אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הנגזרות האימננטיות של ישראל כ(אי)-מדינת לאום דמוקרטית


אזרחות על תנאי, על אזרחות וחקיקה פוגענית, עורכים: שרה אוסצקי לזר, ויוסף ג'בארין, הוצאת פרדס , 2016, 512 עמ'

אזרחות על תנאי, על אזרחות וחקיקה פוגענית, עורכים: שרה אוסצקי לזר, ויוסף ג'בארין, הוצאת פרדס , 2016, 512 עמ'

מתנהל ויכוח בין חוקרים על הלאום בישראל ועל מהות הדמוקרטיה שבה. עורכי הספר מקדימים ומציינים שמסוף שנת 2012 ולאורך שנת 2013 פעלה במכון ון ליר בירושלים קבוצת דיון ומחקר בין תחומית בשיתוף פעולה עם המרכז היהודי ערבי באוניברסיטת חיפה ועם דיראסאת, מרכז ערבי למשפט ולמדיניות, ששמה לעצמה למטרה  לבחון את ההשלכות והתהליכים של הצעות החוק וחקיקה ביחס למערכת המשפט ולארגוני החברה האזרחית, שנתפסו כפוגעת במיוחד בציבור האזרחי הערבי בישראל.

הספר מחולק לשלשה שערים, בראשון נדונים ההיבטים המשפטיים, בשני ההיבטים החברתיים והחינוכיים ובשער השלישי מתקיים דיון השוואתי עם מקרי חקר דומים בעולם

הבנת המאמרים, חלקם תיאורטיים וחלקם אמפיריים, ניתנת להיגזר מניתוח  (המתקיים בחלקו) של מדינת ישראל כמודל ייחודי, לעניות דעתי גם ביחס למודלים שניסו להסביר הדמוקרטיה והלאומיות בה.

תרומה להבנת המודל ניתן למצוא בהגותו של בני פלד שבחדות ועוקצנות ראה במדינת ישראל "ועד הקהילה היהודית בפלסטינה - א"י". ישראל הינה אתנוקרטיה א - טריטוריאלית, הרואה עצמה מרכז פוליטי לעם תפוצה, המשולב למעשה במדינות לאום שונות. מכאן קיימת בישראל הבחנה  בין ה"אזרחות" כהצרנה משפטית חסרת ממד ערכי לבין ה"לאום" בעל הקוד התוכני - ערכי. על האבסורד הקיים ניתן ללמוד משונות המושגים הרלבנטיים: האידיאולוגיה הקונצנזסואלית הינה ציונית, אך הלאום הינו יהודי והאזרחות הינה ישראלית.

לאור היות ערבי ישראל אזרחים הקשורים  תרבותית, לשונית  ומשפחתית עם פלסטינים החיים מחוץ  לה, הם בהכרח נתפסים כמי ,שאינם שייכים לגוף האומה וזה מתחזק מעצם תפיסת הלאומיות האתנית בישראל האקסלוסיבית , וזה מסביר את מאמרה של סאוסן זהר שדנה בדוקטרינת "נתיני אויב" שלדבריה "רואה בכל מי שהוא פלסטיני וערבי אויב, מבלי להעניק לפרט הזדמנות להוכיח אחרת, בין אם הוא מתגורר בשטחים הפלסטינים הכבושים ובין אם הוא אזרח ישראל"(עמ' 122).

בצורה דומה רואה  הסוגיה "תמר הוסטובסקי – ברנדס (ש)"דנה  בשיח הישראלי על היחס בין אזרחות לבין נאמנות" מתפיסה ה"רואה  באזרחות ונאמנות את שני הנדבכים שעליהם  מבוססת מערכת היחסים בין האזרח למדינתו ואשר הקשר ביניהם בלתי ניתן לניתוק"(עמ' 10).

אזרחות זו מעצם אי היותה מלאה ושווה לכלל אזרחי המדינה, מסבירה את הרקע למאמרה של הלנה דה סביליה ה"תופשת את ההיבטים הסמויים  של "האזרחות על תנאי" של המיעוט הערבי הלאומי בישראל"(עמ' 16).

בספר יש 17 מאמרים,  כולם מעניינים ותורמים לשיח הציבורי. אולם בשל קוצר היריעה החלטתי לעסוק רק  באחדים. המאמר הראשון הוא מאמרה של תמר הוסטובסקי – ברנדס-( שהוזכר קודם) - "נאמנות, אזרחות וסולידריות חברתית: שיח הנאמנות והלגיטימציה של  האפליה". בפתחו  היא כותבת ש:"מאמר זה בוחן את מושג הנאמנות למדינה, ובפרט מבקש לבחון האם המונח :"חובת נאמנות" טומן בחובו חובות קונקרטיות המוטלות באופן ייחודי על אזרחים בשל הקשר המיוחד שלהם למדינה...המאמר טוען כי ככל שהמונח "חובת הנאמנות" מתייחס  לחובות עשה ואל תעשה קונקרטיות, מדובר במונח ריק מתוכן. המונח "חובת הנאמנות" מתייחס לכן, בעיקר לציפייה החברתית כי אדם יחוש  קשר רגשי נפשי למדינת אזרחותו...עצם הציפייה לקשר נפשי למדינה מכוח האזרחות ותו לא, מבוססת על מודל חסר של יחסי אזרח מדינה, ולפיכך שגוי. המאמר טוען כי הקשר בין האזרח למדינה אינו קשר דיכוטומי שמציב את האזרח אל מול מדינתו, אלא כולל מערכת יחסים משולשלת /של אזרח חברה מדינה"(עמ' 32).

אולם דומה שיותר נכון לקבוע, שהאזרחות הינה הרובד המשפטי של הלאום, שהרי המושג NATIONALITE הנו  לאום כמו גם אזרחות, וכך כמובן בצרפתית ,מה שמסביר את רציונל  הלאום האזרחי.

בהקשר זה של הדיון מציינת המחברת  ש"המגמה המסתמנת ביוזמות החקיקה ובפסיקה הנדונות במאמר  משקפת התחזקות של התפיסה על פיה הלאום  מהווה את קבוצת ההזדהות הטבעית של הפרט, תוך דחיית האפשרות  כי קיימת זהות קולקטיבית, אחרת, גם אם מינימלית, שעשויה להוות את קבוצת ההזדהות המשמעותית עבורו. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אורנן ואח' נ' משרד הפנים )ע"א 8574/08 עוזי אורנן ואח' נ' משרד הפנים ואח')...בו דחה בית המשפט את בקשת המערערים להירשם כ"ישראלים" בסעיף הלאום במרשם האוכלוסין...בית המשפט קבע מחד  כי הלאום הוא קבוצת ההזדהות של הפרט, ומאידך, כי לא קיים לאום ישראלי..(ומכאן טענת המפתח-י.ב.).- תפיסה זו, על פיה האזרחות היא בעיקרה סטאטוס  משפטי בעוד שהלאום מהווה יחידת השתייכות והזדהות, בשילוב עם דחיית הטענה כי קיים לאום ישראלי, מדירה את כל מי שאינו שייך ללאום היהודי מקבוצת הסולידיות החברתית בישראל...(ומכאן) טענתי היא כי נאמנות היא מרכיב של הסולידריות החברתית וכי הדרת אזרחיה הערבים של  ישראל מסולידריות זו שומטת את הבסיס הלגיטימי לציפייה החברתית כי יחושו נאמנות למדינה או יביעו אותה"(עמ' 33).

במילים אחרות בית המשפט שולל את לגיטימיות ההכרה בלאום אזרח ישראלי, שהינו (הלאום האזרחי)  המקובל והנורמטיבי במערב הדמוקרטי.

עוד היא כותבת: ש"המפתח לציפיית הנאמנות, ככל שציפייה זו מבוססת על סולידריות חברתית, היא החברות  membership.במדינה"(עמ' 44). בדונה בהשלכת הלאומיות על ערבי ישראל היא  מתכתבת עם גישת פלד ומציינת ש"ההיסטוריה והייעוד  המשותפים" של העם היהודי מהווים כיום  מרכיב מרכזי בהגדרת  אופייה של מדינת ישראל. הדרתם של הפלסטינים אזרחי ישראל מ"הטוב החברתי המשותף", המתבטאת בשימור ובפיתוח אופי זה, ומשמעות הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית על אזרחותם של הערבים בישראל נדונו לעומק בכתיבה האקדמית. יואב פלד (1993) למשל אפין את ישראל כ" דמוקרטיה רפובליקנית" בעלת יסודות אתנו לאומיים וליברליים כאחד." בדמוקרטיה זו" הסביר פלד  "מתקיימים שני סוגי אזרחות: אזרחות רפובליקנית ליהודים  ואזרחות ליברלית לערבים"(עמ' 45)

אולם טיפולוגיה זו של פלד לוקה בחסר. לא ניתן להגדיר את זכויות הערבים כזכויות ליברליות, כשהזכות הליברלית המרכזית, זכות הקניין שלהם ,נפגעה אנושות בחקיקה ובמדיניות הפנים כפי שעומד על כך ראסם חמאיסי במאמרו-"בין אדם לאדמה: הנדסה קניינית ותכנונית מבדילה". רק לתת ביטוי קצר לכך אביא שתי ציטטות ממאמרו:" ניכוס  הקרקע עבור הקולקטיב הציוני על בסיס מימוש אידיאולוגית גאולת הקרקע התאפשר לאחר הקמת מדינת ישראל, כשהמדינה השתמשה  במנגנון הרכישה , ההפקעה והכיבוש , וכיום היא מנהלת ושולטת בכ-93%  משטחה"(עמ' 247).

 עד שנת 1966 הוחל ממשל  צבאי על ערבי ישראל ועליו הוא כותב שהוא "שימש כזרוע של מדינת ישראל לשליטה בשארית האזרחים הערבים, להגבלת ניידותם וגם למימוש חוקי ההפקעות הקרקע וצמצום המרחב של האזרחים הערבים"(עמ' 248).

כמו שהאזרחות הליברלית איננה רלבנטית לערבי ישראל, כך גם האזרחות הרפובליקנית, אינה רלבנטית לאזרחים היהודים. הממלכתיות הבן גוריונית נמצאה  ע"י חוקרים המזוהים עם הגישה הבן גוריוניסטית, כביטוי לתפיסה רפובליקנית. אולם לא ניתן לדבר על רפובליקניזם  כשמדובר במדינה חסרת חוקה או מסורת תחוקתית מחייבת, תרבות דמוקרטית מרסנת, וריבונות לאום טריטוריאלי בגבולות מוכרים ומוסכמים.

על העדרה של תפיסת הטוב המשותף ניתן ללמוד גם מתת הפרק "ד. מיהו ישראלי? פס"ד אורנן ואח' נגד משרד הפנים". קדמה לכך עתירת טמרין, שחפץ בהכרת בית המשפט בהיותו שייך ללאום הישראלי. בעתירה זו קבע השופט אגרנט שהלאום מאופיין ב"הרגשת האחדות השוררת  בקרב חברי החטיבה הלאומית בכללותה...וכן הרצון  להיות שותפים לגורל ולשאיפות באשר לעתיד..(ו) גם תחושה של אחריות קולקטיבית.."(עמ' 48). זאת ועוד הסביר השופט אגרנט :"כיוון שטענת המערער היא , שחל פירוד בישראל מהעם היהודי ונוצרה אומה ישראלי נפרדת, הרי שמחובתו היא להראות, כי ישנם אנשים רבים בישראל שהם בעלי מוצא יהודי אשר אינם מזדהים, או אינם מזדהים עוד, עם האומה היהודית וכי הסימן לכך הוא - וזה החשוב ביותר - כי חסרה אצלם כל תחושה של תלות הדדית ואחריות משותפת  בינן לבין בני העם היהודי במקומות פזורותיהם"(שם).

תפיסת השופט מבטאת את האקסלוסיביות האתנית אורגנית של  ה"לאום היהודי", שאינה מאפשרת כמובן  את קיומה של דמוקרטיה ליברלית , (למרות רוממות ההתייחסות אל האחרונה, בקרב פוליטיקאים וחוקרים, כשעל שניהם נמנה אמנון רובינשטיין),- שלא לדבר של ה"לאום אזרחי".  

לזכות יואב פלד יש לציין שהוא עומד על כך ש"הלאומיות של ישראל, כפי שהזכיר לאחרונה בית המשפט העליון,  איננה לאומיות ישראלית, כי אם לאומיות יהודית (ע"א 8573/08 עוזי אורנן ואח' נגד משד הפנים). כלומר, ישראל איננה מדינה דמוקרטית ליברלית.(ספר מתפתל על היות ישראל דמוקרטיה-(ליברלית) עם כתמים פרסם לאחרונה  בנימין נויברגר).

במאמרו "אזרחות על תנאי ויציבותן של דמוקרטיות אתניות: אזרחים יהודי ברפובליקה הפולנית השנייה (1918- 1939), אזרחים קתולים בצפון אירלנד (1921- 1972) ואזרחים פלסטינים בישראל", מפתח פלד גישה השוואתית ממנה ניתן לעמוד במידה רבה על השונות בין המדינות, מעצם תפיסת הלאום האזרחי הבאה לידי ביטוי באזרחות הבריטית.

לאחר הסבירו מדוע אין ישראל דמוקרטיה ליברלית, כמו גם דמוקרטיה הסדרית או רב תרבותית, הוא מתייחס למושג ה"דמוקרטיה האתנית" ומסביר את יחודו של מודל זה : "התרבות הפוליטית והמשפטית המכוננת את הדמוקרטיה האתנית היא שילוב בין שני עקרונות חוקתיים מנוגדים הנמצאים במתח מתמיד ביניהם: העיקרון הדמוקרטי ליברלי, המכתיב התייחסות שווה אל כל אזרחי המדינה, והעיקרון האתנו - לאומי, המכתיב העדפה לקבוצת הרוב"(עמ' 412).

כפי שכבר ציינתי, קשה לאבחן עקרון דמוקרטי ליברלי בתרבות הפוליטית של ישראל, והדמוקרטיה שבה הניתנת לזיהוי, היא פורמלית וצורנית. בנקודה זו עובד פלד להתייחס לנקודת חולשה שהוא מוצא בתפיסת סמוחה באשר "שאלת יציבותה של הדמוקרטיה האתנית אכן הייתה  אחת הנקודות הראשונות שבהן  התמקדו מבקריו של המודל"(עמ' 413).

 לדעת סמוחה, יכולת שימור יציבות  הדמוקרטיה האתנית מותנית בכך שהרוב הדומיננטי יהיה של 75% ,קיומה של תחושת איום שחש הרוב מהמיעוט או ממדינת האם שלו, מחויבות לדמוקרטיה מצד מנהיגות קבוצת הרוב, לגיטימציה בינלאומית לדמוקרטיה האתנית, קיומה של עוצמת המדינה הודות המונופולין על הפעלה לגיטימית של אלימות  ויכולת כלכלית, ונוכח זאת  מסביר פלד  ש"בכוונתי לבחון  אילו תנאים חייבים להתקיים על מנת שיישמרו זכויות האזרחות, הבלתי שוות, של חברי קבוצת המיעוט, ובאילו תנאים זכויות אלה יישחקו עד לנקודה שבה המדינה לא תוכל להיות מוגדרת עוד כדמוקרטיה מכל סוג שהוא".

ומיד מביא פלד את ליבת טיעונו "טענתי היא כי המשתנה שמסוגל להסביר את מעמדן של זכויות האזרח של המיעוטים הוא קיומו , או העדרו של עיקרון נוסף שלישי, בתרבותן  הפוליטית והמשפטית של דמוקרטיות אתניות, עיקרון שביכולתו ליישב את המתחים בין העיקרון הדמוקרטי ליברלי  לעיקרון האתנו - לאומי. עקרון זה, כך אטען חייב להיות  עיקרון של סולידריות בין חברי קבוצת הרוב שאיננה מבוססת על זהותם האתנו לאומית ושמתקיים בנוסף לעיקרון הסולידריות האתנו - לאומי. עיקרון סולידריות לא אתני- זה יכול לאפשר  את הכלתם של המיעוטים, או חלקם, בקהילה הפוליטית, לפחות באופן עקרוני, וכך ליישב בין העקרונות המכוננים את הדמוקרטיה האתנית ולתרום ליציבותה"(עמ' 414).

אולם דומה שפלד מנסח ואריאציה של העיקרון הרפובליקאי שכבר פרס במאמרו המכונן שפורסם ב"תיאוריה וביקורת" על אזרחי ישראל הערבים כ" זרים באוטופיה". יש להבהיר שסולידריות היא תכונה גמישה מאוד באשר קיימת סולידריות בין נשים מוכות ,גם בין עובדי כפים, פעילי  זכויות בעלי החיים בעלם, כמו גם בני אותו לאום בעת חירום. בהמשך מאמרו חוזר פלד לעקרון הרפובליקנים ובסיכום דבריו  הוא  מסביר "טענתי בפרק זה הייתה שההסבר ליציבותה של הדמוקרטיה האתנית בישראל, כמו בצפון אירלנד (שבה פלד עצמו עומד על קיומה של אזרחות מכלילה !-י.ב) , נעוץ בקיומו של עיקרון חוקתי שלישי- רפובליקניזים – שהצליח ליישב בין הציווים הסותרים של שני עקרונות החוקתיים המכוננים את הדמוקרטיה האתנית- דמוקרטיה ליברלית ואתנו –לאומיות".

בהמשך הוא מוסיף טענה בעיתית  הגורסת ש" שחיקת הדמוקרטיה האתנית מאז שנת 2000  היא תוצאה של שחיקת  העיקרון הרפובליקני כתוצאה מהיחלשות הבסיס החומרי  שלו בעקבות הליברליזציה של הכלכלה הישראלית שהחלה בשנת 1985"(עמ' 430).אולם מה בין ליברליזציה כלכלית לעיקרון רפובליקני  שמעולם לא היה קיים בישראל ?!,( אלא רק אם הקהילה האתנו - היהודית הפוליטית היא ביטוי לרפובליקניות?).

המשך טענתו של פלד אינו מאשש את מסגרת חשיבתו. הוא מציין ש"אזרחי היישוב, ורבים מאזרחי המדינה בשנים הראשונות לקיומה, לא ראו את עצמם אך ורק כיהודים , אלא כיהודים העוסקים בתהליך של גאולה לאומית ואישית" (שם). אולם תפיסה זו של חלוציות, איננה בפירוש תפיסה רפובליקנית המתייחסת לאזרחי טריטוריה, באשר החלוצים היו "החלוץ העובר לפני המחנה ",בעוד המחנה  חי במזרח אירופה והיה עסוק ב"עבודת ההווה". זאת ועוד, כשהחלו לנבוט תפיסת זהות לאומית מקומית  בנוער בארץ ,נרעש משרד החינוך מכך וישם תכנית ל"חינוך יהודי" מול סכנת הכנענות.

ובחזרה לעתירת עוזי אורנן ואחרים, להכרה בלאום הישראלי. חשוב  להדגיש שבין העותרים להכרת המדינה בלאום הישראלי היו גם מי שבסעיף הלאום שלהם נרשמו קטגוריות שונות מיהודי: ערבי, דרוזי, בורמזי, רוסי ועוד.( למען השקיפות אציין שנמנתי על  העותרים).

בצדק עומדת  תמר הוסטובסקי- ברנדס על מספר נקודות מפתח פוליטיות בתפיסה המשפטית של שופטי בג"ץ. כך היא מציינת שבפסק הדין "ביטא השופט פוגלמן את החשש כי להכרה בלאום ישראלי יהיו השלכות הרות גורל על יחסי ישראל עם  יהודי התפוצות"(עמ' 49), מה שמוכיח שאין לגיטימיות להכרה בלאום טריטוריאלי לו אוכלוסייה אזרחית,(מה שבמילים אחרות מאפיין את מדינת הלאום הנורמטיבית המערבית),- כלומר אין ישראל בגדר אומה, אלא רק סוג של קהילה אתנית יהודית.

נקודה נוספת שעליה עומדת המחברת, הינה האבחנה הקטגורית בין אזרחות ללאום, שעושה בית המשפט (אבחנה שאולי ניתנת להבנה בפולין של הגנרלים שבין שתי מלחמות העולם) באשר "בית המשפט מאמץ לפיכך, את ההגדרה הצרה הפורמלית של האזרחות, בעוד הלאום מהווה קבוצת ההזדהות וההשתייכות של הפרט לצורך הגדרת זכויותיו וחובותיו המשפטיות" (שם).

ונקודה שלישית (כמסמר לעיגונה של ישראל כמדינת לאום אורגני מובהק) מצויה בפסק דינו של השופט מלצר, ש"לא הסתפק בקביעה שלא הוכח קיומו של לאום ישראלי אלא הוסיף כי קיימת מניעה חוקית להכרה בלאום כזה: "יהדותה הקונסטיטוציונית" של המדינה, טען מלצר, "שוללת את האפשרות  המשפטית להכיר ב"לאום ישראלי", שהוא נבדל, כביכול, מהלאום היהודי"(עמ' 50) ,מה שנותן בסיס לא רק לאתנוקרטיה יהודית אלא לתפיסת גזע יהודית.

מאמרה של הוסטובסקי – ברנדס עוסק במספר סוגיות חשובות. בהקשר לסוגית "הצהרת נאמנות", המתקשרת לשיח שתבע ליברמן "בלי נאמנות אין אזרחות". היא מעירה ש"חשוב לציין כי הצהרת נאמנות נדרשת כיום רק ממי שמתאזרח תחת חוק האזרחות, אך לא ממי שמתאזרח תחת חוק השבות, כך שבפועל, ההצהרה לנאמנות למדינה "יהודית ודמוקרטית" נדרשת רק ממתאזרחים שאינם יהודים".(עמ' 57).

אבסורד הוא שיהודי מעצם הגירתו לארץ יקבל מיד אזרחות ישראלית ללא כל מבחן ידע שפה, היסטוריה או הצהרת נאמנות. אבל כשמסגרת החשיבה הפוליטית היא של קהילה יהודית ולא מדינה, זה דווקא מסתדר.... יש לציין בהקשר זה שחוק השבות במהותו אינו חוק לאומי סביר מעצם הענקתו העקרונית לפרט את זכות דרישת האזרחות, בעוד שבמדינה דמוקרטית המדינה קובעת בהתאם לצרכיה, מי יכול להגר אליה ולפי אילו קריטריונים לקב אזרחות.(לכך יש להוסיף את סוגית "הנוכחים הנפקדים" הערבים, עליה עומדת סאוסן זהר במאמרה בעמ' 133-134, כמו גם התייחסותו של יוסף ג'בארין לסוגי האזרחות, עמ' 156 ).

אחזור ואציין שישראל הנה מדינה אנומאלית מבחינה לאומית ודמוקרטית. מעצם היותה אתנוקרטיה היא מסתגרת מבחינה לאומית, ומבחינה זו דומה לפולין שבין שתי מלחמות העולם (המשורטטת במאמרו של יואב פלד) הקובע שכ"דמוקרטיה אתנית , הרפובליקה הפולנית ( וישראל אף פורמלית איננה רפובליקה-י.ב) השנייה כשלה בניסיונה ליישב בין העיקרון הדמוקרטי – ליברלי שניכפה עליה, בסוגית המיעוטים ,על ידי הקהילה הבינלאומית, לבין העיקרון האתנו לאומי שעוצמתו גברה במקביל להתגברות הקשיים הכלכליים"(עמ' 422).

מאמר נוסף שברצוני לתת עליו הדעת, הוא מאמרו של יוסף  ג'בארין (ד"ר משפטים וכיום ח"כ) –" על הצעת "חוק יסוד: ישראל- מדינת הלאום של העם היהודי", ש-"השאלה המרכזית הניצבת בפני כל חברה רב תרבותית בבואה לכונן נורמות חוקתיות היא: האם פני החברה  הן לכיוון גיבוש נורמות חוקתיות מאחדות, משתפות והדדיות במהותן, אשר יכולות לסלול  את הדרך בפני הקבוצות השונות בחברה להמשיך ולחיות במדינה בעתיד הנראה לעין, כשכל אזרחיה זוכים ליחס של שוויון מהותי ושייכות הדדית?"(עמ' 146).

יש לשים לב שג'בארין מתייחס הן  לרמת הפרט והן ביחס לרמת הקבוצה וביחס לאחרונה הוא כותב: "תחום אחד של המשאבים הציבוריים מתייחס לזכות של מיעוט לאומי וילידי להיות מיוצג באופן הגון ואפקטיבי בכלל הגופים הציבוריים במדינה והמשרות הציבוריות, לרבות במוקדי קבלת החלטות"(עמ' 146-146). זאת ועוד, הוא גם כותב על חלוקת המשאבים החומרים, כמו גם על כך ש"המדינה אחראית גם על חלוקת המשאבים התרבותיים בה, לרבות שפת המדינה והמרחב התרבותי הציבורי ...דו לשוניות מחייבת גם מתן ביטוי ראוי לתרבות המיעוט במרחב הציבורי...תחום נוסף של משאבים ציבוריים הוא המשאבים הסימבוליים של המדינה- סמליה, דגלה וההמנון שלה...יש צורך להקפיד על עקרונות של שוויון והגינות באימוץ המשאבים אלה." וכאן עולה נקודת מפתח "הדברים נכונים גם בנוגע לסמכות של המדינה לקבל הגירה אליה ולהעניק אזרחות מטעמה...שכן המדינה צריכה להפעיל סמכות זו בשם כלל אזרחיה, כחלק  מחלוקת המשאבים  הציבוריים שהופקדו בידיה".

בסכמו טענותיו עד הכה הוא מציין:" ביסוד העקרונות הדמוקרטיים של כל מדינה, אם כן, עומד עקרון השוויון בחלוקת המשאבים, בלא הבטחת שוויון מהותי-שותפתי לכלל האזרחים ולקבוצות האזרחים, ולא רק שוויון אישי פורמלי, איון דמוקרטיה מהותית"(עמ' 147).

בולטת בגישת המחבר, צידודו בתפיסת הדמוקרטיה ההסדרית ובולטות תפיסת  המיעוט כמיעוט לאומי ואף ילידי, על פני תפיסה ליברלית הנסבה על אינדבידואליים. גישתו אינה חולקת על תפיסת הזהות הלאומית הקיימת ואיננה מצדדת בלאום אזרחי ישראלי, אלא דווקא מתקשרת למודל ההשוואה הפולני של  יואב פלד, ולא בכדי, שהרי ברמה מסוימת ניתן להשוות את מעמדם של ערבי ישראל כמיעוט ,למעמדם של יהודי פולין כמיעוט, בין שתי מלחמות העולם. אולם לזכות ג'בארין יש לציין שהוא מתייחס למדדים אינקלוסיביים ואקסלוסיביים כשהשאלה ביחס לחוקה הינה "האם הגדרת המדינה תהיה הגדרה שבמהותה היא הגדרה דמוקרטית- אוניברסלית "מכלילה" (inclusive) , "המכניסה אליה" את כל אזרחי ותושבי המדינה (מה שמתכתב עם לאום אזרחי, בו אין הוא כלל עוסק) או שמא הגדרת המדינה תהיה הגדרה מדירה (exclusive) –" המוציאה ממנה" חלק מאזרחי ותושבי המדינה וחלק מקבוצות האוכלוסין שבה ?"(עמ' 149).

בביקורתו על הצעות החוק (של מה שמכונה "חוק הלאום")  הוא כותב ש"הגדרת  המדינה כבית לאומי בלעדי לקבוצת הרוב בה, לרבות יהודים שאינם אזרחיה ("העם היהודי"), היא בעיתית בעליל במדינה אשר חמישית מאזרחיה נמנים על לאום שונה, ומהווים  מיעוט לאומי ילידי בתוכה"(עמ' 152).

כלומר הוא מחזיק  בתפיסת הזהות הלאומית האתנית הקיימת, הגם בקורתו המוצדקת על הפריבילגיות של הרוב היהודי אתני,  ואין הוא דוגל נוכח מציאות  האפליה- בלאום אזרחי מכליל, אלא במודל הסדרי של מדינה עם מיעוט לאומי באשר "כיסוד הזכויות הקולקטיביות של המיעוט הערבי, עומדת ההכרה בקולקטיב הערבי הפלסטיני בישראל כמיעוט לאומי וכעם מולדת, אשר זכאותו לשוויון זכויות מלא מושתת הן על הבסיס האזרחי - אינדבידואלי והן על הבסיס הלאומי קבוצתי"(עמ' 159).

יש לציין  שמודל זה יכול להתפתח מ"עובריותו" למודל דו לאומי וזוהי סוגיה בפני עצמה

אסיים את ביקורתי בהתייחסות לשני מאמרים המהווים נייר לקמוס לאנומליית ישראל כמדינת לאום דמוקרטית. הראשון שבהם הוא מאמרם של יסמין עבוד- חלבי ומיכל שמאי            "הזהות האזרחית – ישראלית של מתבגרים דרוזי בישראל והשלכות הפגיעה בזכויות אזרחיות של המיעוט הערבי  על זהות זו", שכבר מכותרתו ניתן להבין שקיימת אבחנה בין הזהות לבין האזרחות. ביחס  לישראליות הדרוזים כתבו המחברות הדברים הבאים, המתכתבים עם תפיסת פלד וסמוחה לאמור:" לצד התהליך שבנה בקרב הדרוזים "ישראליות", יש תהליך שסימן את גבולותיה של ישראליות זו" (שהרי הישראליות כזהות לאומית איננה לגיטימית מעצם חתירתה תחת יהודיות ישראל-י.ב.). תהליך זה יכול להיות מובן לאור התבוננות בזהותו של העם היהודי  ובזהותה של מדינת ישראל. קימרלינג (2004) ובן סירא (1995) הראו שהאיזון  שניסתה מדינת ישראל להשיג בין שתי האוריינטציות הבסיסיות של זהותה- הזהות " הפרימורדיאלית הבנויה מאורנטציות דתיות ולאומיות, והזהות  האזרחית הבנויה על תפיסות  אוניברסאליות של דמוקרטיה ליברלית  בהתייחסות לזכויות האדם והאזרח- יצר בראש וראשונה קונפליקט בין שתי אוריינטציות אלה"(עמ' 304). פלד ניסה לגשר באמצעות עקרון רפובליקני (שכלל אינו קיים בישראל) בין שתי האורנטציות הללו. אולם קשה לראות באזרחות כשלעצמה ביטוי למודל המושתת על דמוקרטיה ליברלית, כשעצם האזרחות ליהודים מבוססת על עקרון השבות בעוד שלערבים - על בסיס עקרון הישיבה. כלומר נתן לומר  שמתחת לפרוצדורות הדמוקרטיה הפורמלית בישראל, כלל לא מסתתרת  פוליטיקה בעלת יסודות דמוקרטים ליברלים.

במציאות, הרחוקה מאוד מתיאורי ספרי האזרחות יווצר בהכרח קושי לימודי לתלמידי האזרחות, כפי שניתן ללמוד ממאמרו של יעקב קורן "השפעת יוזמות חקיקה הנוגעת בזכויות האזרח בישראל על הוראת מקצוע האזרחות". לכן אין זה כלל פלא ש"רק 44 אחוזים מבני הנוער  היהודי וכשליש מהצעירים הבוגרים, מייחסים חשיבות רבה לשוויון מלא בזכויות פוליטיות לכל הקבוצות", ובהערת שוליים מצוין ש"65.4 אחוזים משכבת הגיל 24-18 מסכימים כי לאזרחים יהודיים צריכות להיות יותר זכויות מאשר לאזרחים לא יהודים"(עמ' 390), וכי זה יכול להיות אחרת במדינה המוגדרת כמדינת העם היהודי ?, או כמדינה שהיא יהודית ודמוקרטית?

כשקיימת התנגשות בין יוזמות חקיקה מפלות לבין מערכת החינוך המנסה להטמיע ערכים דמוקרטיים הרי  הגורמים הפוליטיים, המצויים בעמדת כוח והנתפסים בעיני הצעירים כמוסמכים יותר, מעצבים את שדה השיח  הפוליטי ברוח יוזמות החקיקה המפלה. ההיגד של מערכת יוזמות החקיקה המפלה נתפס  כאמת המובנית מאליה ומופנם כדבר שראוי לאמצו, שעה שההיגד המתחרה, שאותו מנסה לעצב מערכת החינוך, מודר"(עמ' 398).  קורן עומד על חשיבותה של מערכת החינוך העקיף מעצם  שבה "באים ביטוי האינטרסים של הקבוצה והחשיבות שהיא מקנה להם (לבני הנוער) והיא שמתווה כיוונים של מותר ואסור, וכך מתגבשת "רקמת הנטיות העיקריות (ה) נוצרות, ללא תלות בלימוד, על ידי השפעות כאלה" (דיואי, 1969, עמ' 17).

בישראל בה המילים: "יהודי"  ו"יהדות" הן כמעט חזות הכול (אפילו השופט ברק גרס כי המדינה היהודית היא בהכרח מדינה דמוקרטית), השיח הינו שיח הוא של והנס על הקהילה היהודית המקומית, שנפשית קולקטיבית ספוג בטראומת השואה תוך זיהוי אויבים קיימים כנאצים מחד, כשתפיסת לקח השואה אינה מעוגנת בצידוד במוסר אוניברסאלי אלא כצורך בעוצמה יהודית אל מול הגויים. לעומת זאת השיח כלפי האחרים הוא שיח חיצוני (מבחינת הקהילה היהודית), ולכן שוויון זכויותיהם, ובכלל זאת מעמדם, הינו משיח הנאמר בקריצה או תוך אבחנה מ"אנחנו היהודים".  אין זה כלל פלא שביחס למחקר על הגזענות "עולה  כי קיים פער בין הרגישות הגבוהה ליחס הגזעני כלפי יהודים, רגישות המלווה בהבעת עמדות התומכות בערכי הדמוקרטיה בקשר זה, בהשוואה לרגישות נמוכה ליחס גזעני כלפי קבוצות מיעוט בחברה הישראלית"(עמ' 401).(בלשון אירונית ניתן לראות  בישראל "מדינת "כל גזעניה"  לעומת היומרה לראות בה מדינת כל אזרחיה).

העצירה בסקירת המאמרים נובעת מרוחב היריעה שקבעתי לעצמי, ואין בה משום ביטוי שלילי על חשיבות  המאמרים שלא נסקרו. ספר זה, במיוחד בשל מגוון ההיבטים שבו הינו ספר חשוב הראוי לשמש  את השיח האקדמאי והציבורי. יש לקוות שהוא יצטרף לספרות הקיימת וישמש כספר לימוד אוניברסיטאי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע