אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרשה נא לי לחלוק עליך...


אהרון ברק, יושב משמאל, בעת שיחות השלום

אהרון ברק, יושב משמאל, בעת שיחות השלום

תשובה למאמרו של פרופ' אהרון ברק "חירותו של האדם במדינה יהודית דמוקרטית", הארץ מיום 16.2.18

אהרון ברק, מי שהיה נשיא בית המשפט העליון המשמש כיום כמרצה למשפטים, הינו דמות בולטת במעמדה הסגולי ודווקא משום כך חשוב להתמודד עם טענות מאמרו המבוסס על הרצאתו. לצורך הבהירות הערותיי תהינה כרונולוגיות לפי סדר הופעת הטיעונים במאמרו הארוך והמנומק המשקף במידה רבה את הפנים היפות שרוצה הממסד והקונצנזוס הציוני להציג לעצמו ולעולם, בניגוד למציאות הפוליטית, הזהות הלאומית, והזכויות הפוליטיות למעשה.

המאמר נפתח בעמידה על חשיבותם של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, ולמרות שחוקים אלו לא ביטלו חקקיה קודמת (למשל הכפפת הנישואין לכוהני הדת) קשה להתפעל במיוחד מהטענה שחוקים אלו "קובעים את אמת מידה חוקתית להגבלה על חוקים הפוגעים בזכויות חוקתיות".

בפעם הראשונה נכנסו לחוקים אלו המושגים "מדינה יהודית ודמוקרטית" כשדובר על "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". זהו צמד מילים בעייתי ביותר, וגם ברק למרות הלוליינות הניסוחית, אינו מצליח ליצור סינתזה בין שני המושגים, כפי שאסביר בפירוט בהמשך.

ברק ממהר להצמיד לשני חוקי היסוד הללו את חזון האני מאמין של מדינת ישראל כפי שהוא מעוגן בהכרזת העצמאות, שבחלק האופרטיבי שלה היא מתגלה כמדינה דמוקרטית ואפילו רפובליקאית מעצם הקריאה לערבים להיות שותפים במעשה הבנייה שלה.

בטרם אתייחס למהות המדינה היהודית אליבא ברק, יש לזכור שהתנועה הציונית הייתה תנועת מיעוט בקרב היהודים. חלקם ראו עצמם בני המולדת הצרפתית, הגרמנית, או הבריטית. אדווין מונטגיו למשל ראה את עצמו כבריטי ולא כמי שצריך להקים את ביתו הלאומי בפלסטינה, מה שמסביר את הפסקה בהצהרת בלפור המוציאה מכלל הבית הלאומי את אותם יהודים המרוצים ממעמדם הפוליטי במקום מושבם. רבים אחרים היו קומוניסטים, שלא לדבר על ההמונים החרדים או הדתיים, ששללו את עצם היומרה הציונית.

הציונות הייתה מהפכה בתודעה אבל בסופו של דבר גם כיום מחצית היהודים אינם חיים בה, ואין מי שמונע מהם להגיע הנה. מצד שני, מי שחי כאן פיתח תרבות עברית, שאינה דומה לתרבויות היהודיות השונות ברחבי העולם, גם אם יש בניהן זיקות.

טענה ראשונה בנושא המדינה היהודית ש"מדינתו של העם היהודי, היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים, היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה  ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי...היא מדינה שההתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה  היא בראש דאגותיה.."

ראשית, אם רק חלק קטן מהיהודים באמת מתעניין ומעורב במה שקורה בישראל - אז במה היא מדינה יהודית? מעבר לכך, האם באמת קיים עם יהודי? מה מאפיין אותו חוץ מדתו שאינה משותפת לחילונים? מה מאפיין אותו מבחינה פוליטית זהותית?

בישראל, לא רק שכל יהודי זכאי לעלות אליה אלא שהזכות לקבוע אם הוא יכול לעלות או לא תלויה אך בו. מחוק השבות ניתן להבין  שהמדינה למעשה ויתרה על הריבונות ומסרה אותה לכלל היהודים באשר הם. אין דבר כזה בשום מדינה וגם לא במדינות שיש להן "תפוצה לאומית". בנוסף לכך, מדוע כל יהודי כשמגיע לארץ אוטומטית הופך לאזרח לעומת מי שאינו יהודי, שאם הוא יכול להתאזרח, מדובר בתהליך של מספר שנים הדורש נאמנות ! זוהי פריביליגיה ליהודים שאינה מובנת ממבט המדינה, כלל ועיקר.

זאת ועוד, מה פירוש "קיבוץ גלויות" ? בהנחה שהסתימה מלחמת העולם השנייה ויהודים יכולים לחיות היכן שהם רוצים, מדוע צריכה להיות המדינה מחויבת ליהודים באשר הם? הרי יש גם ארגונים העוסקים ביהודים כמו הג'יונט. מדוע זה מובן מאליו, שדווקא שמדינת ישראל תעסוק בהם? ויתרה מכך, אם מקובלת התפיסה הדמוקרטית הרי יש צורך בשותפות כלל אזרחית, אבל אם היהודים עסוקים ביהודים שבתפוצות, מדוע מי שאינם יהודים בארץ יוכלו לראות עצמם כחלק מהסיפור של הדמוקרטיה היהודית "שחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה"?! ואיך השותפות עולה בקנה אחד עם "ההתיישבות היהודית בשדותיה בעריה ובמושבותיה, היא עיקר דאגתה"?!

ברק כותב באותה נשמה על ישראל "המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי", מה שמחייב לשאול לאן נעלמה העבריות? הרי בארץ היה קיים "הישוב העברי", ובמלחמת העולם הראשונה השתפותו "הגדודים העבריים", ומאז הקמת המדינה נכתב רבות על התרבות העברית. דומה שברק מסתיר בכתיבתו את המהפך התודעתי של שינוי התודעה העברית (שנסבה על ההבדל בין הישוב בארץ לבין היהודים הגלותיים) לתודעה יהודית, הודות לחינוך היהודי שהתקיים לא רק בתקופת זלמן ארן. כך הפכה העבריות מפרויקט ציוני מהפכני לראקציה יהודית.

הציונות שאפה להקמת מדינה ומאז שזו קמה יש כמובן לשאול: מהו תפקיד הציונות מאז הקמת המדינה? כלום לא הפכה הציונות לתודעה ולארגון אנכרוניסטי מעצם הקמת המדינה? לדעת ברק התשובה היא שלילית.

בדיונו בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא מסביר שיש שני היבטים עיקריים "היבט ציוני והיבט הלכתי או מורשתי. הציונות מזה וההלכה היהודית מזה הטביעו את חותמן על אופייה היהודי של מדינת ישראל".

אולם ההלכה היהודית חסרה כלים פוליטיים להקמת מדינה מודרנית ועל כך למשל הצביע מפורשות ספרו של גרשון ויילר תאוקרטיה יהודית.

ברק מוצא ביהדות לצד ערכים יהודים פרטיקולאריים ערכים אוניוורסליים, אבל ספק אם ערכים אלו מעבר למשמעותם המוסרית יש בהם משום בסיס למדינה דמוקרטית מודרנית.

דיונו של ברק בערכיה של ישראל כמדינה דמוקרטית מביא לסתירה עם מסקנותיו לגבי היותה מדינה יהודית כבר בקביעותיו הראשונות ש"דמוקרטיה מבוססת על שני אדנים: האחד, ריבונות העם. ריבונות זו מוצאת מהכוח אל הפועל בבחירות חופשיות ושוות הנערכות לעיתים קצובות ובהם העם בוחר את נציגיו אשר יוציאו לפועל את השקפותיו... האדן השני משקף את שליטתם של ערכים מרכזיים המאפינים את הדמוקרטיה, כגון הפרדת רשויות, שלטון החוק ועצמאות הרשות השופטת. היבט מרכזי בהקשר זה, שמירה על זכויות האדם- זכותו של ה" אני", היחיד", האדם באשר הוא אדם".

כשברק כותב על "ריבונות העם", לאיזה עם הוא מתכוון?! מכתיבתו ברור שמדובר באזרחי ישראל כשכידוע 20% מהם אינם יהודים. אם אזרחי הארץ אינם שייכים  אותו עם יהודי שברק כתב עליו, שישראל היא מדינת העם היהודי. יש פה סתירה בלתי נמנעת משום שעצם קיום המדינה יוצר מקור  לריבונות שאינו יכול להיות העם היהודי.

אם ישראל מדינה רגילה, הריבונות האמורה להיות של מדינה אזרחים טריטוריאלית אך זו מתרוקנת מתוכנה הנורמטיבי מעצם מתן הסמכות להחלטת הפרט היהודי להחליט שהוא יכול להיות הריבון לפי שיקול דעתו וללא כל תלות ביחס המדינה לכך.

כשברק כותב על זכויות האדם, חשוב לזכור, שלמרות שהחלטת האו"ם משנת 1947 דיברה על הקמת שתי מדינות דמוקרטיות בעלות חוקות, עדין  אין לישראל עד היום חוקה, ולא רק זאת אלא שהאסיפה המכוננת הפכה עצמה בניגוד למנדט שקיבלה, לכנסת הראשונה.

אזרחי ישראל הערבים שכבר הצביעו לאסיפה המכוננת, חיו תחת ממשל צבאי מחמיר עד לשנת 1966, כשבמספר ממדים ממשיך עדין להתקיים, מה שמפריך את היות ישראל מדינה דמוקרטית ליברלית, וזאת לצד אי ההפרדה בין מוסדות הדת למדינה וכפיית נישואין הלכתיים, אבל אין זה מטריד את הדמוקרטיות שמייחס ברק למדינה.

הוא אף מסביר ש"אין אנו מדינה יהודית שערכיה דמוקרטיים, אין אנו מדינה דמוקרטית שערכיה יהודיים, אנו מדינה שערכיה הם יהודיים ודמוקרטיים כאחד". להטוט לשוני זה ביחס למציאות הפוליטית משקף במידה רבה את ההתחכמות הקונצנזוס הציוני ביחס למדינה, מה שמכנה יוסף אגסי "המיתוס הציוני החדש".

אוחזי המיתוס מאחדים בדמיונם הפורה את הסתירה האימננטיות בין מה שנובע מהיות ישראל מדינה דמוקרטית (וליברלית) עם מה שנובע עם היותה מדינת העם או הלאום היהודי. במיוחד מצטיין בכך, חוקר מדע המדינה שלמה אבינרי, כמו גם המשפטן אמנון רובינשטיין, שיחד עם ההיסטוריון אלכס יעקובסון, כתב את הפיקציה הפוליטית המנרמלת ישראל ומשפחת העם, מדינת לאום יהודית וזכויות האדם.

בהתייחסו למתח שבין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי מסביר ברק "אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית הקרוי מדינת ישראל ניתן לבני העם היהודי, זהו טעמה של הציונות, וזהו טעמה של המורשת היהודית שלנו. אך אין בכך כדי להפלות את מי שאינם יהודים. משמצוי האדם בתוך הבית הלאומי שלנו, הוא זכאי לשוויון, תהא דתו ותהא לאומיותו אשר תהא".

בנוסף לבעייתיות המפתח, יש לתת הדעת למהות הבית הלאומי "שלנו". מדוע לא יהיה הבית הלאומי  של "כולנו"? הרי לגישת ברק ,שלמרבה הצער היא קונצנזסואלית, המדינה היא של העם היהודי והערבים הם מיעוט לאומי, הזכאי לשוויון זכויות (הגם שאינו מקבל את מלוא הזכויות). בכל מקרה אין המדינה מדינה שלו, אלא רק אם הייתה מדינת כלל אזרחיה הישראלים, כפי ששאפו שתהיה עותרים שדרשו הכרה בלאומם הישראלי, אחת דתם או מוצאם האתני.

לו הייתה ישראל מדינת לאום אזרחי ישראלי, היא הייתה יכולה להיות דמוקרטיה ליברלית. בלתי אפשרי שתהיה דמוקרטיה ליברלית כטענת ברק כמדינה ש"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית צריכים לשמש בסיס לאזרחותם המלאה, ולשוויונם של האזרחים הערבים החיים עמנו".

גם בהקשר הדתי חילוני חורג ברק מהתפיסה המערבית המקובלת ליחסי דת ומדינה. הוא מצדד        ב"הסדרים פרגמטיים מידתיים שישקפו את המאחד והמשותף לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" וטוען בבעייתית ש"פתרונות אלה לא צריכים להתבסס על הפרדה מלאה בין דת למדינה. הפרה כזאת אינה מקובלת על פי ערכיה של ישראל כמדינה יהודית, והיא שנויה במחלוקת במדינות דמוקרטיות שונות. הפתרונות יתבססו על חופש הדת ועל חופש מדת, ועל הכרה בהגבלות מידתיות על חופשים אלה".

כיצד ניתן לקיים חופש מדת, כשאין הפרדה בין דת ומדינה? האם במדינה כזו יתכנו נישואין אזרחיים? מעבר למה שאמור להתקיים בישראל, יש לציין שבמדינות הדמוקרטיות המערביות קיימת  הפרדה מעשית בין המדינה לבין הדת. בכולן מתקיימים נישואין אזרחיים והפרהסיה היא ניטרלית חילונית, כולל תחבורה ציבורית  בימי שבתון.

אם לא מקבלים את מודל ההפרדה הצרפתי או זה האמריקאי, ניתן לקבל את המודל הגרמני בו האזרח קובע איזו קהילה דתית תקבל את כספו. ספק גם אם מודל זה מקובל על ברק.

לסיום, תפיסת הסינתזה אותה מנסח ברק מבוססת על חומרי גלם תודעתיים שאינם נורמטיביים. אין ישראל בגדר מדינה דמוקרטית ליברלית כמקובל במערב, אין היא מדינת לאום של לאום אינקלוסיבי היכול לחפון בתוכו אזרחים בעלי מוצא או דת שונים.

כאתנוקרטיה וללא הפרדת הדת ממנה מחד גיסא וכמדינת עם עולם יהודי מאידך גיסא, אין היא יכולה אלא להתיימר להתעצב לאור חזונו של ברק. למרבה הצער חזון זה בגדר מסך הטעיה של הקונצנזוס הציוני המטעטע את דרכה לנורמליות.

תגיות: 

תגובות

כבר בפתיחת אמרו מכין אותנו

כבר בפתיחת אמרו מכין אותנו ברק לשעטנז הלולייני שהוא הולך לנסח, כאשר הוא מודה בפירוש: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית".
קודם כל יש להעריך את ההצהרה הזאת, כי בדרך כלל הציונים מתייחסים למדינת ישראל כ"עוד מדינה דמוקרטית". כאילו צרפת היא מדינה "צרפתית ודמוקרטית" וגרמניה היא מדינה "גרמנית ודמוקרטית". ברק לא מטאטא את זה לגמרי מתחת לשטיח כפי שנהוג לעשות. מחד זה ראוי להערכה, מאידך זה עוד יותר מבליט את השעטנז. ברק בעצם אומר כאן - אני מכיר בכך שישראל היא אינה עוד דמוקרטיה רגיל, ואני הולך להראות לכם הכיצד אין זה מתנגש עם יסודות הדמוקרטיה. וזה כבר מכין לכל הבלבולים וה"לוליינות הניסוחית", כפי שכתבת.

אעיר שנושא אחד שהעלת אני מוצא לא רלוונטי- זהות יהודית וזהות עברית. אין קשר בין השאיפה למדינת לאום נורמלית לשאלה האם קיים עם יהודי. בעיית הזהות היהודית תישארנה בכל מצב עניינים, בין אם ב"מדינה יהודית ודמוקרטית", בין אם במדינת לאום נורמלית, ובין אם מדינת ישראל תיעלם כליל. כפי שאמר ליבוביץ', המשבר של הזהות היהודית חל הרבה לפני תקומתה של מדינת ישראל וללא קשר אליה. גם אחרי שקמה אמר, "בעיותיה הפוליטיות של מדינת ישראל הן אינן זהות עם בעיותיו של העם היהודי ושל היהדות".

הפרדוקסליות שעוברת כחוט השני במאמרו של ברק וגם בהשקפה השמאל-ציונית בכלל, היא הניתוק בין הריבונות לבין האזרחות. הדעה שבמדינה דמוקרטית זה תקין שיהיה אזרח שהוא "מקבל את כל הזכויות", אבל הוא לא ריבון. זה בעצם הפרדוקס שפירטת כאן היטב, וזה למה ברק לא מצליח ליישב את הדברים, כי הפרדוקס מדבר בעד עצמו ושרביט הקסמים של ברק לא יעלים אותו. שהריבונות היא חלק מהותי מהזכויות האזרחיות, זאת השמאל הציוני וברק בפרט לא מבינים. במיוחד הם לא מבינים שמהפרדוקס הזה לא נובעת דמוקרטיה, אלא דיקטטורה. גם אם מדובר ב"דיקטטורה עדינה". ואודותיה היטבת לפרט.

זיוף בגלימה

משפטן ענק בסדר הגודל של אהרן ברק היה נדבך חשוב ומרכזי בקיבוע השקרים האיומים שעליהם גדלנו בשבעים השנים האחרונות. ברק משווק את הסתירות החמורות בתפיסה ה"יהודית דמוקרטית" ומחליק אותן לגרון האומה כשמן זית זך. חולייה החמורים של החברה הישראלית מקורם קודם כל באינטלקטואלים והמשפטנים שמספרים לה שאין מחלה והכל בסדר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע