אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שארל בודלר: על השיר ספלין


שארל בודלר

שארל בודלר 9 באפריל 1821 עד 31 באוגוסט 1867

 המילה "ספלין", באנגלית, "מרה שחורה", מקורה מיוונית שבה פירושה הוא "טחול", אבר, שבהתאם לתאוריית הליחות של הרפואה הקדומה, מפריש נוזל שחור, שבמקרה של ייצור יתר, גורם למצב רוח רע, כעס, דיכאון ועצבות.

המילה "ספלין" קיימת כבר בצורתה זו בשפה הצרפתית בזמנו של בודלר (מאז המאה השבע עשרה) אך הוא זה שמעניק לה את מלוא משמעותה הטרגית. אין הכוונה עוד למלנכוליה רומנטית אלא למצב פיזי ונפשי פתולוגי שיסודו בתחושה מעיקה של שיממון הקיום ואיום המוות. הספלין הבודלרייאני מאופיין על ידי עימות שגורלו ידוע מראש בין תקווה-תוחלת-שאיפה לאידיאל ליאוש-חרדה-צלילה לתהומות.

שארל בודלר סבל מתופעות הספלין כל חייו הבוגרים. במכתב לאמו, משנת יציאתו לאור של קובץ שיריו הידוע "פרחי הרע",  1857, הוא מונה אותן כרפיון ידיים, כבדידות בלתי נסבלת, כחשש תמידי מפני אסון לא ברור שעומד לקרות, כחוסר ביטחון עצמי וכחוסר יכולת למצוא עניין והנאה בחיים. מה הטעם בעשייה זאת או אחרת, שואל את עצמו ללא הפסק האיש.

בחלק הראשון בקובץ "פרחי הרע", המונה שישה חלקים, מופיעים ארבעה שירים בשם "ספלין" שהאחרון ביניהם נחשב למורבידי, לדרמטי ולפסימי מכולם, והרי תרגומו:

ספלין / שארל בודלר

כְּשֶׁשָּׁמַיִם נְמוּכִים וּכְבֵדִים לוֹחֲצִים כְּמִכְסֶה

עַל רוּחַ נֶאֱנֶקֶת תַּחַת שִׁמְמוֹן אֵינְסוֹף,

וּמֵאֹפֶק חוֹבֵק כֹּל

יוֹצְקִים עָלֵינוּ יוֹם שָׁחֹר,  עָגוּם מִלַּיִל;

 

כְּשֶׁאֶרֶץ הוֹפֶכֶת צִינוֹק טָחוּב,

שֶׁבּוֹ תּוֹחֶלֶת, כְּבַת עֲטַלֵּפִים,

הוֹלֶכֶת חוֹבֶטֶת כְּתָלִים בְּכָנָף מְגַשֶּׁשֶׁת

מְטִיחָה רֹאשׁ בְּתִקְרוֹת רְקוּבוֹת;

 

כְּשֶׁגֶּשֶׁם פּוֹרֵשׂ שָׁבְלֵי עֲנָק

הַנִּדְמִים לְסוֹרְגֵי בֵּית סֹהַר אַדִּיר מִדּוֹת,

וַחֲבוּרַת עַכְבִישִׁים חֲרִישִׁיִּים מַבְחִילִים

בָּאָה טוֹוָה רְשָׁתוֹת בְּתוֹכְכֵי מֹחֵנוּ,

 

פַּעֲמוֹנִים זוֹעֲמִים מְזַנְּקִים פֶּתַע פִּתְאוֹם

זוֹרְקִים לְעֵבֶר שָׁמַיִם זְעָקָה מַחְרִידָה,

כְּמוֹ רוּחוֹת נוֹדְדוֹת בְּלִי מוֹלֶדֶת

פּוֹרְצוֹת בַּאֲנָקוֹת לֹא מַרְפּוֹת.

 

- וְשַׁיָּרוֹת קְבוּרָה אֲרֻכּוֹת, בְּלִי תֻּפִּים וּנְגִינוֹת,

צוֹעֲדוֹת לְאַט בְּתוֹכְכֵי נַפְשִׁי; הַתִּקְוָה,

מוּבֶסֶת, מִתְיַפַּחַת, וַחֲרָדָה נוֹרָאָה, עָרִיצָה,

עַל גֻּלְגָּלְתִּי הַשְּׁחוּחָה נוֹעֶצֶת דֶּגֶל שָׁחֹר.

(מצרפתית: אורנה ליברמן)

שלושת הבתים הראשונים מהווים שלושה משפטי זמן. הבית הראשון פותח בשמים, השני בארץ והשלישי במים. השמים המעוננים שופכים אור שחור על הארץ, חושך הנוגד את הסדר הצפוי ולפיכך נדמה למשורר עגום יותר מאפלת הלילה.

יום גשם קודר, שחבטות עמומות קוצבות אותו במונוטוניות אינסופית, מתואר בבתים הראשונים. השמים מכבידים כמכסה של סיר, כתקרה רקובה, והטיפות המחברות שמים לארץ יוצרות סורגים של בית סוהר. אין כל אפשרות לברוח. המרחב אינסופי אך חדגוניותו גורמת לתחושת מחנק שהשמים הנמוכים מגבירים אותה פי כמה.  אין כל אפשרות להתרומם.

החוץ הופך לפנים: במרחב שהצטמצם לחדר טחוב מתחבטת התקווה נגד קירותיו ותקרותיו בדמותה של עטלפית חלושה שאינה יכולה לעוף, שגורלה נגזר עליה מראש לכישלון. לו לא הייתה עיוורת, הייתה רואה מלכתחילה את חוסר התוחלת שבתוחלת.  תקווה היא מילה נרדפת לאשלייה.

הלחות והגשם מביאים בעקבותיהם פלישה של צבא עכבישים, דימוי למחשבות הטירוף הרעות השורצות-מתרבות במוחו של חולה הספלין.

מאבק התקווה ביאוש מדומה לתקיפתה של העטלפית הבודדה על ידי גדודי העכבישים המתועבים והאכזריים הטווים ללא הרף את מלכודות קוריהם. התקפת פתע של צבא חרישי, ערמומי ומיומן נגד יריב שאמצעיו דלים ביותר.

השיר נשלט אכן על ידי שתי אלגוריות אלה המדמות את שני המושגים – תוחלת ומועקה – לחיות שחורות, מכוערות, מעוררות גועל ומפלצתיות, הקשורות בתת המודע הקיבוצי לכוחות האופל. האחת חירשת והשניה עיוורת, האחת טורפת והשנייה קרבן.

באנגלית, שפה שבודלר – חברו ומתרגמו של אדגר אלן פו, הכיר על בוריה, קיים הביטוי

to have bats in the belfry

בתרגום מילולי: "יש לו עטלפים בצריח", שמשמעותו "הוא קצת מטורף, דיבוק נכנס לו לראש". נזכיר שצריח הוא מגדל פעמונים הנמצא לעתים קרובות על גג כנסייה, דימוי שנפגוש עוד מעט גם בשירנו.

בצרפתית, הפתגם המקביל, שהיה שגור בפי יצאניות פריז, שגם הן היו חברותיו של בודלר, הוא

avoir une araignée dans le plafond ou dans la tête ou dans le cerveau

בתרגום מילולי: "יש לו עכביש בתקרה או בראש או במוח" (התקרה היא דימוי לגג הגולגולת).

החיזיון מתרחש לא רק בעולם החיצוני שכמוהו כבית כלא אלא גם בתוך דמותו של המשורר ההוזה, במחילות מוחו ובמערות נפשו. ההתאמה בין מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס לא מאפשרת דרכי מילוט. המעגלים מצטמצמים והולכים כשכל אחד מהם משמש כתמונה נאמנה למשנהו. התקיפה האלימה באה מהחוץ, מהטבע העוין, פולשת אל הבית, ולבסוף כובשת את חדרי פנימיותו של המשורר, כדי לשעבדה ולטרפה.

אחרי שלושת משפטי הזמן, מגיע, בשני הבתים האחרונים, תורם של שני המשפטים העיקריים. אחרי שתיקתם של העכבישים חורשי הרע, נשמעת זעקת פעמונים מבהילה וצורמנית כיללת חיה. כאן מגיעה תגובת הסובל לשיאה בהתפרצות חסרת שליטה, לכאורה. בעולם חסר החמלה השמים אינם עונים לשוועתו. צלצול פעמוני הכנסייה מבשר בד בבד את תום זמנו של הזועק והמכה הסופית שתונחת עליו עוד מעט. הזייה ויזואלית גורמת למשורר לראות רוחות רפאים היוצאות מבית הקברות הסמוך לכנסייה. גם בחיים וגם אחרי המוות משול אדם לרוח רפאים נאנקת, נעה ונדה, לא משוייכת, לא לכאן ולא לכאן. בתחילת השיר גנחה רוחו של המשורר, ואילו כאן, בסופו, גונחות רוחות רפאים אתן הוא מזדהה.

ביציאת רוחות הרפאים מקבריהן ניתן אולי לראות תשובה אירונית לזעקת הפעמונים ההיסטרית של חולה הספלין. היללה משאירה את השמים אדישים אבל מחרידה את שלוות המתים אשר יוצאים ממנוחת קבריהם כדי להטריד את החיים, להבעיתם ולשמש להם כתמונת מראה.

תהלוכת קבורה רבת ארונות שהמשורר רואה בעיני רוחו מסמלת את הלוויתו שלו כמו גם את הלווית כל בני המין האנושי שאותם הוא מייצג. לא הגוף סגור בתוך ארון המתים כי אם הארונות סגורים, במין היפוך, בתוך הרוח.

המרה השחורה שניצוקה על ראש אדם בתחילת השיר הופכת לדגל שחור הננעץ בגולגולת המשורר בסופו. במכסה השמים בתחילת השיר ניתן לראות בהתאם את דלת ארון הקבורה הנסגרת על המת החי, טרף להזיותיו, בתמונת הסיום.

המשורר כמו מוצא להורג או נלקח בשבי על ידי פירטים שסמלי דגליהם ממחישים את אימת המוות השולטת בעולמו, בין אם מדובר בציור הגולגולת מעל שתי העצמות או שתי החרבות המוצלבות ובין אם מדובר  בציור השלד דמוי השד שידו האחת אוחזת בשעון חול וידו השניה אוחזת קלשון.

בשורה האחרונה של שירנו בוקע כלונס הדגל את גולגולת הקרבן כמסמר. נפשו הטרופה של המשורר, שהיטלטלה כספינה בסערה, עולה על שרטון. השיר מסתיים במצב של שפיפות, כריעה ושיתוק.

תגובות

שרל בודלר: על השיר ספלין

השיר ספלין של שרל בודלר הוא ביטוי עז ומדויק למצב דיכאון עמוק שטורף את החיים של בעליו. כפסיכולוגית קלינית אני יכולה להעיד שמעטים האנשים שאינם דכאוניים שיכולים להבין עד כמה קשה היא רמת הסבל שחשים אנשים במצבי דיכאון קליני. וכאן בודלר פותח חלון הצצה לתחושה הקשה והסבל של מי שלכוד במערבולת הנוראית הזו. ההבהרות והניתוח שלך, אורנה, מעצימים את יכולת ההבנה של התהליכים האפלים שמתרחשים במוחו של הסובל, את מצב המועקה, הטירוף, השפיפות, הכריעה והשיתוק. תודה.

לנורית

תודה רבה. מעניין מאוד לשמוע תגובה של פסיכולוגית קלינית על מצב הדיכאון המובע בשיר.

השיר הזה מופיע בחלק הראשון של קובץ השירים "פרחי הרע" שנקרא "ספלין ואידיאל". לצד שירי הספלין יש גם שירי אידיאל המתארים המראה מענגת, חושנית ורוחנית כאחת, לזוהר השמים, הקשורה לאופן שבו הוא רואה את חוויית היצירה הפואטית ותפקיד המשורר. בודלר הוא איש ניגודים מובהק. זהו נושא למאמרים נוספים.

שרל בודלר: על השיר ספלין

אז לפי מה שאת מציינת, יתכן באמת הניגודים שבתוכו מתבטאים גם במחזוריות של עליות וירידות במצבו הנפשי, כשהוא נע בין המאניה והדפרסיה. אבל בכל מקרה יכולת ההבעה השירית שלו היא מדהימה, מדויקת וגאונית.

נראה משוגע

הבודלר הזה הראב כמו רוצח סדרתי

הבעת פניו המיוסרת של בודלר

בודלר נדבק בעגבת בצעירותו ונפטר ממנה בגיל ארבעים ושש לאחר יסורים קשים (אילמות ושיתוק). למחלה כידוע מספר שלבים ובזמנו לא היה טיפול נאות. הוא סבל ממנה קשות וניסה להקל על עצמו בכל מיני אמצעים שהיו נהוגים בתקופתו.

השיר במקור

LXXVIII - Spleen

Quand le ciel bas et lourd pèse comme un couvercle
Sur l'esprit gémissant en proie aux longs ennuis,
Et que de l'horizon embrassant tout le cercle
Il nous verse un jour noir plus triste que les nuits ;

Quand la terre est changée en un cachot humide,
Où l'Espérance, comme une chauve-souris,
S'en va battant les murs de son aile timide
Et se cognant la tête à des plafonds pourris ;

Quand la pluie étalant ses immenses traînées
D'une vaste prison imite les barreaux,
Et qu'un peuple muet d'infâmes araignées
Vient tendre ses filets au fond de nos cerveaux,

Des cloches tout à coup sautent avec furie
Et lancent vers le ciel un affreux hurlement,
Ainsi que des esprits errants et sans patrie
Qui se mettent à geindre opiniâtrement.

- Et de longs corbillards, sans tambours ni musique,
Défilent lentement dans mon âme ; l'Espoir,
Vaincu, pleure, et l'Angoisse atroce, despotique,
Sur mon crâne incliné plante son drapeau noir.

עוד על ספרות צרפתית

מוזמנים לבקר בבלוג הכולל גם פוסטים על ספרות צרפתית: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה

https://liebermanorna.wordpress.com/2015/10/03/%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%a8%d7%9e%d7%a6%d7%95-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a4%d7%99/

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן