אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כולם נשא הרוח / שגיא כהן


כולם נשא הרוח / שגיא כהן

כולם נשא הרוח / שגיא כהן

 הספר מסופר מפיו של משה, ילד שהתבגר בהתנחלות ששמה, לצורך הספר, הוא מעלה חשמונאי. סיפורו של משה מורכב הרבה יותר ממה שנראה בהתחלת הספר. בין הוריו של משה מתגלה קרע אידיאולוגי. האב, דתי מאוד ומאמין ללא חת בצדקת המתנחלים, קורא לאשתו "קטנה", כינוי חיבה שמעיד על אהבת בני הזוג אך גם מתגלה כאירוני. זו הקטנה מגלה חוזק נפשי גדול. האם, שנפצעה בפיגוע, משלימה תהליך של הסתייגות והתרחקות מהמקום בו גרה המשפחה ומהאידיאלים של תושביו. היא מחליטה לעזוב את ההתנחלות יחד עם הבן משה ואחותו נטע, מקווה שבעלה יצטרף אליהם, והאב, שמגלה מחויבות ואהבה כלפי משפחתו, עוזב אכן יחד אתה. ואולי גם לרגש אשמה מסוים, שסיבתו מתגלית בסופו של הספר, תפקיד כלשהו בהחלטתו של האב. ואולי מלכתחילה היה ברור שהבעל ילך אחרי אשתו, מה שלא יהיה. זהו כאמור ספר מורכב המשקף תמונת מצב שדומה שהוא בלתי פתיר ומי יתן ותחושה כבדה זו תתבדה.

משה שאוהב מאוד את אמו וגם את אביו (שתי הדמויות אנושיות וערכיות עד מאוד ומעוררת אהדה והערכה), מיטלטל בין שתי השקפות שונות שמסוכמות בבהירות ובפשטות כבר בתחילת הספר: אבל כשהייתי בן שבע כבר זרקו עלינו אבנים. אימא אמרה שהיא מודאגת והציעה שלפני כל נסיעה נחכה בשער היישוב לרכב נוסף וכך ניסע בשיירה. אבא סירב בתוקף. "במדינת היהודים," אמר לאימא באחת הנסיעות שבהן זרקו עלינו אבנים, "אסור ליהודים לפחד." הוא עצר את הטרנזיט בצד הכביש, ליטף את שערה של אימא שבצבץ מן המטפחת והשיל משם רסיס נוצץ. "ואם בכל זאת מפחדים?" היא שאלה והביטה בו בחיוך מיואש.

"אם מפחדים צריך להאמין, קטנה. מי שמאמין, לא מפחד," חזר ואמר, "זו לא ססמה ריקה." אבא שונא ססמאות. "זו סיבה ותוצאה," הסביר, "יחסי גומלין בין אלוהים ועם ישראל: עם ישראל שומר תורה ומצוות, ואלוהים שומר על עם ישראל". (עמ' 11).

הנער משה אומר דברים שחשב והרגיש אז, בזמן אמת. ברור הוא שכיום, כמבוגר, נקודת מבטו שונה לחלוטין. ברור הוא שהמבוגר של היום אינו מזדהה גם עם המעשים שעשה הנער אז אך בעת ובעונה אחת הוא מבין היטב מדוע פעל בעבר כפי שפעל. הפער בין הכתוב לנרמז מאלץ את הקורא להניע ולאמץ בלי הרף את גלגלי מחשבתו. שגיא כהן גדל בהתנחלות עטרת ויש, אם כך, לשער שחלק גדול מתכני הספר הם אוטוביוגרפיים אם כי לא כולם. בסופו של הספר, למשל, הבעירה שמדליק הנער משה מצטיירת כאירוע דרמטי שהומצא על ידי המחבר. מדף הספר של הוצאת עם עובד ניתן ללמוד שהוריו של שגיא כהן, שלהם מוקדש הספר, נפצעו בפיגוע ירי, ליד עטרת, במרחק של שבע שנים זו מזה. שניהם השתקמו מהפציעות הקשות ומתגוררים כיום בפסגת זאב. שגיא כהן, הבן, נולד ב-1983 בבית שמש, גדל בעטרת, למד בישיבות, שירת בצה"ל, למד היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום הוא חילוני, מורה להיסטוריה וסגן מנהל בית הספר התיכון רנה קאסן בירושלים, נשוי ואב לשלושה.

כותר הספר, "כולם נשא הרוח", לקוח משירו של חיים נחמן ביאליק, "לבדי" ששני בתיו הראשונים יצוטטו להלן:

לְבַדִּי

 כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

 

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

את דמותה של השכינה בספר מגלמת אמו של משה, מרים, שכנפה-כתפה ספגה כדור בפיגוע ירי. המחבר מעלה אותה לדרגת קדושה. גופה מצולק אך נפשה מתחזקת והיא מגיעה לידי החלטה שמקומה אינו עוד בהתנחלות: נמאס לה, לאימא, נמאס מהכול. ממלחמות דת, מפיגועים, מקנאים, מרינה טנצר, מווילונות מוגפים בקריאת התורה, מפוליטיקה, מגדרות, מלוויות, מקרבנות, מהתחושה שאנחנו, רק אנחנו קרבנות, מנחום-קמטים-במצח, מעקירת עצי זית, מהפגנות, מזכויות אדם, מזכויות לחלק מבני אדם, מ"שלי-שלי, שלך-שלי" ומעם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה.

"אני מפחדת", היא אמרה לאבא, וכשדיברה כך, הוא הקשיב לה. לא ליטף את שערה, ידע שזה לא יועיל עכשיו, הרי לא מהמוות פחדה, ולא מיריות ולא מפיגועים. היא פחדה שכך נגדל, שנשנא ונקלל, שנזלזל ושנעקור, שנשבור, שנתנחל בכוח, שנגדל להיות נחום. (עמ' 178).

הספר פותח בתיאור תנאי החיים הקשים בהתנחלות. תקיפות המתנחלים במכוניותיהם הלכו והחמירו. בתחילה, כשהמספר היה בן 7, נזרקו אבנים. מעט לפני סוף כיתה ג, נוספו אל האבנים בקבוקי תבערה. התינוקת אסתי עפה מהמכונית ובנס יצאה בשלום מהתקרית אם כי לא קשה להבין את הטראומה הנפשית שנגרמה לה. המתח בין שמוליק האב להדסה האם, שהייתה זו היא שהתעקשה על מגורים בהתנחלות, מבשר במהופך את המתח שישרור בין הוריו של המספר. שלוש שנים לאחר מכן, כשמשה עלה לכיתה ו, התחילו לירות על כלי הרכב של המתנחלים. בפיגוע ירי שכזה נפצעה קשה אמו של משה.

גם בתוך ההתנחלות החיים לא נעימים למי שלא הולך בתלם. האב והאם מושפלים שניהם, על רקע שונה, בבית הכנסת. מבין חמשת הנערים שגורלם מסופר בספר, משה וארבעת בני גילו, שניים, ארז ודודי, מגלים מהר מאוד שהם הומוסקסואלים. ארז חי את השוני בטבעיות גמורה, כמו ידע מראש שכשיגיע לכיתה יא ייהרג על המקום בפיגוע ואין טעם לבזבז זמן בהתייסרויות. דודי לעומת זאת מתענה. בנוסף, יגורש ממהישיבה. הוא מנסה לברוח ממצבו במרכז לטיפול פסיכולוגי שעליו ממליץ לו ראש הישיבה. היחס שם הוא אנושי ומבין אך דודי לא יימצא בקרב אלה המועטים שהטיפול יצלח להם. בסופו של דבר יגלה דודי תעצומות נפש ויתחזק, בתמיכת אמו הנבונה. יש לשער שהוא מצא את דרכו, מחוץ להתנחלות, כמובן.

כששכבה מרים, אמו של משה בבית חולים, הכירה שם את חדיג'ה, ששכבה מיטה לידה, שבימים כתיקונם גרה בכפר הערבי הסמוך למעלה החשמונאי. יחסי ידידות נרקמים בין שתי הנשים ומרים מזמינה את חדיג'ה למסיבת ההודייה שעורכים לה במלאת שנה לנס שנעשה לה כשיצאה בחיים מהפיגוע. חדיג'ה עולה אל הבמה, מספרת את סיפורה וחותמת אותו כך: הבנים שלי אמרו לי, אל תבואי, אבל אני רציתי לראות אתכם, ולהגיד לכם שהבנים שלי לא עושים ביגועים אף בעם. כל הילדים שלי עובדים. ומרים שלכם אישה טובה מאוד. ואם אתם כמו מרים, אנחנו יכולים לחיות טוב מאוד ביחד. (עמ' 67). מרים שמה לה למטרה לארגן מפגשי הקשבה ולארח כל פעם פלסטיני או פלסטינית מכפר אחר: אני קוראת לזה מפגשי הקשבה, כי אין לי שום כוונה להפוך אותם לדיונים. אני לא מצפה שנפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במפגשים האלו. רק להקשיב. להקשיב. (עמ' 83-84).

הבן משה מזדהה עם מאמצי אמו אך הפער בין מרים לבעלה הולך וגדל: הוא ממשיך בדרך שלו ואמא בשלה, ובכל ערב הם חולקים באותו בית ובאותה מיטה. אני מסתכל על שניהם ומפחד שמשהו ביניהם יידרדר ויתפוצץ. ומזל, אני חושב ברגעים האלו, מזל שאנחנו גרים כאן, במעלה חשמונאי. כי את מה שאימא ואבא לא יכולים לתת, דואג היישוב שנקבל. בתלמוד תורה, בבני עקיבא, בדרשות של הרב. אילו חיינו בעיר, נטע ואני ודאי היינו הולכים לאיבוד במה שנפער ביניהם. (עמ' 85). אחרי שמרים נפצעה, כל הישוב סייע למשפחה. השבתות וביחוד חג שמחת תורה מתוארים בספר כימים של התרוממות רוח ואחדות. הבן משה מבין יפה את אביו: הוא רצה להישאר במעלה חשמונאי. הוא אהב את בית הכנסת של היישוב, ולא כל בית כנסת אהב. הוא אהב את בית הכנסת הזה, של מעלה חשמונאי, שיש בו נחום ויש בו יואב ויש בו הרב ישראל. שיש בו עזרת נשים תחומה והומה, שיש בו "שמחת תורה", שיש בו "יחד". בית כנסת שיש בו אנשים שמכירים אותו כמו שרצה שיכירו. שיודעים מי הוא. שעלה ארצה ממרוקו בן שבע, ובכל זאת מתפלל בבית הכנסת המרכזי של מעלה חשמונאי, פרט לימים הנוראים. שבנה או שיפץ או הרחיב חצי מהבתים של מעלה חשמונאי. ששיפץ את בתי הכנסת כתרומה לקהילה, בחינם. גם את הספרדי וגם את המרכזי. (עמ' 161).

זהו ספר כן, כתוב בבהירות, כשהומור ואירוניה דקים ממתנים מדי פעם את כובד נושאיו. הספר אינו ממצה כמובן את סוגיית ההתנחלויות (וגם לא מתיימר, דומתני, לכך) אך עשוי לשמש כפתיח לדיון בה.

 

תגובות

כולם נשא הרוח / שגיא כהן

תודה עופרה, תודה נורית. נכון מאוד שספרו של שגיא כהן נמנע מהתלהמות. הוא כתוב באופן מאוזן וזאת אחת ממעלותיו. האם, הפורשת כנפיה על ילדיה, חשה עצמה נבגדת על ידי ההשקפות הקיצוניות אך היא מתנהלת בנחת.

התמונה של מירב גולן

נהדר, אורנה!

נהדר, אורנה!

תודה

תודה מירב ותודה על המאמר על הספר של קוסרי המכונה בצרפת "וולטר של הנילוס".

מעניין.. חבל שלא ידעתי לפני

מעניין.. חבל שלא ידעתי לפני שכתבתי
אבל קראתי במקום אחר שם אחר..

קוסרי

כתוב בויקיפדיה הצרפתית שקוסרי כונה "וולטר של הנילוס" משום האירוניה שלו לגבי השליטים.
Surnommé le « Voltaire du Nil » pour son ironie à l'égard des puissants, il a rendu hommage aux humbles et aux inadaptés de son enfance cairote et fait l'éloge d'une forme de paresse et de simplicité très éloignées des canons de la société contemporaine occidentale
https://fr.wikipedia.org/wiki/Albert_Cossery
.

התמונה של מירב גולן

לצערי אני עדיין לא קוראת

לצערי אני עדיין לא קוראת צרפתית...

תרגום המשפט מויקיפדיה, מצרפתית לעברית

כתוב בהמשך שקוסרי "חלק כבוד לקשי היום ולקשי ההסתגלות של ילדותו בקהיר וציין לשבח סוג של עצלות ופשטות המרוחקות מאוד מחוקי החברה המערבית בת זמננו."

גמר חתימה טובה!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן