אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

Call Me by Your Name: הספר


Call Me by Your Name / Andre Aciman, 2007

Call Me by Your Name / Andre Aciman, 2007

בקרוב יגיע לבית הקולנוע הסרט Call Me by Your Name. רגע לפני כדאי לקרוא את הספר שכתב Andre Aciman, ואם אפשר, בעותק שבו לא מככבים על העטיפה שני גיבורי הסרט. הסקירה להלן משתדלת להימנע להרוס את חווית הקריאה לאלו שטרם קראו את הספר, ולכן לא מפורטת כאן את העלילה כולה, אך די מהתחלה ברור כיצד הסיפור הזה ייגמר.

הספר Call Me By Your Name הוא לא בדיוק סיפור אהבה ולא בדיוק סיפור חניכה. אולי אפשר להגיד עליו שהוא סיפור חניכה לאהבה. אֶלִיוֹ הוא נער יהודי בן 17 שגדל עם משפחתו בעיירה קטנה באיטליה, אי שם בשנות השמונים של המאה העשרים. הוריו מארחים מדי קיץ סטודנט תורן, שתמורת חופשה קצרה ללא תשלום מסייע לאב המשפחה, פרופסור במקצועו, בעניינים שונים. כך מגיע לבית אוליבר, סטודנט אמריקאי יהודי בן 24. אליו, נער אינטליגנטי שמבלה את עיקר זמנו בקריאה ובנגינה בפסנתר, הרהוט כל כך בדרך כלל, מתקשה להסביר ולפרש את המתרחש. אליו ואוליבר מבלים את תחילת החופשה במעין משיכת חבל של קרבה והתרחקות, עד הרגע שבו אליו מתוודה בדרכו שלו על תחושתו; בתגובה לשאלה של אוליבר "יש משהו שאתה לא יודע?" עונה אליו "לו רק ידעת כמה מעט אני יודע על הדברים החשובים באמת". כשאוליבר מנסה להבין מהם אותם הדברים עונה לו אליו "אתה יודע אילו דברים. בשלב זה, אתה, יותר מכולם, אמור לדעת".

מתוך החידתיות הזאת מתפתח הקשר בין השניים, קשר שלא מוזכרת בו ולו פעם אחת בספר המילה "אהבה". השניים אינם מתוודים אף פעם על אהבתם זה לזה, הדבר הקרוב ביותר לכך הוא כאשר אוליבר אומר לאליו, שנים רבות אחרי ההיכרות הראשונית שלהם, כי על התמונה שלקח ממנו כתב מאחורה את הצירוף "Cor cordium" – כיתוב שהיה חקוק על מצבתו של המשורר פֶּרְסִי שֵׁלי, משורר אהוב על השניים, ומשמעותו "לב הלבבות". הקורא מופתע אולי כמו אליו, לשמוע את חצי-הווידוי הזה, אולי משום שלכל אורך הסיפור קולו של אוליבר כמעט ואינו נשמע. אליו מתאר את המבט של אוליבר, את תנועותיו, את גופו ואת דבריו, אך מחשבתו האמיתית של אוליבר נותרת אטומה, אולי גם בפני אליו, שכנער נתון עדיין תחת חסות הוריו. בקשר שבין אליו ואוליבר מחוות הגוף תופסות את מקומן של המילים, אף על פי שמדובר בשני אנשים היודעים לבטא את עצמם היטב בכל סיטואציה אחרת. לא רק מחוות הגוף הן חשובות, אלא גם השלוחות של הגוף – הבגדים, בגד הים החולצה, וכל מה שיוצא מהגוף החוצה (את הקטע הזה אשאיר לדמיון הקוראים).

אך הגוף והמבט גם אם אינם משקרים, אינם מספרים את כל האמת. המבט של אוליבר מלווה את אליו לכל אורך הסיפור; העיניים הכחולות שלו מתוארות לא פעם כמבט קפוא, קר ואף עוין, אך רק בהמשך מבין אליו שלמעשה זאת הייתה דרכו של אוליבר ללכוד את מבטו, ואולי מקור העוינות מצוי בפרשנות של אליו ולא במשהו שקיים אובייקטיבית במבט. בסופו של דבר, החניכה של אליו לעולם האהבה אינה מושלמת והגוף אינו יכול להחליף את המילים. כשאליו שואל את אוליבר מתי ידע עליו (על אליו), עונה אוליבר שדי מהתחלה. אוליבר אומר שניסה לרמוז לאליו בנגיעה קלה, אך התגובה של אליו למגע גרמה לו להתרחק. מתברר כי הגוף בסיפור הוא סוכן השולח סימנים סותרים ומילים שאינן נאמרות אינן יכולות להבהיר דבר. כשהשניים נוסעים ביחד לטיול קצר לרומא לפני חזרתו של אוליבר לארצות הברית, אומר אליו שאינו רוצה לשמור סודות מאוליבר. אך גם במקרה הזה הסודות היחידים שמתגלים הם גופניים (מה שיוצא מן הגוף החוצה) ובין השניים לא מתקיימת שיחה אחת על העתיד. מה שכן קיים הוא ה"עכשיו". כפי שאומר אוליבר: "I don`t want anything to change or to come between us tonight". זהו הווה מתמשך, רגעים שאליו אוסף כדי להיזכר בהם בהמשך חייו, רגעים של מגע גופני, רגעים שהוא יודע (או החליט) שהם ספורים. אחת המלים האהובות על אוליבר היא later כברכת פרידה אך שניהם יודעים שאין שום later, ואולי מסיבה זו מתמקד הקשר בגוף וב-now. הגופני הוא גם מיידי ופשוט יותר, אינו מצריך הסברים.

למרות הניסיון הזה, בקשר בין השניים יש הרבה יותר מגוף, גם אם הדבר מרומז בלבד. הביטוי call me by your name – הקריאה של כל אחד בשמו שלו בזמן שהוא מתכוון לאחר, רוצה לומר – אנחנו אותו הדבר, משהו בשנינו הוא אותו הדבר. אך למרות ששניהם מכירים בכך (זהירות ספוילר!), הם בוחרים בדרך חיים אחרת, או כמו שזה נאמר בספר – בגרסה אחרת של עצמם. לא רק הצד של אוליבר נותר חסוי בפני הקורא, אלא גם החלק של חייו של אליו אחרי אוליבר, נותר חסוי. בפני הקורא מוצגת גרסה אחת אף על פי שאליו עצמו מודע שיש גרסאות רבות, צדדים שונים לאותה הזהות. אליו חוזר לרומא שבה ביקר עם אוליבר אך הוא מרגיש כי מי שהיה שם עם אוליבר היה "different me". אין מדובר בשינוי של הזהות – האדם נשאר כמות שהוא, אך הקשר של אליו עם אוליבר מציף על פני השטח צדדים מסוימים בזהותו של אליו. אליו ער לתהליך הזה, וכשהוא מספר על אוליבר לאביו הוא מצטט מספרה של אמילי ברונטה: "he`s more myself than I am".

אליו ואוליבר מוסיפים להיפגש פה ושם והקשר אינו ניתק לגמרי. כמו בתחרות חבל שבה שני הצדדים שווים, נותר החבל מתוח לכל אורך הדרך. הקורא מחכה שצד אחת ימתח את החבל קצת יותר חזק, אך הוא מחכה לשווא. החבל נותר מתוח, לא ניתק אך גם לא זז, לא גורם לאף אחד מהשניים לנוע. המתח הזה נותר, וגם בסופו, כשהשניים כבר בגיל העמידה מקווה עוד הקורא שמישהו מהשניים יימתח את החבל קצת יותר חזק וימשוך אליו את האחר. דבריה של ברונטה לקוחים מתוך הספר "אנקת גבהים" והמשך הציטוט הוא: "Whatever our souls are made of, his and mine are the same". הקורא מצפה אולי שכמו שני חלקי כספית יימשכו השניים שוב זה לזה, אך החבל נותר מתוח גם בסוף. אולי יש בכך משהו אופטימי – גם אם כל אחד מהם בחר בגרסה אחרת של עצמו, הקשר בין השניים לא יכול להתנתק, וכמו שאליו אומר לאוליבר: "you are the only person I`d like to say goodbye to when I die".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רקפת ואליק