אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקרב על בריטניה


תצפיתן בריטי בקרב על בריטניה

תצפיתן בריטי בקרב על בריטניה

אחרי שהמערכה בצרפת הסתיימה בנצחונו המפתיע והמהמם של הצבא הגרמני, פנה היטלר בנאום לבריטים ובו הציע להם שלום. נוויל צ'מברליין, ראש ממשלתה של בריטניה עד לא מזמן, ושר החוץ שלו, הלורד הליפקס, נטו לקבל הצעה זו. אייאן קרשו, בספרו "הכרעות גורליות" מתאר מאבק קשה מאחורי הקלעים בין צ'רצ'יל, ראש הממשלה, לבין צ'מברליין והליפקס. התנהלו גם כל העת מגעים חשאיים בערוצים שונים עם הגרמנים להגיע להסכם מניח את הדעת.

במאמרי "מה חשב צ'רצ'יל" תואר מצבה הקשה של בריטניה. לכאורה דעתם של צ'מברליין והליפקס נראתה הגיונית מאד באותה עת. באותו מאמר גם הובעה ההשערה שלצ'רצ'יל היה מידע חשאי שהיטלר אינו מתכונן לפלוש לבריטניה. עם זאת, ניתן גם לראות את הדברים בפרספקטיבה נוספת. ייתכן לומר, שצ'רצ'יל הבין שכל עוד הצי הבריטי שולט בים, לא תיתכן פלישה ימית מאסיבית. הוא גם למד את תוצאות הקרב האוירי מעל דונקירק, וראה שיש בכוחו של חיל האויר המלכותי לבלום מתקפת מפציצים. מלבד זאת, כאן הייתה זאת בריטניה, עם מכ"ם, תצפיתנים, בנייה מואצת של מטוסי קרב, ובעיקר מרכז שליטה ובקרה שאיפשר לפיקוד מטוסי הקרב להתנהל בצורה מתוכננת ויעילה מאד.

הגרמנים הבינו שאין סיכוי לפלישה ימית או אפילו להצנחה המונית כפי שנעשה בהולנד, כל עוד חיל האויר המלכותי קיים. ואכן, למרות שלחיל האויר הגרמני היו כ-1500 מפציצים ומפציצי צלילה, הרי שבמספר מטוסי הקרב היו הכוחות שוים פחות או יותר: כ-1000 מטוסים לכל צד. ה"לופטוואפה" תקף בתחילה רק שיירות של אניות בתעלה, ורק ב-11 באוגוסט 1940 החלה המתקפה על בריטניה עצמה. הגרמנים התרכזו בתקיפת שדות התעופה של פיקוד מטוסי הקרב, במטרה למנוע מחיל האויר המלכותי לתפקד. ב-7 לספטמבר 1940, החל ה"לופטוואפה" לתקוף את לונדון. הסיבה הרשמית לכך (כך טוען צ'רצ'יל בספרו, וכך טוענים היסטוריונים רבים), כי הייתה זאת נקמה על הפצצתה של ברלין בלילה של ה-26 באוגוסט. שבוע לאחר מכן חזרו הגרמנים לתקוף את שדות התעופה, אך בשבוע זה הצליחו הבריטים לייצר עוד כ-560 מטוסי קרב, מהם 160 שמישים מיידית, והאחרים תוך שבוע.   ההתקפות נמשכו עד סוף אוקטובר, אז נעשה מזג האויר קשה מדי בשביל מתקפה אוירית.

היסטוריונים מציינים את שבוע האתנחתא בו הותקפה לונדון במקום שדות התעופה, כשבוע ההצלה של פיקוד מטוסי הקרב. הדבר נתן זמן להתארגנות ולשינוי טקטיקות לחימה, שהביאו לתוצאות מיידיות וקטלניות מבחינתם של הגרמנים. הבה וננסה לבחון את הדברים.

לחיל האויר הגרמני היו אכן 1500 מפציצים ומפציצי צלילה. אך הם היו איטיים ביחס, בעלי טווח קצר יחסית, ומטען פצצות קטן. בכך הם היוו טרף קל אף למטוסי ה"הוריקיין" שנחשבו פחות טובים ממטוסי ה"ספיטפייר". מטוסי ה"מסרשמיט" bf 109 היו אכן מטוסים מעולים. חימושם היה תותח 20 מ"מ שהיה קטלני יותר מסוללת 8 המקלעים 0.5 של ה"ספיטפייר". עם זאת, הוא סבל מטווח קצר, שאיפשר לו להיות זמן לא רב מעל המטרה. כמו כן הוא היה צמוד למפציצים, דבר שגרם לו לאבד את מהירותו וביצועיו. מטוס גרמני שהופל, טייסיו נחשבו כאבודים, אף אם נלקחו בשבי. לעומת זאת הבריטים פעלו מעל אדמתם הם, ולכן אף אם הופלו יכלו לחזור לפעולה. הרס שדות התעופה לא היה חמור כפי שתואר. נוצרו שדות חליפיים, ותוקנו במהירות שדות שהופצצו. נעשה גם שימוש בשדות מאולתרים. קצב ייצור המטוסים לא הואט, כיוון שבתי חרושת הוקמו במקומות שמחוץ לטווח המפציצים, או במבנים קטנים ומפוזרים שהקשו על ההפצצה המדויקת. היה זה הימור יקר, שאותו לקח גרינג, מפקד ה"לופטוואפה" על עצמו. הוא היה צריך ללמוד לקח מקרבות האויר מעל דונקירק, שבהם הוכיח חיל האויר המלכותי שאינו חיל האויר הפולני או הצרפתי. שם היה לגרמנים יתרון מוחץ כבר מהתחלה, הן בטיב והן במספר המטוסים. גם המכ"ם, הנ"מ, ומערכת הבקרה והשליטה היו צריכים להילקח בחשבון. בסיכום כולל היו אבידות שני הצדדים שוות פחות או יותר. אבל הגרמנים הבינו שבהתקפות לאור היום הם לא יצליחו להביס את בריטניה. לכן הם עברו למתקפת הפצצות לילה על עריה של בריטניה, שכונתה "הבליץ", ונמשכה כמעט עד הפלישה הגרמנית לברית המועצות. מתקפה זו הייתה יותר מתקפת טרור על אזרחים, מאשר מתקפה יעילה על מפעלי תעשייה צבאית. כשלונה של מתקפה זו היה הן בגלל כושר העמידה הגבוה של הבריטים, והן בגלל שהמפציצים הגרמנים לא יכלו לשאת מטען גדול של פצצות, ולכן יעילות ההפצצה הייתה מוגבלת.

הבריטים נהנו מטווח נשימה ארוך מאד. הקרב הבא שנוהל מבריטניה היה הפלישה לנורמנדיה, כארבע שנים יותר מאוחר, כאשר בריטניה ושותפתה ארה"ב היו בעלי חילות אויר אדירים, פי עשר מאשר ה"לופטוואפה", עם מטוסי קרב משוכללים ויעילים בהרבה מאשר ה"מסרשמיט" שנשאר מטוס הקרב העיקרי של ה"לופטוואפה" (למרות הימצאותו של ה"פוקה וולף" 190, שהיה מטוס טוב יותר במידה מרובה). בקרב ההוא שלטו הבריטים והאמריקנים בשמיים שליטה בלי מצרים.    

תגובות

הערות לקרב על בריטניה

נהניתי לקרוא מאמר ממצה ומעולה זה הייתי רק מבקש להזכיר את חלקו החשוב של מרשל האויר יו דאודינג - שהיה מפקד פיקוד מטוסי הקרב באותן שנים. דאודינג יצר ועיצב מערכת יירוט ייחודית (לאותה תקופה) מערכת המשלבת מכ"ם תצפיתנים תקשורת ומערך נ"מ.
מערכת זאת אפשרה בכל זמן נתון להבחין בזמן מאיזה אזימוט וכמה מטוסים גרמניים משתתפים בתקיפה וכמה מטוסים בריטיים כדאי להזניק מולם
דאודינג פעל בשום שכל הפעיל כוחות רק בסדר גודל הנדרש נמנע מקרבות אויר גדולים ובתבונה רבה השכיל למנוע שחיקה מיותרת של טייסים ומטוסים. דאודינג השכיל לנתב את הקרב על בריטניה לסוג של מלחמת התשה לסדרות רבות של קרבות אויר קטנים שהתישו את כוחו של הכח האוירי הגרמני דאודינג עבד בתיאום מופלא עם פיקודו תת מרשל קית פארקר מניו -זילנד שפיקד על כנף 11 :הכנף שהגנה על לונדון.
בנוסף למקצוענות שלהם שני אישים אלה היו מפקדים נערצים מאוד על פיקודיהם הם הקפידו על מבצעיות אך יחד עם זה התייחסו בכבוד רב לטייסים הצעירים שבפיקודם השתדלו למלא את כל צרכיהם היטו אוזן קשבת לבקשות שלהם השתדלו כמיטב יכולתם לא לשלוח טייסים למשימות לא הכרחיות ולא לסכן לשווא חיי הטייסים טייסיהקרב-ברובם צעירים מאוד- ראו בדואדינג דמות אב והיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים
כאשר לומדים על מלחמת העולם הראשונה ובוחנים את ההתנהלות הכושלת והעלובה של מרבית מצביאי הצבא הבריטי אנו עוד יותר מעריכים את המצביאים הבריטיים שלחמו במלחמת העולם השנייה (הזכרתי בראש ובראשונה את דאודינג אפשר להוסיף גם את האדמירל אנדרו קניגהאם
פילד מרשל מונטגומרי ואחרים )

מסכים לכל מילה

אני מסכים לכל מילה של המגיב הנכבד, ואולי במשך הזמן אצרף מאמרים על פועלם האישי של מצביאים שונים. כרגע אני מתמקד במאורעות המלחמה הכלליים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מרדכי ארגמן