אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יסמין הכחולה


התמונה של אביגיל אגלרוב
יסמין הכחולה

יסמין הכחולה

וודי אלן, אלוף העולם בריצת מרתון על מכונת כתיבה, או מקלדת מחשב, הביא לעולם, לראשונה מזה זמן רב, סרט ייחודי שמקיים באמת את מה שהובטח בקדימונים, בפרסומים ובמוניטין העשיר שלו. התסריטאי והבמאי האלוף הזה, השיג בדיוק את המצופה ממנו, ואני כותבת את הביקורת הזאת כדי להגיד לו: שיחקת אותה, וודי. 'יסמין הכחולה שלך' הוא יצירת מופת משובחת. כזו שכבר שנים לא ראיתי.

מסלול הסרט הוא ברור וייחודי. אתנחתא קומית משולבת במלנכוליה אירונית. סאטירה נוקבת והערות אגב שחורות הנוגעות לסדר היום של כולנו. יתכן שזה הסרט האכזרי ביותר שלו, וזה אומר משהו, שכן מדובר בבמאי שמעולם לא היה נדיב במיוחד כלפי הדמויות שלו.

מצד שני, זהו גם אחד הסרטים האנושיים ביותר של אלן. אם עדיין לא ראיתם את הסרט, קחו במתנה ספוילר: הזיותיה של יסמין (קייט בלאנשט) מתורגמות לאשליות עכשוויות שמערבבות בין חייה כמעושרת נוצצת סנובית ופוזאית לבין חייה העכשווים, המזכירים את החיים של כולנו, המאופיינים בעיקר בניסיונות הישרדות משולבים באחיזה נואשת בכל שביב תקווה, הנאה, או שמחה.

הסרט מתחיל עם יסמין שנולדה כג'נט, המגיעה לסן פרנסיסקו, שבורה ועגומה, כקרבן המום של שערוריה פיננסית בה היה מעורב בעלה לשעבר, אבל למרות שהיא חסרת בית, היא עדיין מעופפת במחלקה הראשונה, כשהיא צמודה לסט מזוודות לואי ויטון, בהן היא נאחזת כבמקור לשפיות, כשהיא נאלצת לעבור להתגורר בבית אחותה המנוכרת, ג'ינג'ר (סאלי הוקינס), המנהלת רומן רומנטי פושר עם צ'ילי (בובי קנאבלי), שמגלם באופן מדויק עד כאב, טיפוס כזה, דורש כאפות.

זהו למעשה סיפורה של נציגה ענווה אך יומרנית של המעמד העליון, שכל תכליתו בחיים היא להכות את מעמד הפועלים. עבודתו של אלן משלבת את הניגודים בין העולמות, באמצעות גיבורה סנובית, המזדעזעת מטיפוסים כמו צ'ילי, שאינם מתרשמים מהתרבות הגבוהה של המעושרים, ובטח שלא מהחללים השאפתניים בהם הם מתגוררים.

הסצנה שבה צ'ילי וג'ינג'ר מנסים להגדיר את יסמין, שעדיין נאחזת נואשות במותגים שלה, גורמת לצופה להתכווץ נוכח מה שעשוי להיראות כהתנשאות של הבמאי כלפי דמויות מעמד הפועלים המוצגות בסרט, אבל רק במבט ראשון. כי במבט שני נזכרים ביכולת המופלאה של הבמאי לקרוא לילד בשמו. בלי התייפייפויות, ובטח שבלי הנחות.

בעוד שיסמין מנסה, בכוחותיה האחרונים, להסתגל אל חייה החדשים, וודי אלן חוצה קדימה ואחורה את המעברים בין סצנות בעבר ובהווה, המהוות שזירה של מפגן אישיות זחוח וראוותני, לבין מציאות קודרת של משבר אמצע החיים, המתרחש מעבר לבועה המגוננת של אפר איסט סייד.

חרדה, סיוטים והתמוטטות עצבים. עם כמה טראומות יכול אדם להתמודד לפני שהוא יוצא לרחוב ומתחיל לצרוח? לכן אין זה פלא שקייט בלאנשט, שהציגה מחזה מרהיב של אישה על הקצה, קיבלה את פרס השחקנית הטובה ביותר.

לדעתי, זוהי פריצת התבנית הרגילה של סרטי וודי אלן. 'יסמין הכחולה' עוסק בתרבות ובפוליטיקה חברתית במידה שנראית רק לעיתים נדירות בסרטיו. בעצם, מאז 'מנהטן', הוא לא שחרר אמירה חברתית כה נוקבת, המשלבת בין כאב נוקב לסאטירה מרירה.

אך כדרמה אנושית, כל התערובת הזאת נתפסת כאכזרית מעט. שכן, יסמין אינה עוד אישה הזויה מצויה, אלא גם אלכוהוליסטית הלוקה בנפשה. בין אם היתה שותפה או לא, לפשעי בעלה, היא עדיין נוגעת ללב, והסרט מאפשר לצופה להציץ בפחד, בבהלה ובפגיעות על הרבדים הנפשיים שלה הקיימים מתחת לפני השטח.

ביצועי המשחק של בלאנשט זהים לצפייה באגרטל יפהפה. אתה מתפעל מהייחוד הנדיר שלו, ומתפלל שלא יפול ויתנפץ. בשפתיים סדוקות מרוב אלכוהול, היא מחייכת חיוך רפה, בעוד עיניה מתרוצצות בבהלה לפינות, ובולמוס הפטפטנות שלה, בין אם הוא מופנה אל עצמה, אל שחקנים אחרים לידה או אל קהל בלתי נראה, גורם לה למלא את החדר, למרות שגעונה המתהווה, בדיוק כפי שהיא ממלאת את המסך.

כשצופים בבלאנשט, המגלמת את תפקידה כמו שיאנית כושר הניצבת בפני מרתון, החורשת את דרכה בנתיב מואץ של דפיקות רגשית, עם כל העליות והירידות, הדמעות, הבטן המתהפכת ותחושת המחנק שלה, ניתן לדמיין את אלן יושב מול מסך המחשב שלו, אצבעותיו מתרוצצות בלהט על המקלדת, ומבט יוקד והזוי בעיניו.

את התפקידים הגבריים מגלמים בובי קנאבלי ואלק בולדווין, אחד טיפוס עמום ונידח שמנסה בכל כוחו ליהנות מחייו העלובים, והשני משתדל להציג מפגן ראוותני של איש העולם הגדול. הם נמשכים זה אל עולמו של זה, אך באותה עת סולדים זה מעולמו של זה, והם מגלמים את התפקידים שלהם באופן מושלם.

יחד עם זאת, ההפתעה האמיתית, וזה ביטוי שמעולם לא חשבתי שאשתמש בו, היא משחקו של קנאבלי, המגלם אדם שחלומותיו ושאיפותיו נשטפו אל החוף אבל החיים קטנים עליו. ולא משהו כמו ערימות של אלפי דולרים שהלכו לאיבוד, יצליחו לשבור אותו.

יסמין הכחולה


השבחים האוניברסאליים להם זכה הסרט אכן מוצדקים. זהו אחד הסרטים הנגישים ביותר של אלן, בזכות ההזדהות אותה חולק הצופה עם הדמויות, שהופעותיהן ראויות לתשואות רמות. אני אישית נעמדתי בסוף הסרט והרעתי בהתלהבות ליוצר הגאון הזה, שאף פאם לא עושה חשבון לעולם, ובטח שלא לדמויות שלו.

כמו ב'פשעים ועבירות קלות', גם כאן הוא מקפיא את הדמויות שלו כאסירים בתעתועי עולם היצירה שלו, וכמו ב'שושנת קהיר הסגולה', הוא משחק, בלי הנחות, עם מוחה של גיבורת הסרט. אבל בניגוד לסרטים הישנים יותר שלו, בלאנשט מפגינה במשחקה מחווה לאלן, והאלכימיה שלהם מורגשת באופן טבעי.

זה גם מה שעושה את הסרט, בשבילי לפחות, לעוצר נשימה. יש כאן סדיזם, ויש כאן את השנאה הטיפוסית של אלן לעולם בכלל ולבריות בפרט. במילים אחרות, 'יסמין הכחולה' מרגיש כמו טרגדיה יוונית עם ניצוצות מודרניים שנשלפים כדי לטלטל את הצופה. ראוי להערצה, כבר אמרתי?

יסמין הכחולה טריילר

תגובות

טנסי ויליאמס

וודי אלן עושה מחווה לטנסי וויליאמס

על מה כל הכבוד ? על מה?

הבן אדם הזה וודי אלן אימץ ילדה ואנס אותה כל חייה. הוא צריך להירקב באיזה צינוק הרחק מאור יום ולכתוב תסריטים לעכברים ולמקקים שיבלו איתו את שעות היממה עמוק באדמה.

שלום איש אמת.

על סמך מה אדוני קובע שמר אלן הוא אנס?

נכון, זה חולני ומחליא ביותר, להתאהב ולהינשא לבת מאומצת,
אבל, אין כל מידע ובדל של רמז, על אונס, או שעל ניצול מיני אחר,
לא בהיותה קטינה, ולא שלאחר מכן.

סרט בעייתי. לא מושלם בכלל. נטול סוף. בלי ההופעה המרתקת של בלאנשט

סביר שהוא לא היה זוכה לעניין, אם בכלל.

הבימוי שלו בעייתי - לואי סי קי בקושי נראה, ואילו האיטלקי החייכן (זכור מ'משמרת שלישית') מקבל זמן מסך מעבר לנדרש.

אבל היעדר הסוף מבחינתי הוא הקש האחרון. מה הבעיה להוסיף סוף? זו אגב לא הפעם הראשונה. גם ל'טייס' של סקורסזי אין סוף. שניהם פשוט נקטעים פתאום וזהו. כל הסיפור מושלך כאילו היה תרמית אחת גדולה.

מילא ב'טייס' שמבוסס על דמות אמיתית, שגורלה ידוע. כאן - למי איכפת?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביגיל אגלרוב