אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על השיר התעלות של שארל בודלר


על השיר התעלות של שארל בודלר

שארל בודלר 9 באפריל 1821 עד 31 באוגוסט 1867

שם השיר, "התעלות", שנושאו הוא עליית הרוח לעבר מחוזות גבוהים שבהם הוא מגיע להבנה עמוקה של משמעות היקום והקיום, מכיל גם רמז לטקס המיסה הנוצרי.

Elévation שם השיר במקור 

הוא גם שמה של תנועת הכומר אשר מגביה את לחם הקודש ואת גביע היין כדי להראותם לכלל המתפללים אחרי שביצע את שינוי מהות הלחם לגופו של ישו ואת שינוי מהות היין לדמו. באכילת לחם הקודש (המוצעת לכל הקהל בסופה של המיסה) ובשתיית היין (שלרוב שמורה לכומר), מטמיעים המאמינים בלבם את מותו של ישו  וקימתו לתחיה. משמעות כפולה זו נשמרת לכל אורך השיר שבו העליה למרומים ניתנת להתפרש כחוויה מיסטית.

הרמז הנוצרי בכותרת שירו של בודלר מתמזג עם רמז מיתולוגי לנקטר האלים אותו לוגם העולה למרומים, דימוי לאש הבהירה הממלאת את מרחבי האֶתֶר הצלולים. אזכור המילה אֶתֶר בשיר חושף את השפעות המקורות המיתולוגיים בשיר. האֶתֶר הוא במקורו אל יווני קדום שגילם את השמים העליונים ואת מקור האור. האפוס היווני הקדום מהמאה השמינית לפנה"ס, התיאוגוניה (הולדת האלים) של הסיודוס, כולל פרטים רבים על הקוסמולוגיה העתיקה ועל המיתולוגיה היוונית שאסף ואיחד המשורר, על פי המסורות בע"פ שהיו מוכרות לו. לפי יצירתו של הסיודוס, שנחשבת לגרסה העתיקה והמוסכמת ביותר במסורת היוונית, הכאוס, התהום הראשוני, הוליד את ארבוס, אל העלטה השחורה ואת ניקס, אלת הלילה. העלטה השחורה היא מקור החושך ואילו הלילה הוא התגלותו. מזיווג האח והאחות נולדו אֶתֶר והיום. האֶתֶר הוא מקור האור ואילו היום הוא התגלותו. הכאוס, אם כן, הוליד את החושך והחושך הוליד את האור.

האֶתֶר מגלם את החלק העליון של השמים שחומו מזין ומפרה את העולם הרחב. אצל הפילוסופים היוונים הוא מקושר לאש, לתנועה מתמדת ולנשמה. האֶתֶר מגלם את נשמת היקום.

דומה שגם מהמיתולוגיה הרומית הושפע בודלר כשכתב את שירו "התעלות". לפי המטמורפוזות (שינויי צורה) של אובידיוס, משורר רומאי בן המאה הראשונה לספירה, האֶתֶר הוא מקום משכן האלים בו זוהרים הכוכבים. אל אלמוני הפריד בין היסודות אשר הרכיבו את הכאוס באופן מעורבב וחסר צורה. האדמה לא הייתה יציבה, אי אפשר היה לשוט על המים, האוויר היה חסר אור. הכאוס היה מצב של מאבק תמידי בין ניגודים. החום נלחם בקור, הלחות ביובש, הקשה ברך והכבד בחסר המשקל. העימות בא אל קיצו כשאל רודף שלום הפריד ביניהם וסידר אותם לפי כבדם. האֶתֶר, היסוד הקל ביותר, תפס את מקומו בפסגת השמים, מעל שאר היסודות, מתחתיו הושם האוויר ומתחתו הושמו האדמה והמים.

יש לציין עוד שאובידיוס, כהוגים עתיקים רבים אחרים, מבדיל בין שני סוגי אוויר: האוויר הדחוס, הסמיך, תחומם של העננים, הרוחות והציפורים, ומעליו, אוויר קליל, הקשור לאש - האֶתֶר. האלים נושמים אֶתֶר, בני האדם נושמים אוויר.

