (ע' 74): ..."הִתְבּוֹנְנִי בַּצִּפּוֹר – הִיא מְאֻשֶּׁרֶת לִרְאוֹת/אֵיךְ הָעֵץ נֶהֱנֶה מִטִּלְטוּלוֹ בָּרוּחַ./גַּם הַבְּאֵר יוֹדַעַת כִּי הַחֹרֶף יָבוֹא./גַּם אַתְּ/יְכוֹלָה".

אך למרות 'האופטימיות' שמצאתי בשירתו של דוד אדלר, נמצא לא אחת גם נקודות 'פסימיות' הדומות במהותן 'לשירה סטירית'. נתחיל עם השיר 'המח והלב' (ע' 78): "לֹֹא תָּמִיד יָבוֹאוּ שִׁירַי מִמַּעֲמַקִּים/יֵשׁ וְיָבוֹאוּ מֵהָרֹאשׁ בַּמְּרוֹמִים//הַמֹּחַ וְהַלֵּב/מַעְלָה, מַטָּה/כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת/שְׁנַיִם שֶׁהוֹלְכִים בַּדְּרָכִים/וְלֹֹא נוֹעֲדוּ/כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים".

ביצירה הבאה, 'דבר אינו נראה כפי שהוא' (ע' 33), נמצא משפטים המובאים כעובדות נטו. אך מטרתן אינו לסתום את הגולל בפני תקווה או צמיחה עתידית. כל מה שניתן וצריך לעשות, זה לנער את הקיים ולהתחיל להפריח את השממה. הנה השיר: "דָּבָר לֹֹא נִרְאֶה כְּפִי שֶׁהוּא. הַנּוֹף נִרְאֶה מִבַּעַד/לַסּוֹרְגִים. מִי אוֹמֵר מַה שֶׁהוּא/חוֹשֵׁב. הַכּוֹתָרוֹת עֲרוּכוֹת. הַחַיִּים רַק נִרְאִים/חַיִּים. לֹֹא נוֹתְנִים לַנֶּפֶשׁ לִגְבֹּהַּ. אוֹמְרִים לָהּ מָחָר/הוּא יוֹם חָדָשׁ. הַתִּקְווֹת זָזוֹת. הַחַיִּים כְּמוֹ גַּלִּים./עוֹמְדִים". ואין ב'אמת' שבשיר זה, כדי לסתור את 'האמת' שמצאנו בשיר הקודם.

הזווית הסטירית בכתיבתו של אדלר מנפה את המלל המיותר, מדגישה את עיקרי הדברים בהברקות חדשניות ובכך מטה את תוכנן אל הבלתי צפוי ומוסיפה נדבך חשוב לשירה המודרנית. והרי היצירה בה בחרתי להדגים דברי  - 'כשתבואו לירושלים' (ע' 94):  "כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם/הָבִיאוּ הַרְבֵּה חוֹל לְכַסּוֹת/אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁצּוֹמַחַת/מִכָּל סֶלַע מְחֹרָץ/אוֹ בָּקוּעַ/מִכָּל אֶבֶן מְנֻקֶּדֶת בְּחֲזָזִיּוֹת וְטַחַב.//כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם/אַל תָּבִיאוּ  סְפָרִים/ אַל תָּבִיאוּ דְּגָלִים/הָבִיאוּ גַּלִּים שׁוֹבָבִים/

הָבִיאוּ יָם/כְּמוֹ שֶׁטֶּדִי קוֹלֶק הִבְטִיחַ/פַּעַם".

הערכת מצב בין פיזי למנטלי

דוד אדלר מיטיב בכתיבתו הנקייה לתאר את המבוגר והנער, מחוברים יחדיו -  האחד מחובר 'לגוף'  (אשר כפוף לכללים). והשני מחובר 'לנפש' (חפשיה כציפור דרור). כך או כך, החיבור ביניהם נגיש למציאות ושומר על האיזון המיטבי. ראו את תחילת השיר - 'אצטרובלי הברוש' (ע' 11): "גַּם עַכְשָׁו/מִקֵּץ שִׁשָּׁה עָשׂוֹרִים/אֲנִי תּוֹלֵשׁ בְּדַרְכִּי אֶת אִצְטְרֻבְּלֵי הַבְּרוֹשׁ/מְלוֹא חוֹפְנַיִּם/מִסְתַּכֵּן בְּהֶרֶס שְׁמִי הַטּוֹב בִּמְחִי/זְרִיקָתָם עַל כָּל עַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל שֶׁבָּרְחוֹב//הִנֵּה דָּבָר לֹֹא הִשְׁתַּנָּה/אוֹתוֹ הָאֹשֶׁר לְשֵׁמַע הַנְּקִישָׁה/וְאִם אַחְטִיא - אוֹתָהּ הָאַכְזָבָה/ הִנֵּה אֲנִי אוֹתוֹ הַיֶּלֶד".

האם 'האדם' אכן משתנה פיזית ומנטלית, בהתאם לצמיחתו והתבגרותו? זאת שאלת השאלות שהמשורר תוהה עליה שוב ושוב. ואולם מעדותו האישית, ניתן להבין שגם באם 'פיזית' חלים שינויים כאלה ואחרים, אין הדבר משפיע עליו כהוא זה מבחינה 'מנטלית'. שכן, אישיותו ומחשבותיו נותרות כשהיו. הנה קטעים מהשיר - 'שיר אמיתי' (ע' 27): "הָיִיתִי פַּעַם יֶלֶד עִם תַּלְתַּלִים זְהֻבִּים/....אַחַר כָּךְ גָּדַלְתִּי וְצָמַחְתִּי וְכָהָה שְׂעָרִי/....כְּשֶׁיָּדַעְתִּי לְהַבְדִּיל בֵּין טוֹב לְרַע שָׂמוּ בָּארֶט עַל רָאשִׁי/....וְאָז גָּבַהְתִּי עַד שֶׁשּׁוּלֵי מִכְנָסַי רָחֲקוּ וְהָלְכוּ מִקְּצוֹת נְעָלַי/....אַחַר כָּךְ קוֹמָתִי הִתְיַצְּבָה וְלֹא הָיְתָה עוֹד כִּפָּה עַל רָאשִׁי/....אַחַר כָּךְ הָיִיתִי אַבָּא וְסַבָּא/....עַתָּה כְּשֶׁאֲנִי מִתְכַּרְבֵל בִּשְׂמִיכָה עִם עַצְמִי/....אֲנִי מַצְהִיר בַּזֹּאת שֶׁמְּאוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה אֶצְלִי".

דור שני לשואה

כבן דור שני לשואה, המשורר ספג את טראומת המלחמות וחי אותם ביומיום. ראו את השיר - 'לידתי בישרה' (ע' 23): "לֵדָתִי בִּשְּׂרָה אֶת קֵץ הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה. וּכְאִילּוּ לֹא חָסַר אָבִי מַכְאוֹבִים מִשָּׁם, בָּאָה הַמִּלְחָמָה הַמְּקוֹמִית. עָטוּף אוּלַי בִּשְׂמִיכָה, הֻבְהַלְתִּי לְמִקְלָט אֶחָד עָמֹק מְעֻפָּשׁ, מְשֻׁפָּע, וְאָבִי בְּמַדִּים מֵבִיא שַׂק תּוּתִים אוֹ דֻּבְדְּבָנִים לְדִירַת קְרוֹבִים".

לא בקלות ניתן לחיות לצד המלחמות האין סופיות ולהסתגל כל פעם מחדש לחיים נורמטיביים וסדירים. הטראומה באה והולכת עמך לכל מקום בלא שתבקש. התנאי הוא לדעת לחיות עמו בשלום.

ניתן להרגיש בשורותיו את החלום מתפוגג כאשר המציאות טופחת על פניו שוב ושוב 'בצוקות העיתים'. אך מכורח הנסיבות, הוא למד להפנים עלבונות פנימיות וחיצוניות כאחד והינו מחוסן בעמידתו בפני כל פגע. ראו פסוק מהשיר - 'פרענק' (ע' 21): ..."עַד הַיּוֹם אֲנִי מַקְפִּיד לְהִשְׁתַּזֵּף בַּקַּיִץ וּבַחֹרֶף/(אֲנִי זְרוּעַ פִּיגְמֶנְטִים – מוֹצָאִי הַקָּדוּם מִפָּלֵסְטִין)/כְּדֵי שֶׁיִטְעוּ לַחֲשֹׁב, אֲפִלּוּ עִטַּרְתִּי צַוָּארִי בְּכָּפִיָּה/הָעִקָּר שֶׁלֹּא אֶהְיֶה "סַבּוֹן" אוֹ "לֶבֶּנִיָּה"....אַךְ אֶת הַיְּלָדִים אִי אֶפְשָׁר לְהַטְעוֹת/הֵם יוֹדְעִים הֵיטֵב הֵיכָן בְּדִיּוּק לְהַכּוֹת/וּמִי שֶׁקָּרָא לִי דָּוִד הִיטְלֶר, יִהְיֶה אַחַר כָּךְ מִמַּנְהִיגֵי הַמַּהְפֵּכָה./אֵיכָה כְּיֶלֶד קָטֹן הֵבַנְתִּי שֶׁאֶת זֶה אֶסְפֹּג לְבַד/

וְלֹֹא אֲסַפֵּר לְאַבָּא שֶׁהוֹצִיא בְּזַעַם מֵאַלְבּוֹמִי אֶת בּוּלֵי גֶּרְמַנְיָה?".

אמונה ואמון

אינדיקציה נוספת 'לנפש השסועה' נמצא בשיר 'ראיתי רכבת נוסעת' (ע' 24): "רָאִיתִי רַכֶּבֶת נוֹסַעַת שֶׁאִבְּדָה אֶת בְּלָמֶיהָ/רַכֶּבֶת שׁוֹעֶטֶת לַמַּעֲצוֹר הָאַחֲרוֹן/שֶׁבָּנוּ הַטּוּרְקִים בִּקְצֶה הַמְּסִלָּה/שֶׁאֵין אַחֲרָיו אֶלָּא גֶּדֶר אֲבָנִים וְסוֹרֵג/וְגִבְעָה מְסֻלַּעַת מִמּוּלוֹ/וְגֵיא בֵֶּן הִנּוֹם מִימִינוֹ/וּשְׂדֵה קוֹצִים מִשְּׂמֹאלוֹ/....כְּשֶׁהִגַּעְתִּי מַמָּשׁ קָרוֹב לַגָּדֵר וְלַמַּעֲצוֹר הַנּוֹרָא/פִּתְאוֹם נִזְכַּרְתִּי שֶׁרַכָּבוֹת כְּלָל לֹֹא נוֹסְעוֹת בְּשַׁבָּת/וְהִמְשַׁכְתִּי אֶת דַּרְכִּי עִם אָבִי, יָדִי בְּיָדוֹ, בְּבִטְחָה". לא תמיד תופסים איזון ושלוה, למרות שישנה אמירה שהזמן משכיח ומרפא. נראה שהחזקת יד ילד, בידי אביו, משמעותה כפולה ומכופלת ויש בה כדי לחזק ולהעלות את המורל ואת הביטחון הנפשי שנסדק. בנוסף האמון נוטה אל האמונה והאמונה אכן מנצחת בסופו של יום.

להלן שיר קטן יפיפה שאינו דורש פרשנויות - 'את אשה של יום"

(ע' 63): "אַת אִשָּׁה שֶׁל יוֹם/אֲנִי אִישׁ שֶׁל לַיְלָה/אֶעֱשֶׂה לַיְלָה לְיוֹם וְאַתְּ/יוֹם לְלַיְלָה/כָּל אֶחָד יִקַּח אֶת עַצְמוֹ וְיָבִיא/נִפָּגֵשׁ בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם/

וְהָאוֹר יִפֹּל עָלֵינוּ מִלְמַעְלָה".

חרטה הסבר ומחילה

ביצירות הבאות, נלמד על הפשרה שמצא המשורר לסוגית 'הנפש' מול סוגית 'המצפון'. למשל בשיר - 'אבי, בשירי אתה איתי יותר'

(ע' 13): "אָבִי בְּשִׁירַי אַתָּה אִתִּי יוֹתֵר/מִשֶּׁהָיִיתָ בְּחַיַּי./אִם הָיִיתִי אִתְּךָ יוֹתֵר בְּחַיַּי/הָיִיתִי פָּחוֹת אִתְּךָ/בְּשִׁירַי". והשאלה הנשאלת כאן, האם רגשות הזיכרון והגעגוע הרוחני חזקים יותר בעת 'חסרונו', מאשר בעת 'היותו'?!

בשיר - 'אני מתנצל אבי' (ע' 14-15) המשורר אומר: ..."אֲנִי מִתְנַצֵּל אָבִי/בְּעֲלֹותִי לְקִבְרְךָ/לֹא תָּמִיד אֲנִי אִתְּךָ.//.....בַּחֹרֶף הַקָּשֶׁה אֲנִי נוֹתֵן גַּבִּי לָרוּחוֹת/מְבַקֵּשׁ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, לָמָּה לֹא תָּבוֹא/בְּיָּמִים יָפִים יוֹתֵר/....".

המשמעויות הנובעות מתוכן השורות האלו כה כנות וכה אנושיות, שהמכיר בהן יודע אל נכון עד לאיזו רמת דיוק מגיע המשורר בבקשו את 'המחילה הנשגבה' מאביו.

ציפיות ושינויים מהירים

התיאורים המרגשים עליהם מצביע המשורר ביצירותיו מעוררים הדי הסכמה. כי הפרטים מבהירים עד מאוד את הרגשות (המשתנים ללא הרף) כמו הלחימות הזעירות המתחוללות בהגיגים ובחלומות, או כמו לדעת לשרוד בין מציאות אחת, למציאות אחרת. ניתן להדגים זאת בשורות הבאות מהשיר – 'פתאום היה טוב כזה' (42-43): "פִּתְאֹם הָיָה טוֹב כָּזֶה/וְעַנְנֵי כִּבְשָׂה מִלְּאוּ אֶת הַשָּׁמַיִם/שֶׁהָיוּ לְפֶתַע רְחָבִים כָּאֵלֶּה וּגְבוֹהִים/וְאוֹר רַךְ חָדַר דַּרְכָּם/בְּמִנּוּן/שֶׁאֵין מְדֻיָּק מִמֶּנּוּ/עֲבוֹדַה מוֹפְתִית שֶׁל תֵּאוּרָן וְתַפְאוּרָן/בַּדֶּרֶךְ הַיּוֹרֶדֶת לְאַט/מִקִּרְיַת מֹשֶׁה דָּרוֹמָה/אֶל כְּבִישׁ בֶּגִין.//פִּתְאוֹם הָיָה נָעִים כָּזֶה//וְהַפְּקָק הָיָה מְבֹרָךְ כָּזֶה/כִּי הַשָּׁמַיִם הָיוּ בְּכַף יָדְךָ מַמָּשׁ/וְהָרַדְיוֹ הִשְׁמִיעַ  נְעִימָה כָּזוֹ//....

הַבִּיטִי בַּשָּׂמִים, הַאֲזִינִי לַמַּנְגִּינָה//אַךְ הִיא אָמְרָה וְאָמְרָה עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לַדֶּרֶךְ הָרָאשִׁית/וְהַמְּכוֹנִיּוֹת שָׁעֲטוּ כְּאִלּוּ בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ מְחַכָּה יְשׁוּעָה/

צְמִיגְיהֵן מְלַחֲכִים בְּחָפְזָה אֶת הָאַסְפַלְט הַסַּבְלָן/ וְהַשָּׁמַיִם לֹא נִרְאוּ עוֹד וְהַשִּׁיר הִתְחַלֵּף לוֹ בְּשִׁיר אַחֵר".

'הסיפוק' ו'אי הסיפוק', מבטאים את הלכי הנפש הלא צפויים שלנו

הנשקפים לעיתים על פנינו. והמביט בנו, לא תמיד מבין על-פי מסכת 'ההבעות', את המימיקה הנכונה שברצוננו לשקף. התיאור הפרוזאי הזה, בא לביטוי בשיר קצרצר ומסכם - 'גבעות ועמקים' (ע' 48):

" לֹא רַק הַנָּשִׁים/ גַּם הַמִּלִּים/גְּבָעוֹת וַעֲמָקִים/גַּם אַתָּה גְּבָעוֹת/גַּם אַתָּה עֲמָקִים//וְכָךְ הַכֹּל מִסָּבִיב/גְּבָעוֹת וַעֲמָקִים//עַד הַיָּם//וְגַם שָׁם".

ראשית האדם והקידמה

האדם נולד סקרן ושאפתן מטבע בריאתו. בשל סקרנותו ושאפתנותו לחולל שינויים הוא היה לממציא. אך היות והשינויים לא חלים באופן מידי, נדרש האדם – לכישרון, לידע ודעת. וכמובן להרבה אורך רוח, על-מנת ולהביא את רעיונותיו והמצאותיו ליישום ולביצוע. כך נולדה המטאפורה לשיר הבא. 'סדר העבודה' (ע' 56): "וַתָּבוֹא הַלָּבָה,/

וְאַחֲרֶיהָ הַחֲזָזִיּוֹת/וְאֶת הַחֲזָזִיּוֹת יְכַסֶּה הַטַּחַב./מַצָּע לִפְרָחִים, לְעֵצִים רַעֲנָנִּים/ וְאָז בָּאנוּ אָנוּ/עִם הַמַּצְלֵמוֹת".

ויש כמובן המשך למטאפורה הזאת בשיר הבא. 'בגלל האנשים'

(ע' 58) "אוֹמֵר הָאִיסְלַנְדִי:/ אִם יָכֹל הַטַּחַב לִצְמֹחַ/בָּאֵפֶר הַוּוּלְקָנִי הֶחָרֵב/בְּסֶלַע הַבַּזֶּלֶת הַמַּתַּכְתִּי/אֵיךְ לֹּא אוּכַל/גַּם אֲנִי.//שָׁם זוֹ אֶרֶץ אַחֶרֶת/לֹא רַק בְּשֶׁל אַדְמָתָהּ הַפְּצוּעָה/גַּם הַדֶּשֶׁא שָׁם יָרֹק יוֹתֵר/

הַשֵּׁרוּתִים נְקִיִּים יוֹתֵר/וְלֹֹא בִּגְלַל שִׁפְעַת הַמַּיִם//בִּגְלַל הָאֲנָשִׁים".

ארספואטיקה – על המשורר ועל השיר

ואולם אי אפשר לעבור 'לסדר היום' בלא להזכיר שירה ארספואטית

של המשורר דוד אדלר. הבה נתרכז בשאלה - 'מי הוא בעצם משורר' (ע' 71) וכך נכתב: "מִי הוּא בְּעֶצֶם מְשׁוֹרֵר/שָׁאֲלָה אִשָּׁה אַחַת/דַּוְקָא מְאֹד הֶגְיוֹנִית//אִם תִּרְאִי מִי שֶׁבְּרָגִיל/מְאֹד עָסוּק וּמְמַהֵר. לְפֶתַע נֶעֱצָר/עַל עָֹמְדוֹ וְאֵינוֹ חָדֵל/לְהַבִּיט עַל אוֹתוֹ אוֹר, אֲפִלּוּ לֹא שְׁקִיעָה/סְתָם אוֹר הַמַּאְדִּיר אֶת מִתְאָר הַבְּרוֹשִׁים/ הָאֳרָנִים, וַאֲפִלּוּ הָאַנְטֶנוֹת//וְהַשִּׁיר? שָׁאֲלָה אוֹתָהּ אִשָּׁה/הַשִּׁיר זֶה עִנְיֵן אַחֵר/הוּא יִהְיֶה טוֹב, הוּא יִהְיֶה רַע/הוּא לֹא תָּלוּי בְּטִיב הַשְּׁקִיעָה". מסתבר כי 'המשורר' תלוי 'במטאפורה'. אך 'השיר' (שנכתב בזכות המטאפורה), אינה תלויה בדבר.

מהגרסה הנ"ל, ניתן להסיק מספר מסקנות שונות. בשירו - 'המרחק הנכון' (ע' 72) נראה שהוא מציין את בחירתו: "כָּךְ אֲנִי מֵבִין./הַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן בֵּינִי וּבֵין שִׁירָתִי/צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִזֶּה/שֶׁבֵּינִי לְבֵין עַצְמִי". להבנתו, על המשורר להיות מרוחק ככל האפשר משירתו, כדי שהשיר יוכל לפלס את דרכו העצמאית ולעלות אל דרך המלך. וככל שהנתק יהיה מהיר יותר, כך הקשר הסנטימנטלי של השיר עם מחברו ייחלש, ויאפשר קליטתו והתערותו בעולם הממשי. וכי יש הורה לילד שאינו שמח בהצלחת דרכו של הבן?!

זרימתם הטבעית של התרחישים בספר היוו מוקד נסתר לעליה לרגל ודרשו תשומת לב להנצחתן. המרקמים העדינים שהתהוו והתאחדו לגוף אחד, שוזרו בשימת לב מרובה והוסיפו הילה וייחודיות לשלמות 'החומר והרוח' והחיו ברעננות מפכה את סיבת 'היות האדם'.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין