אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ונוס השחורה


התמונה של מירב גולן
ונוס השחורה – סרט

ונוס השחורה

שלא כהרגלי, הפעם אכתוב על סרט שצפיתי בו ולא על ספר שקראתי. הסרט הוצג לפני מספר ימים בערוץ הסרטים של יס, זהו סרט שהיה קשה להתעלם ממנו, והרגשתי צורך להעביר את המסרים והרבדים הרבים שמהם מורכב הסרט. מזמן לא ראיתי סרט שהשפיע עליי כל כך, סרט עוצמתי גם אם קצת מעיק. בכל מובן. תחושת הכבדות והאיטיות שהסרט עשוי, תחושת אי הנוחות שמלווה את הסרט, סרט שדורש מהצופה כל כך הרבה: לראות, להרגיש, לשמוע, לחוש, להבין ולחשוב. הרבה לחשוב.

את הסרט ונוס השחורה (2010) ביים עבד אל לטיף קשיש (Abdellatif Kechiche)שנולד בתוניס ובגיל 6 הוריו היגרו לצרפת. הסרט מספר את סיפורה האמיתי של שרה בארטמן (Sara Baartman) משבט הקוהויקוי  (Khoikhoi)בדרום אפריקה, שם התיישבו במאה החמישית לספירה, ובסביבות 1652 הגיעו מהגרים מאמריקה ומאירופה שכינו את הילידים הוטנטוטס (Hottentots). שרה בארטמן היא ונוס השחורה, ונוס ההוטנטוטית, סארטי או סארקי.

זהו סרט תקופתי ונועז שמתחיל ב-1817 באולם הרצאות, כשברקע יש דמות מכוסה בסדין לבן ומסביב רישומים של איבר המין הנשי. מדען מספר שהוא רוצה להציג בפני הקהל את ההוכחה לקיומו של שלב ביניים בהתפתחות האבולוציונית שבין הקוף לבן האדם. הוא מסיר את הלוט מעל פסל של דמות אישה-אפריקאית-עירומה, בעלת עכוז ופות מוגדלים. הוא גם מעביר בין הקהל צנצנת עם איברה של האישה כדי להראות את מימדיו העצומים, מוטבע בחומרים משמרים.

מיד לאחר מכן הסרט חוזר שבע שנים לאחור, אל לונדון של 1810. שרה בארטמן, מוצגת בקרקסים ובירידים, כתופעה מיוחדת. היא מוצגת בתוך כלוב כאישה ספק קוף-פרימיטיבי ספק אינטליגנטית, לא ממש מדברת רק נוהמת. השיא של ההופעה הוא כאשר סארטי מפחידה את הקהל בנהמותיה ו"בעליה" מבקש ממנה לעמוד "יפה", הוא משחרר את החבל הקושר אותו אליה, ומבקש ממנה לנענע בישבנה, ומהקהל – לגעת. בפעם הראשונה סארטי לא אומרת דבר, בשנייה היא כבר מביעה את חוסר שביעות רצונה בשלישית היא כבר מתנגדת. אך לא עושה דבר. רק אומרת.

בינתיים מגיעים משגרירות אפריקה כדי לתבוע את הנדריק צזאר, מי שמפעיל את סארטי, על הצגתה כעבד, כמוחזקת בניגוד לרצונה ועל היחס המשפיל כלפיה. להפתעת התובעים והצופה, ולשמחתו של שוביה, סארטי מעידה על כך שהיא מכירה את צזאר מדרום אפריקה, שם הייתה לו שפחה, ולא היא לא הייתה עבד היא מדגישה, אלא מינקת לילדיו ועוזרת לאשתו בבית.

בנוסף, מדען (אותו מדען מתחילת הסרט) פונה אל צזאר ומבקש ממנו את סארטי לבדיקה מדעית. הוא מבטיח לו המון כסף. סארטי הולכת, אך נשארת עם אזור חלציים מוסתר. מציירים אותה, בוחנים אותה, שואלים אותה שאלות בנוגע לעכוזה המוגדל (היא אומרת שזה קרה אחרי הלידה והמדענים מאשרים שיש גן כזה בשבט הזה שבאמת מתפרץ אחרי הלידה וגורם להגדלה מאסיבית של העכוז), ושאלות בכלל, שעליהן היא עונה בעילגות כי היא לא מבינה כל כך צרפתית. חלק מהגברים מתייחסים אליה בעדינות, נענים לבקשותיה ולא מפצירים בה להוריד את החלק התחתון שעל גופה. חלק מהמדענים, אלו שסקרנים לדעת אם נכונה השמועה גם על פות מוגדל, מנסים להכריח אותה להוריד את החלק שמסתיר ואפילו משתמשים בכוח. סארטי כועסת ובאורח מוזר בורחת חזרה לצזאר.

בהמשך, ראו, מאלף הדובים, נתפס לדמותה של סארטי ומשכנע הן את צזאר והן את סארטי לבוא איתו לפאריז ומבטיח להם להכניס אותם למעמד הגבוה בחברה. ראו יוזם הופעות שהופכות לארוטיות ואט אט אפילו לפורנוגרפיות. במהלך ההופעות הללו סארטי מגלה כישרון יוצא דופן בנגינה ומסתבר שיש לה שמיעה אבסולוטית למוסיקה. אך ראו כועס עליה, משפיל אותה וגוער בה לעיני כל שהיא הורסת לו את המופע. אט אט בגדיה הופכים להיות מינימליים יותר ויותר. אם בתחילת דרכה עם צזאר היא לבשה בגד בעל צבע אחיד לכל אורך גופה, אחר כך בגדיה הולכים ומצטמצמים. בשיא ההופעה הפורנוגרפית ראו מבקש ממנה לשכב על כסא מסיר את החלק התחתון שעל גופה ומציע לכולם לגעת באיבר מינה. כשסארטי מעיזה להתנגד ראו כועס, כסארטי בוכה ראו מכה ומשפיל אותה.

בחלק האחרון של הסרט סארטי הופכת לזונה. גם תהליך זה איטי, כי בהתחלה היא לבושה באופן מלא ורק מצטרפת לחברתו של ראו כמוצג כשהיא מרימה את החלק התחתון של שמלתה, אחר כך היא הופכת להיות פעילה כשחברתו של ראו עדיין ברקע, ולבסוף היא הופכת להיות זונה עצמאית. בסופו של דבר, סארטי מתה, לא ברור אם ממחלת מין או מחלה אחרת.

ואז המעגל נסגר, כשבמותה של סארטי-שרה-סארקי גופתה נמסרת שוב למדע, "נמסרת" כמובן תמורת סכום נכבד. ואז, בתיאורים פורנוגרפיים לא פחות מהצגת גופה שלה והשימוש בגופה, הבמאי מראה לנו כיצד מבוצעים בה כל האלמנטים כדי להפוך אותה למה שראינו בהתחלה: הפיכת גופה-גופתה לפסל גבס, צביעתו וציורו, חיתוך גופתה או ליתר דיוק ביתור איבר מינה המוגדל כדי לנתק ולשמר אותו בתוך צנצנת.

הבימאי מציג את שרה בארטמן בתהליך איטי מאישה-חיה עד להיותה זונה, בתהליך איטי הוא משיל את בגדיה, התהליך האיטי שבפאסיביות שלה עד להתנגדות קלה מצידה, תהליך איטי שבו מוצגת דמותה כבעלת גוף נשי שופע לפורנוגרפיה וזנות, אפילו התהליך איטי בהצגת הגברים שסביבה: מצזאר שסארטי הייתה הקופה-מיצג שלו, אך התייחס אליה יחסית יפה, אל התובעים שרצו לשחרר אותה, המדען שהתייחס אליה קצת באגרסיביות, ראו שהשפיל אותה פיזית ונפשית, ולבסוף אותו מדען שמבתר את דמותה מחפיץ אותה אך גם הופך אותה למעמד אלילי. הצגת דמותה של שרה בתוך מעגל חבריה, הצגת דמותה של שרה מול "בעליה", הצגת תחושותיה וסירובה מעידים על טשטוש הגבולות שבהם מעמיד קשיש את הדמות הראשית: האם היא באמת קורבן? עבד? טשטוש הגבולות הזה בא לידי ביטוי גם בשתייה המרובה של סארטי.

גם שאלת חירותה של שרה בארטמן עולה ומרחפת כל הזמן מעל הסרט אם בבירור (בבית המשפט בלונדון, כשהיא מעידה שלא הייתה מעולם עבד ומתייחסים אליה בקרקס מאוד יפה) ואם באופן מוסתר: החבל שקושר אותה אל "בעליה" במהלך המופע, ההשפלה, היחס שלה-עצמה אל "בעליה" אל הסביבה שלה ואל הרצון לשחרר אותה מהמצב בו היא נמצאת: היא באמת רוצה להשתחרר?

טשטוש הגבולות הללו יוצר עוצמה טרגית קשה מנשוא. הפסיביות של שרה גורם לך לרצות לצעוק ולחוש לעזרתה, וכשהיא בוכה הצופה מבין שאולי כדאי היה לה להישאר בדרום אפריקה כשפחה וכמינקת – וכי מה ההבדל בין עובד לעבד?

 זהו הסרט הראשון של הבמאי קשיש שאני רואה, אני מודעת להלל ולשבח שזכה בסרט שלפניו "הגרגר והדג" (2007), אך להרבה ביקורת בסרט שלאחריו "כחול הוא הצבע החם ביותר" (2013), למרות היותו עטור פרסים. אך קשה שלא להתלהב מהאופן שבו מביים קשיש, ברבדים הרבים הסמויים והגלויים המסרים הדו-משמעיים, הצביעות של החברה לגבי שחרור האישה בפרט והאדם בכלל (כאדם שחור-אפריקאי) והרצון של האדם והאישה להיות חופשי ובעל חירות

 הסרט דובר צרפתית, אנגלית ואפריקנס, הוא ארוך מאוד– גם בזמן (162 דקות) וגם בהתנהלות האיטית שלו. את דמותה של ונוס-שרה-סארטי-סארקי מגלמת יהימה טורס (Yahima Torres) הנפלאה שאי אפשר שלא לחוש אהדה, קירבה, חמלה אך גם כעס שאין לה את כוח הרצון לעמוד מול הגברים הגסים שסובבים סביבה ומנצלים את גופה הנשי לאינטרסים הכלכליים שלהם-עצמם ומחפיצים את גופה ואיבריה.

זהו סרט עוצמתי שאי אפשר להתעלם ממנו.

טריילר הסרט ונוס השחורה

תגובות

סרט מדהים

תודה על הרשימה
מסמך מרתק על הסבל האנושי ועל אכזריות האדם

תודה לך :)

תודה לך :)

ונוס השחורה

בהתחשב בסגנון שבו הסרט מאורגן ומצולם , הוא הרגיש כמעט כמו סרט תיעודי. שעושה מעט כדי להסיח את הדעת מן הנרטיב.

ההופעות של השחקנים הן ריאליסטיות (אתה מאמין להם), אין כמעט שום פסקול (כל מוסיקה מתרחשת באופן טבעי בתוך הסצנה); המצלמה נעה ברובו בכף היד, אבל, באופן מוזר, שוכחים את זה - בשל האופי הבוטה של המיניות וגם של הנושא עצמו; מספיק כדי להסיט את המבט, אבל לא אפשרי.

תודה על התוספת המעניינת!!!

תודה על התוספת המעניינת!!!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן