אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

Blade runner וסטוריטלינג


כרזת הסרט בלייד ראנר 2049

כרזת הסרט בלייד ראנר 2049

מה שהופך את תורת הסיפורים [ storytelling ] למרתק הוא דווקא העובדה שאין חדש תחת השמש וסכום הסיפורים סופי וחתום. זה לא בא לומר שאין סיפורים מעניינים. להיפך. סיפור יהיה מעניין כאשר התבנית שלו מוסווית באופן יצירתי. לדוגמא "שובר שורות" החזיק את כולנו קצר כי לא היה ברור אם מדובר בז'אנר בו הגיבור יוצא לתרבות רעה, וחוזר משם מחוזק ולמוד לקח, או לחילופין - תבנית שמהתלת בצופה עד הסוף ומפוררת את כללי העולם הצודק לטובת עולם מקביל ואמתי. 

התבנית הזו וגם התבנית האחרת קיימות מזה אלפי שנים "על המדף". אמנות הסיפור היא לתעתע בקהל ולבנות מתח במניפולציות, שאגב גם הן ידועות ומנוסחות מבעוד מועד ובכל זאת מעוררות בנו ולו לרגע תחושה של רנדומליות וחוסר וודאות נעים ומגרה. יעידו חוקרי ה'סטוריטלינג' (נזכיר את רוברט מקי, פיטר גובר ומיכאל מרגוליס, אבל יש עוד) שיש מעט מאד סיפורים בארסנל:  העלייה מאשפתות לגדולה. המעבר מספקנות לאמונה. ניצחון הרוח או האהבה את החומר. ניצחון האמת את המעמד. הכרעת הטוב את הרע במלבושיו השונים, מפנים או מחוץ. וכן הלאה.

תערטלו את כל הסרטים, הספרים, העסקים והמותגים ותישארו עם חמישה או עשרה סיפורים גג. תלוי במודל התיאורטי. החכמה היא להסוות את הנרטיב ולתעתע בקורא או בצופה באמצעות חווית צריכת הסיפור כאריזתו. לפעמים זה לא תופס במיוחד כאשר הצבע והסגנון משתלט על הסיפור ומותיר אותו זנוח וחלול.

אם ניקח את הסרט בלייד ראנר החדש כמשל, נצטרך להודות שהתסריט מאכזב. גם אם אתה מתנגד בכל תוקף ומנסה לערפל את תודעתך, אתה מבין על ההתחלה באיזה פורמט מדובר. ברור לחלוטין שההשקעה המאסיבית באפקטים וברקמה הקפדנית של החיים ב- 2049 לא הותירו הרבה מקום ואנרגיה לספר סיפור מקורי. העלילה הוא עלילה ידועה של 'זה כן האבא שלי, לא, הוא לא האבא שלי אז מי אני, ואולי זו האחות שלי ואולי לא, האם אני מאומץ או לא'. במקרה שלנו מדובר במיתוס הבן האובד או חיפוש שורשים. נרטיב 'המדור לחיפוש קרובים' היה עשוי להיגנב מאולפני ערוץ "ויוה", מהסדרה 'אנטונלה' או כל טלנובלה דביקה ומביכה אחרת.

תוספת קצת מהותית במקרה הנוכחי היא הנדבך הגנטי של ה"רפליקנטים" (בדומה לנקסוס של הסרט הראשון), אבל גם השאלה האם אנחנו אמתיים או ביולוגיים, כבר קצת משעממת, ובא לנו להתקדם הלאה. הסיפור הוא רק תירוץ אבל העולם שבורא הסרט מפצה על כך. הוא כה חכם ומקורי שהצופה כמעט סולח לו על הפזמון החוזר.

מה שהופך את בלייד ראנר לסרט מצוין הוא הבריאה הקריאטיבית של העולם כפי שהוא יהיה בשנת 2049. הצופה נזרק מידית לעולם אמתי. כך בדיוק יהיה בעוד 33 שנים. התמהיל בין מרופטות והחלדה של שרידי העבר, לבין החדשנות המבהיקה העתידנית – הוא שעושה את העבודה, והוא אגב, לא מפסיק להפתיע ולבנות מתח.

אין כמעט דבר שלא הומצא מחדש בשכל רב, לרבות ה'שכונה הרעה' והצפופה בתוכה ממוקמת דירתו של ריאן גוזלינג. לצד הנונשלאנטיות של גוזלינג אנחנו עולים אתו מקומת הרחוב המפחידה, וסמוכים ובטוחים שנגיע למקום מאורגן ובטוח. ואכן הדירה מצד אחד קטנה ומתכתבת עם צפיפות האוכלוסין ומאידך, מאובזרת ברמה מעוררת השראה החל ממערכת ההולוגראמה הכול יכולה וכלה בחריץ האשפה האופקי מאחורי השיש. איך נטפל בפסולת, מה נבשל ואיך נאכל את זה נראה לנו עניין של מה בכך כי מישהו השתמש בדימויים קיימים, רק בלגן אותם, ארגן אותם אחרת והציע פרשנות שאי אפשר לסרב לה.

הסרט הוא מסע הרפתקאות הגיוני וסביר בעתיד. ההצצה לשנת 2049 היא היפר ריאליסטית ולא בדיונית בכלל בחוויה. רגע אחד אנחנו במשרדים בוהקים עם רצפה מרחפת ואפקט של מים על כל המשטחים, ורגע שני - בהריסות מאובקות של לאס וגאס במה שהיה ספק מלון ספק קזינו. ההסכם שעושה הסרט עם הצופה נחתם ברגעיו הראשונים. "חממת החלבונים" אליה נכנס השוטר גוזלינג בלב אי - שם בקליפורניה משדרת לנו מצד אחד שהעסקים הולכים להיות ממש אחרים, כי בעולם שמייצר רפליקות של אנשים, החקלאות תגדל כנראה חלבונים. מצד שני, על הכירה בפינת הקבלה עומד סיר אלומיניום מהביל והספות המהוהות והמבנה הטרומי משדרים לנו אמת, ומעמעמים בכך את ההתנגדות שיש לנו כלפי הז'אנר.

בשלב המוקדם הזה אנחנו מתמסרים והשאר היסטוריה כלומר עתיד. ההסכם עם הקורא או הצופה קריטי לקיומה של היצירה ובמקרה הזה הוא מוצלח. השיטוט בין מקומות חדשים ל'מוכרים', הנסיעה הברורה מאליה באוויר (קצת האלמנט החמשי בנוסף לשפת בלייד ראנר) הופכים את המציאות למוכרת וכמעט נוחה לנו.

ובכל זאת אי אפשר בלי מילה אחת על השחקן הראשי. לביים את ראין גוזלינג זה חלומו של כל במאי. הבחור מפוצץ כריזמה וזקוק למעט מאד הכוונה כדי להפיק מעצמו משחק משובח. אני מתארת לעצמי את גוזלינג על הסט. מימנו עמוד חשמל. "גוזלינג תביט ימינה. אתה מתאהב בעמוד". משמאלו עץ. "גוזלינג, עכשיו תסתכל על העץ. אתה עומד לנטוש אותו לטובת עמוד החשמל אבל קשה לך עם זה". וקיבלנו כמה דקות של דרמה מצוינת על סף בכי, עם תצלומי תקריב מעוררי הזדהות. שעתיים וחצי של כריזמת גוזלינג שאי אפשר לעמוד בפניה זה חלק מהתמורה שמציע הסרט. אל תנסו לעמוד בפניו. גוזלינג מסתיר מה הוא חושב אבל אנחנו מנסים לנחש, והוא כמעט תמיד מפתיע. הבחור מצליח להחזיק מתח, ועל השלד הזה בנוי סט שאין שני לו בהיסטוריה של הקולנוע מלבד אולי בלייד ראנר הראשון וכמובן אוואטר, שעשה לנו בית ספר. לפעמים יש מעט מאד מקום לתפור תחפושת לסיפור באופן מתעתע כשיש שפה ואריזה טובות.

אני כן ארצה לצפות בבלייד ראנר 2 שוב ב DVD או VOD או אולי אפילו באמצעות מערכת ההולוגראמה הביתית התלת ממדית תוצרת SONY שתבוא עלי לטובה, בביתי, בליל חורפי, במיוחד כאשר האלטרנטיבה היא לנהל שיחה משעממת עם המשרת ההולגרמי שלי, שמתוכנת להסכים לכל מה שאגיד.

אמנם אין חדש תחת השמש ברמת הנרטיב, אולם כשליצירתיות אין תקרה והסוד האמתי טמון בתפירה של  הישן עם החדש – אפשר להגיד שמתקיימת יצירה. קריאטיביות היא חיבור הקיים עם החדש, וזה קשה ומאתגר יותר משליפה קלה נקלית של הזיה מופרכת.

בלייד ראנר 2049 הטריילר
תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עטרה בילר