ניכר בשיר כמו כן גם רישומו של הפילוסוף והמיסטיקן השוודי עמנואל סוודנבורג, בן המאה השמונה עשרה, שבודלר (כמו בלזק) קרא בשקדנות את כרכיו המרובים. סוודנבורג היה איש אשכולות, גאון אוניברסלי, מדען, מהנדס וממציא פורה ומוכר עד שבגיל חמישים ושש זנח קריירה מצליחה כדי להתמסר לתיאולוגיה ולמיסטיקה וללמוד עברית ויוונית. המפנה בחייו של סוודנבורג בא בעקבות חיזיון שבו, לדבריו, נגלה אליו אלוהים ואמר לו שמעתה והלאה יכתיב לו את משמעותם הרוחנית של כתבי הקודש כדי שיפיץ אותה בקרב בני האדם.סוודנבורג סיפר בכתביו על חזיונות נוספים שבהם שוחח עם מלאכים ואף המשיך לשוחח עם אלוהים עצמו. כל אדם, לפי משנתו של סוודנבורג, נמצא בקשר עם מלאכים או שדים וחופשי לבחור לשמוע לקול הטוב או לקול הרע.

מסוודנבורג שאב בודלר את רעיון העפלת הרוח עד להגעתה למקור הזוהר  – רעיון שסוודנבורג עצמו שאב, בנוסף על חזיונותיו וחלומותיו, מהתנ"ך ומהפילוסופיה הניאופלטונית, זרם שפיתח את תורתו של אפלטון בהוסיפו לה ממד מיסטי. התורה הניאופלטונית היא אחד משיאיה של המחשבה הפילוסופית היוונית. ראשיתה היא  במאה השלישית לספירה, רישומה החזק ניכר עד למאה השישית, נציגה המובהק ביותר הוא פלטינוס, ויש לשער שהיה מוכר למקובלים השונים. תורת האצילות הניאופלטונית המונה שלוש ישויות (היפוסטזות) – ה"אחד" המוחלט, הטוב, שממנו מתאצלים ומשתלשלים השכל והנפש – מזכירה את עשר ספירות הקבלה.לניאופלטוניזם היה כנראה חלק לא מבוטל בעיצוב פני הקבלה.

מאידך הייתה לניאופלטוניזם השפעה מכרעת על עיצובה של התיאולוגיה הנוצרית המתהווה, ודרכה על הפילוסופיה המערבית של ימי הביניים. נציין עוד שהמילה שבה מציין פלטינוס את שלושת ההוויות, דהיינו היפוסטזה, שפירושה הוא רובד, דרגה, משמשת גם לציון שלוש הפרסונות של השילוש הקדוש בנצרות שבו האב מאציל מעצמו את בן האלוהים ואת רוח הקודש.

ודבר אחרון, במסגרת הסברי הרקע לשיר אי אפשר שלא להזכיר את הערב המוזיקלי שנתן ריכרד וגנר ב-25 לינואר, 1860, בפריז שאליו נהרה שמנה וסלתה של החברה הפריזאית, אמניה ומדינאיה. בסוף ההופעה שכללה בין היתר קטעים מהאופרה "טנהויזר", הריע הקהל ארוכות אך למחרת הופיעה ביקורת לועגת בעיתונות. בודלר הלך כנגד הזרם ופרסם שנה מאוחר יותר בכתב העת האירופאי מאמר ארוך ונלהב שבו הוא מציין בין היתר שכבר בתחילת המופע, עם שמיעת הצלילים הראשונים, הרגיש משוחרר מכוחות הכבידה, כמו בחלום, וחש את העונג המיוחד שנע וסובב במקומות גבוהים. הצופה המוקסם עצם עיניו והתמוגג. לאחר מכן הרגיש כחולם בודד אשר טובל באור ההולך ומתחזק, באופקים נרחבים שנפתחו לפניו. אז הגה את רעיון הנפש המשייטת במקום גבוה ומואר, באקסטזה עשויה מעונג ומדעת, מרחפת מעל עולם הטבע אך רחוק ממנו. האור העז גרם הנאה לעינים ולנפש, עד כדי התעלפות. אף מוזיקאי לא מצייר כמו וגנר את מעמקי המרחב, הגשמיים והרוחניים, כתב בודלר. למקרא דברים אלה ניתן לשער שהשיר "התעלות" נולד בעיקרו משמיעת "טנהויזר" של וגנר.

התעלות / שארל בודלר

מֵעַל אֲגַמִּים, מֵעַל גֵּיאָיוֹת,

הָרִים, חֻרְשׁוֹת, עָבִים, יָמִים,

מֵעֵבֶר לַחַמָּה, מֵעֵבֶר לִמְרוֹמֵי הָאֶתֶר,

מֵעֵבֶר לִקְצוֹת רְקִיעִים מוּאַרֵי  כּוֹכָבִים, 

 

רוּחִי יְשַׁיֵּט, קַל תְּנוּעָה,

וּכְשַׂחְיָן שְׁכוּר מַעֲמַקִּים,

יְפַלַּח בִּרְנָנָה חֲלַל אֵינְסוֹף

כְּדֶרֶךְ גֶּבֶר מִתְמוֹגֵג בְּעֹנֶג לֹא יֻגַּד.

 

הַמְרֵא, רוּחִי, הַרְחֵק דַּרְכְּךָ מִצַּחֲנַת רָקָב;

הִטַּהֵר הִזְדַּכֵּךְ בְּגָבְהֵי שְׁחָקִים,

וּלְגֹם, כַּטָּהוֹר בְּיֵינוֹת הָאֵל,

אֵשׁ בְּהִירָה מִמֶּרְחָבִים שְׁקוּפִים.

 

אַחַר חֳלָיִים וִיגוֹנוֹת מִשְׂתָּרְעִים עַד אֵינְסוֹף

מַכְבִּידִים בְּמַשָּׂאָם עַל קִיּוּם עָכוּר,

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁרבְּכָנָף עַזָּה

יְזַנֵּק לְעֵבֶר שְׂדוֹת זֹהַר שְׁלֵוִים;

 

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר שַׂרְעַפָּיו, כְּעֶפְרוֹנִים,

יַגְבִּיהוּ עוּף עִם בֹּקֶר לְעֵבֶר שָׁמַיִם,

-אַשְׁרָיו שֶׁיְּרַחֵף מֵעַל פְּנֵי הָאָרֶץ, וְיָבִין לְלֹא קֹשִׁי

שִׂיחָם שֶׁל פְּרָחִים וְשִׂיגָם שֶׁל דְּבָרִים אִלְּמִים! 

(מצרפתית: אורנה ליברמן 

השיר פותח בתנועת עליה הולכת ומתגברת, מהמוחשי והנמוך למופשט ולגבוה. רוחו של המשורר מגביה עוף מעל פני האדמה, מעל העננים, מעל השמש, מעל שדות הָאֶתֶר, מעל כיפת השמים. על פני תשעה מחוזות חולף הרוח, רמז לחיזיון מיסטי של נביא שרוחו חורגת מגופו ויוצאת למקום אחר.

שלושת הבתים הראשונים כתובים בגוף ראשון. המשורר מספר על המסע של רוחו ופונה אליו בדברים. בשני הבתים האחרונים יש שינוי טון ומעבר לגוף שלישי.  

המסע הוא רוחני אך מתואר בדימויים גשמיים, כמו היה מסע ממשי. הרוח העף באוויר מדומה, בבית השני, לשחיין, מעולף מהנאה, הבוקע מי מצולות – אלמנט נקבי. מעשה אהבה מתחולל בין הרוח לסביבתו. ההנאה האירוטית של הגוף כרוכה בחוויה המיסטית של הרוח. האקסטזה הדתית כמוה כהנאה חושנית. הרמוניה מושלמת שוררת בין גוף לרוח בסביבה מוגנת ומשוחררת מכל סכנת נפילה או טביעה. השחיין, שיכור מעונג ומניצחון, מתרחק מהאדמה, כאוות נפשו, בלי קושי, נהנה מחירות מוחלטת ושולט בתנועותיו.

המעוף מאפשר לגוף להרגיש משוחרר מכבליו הפיזיים-ארציים ומאימת המוות - מחלות המרקיבות את הגוף, הנרמזת בבית השלישי:הַמְרֵא, רוּחִי, הַרְחֵק דַּרְכְּךָ מִצַּחֲנַת רָקָב. השוחה באוויר כמו במים לוגם את האש הבהירה הממלאת את המרחב כמו יין הממלא גביע. החודר והמפלח – נושם ושותה. החוצה את המים הצלולים/האוויר הצח גם לוגם מהם כמו מנקטר אלוהי ומזדכך בהרמוניה מופלאה בין חוץ לפנים.העונג המיסטי כרוך בעונג פיזי. הטהור הוא המענג.

דימוי שכרון הגבהים לשכרון מצולות מגביר את הרגשת האינסוף שמעניקים מרחבי השחק ומרחבי הים.

רמזים נוצריים ורמזים מיתולוגיים מתלכדים בדימוי שתיית המשקה האלוהי, דימוי לחוויה הרוחנית שבה המשורר גם מוהל את דמו בדמו של ישו ומתעלה וגם לוגם מנקטר האלים בגן העדן שעל הר האולימפוס. אך בראש ובראשונה היין האלוהי הוא זכרון מתמונת הפתיחה של מופע קטעי האופרות של וגנר שבה קבוצת מלאכים מתקדמת לעבר בחיר האלוהים, כשהגביע הקדוש מפיץ אור עז באמצעה, כדי למסרו לאביר המיועד שלבו הטהור רוטט בחרדת קודש. גביע קדוש פעמיים, פעם אחת התקדש בסעודה האחרונה של ישו, ופעם שנייה התקדש כשיוסף הרמתי אסף לתוכו את דם פצעיו של הצלוב. 

בשלושת הבתים הראשונים מתאר המשורר את רוחו הממריא, פונה אליו ומעודדו להמשיך במסעותיו, כדרך הנביאים. בשני הבתים האחרונים נקודת המבט האישית הופכת לכללית. המשורר עובר לגוף שלישי ומשתמש בביטוי התנ"כי:אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר... דומה שכאן עובר המשורר לדבר על כלל האמנים, הוגי הדעות, אנשי הרוח והמיסטיקנים אשר חווים את חוויית הלידה מחדש בזמן שמחוץ לזמן, במרחב שמחוץ למרחב. בחירים אלה, שליחי האל, נקראים להעיד ולספר על חוויה זו של השתנות המהות ביצירותיהם ובכתביהם כדי לשתף בה את יתר האנשים ולהגביה גם אותם.

שְׂדוֹת הַזֹּהַר הַשְּׁלֵוִים (בית רביעי), אליהם ממריא המאושר, ממחישים את האור העז אותו רואים המיסטיקנים, עליו דובר כבר בצירופים: הָרְקִיעִים מוּאַרֵי הַכּוֹכָבִים (בית ראשון) והָאֵשׁ הַבְּהִירָה בַּמֶּרְחָבִים הַשְּׁקוּפִים (בית שני). חציית תשעת המחוזות בדרך לשדות הזוהר, ההיטהרות ההדרגתית, נשימת הָאֶתֶר ושתיית האש הבהירה מהגביע הקדוש מהווים אירועים טקסיים בריטואל דתי שבמהלכם עולה הרואה לדרגת אל.

מעופו של המאושר הוא אנכי ואופקי: גם יַגְבִּיהַּ עוּף וגם יְרַחֵף (בית חמישי), צירופים המהדהדים את תנועת הרוח בחלק הראשון של השיר שבו הוא גם מַמְרִיא (בית שלישי) וגם מְשַׁיֵּט (בית שני). האופקיות והאנכיות, המורות על חירות ואושר בלתי כבולים, מרומזות גם בבית הראשון, במילת היחס מֵעַל (ריחוף) לעומת מילת היחס מֵעֵבֶר (חציית גבול).

הבית האחרון מחדד את המבט לעבר אמנות השירה שמטרתה היא תרגום יופיו של עולם אידיאלי לשפת המילים. תחושת הנצח שמקורה בטבע הבתולי חייבת לבוא לידי ביטוי בשירה סדורה ועזת מבע, על ניגונה (מצלוליה וקצבה) ועל ציוריותה (בחירת המילים והדימויים). האני מאמין האמנותי של בודלר ספוג במיסטיות דתית.

הבית האחרון מגדיר את תפקידו של המשורר, לפי בודלר, אשר רואה דברים שאדם רגיל אינו רואה. המשורר מֵבִין לְלֹא קֹשִׁי אֶת לְשׁוֹן הַפְּרָחִים, אֶת לְשׁוֹן הַדְּבָרִים הָאִלְּמִים (הד לחרוז: רוּחִי הַמְּשַׁיֵּט, קַלתְּנוּעָה, בבית השני). כמפענח שפת סתרים שאינה נגישה לאחד האדם, כבעל זכות נדירה זו, עליו לחזור ממסעו מעבר לאור, לתווך בין שמים וארץ ולהעניק ליתר האנשים, שעכירות הקיום מעוורת את עיניהם, את הארותיו ומסריו. אם יסתגר בעולמו, יחטא ליעודו.

דימוי הרהורי החוזה לעֶפְרוֹנִים הַמַּגְבִּיהִים עוּף עִם בֹּקֶר משמעותי ביותר בהקשר זה. העפרוני מצטיין בשירתו המשוכללת והעֲרֵבָה– דימוי מתאים במיוחד לשירתו של בודלר. זאת ועוד. מצד אחד העפרוני הוא שוכן אדמה (רמז לתפקידו של המשורר בקרב בני האדם ומחוייבותו כלפיהם) אך מצד שני הוא עף במהירות ובזריזות כלפי מעלה, באופן אנכי, תוך שהוא מיטיב לצנוח באותו אופן לאדמה. מעניין לציין שהעפרונים נמשכים באופן מיוחד לאור (ציידי הציפורים הצרפתים של שנות החמישים אף השתמשו במלכודת עץ עשויה מראות קטנות ששיקפו את קרני השמש וזהרו בהן כדי ללכוד בה עפרונים).

בשני הבתים האחרונים דומה שאין המשורר נמצא עוד בגבהים מסחררים ורחוקים. אך בחזרתו אל העולם הארצי, מעליו הוא מרחף,  אין הוא רואה עוד את יגונותיו וחלייו של הקיום העכור כי אם שם לו למטרה, לשליחות וליעוד לתרגם את שפת הפרחים, מטפורה לשירתו אשר בלשונה המעוצבת בקפדנות - מסירות והשראה הולכות בד בבד,  מבטאת את הבלתי ניתן לביטוי. המשורר משלים עם הקיום ואף מוצא בו יופי וטעם. התקווה להשגת האידיאל ולהכרעת הספלין מעולם לא הייתה כה חזקה כמו בשיר זה.

המתח בתוככי נפש האדם בין שני קטבים מנוגדים מובע בכל יצירתו של בודלר אשר מחדד עובדה ביוגרפית זו במשפטים המפורסמים מתוך יומנו "לבי במערומיו":

עוד בהיותי ילד, חשתי בלבי שתי תחושות מסוכסכות, תיעוב וסלידה מהחיים, האחת, דבקות אקסטטית בהם, השנייה.

בכל אדם, בכל שעה, מתקיימות שתי שאיפות בו זמניות, האחת לעבר אלוהים, השניה לעבר שטן. הפניה לאלוהים או הרוחניות היא האיווי לעלות בסולם הדרגות, הפניה לשטן או החייתיות היא החדווה לרדת בו.

פחות מצוטטים אך לא פחות משמעותיים הם קטעים מתוך המאמר שכתב בודלר על "טנהויזר" של וגנר בכתב העת האירופאי:

האופרה "טנהויזר" מייצגת עימות בין שני יריבים, דהיינו בשר ורוח, גהינום ושמים, שטן ואלוהים, שבחרו בלב האדם כזירת התגוששותם.

כל מוח תקין מכיל שתי ישויות אינסופיות, שמים וגהינום, ובכל תמונה של אחת מהן הוא מזהה כהרף עין מחצית ממנו עצמו.

השיר "התעלות", שעניינו רוח, שמים ואלוהים, הוא היפוכו של תאומו "ספלין", שעניינו בשר, גהינום ושטן  (ראו המאמר: על השיר "ספלין" של שארל בודלר

).http://www.e-mago.co.il/magazine/baudelaire.html

המראת הרוח לרום שחקים טהורים ב"התעלות" היא ניגודה של הנפילה ב"ספלין" שבו שמים כבדים מדרדרים את המשורר לזהמת הקבר. במאבק בין צחנת הרקב של הקיום העכור, המדכא והמכאיב, לבין צחות גני העדן התלויים, גובר הפעם הזוך.

בשיר "ספלין" שולטים כמנצחים עִוְרוֹן השטן, אימת הָרִמָּה ושחור הָעֶרֶב. בשיר "התעלות" מכריעים הָאוֹר האלוהי, רוֹם השמים והשירה הָעֲרֵבָה. זירת ההתגוששות בין היריבים נמצאת בלבו של אדם כמו גם בגופן של מילים: אוֹר נגד עִוָּרוֹן, עֲרֵבוּת  נגד עַרְבִית, רוֹם נגד רִמָּה

.

ד"ר אורנה ליברמן היא מחברת הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", סלע, 2013

וכותבת הבלוג:

לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה 

רשימה ביבליוגרפית:

Charles Baudelaire

-Les Fleurs du mal, Mozambook, 2011, yo0ne.free.fr/LesFleursdumal.pdf

-Mon cœur mis à nu, La Bibliothèque Municipale de Lisieux (04.III.1999), http://www.bmlisieux.com/archives/coeuranu.htm

-Richard WagneretTannhäuser à Paris, article paru dans la Revue dans la Revue européenne le 1er avril 1861 et repris ultérieurement dans L’Art romantique,

vivre-musique-classique.fr/pensees/wagner-et-baudelaire-a-propos-de-tannhauser/

תגובות

השיר במקור

Élévation
Au-dessus des étangs, au-dessus des vallées,
Des montagnes, des bois, des nuages, des mers,
Par delà le soleil, par delà les éthers,
Par delà les confins des sphères étoilées,

Mon esprit, tu te meus avec agilité,
Et, comme un bon nageur qui se pâme dans l'onde,
Tu sillonnes gaiement l'immensité profonde
Avec une indicible et mâle volupté.

Envole-toi bien loin de ces miasmes morbides ;
Va te purifier dans l'air supérieur,
Et bois, comme une pure et divine liqueur,
Le feu clair qui remplit les espaces limpides.

Derrière les ennuis et les vastes chagrins
Qui chargent de leur poids l'existence brumeuse,
Heureux celui qui peut d'une aile vigoureuse
S'élancer vers les champs lumineux et sereins ;

Celui dont les pensers, comme des alouettes,
Vers les cieux le matin prennent un libre essor,
- Qui plane sur la vie, et comprend sans effort
Le langage des fleurs et des choses muettes !

תרגום מבריק אורנה

מנסיון אני יודע כמה זה קשה

לאחד שמבין בתרגום שירים

מבורך תהיה, עשית לי את היום...!!!

מה בדיוק "מבריק" בתרגום שאינו מתמודד כלל עם החריזה?

יש בנמצא תרגומים הרבה יותר מבריקים של שיר חשוב זה = תרגומים שכן ניסו ואף הצליחו להתמודד עם סכמת המשקל ועם סכמת החריזה שבמקור הצרפתי.

התמודדות עם חריזה

כל התרגומים של "שיר חשוב זה" שבדקתי לא מצאו חן בעיניי. לא מצאתים כלל "מבריקים". ולכן החלטתי מלכתחילה לא להתמודד כלל עם החריזה כדי לשים במקום ראשון את נסיון העברת התוכן. ואפילו אם יש רק אדם אחד שנהנה מתרגומי, קיבלתי את שכרי. וכל היתר זכותם המלאה לדרוש ממתרגם שירים להתמודד עם החריזה ולהעביר ביקורת על תרגומי.

בהשוואה לשיר הקודם

בהשוואה לשיר הקודם שתרגמת, על הספלין, הדיכאון, עולה מחשבה ראשונית די ברורה על מאניה-דפרסיביות. מעניין לקרוא על כך, אם נכתב על כך (ואין לי ספק שכן). זה גם מאיר על טבעו של האמן באופן כללי.

ועוד

לי זה הזכיר גם את הקומדיה האלוהית של דנטה, עם המסע בשאול, לעומת המסע בגן העדן.

וגם את מזמור קלט בתהילים

כמו שכבר ציטטת:
אִם אֶסַּק שָׁמַיִם - שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל - הִנֶּךָּ!"

אצל בודלר, כפי שאמר אחד המבקרים, השטן הוא סמל לאלוהים

דו קטביות של בודלר

משום מה המבקרים של בודלר לא כתבו בפירוש על הנושא, נדמה לי שקראתי רק פעם אחת ברפרוף אזכור קצר של האפשרות, אבל גם אני חשבתי מייד על מה שאתה אומר. סביר להניח.

שאלה

הגעתי לכאן דרך הפנייה בויקיפדיה
האם ניתן לצרף תרגום זה לעבודה אקדמאית ואת המאמר הזה כמקור מוסמך ?
תודה מראש

תשובה לכרמית

אני נותנת לך את רשותי בשמחה רבה להשתמש בתרגום ובמאמר ולצרף אותם לעבודתך האקדמאית, תוך הזכרת שם המחברת, דהיינו שמי, כמובן. ד"ר אורנה ליברמן. האם זה מקור מוסמך, אין הנחתום מעיד על עיסתו. וגם לא מבינה בדיוק מה פירוש מקור מוסמך. אני בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, אם זה יכול להיכלל בתשובה לשאלתך. בהצלחה. את יכולה לפנות אליי גם למייל האישי שלי.

תודה על התשובה

תודה על הרשות וההתייחסות

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן