אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ביאליק – החטא והחידה


חיים נחמן ביאליק / מאחורי הגדר, ידיעות אחרונות, איורים: קרן כץ, אחרית דבר: נוית בראל

חיים נחמן ביאליק / מאחורי הגדר, ידיעות אחרונות, איורים: קרן כץ, אחרית דבר: נוית בראל

"אמרי-לי עם יד על הלב", חקר אותי אחד מידידיי, אדם אינטליגנטי ושוחר-תרבות, "האם מישהו עדיין טורח להוריד מהמדף את כתבי ביאליק שלא לצורכי לימודים ובחינות?". עמדתי נכלמת. אכן, מתרבים כיום הדיבורים על המסמרים הננעצים בארון הקבורה של העידן הגוטנבורגי בגלל חֶלקהּ ההולך וגובר של הרשת האלקטרונית בחיינו הבתר-מודרניים. אכן, כולם משוטטים כיום באינטרנט ובין ערוצי תקשורת-ההמונים הרבה יותר ממה ששוטטו אי-פעם בחנויות ספרים ובספריות. ובכל זאת, הייתכן שהגיעה שעתם של קלסיקונים מודרניים כדוגמת ביאליק לרדת מעל במת ההיסטוריה?

במרכז העיר האוניברסיטאית הבריטית אוקספורד, שבּה אני מבקרת תכופות, הוקמה לא-מכבר חנות ספרים חדשה בשם "The Last Bookshop", כשמו של סרט קולנוע עתידני משנת 2012, וכשביקרתי שם לפני כחודשיים ראיתי שהיא כשלה ונסגרה. ואולם, בכל תרבות יש אֶליטות של בני כל מגזרי החברה (רק בישראל הפכה המילה "אֶליטות" למילת-גנאי), ואלה יודעים להעריך אל-נכון את ערכם את שיאי התרבות האנושית. לעומתם, יש רבים – גם הם מכל הגזעים והמגזרים – בּוּרים ונבערים מתוך בחירה, שכבר לא יפתחו לעולם ספר או מילון, ויסתפקו במאה-מאתיים מילים לכתיבת מסרונים ו"ציוצים".

זאת ועוד: בשל האווירה הנוצרת לאחרונה באמצעות רשת כזבים צינית של פוליטיקאים משוללי כושר-ראייה לטווח-ארוך, גוברת כיום הנטייה לעודד טקסטים פזמוניים ירודים שכּל קטן ושוטה יכול לחבּרם, בשם אידֵֵאלים מזויפים של "רב-תרבותיוּת". אגב כך ניזוק מעמדם של משוררי מופת חד-פעמיים כביאליק הנדחקים בימינו לקרן זווית ומאבדים את קוראיהם. קריאות פּוֹפּוּליסטיות הנשמעות מעל במת הנאום הפוליטי בדבר "העדפה מתַקנת" מאיימות להוריד את הקלסיקה המודרנית שלנו מִקַּדמת הבמה ולהעלות תחתיה "מַמְזְרֵי עֵט וְרַעְיוֹן" (כדברי המשורר בשירו "חלפה על פנַי").

ביאליק, הגדול מכולם, עורר תמיד גלי-הערצה, אך גם "מָשַׁך אש". גם כיום הוא מטרה קבועה לחִציהם של המהפכנים החדשים: "הִכְנִיסַנִי תַּחַת כְּנָפְךָ, בֶּן-שַׁרְמוּטָה!", פנה אליו המשורר איתן נחמיאס-גלס, והגדיל עשות המשורר מואיז בן-הראש שכּתב: "אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיאלִיק [...] כֻּלָּהּ כָּתַב חֲמִשָּׁה שִׁירִים סְבִירִים [...] וְּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי". אכן, דור דור ודורסיו.

אך אפשר גם אחרת. הדרמה האנגלית אינה גרועה כל עיקר, ובכל זאת לא קם בה ב-400 השנים האחרונות מחזאי שיעלה בגדולתו על שקספיר (ועל-כן איש אינו חולם להסיט אותו מן המרכז אל השוליים). כך צריך לנהוג גם אצלנו בסופרים גדולים כמו ביאליק, שחובה עלינו להעמידם במרכז ולטפּח את מורשתם כנכסי-צאן-ברזל של העם כולו, ולא כ"גיבורי תרבות" השייכים לעדה זו או אחרת. תחת זאת, מעמדם במערכת החינוך והתרבות הישראלית הולך כיום ומתערער כדי לפַנות דרך למי שאינם מגיעים לשולֵי אדרתם. מתי יבינו קובעי המדיניוּת שלנו בתחומי התרבות שההוֹוה הוא העבר של העתיד? כֹּל תרבות נבנית נדבך-על-גבי-נדבך, ואלה המנסים לחולל מהפכה של "בִּן-לילה", להשליך את קנייני העבר וליצור מציאוּת חדשה בִּן-לילה, "יש מאין", עלולים  לעמוד עד מהרה עירום ועריה אל מול התוהו והרִיק, אף לגרור לשָׁם את כולנו.

                   *

ופתאום מהפך! הדינמיקה של חיי התרבות במקומותינו מולידה לפעמים תופעות מפתיעות ובלתי-צפויות בעליל – כאילו חורצת לשון כלפי קומיסרי-התרבות המתהדרים בתארים צבאיים רמים אך בינם  לבין שיאיה של התרבות העברית אין ולא כלום. וכך, ללא תופים וחצוצרות וכמעט "באין רואה", יצא בימים אלה לאור סיפורו הגדול של ביאליק "מאחורי הגדר" במהדורה מאוירת עם ציוריה החידתיים והסוגסטיביים של האמנית קרן כץ ואחרית-הדבר המכונפת של המשוררת והעורכת נוית בראל.

"זהו אולי סיפור ההתבגרות היפה ביותר שנכתב בשפה העברית" נכתב על גב הספר, ואפשר להוסיף ולטעון שהמימרה הידועה המיוחסת לדוסטויבסקי – "כולנו יצאנו מִבּין קִפלי האדרת של גוֹגוֹל" – מלמדת שיש בספרות העולם יצירות מופת אחדות שיצרו סביבן אַדווה אין-סופית ההולכת ונמשכת מיום היוולדן ועד עצם היום הזה. כזה הוא מעמדם של סיפורי הילדוּת הביאליקאיים "מאחורי הגדר" ו"ספיח" שהולידו את סיפור הילדוּת העברי, ואחת היא אם ילדוּתו של הסופר עברה עליו במזרח (בערבות אוקריינה) או במערב (בערי המאגרב), או במזרח התיכון – במושבה נידחת כפתח-תקווה, למשל, שהולידה סופרים רבים יותר מכמה ערי-בירה גדולות ומעטירות. זהו גם אחד הסיפורים הארוטיים ביותר בספרות העברית, הגם שאין בו סצנה מינית אחת גלויה ומפורשת. אולם, דחיקתן של האמירות הסקסואליות אל בין שיטי הטקסט והשלכתם על תיאורי הטבע אינה  גורעת לדעתי מנועזותן.וכך, תיאורים לקוניים אך אֶבוקטיביים, כגון תיאור האילן המפתה את נח לאכול מן הפרי האסור ("האילן הושיט לו בראש שרביט אחד [...] שני תפוחים אדומים ובשלים, כמי שאומר: טול שלך הם"), רווּיים בארוטיקה ובמיניות אולי אף יותר מכל תיאור גלוי.

סיפור אהבתם של נׂח,  "בן מלך" יהודי, בן יחיד להוריו, ומרינקא, "שקצה" יחפה ו"ממזרת", רועת חזירים וחסרת כול, הולך ונרקם לא על רקע  כרמי יהודה ושומרון כבתנ"ך וברומנים התנ"כיים של תקופת ההשכלה, כי אם על רקע הגנים והמקשאות של פרבּר העצים האוקראיני. בימי קדם לקחו אבות האומה בנות-נֵכר, סיפחו אותן לאוהלי עמם, ומאחת מנשים זרות אלה נולד דוד האדמוני ויפה-העיניים, שנחשב המלך המשיח; ואולם, בעת החדשה הן בנה של "שִקצה" כתינוקה של מרינקא לא ייחשב יהודי, ודינו נגזר להישאר מחוץ למחנה. אצל ביאליק כל פרט אחד גורר אחריו שובל של רעיונות היסטוריוסופיים על גורלו של עם-עולם ועל חטאים ומעשי עוולה ואיוולת קטנים שלו ושל יריביו, שתוצאותיהם מי ישורם. "מאחורי הגדר" הסיפור פָּתח פֶּתח לעשרות סיפורים וספרים בספרות העברית על אהבה החוצה את גבולות הדת והלאום, אך אלה מתמקדים בסיפור האישי והרגשי וממעטים להרהר על ההשלכות העתידיות.

לפנינו סיפור ארוך, כמעט בגודל של נובלה. רק הפרק האחרון שלו קצר, ממש לקוני. ביאליק עצמו העיר על כך באחד ממכתביו, ואמר שעיקרו של הסיפור טמון בסופו. ניכּר שניסה להרהר על גורלם של גיבוריו לאחר רדת המסך. ילדו של נׂח יישאר בחיקה של אם נכרייה, וכשיתבגר יילחם בילדיו של נׂח שייוולדו לו מאשתו היהודייה שאין הוא אלא אחִיהם למחצה. גורלו של הגיבור יהיה כגורל אבי האומה שהפקיר את בנו שנולד לו מאִמו הנכרייה ושילחוֹ למִדבּר, לצרפו לאוהלי אדום, שונאי זרעו. לחטא שעולל צעיר יהודי לנערה נכרייה, חטא קטן וקל כמשק כנפי הפרפר, עלולות להיות תוצאות בעלות ממדים אדירות כבסיפורם של ישמעאל ושל ישו שהושלכו אל מאחורי הגדר (לא במקרה עומדת מרינקא-מרים  מאחורי הגדר עם התינוק בזרועותיה בשעה שנׂח מתייחד בחצר עם אשתו היהודייה).

גם האמנית קרן כץ, שאיירה את הספר, וגם המשוררת נוית בראל, שחיברה את המסה החותמת את הספר, הדגישו את הקשר של גיבורי הסיפור לאדמה. מוטיב חוזר באיורים הם הנבטים והשבטים הבוקעים מן האדמה, ספק צמחים ספק נחשים המרימים ראש כלפי השמש (שני המוטיבים רלוונטיים ומשתלבים היטב בסיפור).  ולפעמים הופכים בדי האילן לבדי-אריגים, וצבעי הטלית מתלכדים עם שלל מרקמי הפולקלור של הנערה האוקראינית. לב טולסטוי שׂכר את שירוּתיו של האמן היהודי לאוניד פסטרנק כדי לאייר את ספרו "מלחמה ושלום". במאה העשרים נעלמו האיורים מן הספרים למבוגרים, אך סיפורו של ביאליק מיועד לקורא הבוגר והצעיר גם יחד. אם קוראים יגיעו אליו בעקבות הציורים – גם זו  דרך לעודד אוריינות. בעצם, למה לא?!

חידת ביאליק צריכה להעסיק את חוקרי התרבות: הייתכן שגדול הסופרים ואנשי הרוח שהעמיד עם-ישראל בכל הדורות אינו מעסיק כיום אלא קומץ חוקרים (המזינים את מערכת החינוך שאמנם עדיין לא הוציאה לגמרי את "המשורר הלאומי" ממעגליה), אך כל ילד בן שנתיים-שלוש יודע את שיריו על-פה כאילו לא נכתבו לפני מאה שנים ויותר?! יכול להיות שאת הילדים אי-אפשר לרמות, ושהם – בניגוד לרבים מבני דור ההורים והמורים – עדיין יודעים להבחין בין אבני-חן נדירות לבין תחליפי פלסטיק זולים, שמחר יישאם הרוח. ובינתיים, קברניטי המדיניות  בתחום החינוך והתרבות חייבים לפעול בהיגיון ובהגינות, לבל יאבדו נכסי-רוח רבי-ערך שאבדנם עלול להתגלות בדיעבד כטעות היסטורית  חמורה מאין-כמוה וכ"מעוּות לא יוכל לִתְקון". 

תגובות

כולנו גדלנו בצלו של היוצר הענק

טוב ונכון עשתה כותבת הרשימה הברורה הזאת כשהרחיבה ביריעת מגדפיו ומחרפיו עלובי הנפש של חנ"ב. טוב ונכון קבעה הכותבת על הניסיונות הרדודים מנשוא לרמוס לאבק דק את הספרות העברית שנוצרה במקביל למסע הציוני המלהיב לארץ-ישראל. משוררים "מזרחיים" גם קמו על משוררים
שעדיין אתנו כנתן זך וחרפו אותו כנקלה-לשון שאינו ראוי לתואר משורר. ןכן הלאה והלאה. זאת רשימה המתקבלת בזרועות פתוחות ובהכרת-תודה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר