אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איך כותבים מהפכה? היומן הבוליביאני ככלי מהפכני


צ'ה גווארה

צ'ה גווארה

בתשיעי באוקטובר 1967, לאחר שנפל בשבי הצבא בוליביאני יום קודם, הוצא ארנסטו "צ'ה" גווארה להורג. למרות הפרסום המהיר של היומן הבוליביאני[1] של צ'ה, מסתורין כבד אפף את מהלכיו משעה שנעלם מעיניי הציבור בשנת 1965. כיום, בעזרת מונוגרפיות מאת חבריו לנשק ומספר מחקרים מעמיקים על צ'ה ואויביו בממשל האמריקני והבוליביאני, יכול המתעניין לשחזר לפרטי פרטים את שנותיו האחרונות. בחודשים ובשנים מיד לאחר מותו היה המצב שונה: שלושה חודשים לאחר סופו הטראגי של צ'ה, חיבר ג'יי מאלין סיכום של כל הידוע על שנת חייו האחרונה של צ'ה. סיכום זה התבסס בעיקר על יומנו של צ'ה, המכסה את שהותו בבוליביה במטרה להפיץ את שלהבת המהפכה הקומוניסטית באמריקה הלטינית. למרות שיומנו של צ'ה היה נגיש למאלין, מציין האחרון בסקירתו כי בכל הנוגע לחודשים האחרונים בחייו של המהפכן- רב הנסתר על הנגלה.[2]

בסקירתו לא מציין מאלין סיבה מפורשת לחורים הרבים בעלילה, אך לקורא המעיין ביומן הבוליביאני התמונה מתבהרת: נוסף על הפרטים הרבים שלא היו ידועים לצ'ה במהלך חודשי הלחימה הקשים בבוליביה. יומנו נכתב על פי רוב בקצרנות, מרושת בשמות קוד ונעדר הקשר בסיסי לגבי פרטים רבים המועלים בו. הכתיבה החשאית והמתומצת של צ'ה מעידה על עובדת היות היומן תיעוד הנועד לשימושו הבלעדי של כותב הדברים. להיסטוריון המבקש להשלים את תמונת המהלך המהפכני הכושל בבוליביה- היומן הוא מקור יקר ערך, אך הוא איננו מספק תמונה שלמה אפילו על מעלליו, רגשותיו ופעולותיו של כותב היומן בתקופה המכסה את כתיבתו.

במאמר אבקש לבחון את היומן הבוליביאני מנקודת מבט שונה: בעזרת התיעוד הגולמי והחף מיד עורך שמאפיין את היומן הבוליביאני נחשף אחד מהשחקנים המרכזיים ביותר בהיסטוריה הלטינו-אמריקנית דרך מילותיו שלו, ובייחוד בזמן שהוא מגשים את מה שתפס כעשייה החשובה ביותר: פעילות מהפכנית אנטי-אימפריאלית. אם ביומנים המוקדמים של צ'ה נחשף הקורא לעיסוק בשאיפותיו ורגשותיו של צעיר אידיאליסטי וחסר דרך ברורה. ביומן הבוליביאני המוטיבציה, וכתוצאה מכך המבט, של כותב הדברים שונה בתכלית. בחינה של השינוי שעבר צ'ה והכתיבה המהפכנית שלו תורכב מארבעה חלקים- ביוגרפיה קצרה, תמצות של עקרונות לוחמת הגרילה שפיתח, בחינה של היומן הבוליביאני דרך העקרונות שפורטו ולבסוף סיכום.

 ביוגרפיה של מהפכן[3]:

 ארנסטו צ'ה גווארה נולד ב-14 במאי 1928 בעיר הנמל הארגנטינאית רוסריו כבן הבכור למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. כאשר הגיע לגיל שנתיים אובחן ארנסטו הצעיר כחולה אסתמה- מצב שילווה אותו עד יומו האחרון. בגלל מצב רפואי זה נהפך בעל כורחו למרכז סביבו נקבעות ומנוהלות תוכניות המשפחה לעתיד. לאחר מספר מעברים של המשפחה בניסיון להקל על מחלתו של בנם הבכור, השתקעה לבסוף באלטה גרסייה- עיירת מרפא קטנה בקרבת קורדובה, הידועה באקלים היבש והחם שלה.

ארנסטו התבגר בצלם של חלק מהמאורעות הגדולים של אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים: מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה. מספר רב של פליטים רפובליקנים ספרדים זרמו בשנותיה האחרונות של המלחמה לעיירה בה חיו בני משפחת גווארה לינץ', וחלקם אף התיידדו עם בני המשפחה. חודשים ספורים לאחר תבוסת הכוחות הרפובליקנים- הצד בו תמכו בני המשפחה, פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה לפולין. ארגנטינה "הרשמית" שמרה על יחסי ניטרליות עם כלל הצדדים בסכסוך, אולם בבית גווארה לינץ' נטתה הכף בבירור לטובת בעלות הברית. וארנסטו הצעיר עזר מעת לעת לאביו בארגון האקסיון הארגנטינאי- ארגון שפעל כ"קבוצת אוהדי בעלות הברית" בארגנטינה.

בשנות החמישים המוקדמות, נרשם ארנסטו ללימודי הרפואה. באותה עת התמיד הסטודנט הטרי בהתרחקותו מנבכי הפוליטיקה הארגנטינאית הסוערת. אך, עוד בטרם פיתח ארנסטו את אמונותיו הפוליטיות שיהפכו אותו למהפכן צ'ה, ולמרות תיאורו את האדישות שנקט בנוגע לפוליטיקה הארגנטינאית- שאב הצעיר מהשיח הציבורי הארגנטינאי עקרון חשוב. עקרון אשר אפיין את שתי קצוות הקשת הפוליטית הארגנטינאית: הסלידה וההתפקחות מארצות הברית. דעותיו תאמו את דעת רבים שסלדו מהאימפריאליזם האמריקני באמריקה הלטינית, אשר חבר לאוליגרכיות הלטינו-אמריקניות המסורתיות ויחדיו נתפסו השניים כמי שחוללו שמות במרכז ודרום אמריקה. על רקע סיום מלחמת העולם השנייה והתעצמות המלחמה הקרה, ראתה ארה"ב באמריקה הלטינית מגרש מריבה פוטנציאלי ונוח להשפעה סובייטית, ובכדי למנוע את ההתפשטות "האדומה" ולשמר את האינטרסים הצרים שלה- תמכה במשטרים צבאיים דכאניים במטרה להילחם באפשרות זו. תמיכה זו באה על חשבון רפורמות חברתיות וכלכליות אפשריות, אשר יטיבו עם האוכלוסיות המקומיות.

במספר מסעות שערך ארנסטו בעודו סטודנט לרפואה, הוא התוודע מיד ראשונה לתנאי החיים הקשים בארצו ובמדינות שכנות באמריקה הלטינית. במסע יחיד הראשון הגדול שלו בארצו, מסע שיצא אליו עם תום שנתו השלישית בבית הספר לרפואה, החל לראשונה לתעד את חייו ביומן. קטעים מיומן זה צורפו לזיכרונותיו של אביו לאחר מותו של ארנסטו. ההיסטוריון אדוארדו אלנה (Elena) מציין שיומנו הראשון של ארנסטו מזכיר את יומנו המפורסם יותר, אשר קיבל את השם "דרום אמריקה באופנוע". מלבד המסגרת בה נכתב יומנו הראשון- תיעוד יומיומי הנאמן לאירועי השעה, שני היומנים חושפים את העניין של הכותב בבחינת עצמו ורגשותיו, בעוד הוא נע במרחב הלטינו-אמריקני. הקשר בין חווית המסע לאקט הכתיבה אפשרה לארנסטו להרהר במראות ובאירועים בהם הוא צופה, ולבחון כיצד הם משפיעים על אישיותו, רגשותיו ואמונותיו.

ככותב-נוסע הנע במרחב הלטינו-אמריקני ומתעד את חוויותיו- ביומנים ובסוגות אחרות, בשלב בו טרם עוצב כמהפכן מרקסיסט- הכתיבה והתנועה הזינו את החיפוש העצמי שלו ואת ההתמודדות עם הסבל הרב בו פגש במסעותיו. סבל אשר במידה רבה הוא ביקש לפגוש. מסעו המתועד הראשון של ארנסטו ברחבי ארגנטינה נערך בתקופה בה עודדה תיירות הפנאי הפנים ארגנטינאית על ידי חואן פרון.[4] ארנסטו ההרפתקן מייצג במסעו זה, ובחלק הארי של מסעותיו הבאים, את האנטי-תזה לתייר "השגרתי". ביומנו לועג ארנסטו לתיירים העוקבים אחריי מדריכי הטיולים בדרכם למוקדי "העלייה לרגל" הדתיים ולאזורי הנופש האורבניים דוגמת העיר קורדובה- יעדים אותם עודד המשטר הפופוליסטי במטרה לזכות באהדת קהלים ארגנטינאים גדולים ולזהות את עצמו עם הדת הקתולית האהודה. ארנסטו לעומת זאת, ראה עצמו כמי שמחפש את "נשמת" המדינה- אותה הוא זיהה עם האנשים החיים בתנאים קשים באזורי הכפר הארגנטינאי. בעתיד לבוא, כאשר מתוך החיפוש העצמי והחיצוני[5] של ארנסטו יתעצב המהפכן צ'ה- האפיון של ארנסטו/צ'ה ככותב-נוסע ישתנה מאיש הצופה בעניינים מהשוליים ומבקש ככל שמתקדמים מסעותיו למצוא דרך לשנות את המציאות, למהפכן המכפיף את הכתיבה אל אקט המהפכני של שינוי המציאות. אולם, בטרם יהפוך למהפכן המגובש יחווה ארנסטו מספר אירועים משמעותיים, אשר יכוונו אותו בדרך מצופה סביל לאחד השחקנים החשובים במלחמה הקרה.

במסעו השני והמעצב יחד עם חברו אלברטו גרנדו (Granado) הקפיד ארנסטו לתעד ברשימות קצרות את המסע- רשימות בהם ישתמש בכדי לחבר את יומנו המפורסם "דרום אמריקה באופנוע". המסע עליו מבוסס יומן זה ערך תשעה חודשים והחל בחודש ינואר 1952, ובדומה למסעו הראשון-  ביקש בו ארנסטו להמשיך ולהתחקות אחר נתיבים לא שגרתיים במטרה לחשוף, בין היתר, את תנאיי החיים הקשים של מדוכאי אמריקה הלטינית.

בשנת 1954, הגיע ארנסטו אל מקסיקו סיטי והתוודע לאחים קסטרו- תחילה לאח הצעיר ראול, ודרכו לאחיו הבכור פידל. בסיס התמיכה שהתאגד סביב האחים, ובעיקר סביב פידל, אשר כבר באותה תקופה היה דמות בעלת מוניטין מסוים במרחב הלטינו-אמריקני, הרשימה את ארנסטו. נוצרה כימיה מיידית בין ארנסטו וראול, באותה עת האח בעל המשיכה הגדולה יותר למרקסיזם-לניניזם. עובדה זו תרמה לאווירה הידידותית במפגש הראשון בין שני האישים שישנו את עתיד אמריקה הלטינית: המפגש שנערך בשביעי ביולי 1955 בין ארנסטו גווארה ובין פידל קסטרו. כבר באותו ערב מלא בדיונים סוערים ולא מעט שתייה הזמין פידל את צ'ה, "כפי שהקובנים החלו לקרוא לו", להצטרף כרופא לכוח הגרילה, אשר ינחת בקובה ומשם יפיל את משטרו של הדיקטטור בטיסטה.

המאבק המהפכני לשחרור קובה היה בדיוק המטרה אליה נכסף צ'ה. במהלך שתי שנות לחימת גרילה עזות הוכיח עצמו צ'ה כלוחם ומפקד כריזמטי ועשוי ללא חת, המוכן להכפיף את כל כולו למהלך המהפכני- בו בעת שהוא דורש את אותה המחויבות מפקודיו. הקשר בין הכתיבה למסע- שהשתנה ממסע לבחינת חיי המדוכאים למסע לשינוי חייהם ושחרורם, התהדק ככל שנשאב צ'ה אל חייו החדשים. הוא כתב חיבורים וספרים רבים[6]- ביניהם ספרון קצר על לוחמת גרילה. בספרון זה שירטט עקרונות תיאורטיים לבניית כוח גרילה מהפכני: תיאוריה אשר פיתח בהתבסס על הניסיון הקובני המוצלח.

בשנת 1975 עזב צ'ה את כל תפקידיו הרשמיים בשירות קובה ועבר בחשאי לקונגו בניסיון לעורר מהפכה סוציאליסטית ראשונה ביבשת השחורה. הניסיון בקונגו, שתועד ביומן על ידי צ'ה, נחל כישלון חרוץ והביא את המהפכן המקצועי לחפש זירת פעולה מתאימה יותר. לאחר שחזר בחשאי לקובה, מצא המהפכן המסור את זירתו החדשה- בוליביה. בשביעי לנובמבר 1966, ביום בו נפתחה זירת הפעולה החדשה עם הגעתו של צ'ה, החל המהפכן המנוסה לתעד את התקדמות המהלך המהפכני ביומן. בחירתו של צ'ה באזור המזרחי ההררי של בוליביה כבסיס ממנו תופץ השלהבת המהפכנית במדינה התגלתה כשגיאה יקרה. הבחירה באזור גיאוגרפי עדיף על פני פעולה בקרבה ובתיאום עם המחתרת הקומוניסטית המבוססת בעיר לה פאז- הממוקמת במערבה המרוחק של המדינה, הביאה לניכורם של מנהיגי המחתרת ולאובדן תמיכת הרשת המאורגנת והמבוססת אשר בשליטתם- תמיכה שתתברר כמהותית ככל שיימשך המהלך המהפכני הכושל ויורגשו היעדרם של מאגרי מזון וציוד בשטח.[7] לזאת התווסף שינוי החשיבה המהותי שעבר הממשל האמריקני בהשפעת לקחי ניסיון הפלישה הקובני הכושל ב-1961 (הידוע בכינויו מפרץ החזירים). הכישלון התעמולתי הצורב הזה הביא את נשיאה הטרי של ארצות הברית- ג'ון קנדי, לערער על ההנחות אשר אפיינו את ההתערבות האמריקנית מאז תום מלחמת העולם השנייה. הממשל האמריקני תחת יורשו (הנשיא לינדון ג'ונסון) לא התפתה לאמריקניזציה של הסכסוך בבוליביה- מטרתו המוצהרת של צ'ה, אלא הכיר בצורך למצוא דרכים חדשות למלחמה בכוחות גרילה, אשר נתפסו כאיום על יציבות בנות בריתה של ארה"ב.[8]

הכשל העיקרי שזוהה על ידי הממשל האמריקני לאחר מפרץ החזירים היה למעשה אותו כשל עליו יחזור צ'ה בבוליביה: כניסה נמהרת לתוך מבצעים צבאיים מורכבים עם אופטימיות לא מבוססת, הנסמכת על ציפייה לתמיכה עממית רחבה ללא ידע אמיתי על רגשותיהם והלך רוחם של ההמונים אותם יש "לשחרר". כתוצאה מכך, פיתחה ארצות הברית אסטרטגיית לוחמה נגדית הקוראת לשימוש בלוחמה באינטנסיביות נמוכה (Low-Intensity Warfare): לוחמה בהיקף מוגבל כנגד כוח הגרילה במטרה למנוע הדרדרות בקונפליקט והתנגדות עממית לפעילות הצבא. כוחות צבא ושיטור ברחבי אמריקה הלטינית, ביניהם בבוליביה, אומנו על ידי ארצות הברית בשיטות לוחמת הנגד החדשות, שיטות אשר פותחו בכדי לספק מענה לטקטיקות וליתרונות בלוחמת הגרילה המפורטות בספרון של צ'ה. בכדי לספק את המידע הנחוץ לקיום התערבות אפקטיבית ומוגבלת מצד ארצות הברית נפתחו ערוצי תקשורת חשאית בכל שגרירויות ארה"ב באמריקה הלטינית. לתוך רשת העכביש הזאת נכנס צ'ה ללא ידיעתו בשביעי בנובמבר 1966- עם הגעתו לאזור בו יפעל כוח הגרילה.[9]

וכך, ניסיונו לשחרר את אמריקה הלטינית וליצור את התנאים למהפכה סוציאליסטית אמיתית בעזרת גרעין (Foco) לוחמי גרילה מקצועיים הסתיים כעבור אחד-עשר חודשים באופן טראגי עבור המהפכן בן ה-39. אם בתיעוד האחרון ביומנו, אשר נכתב בשביעי באוקטובר 1967, הדגיש צ'ה את הצורך המידי של כוח הגרילה הנותר להימלט מאזור הקרבות ולארגן מחדש את חזית השחרור- יום לאחר מכן אבדו כל התקוות עבורו. בשמיני באוקטובר, לאחר התקלות בין כוחותיו וכוחות הצבא הבוליביאני העדיף, נלקח צ'ה הפצוע בשבי. ולאחר קבלת הפקודה ביום המחר, הוצא להורג בבית הספר בו שוכנו שבויי כוח הגרילה בפיקודו.

 תיאוריית הפוקו:

 תיאוריית הפוקו (Foco- גרעין בספרדית) פותחה על ידי צ'ה בהתבסס על המערכה המוצלחת שניהלו כוחות הגרילה בקובה ועיקרה היא הדרך בה יש לנהל את לוחמת הגרילה. בספרון על לוחמת גרילה שחיבר ב-1960 מבהיר צ'ה שהתיאוריה היא תוצר של החיים עצמם, ולכן כל כוח "משחרר" יוכל להשתמש בעקרונות המתוארים, עם מידת גמישות מתאימה, בכדי ליצור את התנאים המתאימים למהפכה כנגד מדכאי העם. בכך היה חידוש מתיאוריות מהפכניות אחרות[10]: לדעת צ'ה, אין צורך לחכות לתנאים מוקדמים, אלא התקוממות של גרעין לוחמי גרילה מקצועיים בכוחה להתיש צבא קבע ולפעול ככוח לשינוי חברתי רדיקלי המעורר את האוכלוסייה המדוכאת להתקוממות עממית מאסיבית ובכך יוצר את התנאים למהפכה סוציאליסטית.[11] אולם, לוחמת הגרילה הינה שלב אחד במלחמת השחרור- שלב שאינו מאפשר להגיע לניצחון מלא. שלב זה מסתיים רק כאשר כוח הגרילה גדל מספיק ומפתח תכונות של צבא קבע.[12]

בדרך להפיכת כוח הגרילה המצומצם לצבא קבע שיביס את כוחות הדיכוי עליו להשתמש בכל דרך להשיג את מטרותיו ולהיכנס אל כל קרב במטרה לנצח. עקב נחיתותו המספרית של כוח הגרילה בהשוואה לצבא האויב בו הוא נלחם, עלול הכוח להיות מושמד בכל קרב.[13] המוות ההרואי איננו מעניין את צ'ה: על לוחם הגרילה להיות מוכן למות למען האידיאלים שלו מכיוון שרק כך הוא יוכל להילחם ללא חת. אולם, האפקטיביות של לוחם הגרילה נחה על הפיכת האידיאלים, למענם הוא נלחם, למציאות בדרך של עבודה קשה וכמעט בלתי נגמרת.[14]

סוג לוחמה זה מחייב תשומת לב והתרכזות תמידית של הלוחם- המחויבות העצומה שנחה על כתפיו והעובדה שהישרדות כוח הגרילה תלויה בכל אחד ממרכיביו מכריחה את הלוחם היחיד לפעול כבבחינת הגנרל של עצמו: היותו רפורמטור חברתי בעת רגיעה מהלחימה מחייבת אותו לבצע אינדוקטרינציה לאוכלוסייה אותה מבקש לשחרר. תהליך האינדוקטרינציה תלוי בהבנתו של לוחם הגרילה את תנאי חייהם של האוכלוסייה המקומית, הצרכים הפרקטיים שלהם ואת רמת בשלות תודעתם המהפכנית- אותה הוא מחויב לעורר על פי מידת מוכנותם. ובעת לחימה  על לוחם הגרילה להיות גמיש בטקטיקות בהם הוא נוקט על מנת להפתיע ולבלבל תדיר את כוחות הצבא העדיפים. בתנועה מתמדת של התקפה וחזרה למקום מבטחים, מתיש הכוח הלוחם את הצבא ופוגע במורל האויב תוך כדי שהוא מוסיף תהילה לעצמו.[15] אם כן, מהי חשיבות הכתיבה עבור לוחם גרילה?

היומן ככלי מהפכני:

בהקדמה לאסופת מאמרים העוסקים במסעותיו הרבים של גווארה במהלך שנות החמישים מציע ההיסטוריון פול דרינוט (Drinot) הנגדה שימושית: במסעותיו בשנות החמישים חווה ארנסטו את המלחמה הקרה מלמטה, בטרם הפך- לאחר קובה, לאחד מהשחקנים המרכזיים בה מלמעלה.[16] בהתאם לכך, היומנים המוקדמים שלו הם החוויה וההיכרות האישית של ארנסטו עם הדלות והרעות החולות של אמריקה הלטינית, והיומן הבוליביאני הוא חלק מהדרך לשנות את המציאות הזאת. עד המהלך המהפכני הקובני מוקד הכתיבה של ארנסטו היה השפעת החוויות שהמסעות השכיחים שלו פעלו עליו. מלבד סיפוק לרוח ההרפתקנות הבוערת בו- מוטיבציה חזקה כשלעצמה, המסעות אפשרו לארנסטו היכרות בלתי אמצעית עם נפגעי האימפריאליזם האמריקני, ועם ההיכרות הזאת גדל בו הרצון לקחת חלק בשינוי המציאות הבלתי נסבלת עבורו. לאחר קובה מצא ארנסטו, ומעתה המהפכן צ'ה, את מקומו כמוביל השינוי וכתוצאה מכך, מוקד החוויה במסע- והכתיבה המבטאת אותו, הוסט. הכתיבה, המהפכנית מעתה, מתמקדת בשינוי המציאות והכשרת הקרקע למהפכה סוציאליסטית דרך בחינה של השילוש המאפיין את לוחמת הגרילה: כוח הגרילה המהפכני, האוכלוסייה המקומית בה נעשה השינוי והאויב שכנגדו מתבצע השינוי.

הכתיבה ביומן הבוליביאני עוקבת אחר מסגרת נוקשה המלמדת על המשמעת שמצריך המהלך המהפכני. בניגוד לרשימותיו של צ'ה הסוקרות את מלחמת הגרילה הקובנית, היומן הבוליביאני נכתב תוך כדי התנועה המתמדת של המהלך המהפכני. טקטיקת הכתיבה בה נוקט צ'ה ביומן הבוליביאני שונה במהותה מן הכתיבה התמטית (נושאית) של רשימותיו על קובה או "דרום אמריקה באופנוע". בהקדמה ליומן זה מציין ארנסטו את הריחוק בין כותב היומן בזמן המסע ובין העורך (הוא עצמו), אשר מטפל בדיעבד ברשימות. לדבריו: "האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, "אני", אינו אני. או לכל הפחות, אין זה אותו אני פנימי."[17] אם כן, הגולמיות הייחודית המאפיינת את היומן הבוליביאני יוצאת דופן בהשוואה לרובם המוחלט של כתביו האחרים. כיצד באה לידיי ביטוי האיכות הגולמית של היומן?

הרישום ביומן הבוליביאני הוא שיטתי ומחולק לימים- בכל סוף יום סוקר צ'ה את התקדמות הכוח ואת האירועים המרכזיים אשר אפיינו את אותו היום. מלבד "בריחות" לא שכיחות מסקירת המהלך המהפכני- המתבטאות בעיקר בציונים קצרים של ימי הולדת של בני משפחתו[18], מתעד צ'ה רק את הפרטים המהותיים להצלחת המהלך המהפכני של כוח הגרילה. כאשר טובע לוחם בוליבאני צעיר בשם בנג'ימין ב-26 בפברואר, צ'ה מתעד את האירוע באופן העוקב אחר ההיגיון הפנימי של הכתיבה המהפכנית תוך כדי התנועה: נסיבות המוות מפורטות בדרך המנותקת מרגשותיו של צ'ה ומוצע הסבר למקרה. הכתיבה עוקבת אחר נתיב קבוע: תיעוד האירוע/הכשל, ניתוח הסיבות שהובילו אליו והסקת מסקנות. במקרה של בנג'מין- למרות היותו חדור מוטיבציה, היעדר כוח פיזי וחוסר זהירות בשטח הביאו למותו האבסורדי.

מספר מצומצם של אירועים שובר את הנימה הסטואית והקרה של היומן הבוליביאני: הרעב הכבד והתשישות שחווה הכוח בחודש יוני 1967 נדמה שמכריעים את הלוחמים וגורמים להם לשקוע במריבות קטנוניות על מאגרי האוכל המדלדלים ועל הציוד המתבלה, מריבות בהם כמעט ולא מפעיל צ'ה את סמכותו בגלל התשישות והפטליות שאוחזות בו.[19] אולם, האפתיות האוחזת בצ'ה בחודש קשה זה הינה בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: גם כאשר התנאים המצטברים הקשים כמעט ומכריעים את צ'ה, התיעוד היומיומי לא נפסק והנחישות להמשיך ולקדם את המהלך המהפכני מתבטאת ביומן בהמשך ניתוח מצב כוח הגרילה והעלאת תוכניות לעתיד. זאת ועוד, גם כאשר חווה צ'ה את מה שנראה כמעמסה הרגשית הגדולה ביותר עבורו במהלך כל שהותו בבוליביה- הכתיבה המהפכנית שומרת על אופייה.

מותו של אליאסו רייאס, המכונה ביומן בשם הקוד רונאלדו, מעורר בצ'ה רגשות כבדים- אותם הוא אמנם לא מזכיר מפורשות, אך הם עולים בבירור מתוך דבריו. צ'ה מציין את עובדת מותו של רייאס בהתקלות עם הצבא ב-25 באפריל כאבדה קשה לכוח הגרילה. בתיעוד מיום נפילתו של רייאס, מתרפק צ'ה על זכר חברו וסורק בקצרנות את העבר המשותף של שני הלוחמים- עוד מזמן שהיה רייאס לוחם בטור עליו פיקד צ'ה בקובה. למרות שלא מציין זאת במפורש, המוות של רייאס הוא יותר מאבדה טקטית עבורו ולכן לשיטתו התגובה האפשרית והיחידה למוות הזה היא להביט אל עבר העתיד עבורו נלחם ונפל "המפקד האצילי". אולם, אפילו אבדה טראגית זו לא שולחת את צ'ה להתכנסות עצמית ושבירת הסטואיות המאפיינת את הכתיבה המהפכנית ביומנו. הפסקה היחידה המוקדשת לציון האובדן הכבד היא חלק אחד בתוך התיעוד היומי הכרונולוגי של ההתקלות הקשה עם האויב, ההתקלות בה נפל רייאס. ההתרפקות הקצרנית על מות רייאס מפנה במהרה את מקומה לבחינה שיטתית ומנוטרלת מרגש של המצב הצבאי אליו נקלע כוח הגרילה: מלבד אובדנו של רונאלדו (רייאס), האבדות בצד הנגדי הסתכמו בשני חיילים ובכלב בלבד.

וכך, במסגרת היומן המהפכני הכתיבה מעניקה למוות הזה משמעות לאור המהלך המהפכני והתנועה המתמדת קדימה אותו הוא מכתיב. זו דוגמא קיצונית המעידה על כלל מהותי בכתיבה המהפכנית של צ'ה: המבט והתיעוד מופנים אל ניתוח האירועים והשחקנים המשמעותיים למהלך המהפכני ואותם אירועים או שחקנים, בין אם לוחמי הכוח, כוחות האויב או תושבי האזור בו פועל הכוח, מובנים ונשפטים לעד רק בתור מועילים או מזיקים, מעשית או פוטנציאלית, למהלך המהפכני.

בניגוד לנימה ההגותי-הומני הנמצאת לפרקים ביומניו של ארנסטו, המבט והכתיבה ביומן הבוליביאני לא מתרכזים בהרהור על טבע האדם והחברה. כפי שמבהיר זאת צ'ה בבוטות בעת שהוא דן במגויסים החדשים בתיעוד מה-25 במרץ: "מה שמעניין אותנו הם מעשים, מילים אשר אינן תואמות למעשים הן חסרות חשיבות." בהתאם לכך, כל פרט הנעדר חשיבות לקידום המהלך המהפכני מושמט מן התיעוד וכאשר, לדוגמא, עוסק צ'ה ביומנו בהווי של לוחמי הכוח הוא מביט בו ומתעד אותו רק כאשר צצות ועולות בעיות משמעת, שאלות לגביי מורל הלוחמים או מריבות בין הלוחמים. אין זה עיסוק בהווי של כוח הגרילה בגלל דאגה אבהית או רגשי חברות, אלא דאגה של מפקד לשלמות הכוח הקטן עליו הוא אמון.

ואכן, עקב העובדה שצ'ה נושא בתפקיד הבכיר בכוח הגרילה, הכתיבה משחקת תפקיד מהותי עבורו. כמהפכן מגובש, אשר הגה את השיטה בה יתנהל המהלך המהפכני, וכמפקד כוח הגרילה בשטח- עליו לדאוג לקדם את הכוח בדרכו להתבסס ולשחרר את האוכלוסייה המדוכאת. אך, מה הופך את הכתיבה ביומן הבוליביאני ליותר מתיעוד פשטני של התנהלות הכוח?

בהתבסס על התיעוד היומיומי של חיי הגרילה, סוקר צ'ה בסוף כל חודש את ההתקדמות הכללית של הכוח בכדי להרהר על המטרות הגדולות יותר אותם עליו להשיג. הכתיבה בסוף כל יום נצמדת לתיעוד האירועים השוטפים: בחינת התנהלות הלוחמים והמגויסים החדשים, תיעוד המכתבים ששלח וקיבל צ'ה, התקדמותם של מספר לוחמים במשימה זו או אחרת. ובסוף כל חודש- בסקירה תחת הכותרת "ניתוח החודש"- מצרף צ'ה את שלל האירועים לכדי ניתוח מפורט של ההתפתחויות המשמעותיות יותר- דוגמת מוכנות כוח הגרילה לעבור למחנה מרוחק או התפצלות הכוח לכדי טורים קטנים יותר, אשר יפעלו באזורים שונים.

היחס ההדוק בין התנועה של לוחמת הגרילה לכתיבה המתעדת אותה מאפשר לצ'ה לשכלל את כלל אירועי היומיום של חיי הגרילה לכדי תוכנית פעולה בהירה ושקולה יותר. אין בכך כדי לטעון שללא הכתיבה יעדר לחלוטין הסדר בהתקדמות הגרילה. ואכן, פעמים רבות צ'ה איננו טורח לציין פרטים רבים בהם יעשה שימוש בניתוח ובקביעת תוכנית הפעולה- פרטים אותם מספקים כאמור מקורות חיצוניים ליומן. עם זאת, הכתיבה מאפשרת לצ'ה מרחב להרהור שיטתי ומתועד, המתבסס בתורו על תיעוד ישיר של אירועי העבר. בגלל הצורך של כוח הגרילה בגמישות ועקב היעדר תוכנית ברורה ויחידה אותה מיישם כוח הגרילה בדרכו לבסס את שלטונו בשטח, הכתיבה היא מקור יקר ערך לבחינת המציאות המשתנה ויצירת תוכניות המתחשבות בשלל האתגרים והנסיבות שאותה מציאות קשה חושפת את כוח הגרילה ואת המפקד בראשה. הקשיים המצטברים והולכים אליהם נקלע כוח הגרילה מאששים טענה זו.

הקשיים המצטברים וההולכים, יחד עם חוסר היכולת של צ'ה להטות את תוצאות העימות בין כוח הגרילה לבין הצבא גורמים לכך שהמסגרת המאורגנת של היומן בחודשים המובילים לסיומו נפרמת מעט. הדיווחים הקצרניים המאפיינים את מרבית הכתיבה ביומן[20] מתחלפים בפירוט דקדקני של התקדמות הכוח המצטמצם, אשר שרד עד השמיני באוקטובר את ההיתקלויות עם הצבא.

הערעור המסוים של מוסכמות הכתיבה עליהם מקפיד צ'ה חושף את תחושת המשבר הקשה של כוח הגרילה ואת הצורך לתעד ולבחון באופן צמוד ודקדקני את המצב הקשה אליו נקלע בכדי למנוע את השמדתו הסופית. על כן, הבחינה המדוקדקת הזו חושפת ביתר שאת את עובדת היומן כלי מהפכני: עד סופו הטראגי הכתיבה לא מתעסקת ברגשותיו של צ'ה נוכח איבוד פקודיו וחבריו הרבים בהיתקלויות עם הצבא. אלא, בעזרתו של היומן ממשיך צ'ה לבחון ביסודיות ובשיטתיות את דרכי הפעולה העדיפות ומשרטט תוכניות להיחלץ מהמצב הקשה ולהתאושש במקום מבטחים. אם כן, עד הסיום הפתאומי של היומן הבוליביאני הכתיבה משקפת את המבט של צ'ה- מבט המתעלם מהמעמסה הרגשית, אשר גורמים התנאים הקשים. מה שנדמה תחילה כהתרופפות בעקרונות הכתיבה של צ'ה בגלל עומס הקשיים מתגלה למעשה כציות ממושמע להיגיון הפנימי שלה: כתיבה הבוחנת את המציאות המשתנה בכדי לקדם את מטרות המהלך המהפכני.  וכך, גם כאשר סגרו כוחות האויב על כוח הגרילה המצטמצם בפיקודו, המשיך צ'ה המותש לסחוב את יומנו בתיקייה שהוצמדה לגופו.

סיכום- יומנו של כותב-נוסע מהפכני:

ככותב-נוסע מהפכני מתגלה צ'ה בבוליביה מעל הכל כמפקד נחוש וממושמע. האידיאלים והעקרונות שלו, אשר כאמור את חלקם הארי פיתח בעצמו, מניעים את כל המסע הבוליביאני ודוחפים את צ'ה להתנהל ולנתח את המציאות בדרך המקדמת את המהלך המהפכני לשחרור המרחב הלטינו-אמריקני. בהשוואה לכתביו הרבים על בניית הסוציאליזם ולוחמת הגרילה- ואף יומניו טרם המהפכה הקובנית, אני מבין את הדלות ההגותית המאפיינת את היומן הבוליביאני כביטוי לאיכות הגולמית, האישית והצבאית של היומן. היעדר יד עורך סופית או קהל חיצוני הבוחן את היומן והעובדה שעקרונות לוחמת הגרילה מובנות מאליהן עבורו משחררות את צ'ה ממגבלות ספרותיות או הגותיות כאלו ואחרות, ומאפשרות לו להשתמש ביומן ככלי לקידום המהפכה בשטח- בניגוד לכתיבה היסטורית, תעמולתית או הגותית: איכויות שנוכל לזהות בכתביו האחרים.

הניסיון המתועד ביומנו הבוליביאני לעורר "שתיים, שלוש, הרבה ויאטנם"[21] ברחבי אמריקה הלטינית ובכך לשחרר את המוני המדוכאים מזרועות האימפריאליזם הינקי כשל. אך- בין היתר בגלל הסיום הטראגי של המהלך המהפכני הבוליביאני, דמותו של צ'ה המשיכה וממשיכה להעסיק ולרתק רבים ברחבי העולם מאז מותו הטראגי. עם השנים התנתקה דמותו המתריסה מההקשר הלטינו-אמריקני הצר שבה חי האדם. והנחישות והאידיאליזם הצרוף שלו, אשר באים לביטוי ביתר שאת ביומן הבוליביאני, יחד עם היותו שחקן מרכזי באחד מהמאבקים הפוליטיים הגדולים ביותר שידע העולם השלישי במאה העשרים הביאו לכך שצ'ה כיום איננו מזוהה עוד באופן אקסקלוסיבי עם השתחררות מהאימפריאליזם נוסח ארצות הברית ועם ההיסטוריה הסוערת של אמריקה הלטינית במלחמה הקרה, אלא עם התנגדות לסדר הקיים (כל סדר), חתירה נחושה אחר מימוש אידיאלים וגם "סתם" כאייקון מסחרי המעטר חולצות ומוצרים שונים. במאמר זה ביקשתי לבחון כיצד התנועה הכמעט בלתי פוסקת של צ'ה במרחב הזינה את הכתיבה שלו, וחשוב מכך- כיצד מרגע שהתגבש כמהפכן וכרפורמטור חברתי, הזינה המהפכה אותה ביקש להפיץ את הכתיבה המהפכנית שלו. או במילים אחרות: כיצד משמשת סוגה ספרותית זו- היומן, את ארנסטו צ'ה גווארה בעת שהוא מגשים את "הדרגה הגבוהה ביותר של הקיום האנושי."[22]




[1] כך אפנה מעתה אל היומן המכסה את שהותו של צ'ה בבוליביה. ראה:

(New York, 1994) Ernesto Che Guevara, Bolivian Diary

[2]Jay Mallin, "Che Guevara: Some Documentary Puzzles at the End of a Long Journey", Journal of Inter-American Studies, Vol. 10, No. 1 (January, 1968) pp. 77-78.

[3] קטע זה מבוסס ברובו על הביוגרפיה העדכנית של צ'ה. ראה: ג'ון לי אנדרסון, צ'ה. תרגם אריה חשביה (תל אביב, 2011)

[4] שליטה הפופוליסטי של ארגנטינה משנת 1946 ועד סילוקו מן השלטון בשנת 1955.

[5] אחר הסובלים והנפגעים הלטינו אמריקנים, ומקורות הסבל שלהם.

[6] חלקם התפרסמו פוסט מורטם.

[7] מתוך ההקדמה של מרק בקר (Becker) לספרון על לוחמת הגרילה שחיבר צ'ה. ראה:

Ernesto Che Guevara, Guerrilla Warfare (New York, 1998) pp. ix.

[8]Henry Butterfield Ryan, The Fall of Che Guevara (New York, 1999) pp. 12.

[9] Ibid, pp. 20-25.

[10]Jose A. Moreno, "Che Guevara on Guerrilla Warfare: Doctrine, Practice and Evaluation", Comparative Studies in Society and History, Vol. 12, No. 2 (April, 1970) pp. 114.

[11]Ernesto Che Guevara, Guerrilla Warfare (New York, 1998) pp. 7.

[12] .Ibid, pp. 13

[13] Ibid, pp. 12.

[14] .Ibid, pp. 14

[15] Ibid, pp. 20-26.

[16] Che's Travels: The Making of a Revolutionary in 1950s Latin America, Paul Drinot ed. (Durham, 2010) pp. 3.

[17]ראה: גווארה, דרום אמריקה באופנוע, ע"מ 16-15.

[18] לדוגמא- יום הולדתו של אביו המצוין במשפט יחיד ב-11 בפברואר: "The old man's birthday."

[19] ב-3 לאותו חודש מתעד צ'ה מקרה יוצא דופן עבור מפקד כה מיומן: משאית הנושאת שני חיילים וציוד רב עברה בזמן שכוחותיו שוכבים בעמדת תקיפה מוגנת, אך בגלל שלא פעל מספיק במהירות עקב התשישות וחוסר תזונה- הוא אפשר לה לחמוק עם שלל מלחמה פוטנציאלי. ראה:

 Guevara, Bolivian Diary, pp. 208.

[20] בעיקר בחודשים בהם מתבסס הכוח: מנובמבר 1966 ועד מרץ 1967.

[21] ביטוי שטבע בנאומו הפומבי האחרון.

[22] היות אדם מהפכן ולוחם גרילה, ראה:

Jose A. Moreno, "Che Guevara on Guerrilla Warfare", pp. 116.

תגובות

לא ברור

לא נהירה לי הקביעה של צ'ה כחי על הגרילנה להפוך לכוח צבאי מסודר. ברגע שהוא נהפך לכזה - כל היתקונות של לוחמה בעצימות נמוכה מתבטלים. קל לפגוע בארגון טרור , גרילה או "טרולילה" כאשר בארגון מתמסד ואז אין לו סיכוי בקרב חזיתי מול עוצמת האש של צבא המדינה

כוח הגרילה

צ'ה מכיר בעובדה שכוח גרילה לבדו לא יוכל להשתלט על מדינה, לכן עליו לגדול על ידי כיבוש שטחים נרחבים יותר ויותר והצטרפות של אוכלוסייה אזרחית לשורותיו. בכך שהכוח גדל ומתחיל לפתח תעשייה, בתי חולים וכדומה- השטח עליו שולט כוח הגרילה הופך למעין מדינה בתוך מדינה וכוח הגרילה מקבל על עצמו מאפיינים של צבא קבע "רגיל" ובכך צובר תאוצה עד שהוא מפיל את השלטון הדכאני- בדיוק כמו שקרה בקובה, עליה כאמור ביסס צ'ה את תורת הפוקו שלו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חן מלול