אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צוקורו טזאקי חסר-הצבע ושנות העלייה לרגל / הרוקי מורקמי


התמונה של מירב גולן
צוקורו טזאקי חסר-הצבע ושנות העלייה לרגל / הרוקי מורקמי

צוקורו טזאקי חסר-הצבע ושנות העלייה לרגל / הרוקי מורקמי

אל תיבהלו מהשם הארוך של הספר החדש של הרוקי מורקמי. מורקמי עצמו מקצר אותו בראיונות כ-צוקורו טאזאקי. זהו ספרו הארבעה עשר של הסופר-כוכב היפני, עדיין לא תורגם לעברית.

למי שעדיין לא מכיר את  הרוקי מורקמי – הוא סופר ומתרגם  יפני, יליד 1949, נולד בקיוטו, בעל סגנון ייחודי, קולח ושוטף ובעל מוטיבים שחוזרים על עצמם ברוב ספריו. ספרו האחרון – צוקורו טאזקי חסר הצבע ושנותיו הצלייניות  (או שנות עלייתו לרגל) – פורסם ביפן ב-2013 ונמכר תוך פחות מחודש במיליון עותקים.

ספרו החדש עוסק בסיפורו של צוקורו טאזאקי (Tsukuru Tazaki), נובלה ריאליסטית. בהווה, צוקורו בן 36 וכל מה שמעסיק אותו הוא עברו, משהו מן העבר תוקע אותו בעבר וימנע ממנו מערכות יחסים בעתיד. הסיפור נפתח דווקא בנקודת הזמן שבה צוקורו בן עשרים וכל מה שמעסיק אותו הוא המוות, כל דבר אחר לא מעסיק אותו, דבר לא מעניין אותו, הוא לא קורא עיתונים, לא מאזין למוסיקה. כל מה שהוא עושה זה לשבת על הרצפה להישען אל הקירבגבו ולחשוב על המוות ועל הכישלונות שבחייו.

ב-1990 צוקורו לומד בתיכון ושם הוא פוגש עוד ארבעה חברים: שני בנים ושתי בנות, אשר התגבשו על רקע פעילות וולנטרית ונשארו כקבוצה שדבר לא מפריד ביניהם. לארבעה מהחברים שם המשפחה הוא שם של צבע, חוץ מלצוקורו עצמו, ששמו דווקא מעיד על עשייה. Tsukur=הרבה איים, ו Tazaki= לעשות או לבנות. כבר בהתחלה השוני הזה גרם לו להרגיש חריג ומחוץ לקבוצה, הוא אפילו נפגע מזה וזה מפתיע אותו שכך הוא מרגיש.  צוקורו היה היחידי מבין הארבעה שלא היה לו מאפיין ייחודי (אחד היה חכם, אחד ספורטאי בנוי לתלפיות, אחת יפהפייה כמו בובה יפנית קלאסית פסנתרנית כשרונית מאוד ואחרת, עצמאית, קשוחה, בעלת מוח חריף ומהיר כמו לשונה ותמיד יש באמתחתה ספר לקרוא), הוא היה רגיל, ממוצע גם בלימודים וגם בספורט.  הדבר היחידי שעניין אותו באמת היה תחנות רכבת, הוא היה מוקסם מהן, אהב לסקור אותן, לראות את הרכבות עוברות או מאטות ואהב לצפות בעוברים ובשבים (והארוקי מורקמי מקדיש לכך עמודים שלמים). לעיתים, צוקורו לא הבין למה למעשה כללו אותו בין חברי הקבוצה, למרות שהוא מאוד אהב אותה ונהנה להשתייך אליה. לא פעם חברי הקבוצה אהבו להשתעשע במחשבה על שם הקבוצה: "the four colorful people – and colorless Tsukuru Tazaki" (עמ' 19).

כשהם מסיימים את התיכון, צוקורו מחליט שלא להמשיך בעיר הולדתם, נגויה, אלא לעבור לקולג' בטוקיו ללמוד הנדסה –  בניית פסי רכבות, חבריו עודדו אותו לעשות זאת. בחופשות הוא היה מבקר את חבריו והם היו ממשיכים להיפגש ולהתעניין איש ברעהו, עד שיום אחד ב-1995, שנתו השנייה בקולג', הם מפסיקים באופן מפתיע לחזור לטלפונים שלו.. אחד מחבריו חוזר אליו בסופו של דבר ולאחר ימים רבים ומבקש ממנו לא להתקשר יותר, הוא לא מסביר למה, אך מבקש מצוקורו לחשוב על זה לבד.

זאת הנקודה שבה צוקורו מרגיש שהוא ננטש, נבגד, דחוי ועוד מחבריו ומהאנשים שהרגיש הכי קרוב אליהם ושאהב אותם –  הנקודה שבה נפתחת עלילת הספר. זאת הנקודה שצוקורו מרגיש שחייו נחלקו לשניים. אם עד כה הרגיש שהיו לו חברים, שהיה לו מקום לחזור אליו orderly, harmonious, intimate – המקום הזה כבר לא קיים.

איכשהו צוקורו שורד, ומשהו – הוא לא יודע בדיוק מה, אולי חלום שחלם – מונע ממנו להתאבד. הוא רזה מאוד, פניו השתנו לבלי היכר כאילו צוקורו הישן השיל את עצמו וצוקורו חדש נברא. צוקורו חוזר לעצמו וללימודים ואפילו מתחיל לשחות בבריכה. שם, הוא פוגש חבר חדש ששמו, גם שם של צבע. אותו חבר, Haida, משמיע לצוקורו את ליסט Years of Pilgrimage, וזה הופך להיות פס הקול של העלילה. היידה מספר לצוקורו את סיפורו של אביו, שפוגש פסנתרן ג'אז כישרוני להפליא ורואה אאורות של אנשים, ולפי זה הוא מגלה עליהם כל מיני דברים. גם היידה ינטוש בסוף את צוקורו בלי הסבר, כך מרגיש צוקורו fated to always be alone..

במהלך השנים לצוקורו יש מספר חברות לאף אחת מהן הוא לא הרגיש מחויב. בהווה, כשהוא בן 36, הוא פוגש בשרה, בת 38 והוא מתאהב בה מאוד, אם כי לפגישות איתה מתלווה לצוקורו תחושה לא נוחה. שרה מניעה את צוקורו לאתר את עברו להתעמת איתו ולפתור אותו לא כנער פצוע אלא כמבוגר, כדי שתוכל להתחייב אליו. כך, צוקורו מתחקה אחר עברו, תחילה בנגויה ובהמשך בפינלנד כמו במסע צליינות (או עלייה לרגל) אחר האושר.

 כמו בכל ספריו של מורקמי גם כאן נמצא את המוטיבים העיקריים:

טשטוש הגבול בין חלום למציאות; מוסיקה – מוסיקה מודרנית (פט שופ בויס וסינדי לאופר) ומוסיקה קלאסית – פרנץ ליסט שמהווה פס קול לעלילה, אפילו מוסיקת ג'אז – הפסנתרן שרואה צבעים; הסגנון הקפקאי – מלנכולי, וכאן הגדיל מורקמי לעשות ולקח את המוטיב העיקרי מהספר "המשפט" בו יוסף ק' נעצר והוא לא יודע על מה. כאן – צוקורו נדחה על ידי חבריו בגלל סיבה מסוימת ושש עשרה שנות עיסוקו בכאב, במוות האישי והמנטלי, עיסוק במלנכוליה; עיסוק אינטנסיבי בסקס – חלומות ארוטיים ואונס שמתרחש בחלום, גברים ביסקסואליים והומואים ונקרופיליה; אישה שמניעה את הסיפור; ומסתורין לא פתור לגמרי

 זהו סיפור על התבגרות, על נעורים, על האכזריות שבהתבגרות ושל הנעורים, סיפור על התחקות אחר העבר פתיחה וסגירתם של מעגלים, סיפור על אנשים שפוגשים בדרך כמו בתחנת רכבת: חלקם עוברים וחולפים, חלקם חוזרים, חלקם עוזרים להגיע למקומות אחרים, חלקם עם משא וחלקם בלי, תחנות רכבת עצמן שאיתן מגיעים למקומות אחרים, מקומות שלא הכרנו, שאנחנו רוצים להכיר שאנחנו חייבים להכיר. סיפור רגיש ונוגע שמזכיר את יער נורבגי גם בסיפור ההתבגרות וגם במלנכוליה אך בעיקר בהיותו ריאליסטי למדי. דומה שסגנונו של מורקמי מתחלק לשניים: הספרים המטאפיזיים, אלה שעוסקים בבירור בטשטוש הגבולות שבין דמיון למציאות, עולמות מקבילים, ואלה הריאליסטיים, שגם שם נמצא עיסוק בחלום ובמציאות, אך לא באופן ממשי ברור אך לבטח מובחן. ספר מקסים וקולח! ואני מהמכורים..

(אגב, למעוניינים לקרוא את הספרים באנגלית צפויה הפתעה מעניינת בכריכות האינטראקטיביות)

תגובות

ואני מהמכורים...

מה שנכתב כאן על הרומן החדש של מורקמי מזכיר לי רומן קודם שלו "ספוטניק אהובתי" שהעניק לי חווייה מטלטלת ביותר. יש סופרים ממכרים כמו גם פטריק מודיאנו, זוכה פרס הנובל השנה, שספריו מכשפים אותי כמו אלה של מורקמי.

סופר גדול !!!!

לא יכול לחכות לתרגום
קשה לי באנגלית

הסופר האהוב עליי ביותר

מחכה בקוצר רוח לתרגום עברית. אנסה באנגלית. הוא תמיד אדיר!

תודה על תגובתכם

הספר הזה לא קשה לקריאה באנגלית
והוא מקסים!!!

ספר חביב, אבל בהחלט לא אחת מיצירותיו שתיזכרנה

לא מתקרב לקורות הציפור המכנית או לקפקא על החוף המעולים.
הספר הזה ממשיך את הקו של הארכנות המתישה לעתים שאפיינה את 1Q84, אבל בבסיסו, הוא בהחלט נחמד ותמיד טוב לקרוא ספר חדש של מורקמי הרוקי.

רק משהו קטן - אני לא יודע מה זה טזאקי, אבל טסוקורו, פירושו "לעשות" ולא כפי שנכתב.

שינה

קראתי לא מזמן את "שינה", נובלה די קצרה אבל מהממת. בהתחלה לא קורה כאילו שום דבר, כמו ב"ספוטניק", הכתיבה נראית בנלית, אבל בנקודה מסוימת (ב"ספוטניק" זה בערך באמצע וב"שינה" זה לגמרי בסוף) יש מהפך מהפנט.

נשמע מוכר

נראה כמו סיפור שיכול אכן להיות שייך לזרם התודעה מבית היוצר של ג'וייס.
ברומאנים כאלו לעלילה יש פחות חשיבות ביחס להלך הרוח הפסיכולוגי של הדמויות.
זה ז'אנר שלא מתאים לכל אחד, צריך לאהוב את זה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן