אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היבטים פוסטקולוניאלים בהארץ שמעבר להרים (שני נערים כפותים) - חלק ג


התמונה של מירב גולן
פאריד אבו שאקרה, מנופי הארץ, 2008, הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם, עם עובד

פאריד אבו שאקרה, מנופי הארץ, 2008, הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם, עם עובד

 

חלק ג' - סיכום


לחלק א' של המאמר, לחלק ב' של המאמר
 

א. פוסטקולוניאליזם מלמטה – הלכה למעשה

 

1. מושגי מפתח כנקודה מכרעת בהבנה

 
בפרק הראשון של הספר מצוינים גם כמה מושגים הנוגעים למצב הפוסטקולוניאליסטי של הפלסטינים בכלל ושל הפליטים בפרט, מושגי כיבוש פוסטקולוניאליסטי. אנחנו מדברים על אותם מושגי מפתח שהישראלי לא אוהב לשמוע – "זכות השיבה" ו"הנכבה", אותם המושגים שהפלסטינים נאבקים כדי לממש אותם והישראלים מקפידים להתעלם מהם בכל שיח ושיחות שלום, מלבד הסכם אוסלו שם הוחלט לדון בנושא הפליטים, הם מבקשים להשריש את המושגים בכל שיח. על הנכבה כבר כתבתי לעיל – זה השם שנתנו הפלסטינים לגרושם בזמן מלחמת העצמאות. הפלסטינים נאבקים להשרשת המושגים ומימוש זכויותיהם, אותם מושגים וזכויות שהישראלים לא מוכנים להכיר בהם. אי ההכרה במושגים האלו, אי ההכרה בזכויות של האחר, של הנכבש, מעצים את תחושת הניכור בין שני הצדדים ומנכיח ביתר שאת את השליטה הפוסטקולוניאליסטית. ישראל מפעילה כוח ושוללת מהפלסטינים את זכויותיהם, והיכן שיש כוח ישנה התנגדות, כפי שפוקו טוען. משמעות המילה נכבה היא "אסון", וכך רואים הפלסטינים את מלחמת העצמאות וגרושם. זכות השיבה נוגעת להסדר בין הפלסטינים לישראלים על זכותם של הפלסטינים לשוב למקומות שמהם גורשו. זאת ועוד, המושג זכות השיבה מזכיר במהותו את חוק השבות. דרוויש שואל שאלה מאוד קשה את ברעם: "איך אני יכול להסביר לפליטים בסוריה ובלבנון שכל יהודי מכל העולם יכול לחזור לישראל בגלל שלפני אלפיים שנה היו לו כאן שורשים, והם לא יכולים לחזור לבתים שלהם? רוב הפלסטינים שנולדו כאן וגורשו יש להם שטח, בית וקרקע – אין להם זכות לחזור?"[1]  ויתרה מכך, ברעם מציג קטע מ"משמעות הנכבה" שכתב קונסטנטין זריק ממש אחרי הנכבה, אותה נוהגים הפלסטינים לציין ב 15 למאי, היום שבו עזבו הבריטים את הארץ: "לדעתי, זכותנו וחובתנו להכיר בכוחו העצום של האויב ועל כן לא להטיל על עצמנו אשמה יותר מהנדרש. ואולם באותה העת, זוהי זכותנו וחובתנו להכיר בטעויותינו ובמקורות החולשה שלנו (...) הגרוע מכל יהיה אם נתחמק מן האחריות הזו ונעצם את עינינו בקשר למגבלותינו, ונטיל את האשמה על גורם חיצוני זולתנו מבלי לראות את החולשות, את הפגמים, את השחיתות ואת הקלקולים שלנו"[2]. כלומר, לפי הקטע במסמך הזה אם לא הייתה התנגדות, אם הפלסטינים היו מכירים בכוחו של האויב/הכובש אם היו מפסיקים להרגיש בעצמם נחותים "היינו יכולים להיות חזקים הרבה יותר אם היינו מעזים לחטט בפצעים בידיים חשופות"[3]. יתכן שעל ידי ההתנגדות לכוח, ההתנגדות להשתמש בשפה, והנכחת היחס הבינארי בין כובש לנכבש הם עוזרים בעצמם להמשך קיומו של הכיבוש. ואם יממשו את המרחב השלישי, ההיברידי, יתכן והכיבוש ויחסי כובש-נכבש היו מסתיימים. יש קושי של השחור (העבד) להשתחרר מן האדון, ואפילו התשוקה של העבד להדמות לאדון, תשוקה של התחברות ולא היפרדות. ולכן יש "תודעה כפולה" – הזדהות עם המדכא ועם המדוכא, וזה מתגלם בכל סובייקט קולוניאלי. אנו רואים את זה גם ב"משמעות הנכבה" וזה מעכב את המאבק לשחרור. הפתרון לדעתו של דרוויש, ובהמשך הספר של עוד כמה דמויות, יהיה רק עם השגת שוויון מלא. 
 
2. מחשבות, רגשות והתפרקות המשפחה
כפי שציינתי לעיל, ברעם מראה לנו שגם לנכבש, לפלסטינים, יש דעה: "אנחנו לא חושבים דברים רעים על אף אחד, רק דברים טובים ולכן יהיה שלום ... בשבילנו ישראל זה הכיבוש, לכל אחד מאיתנו יש אחים או דודים שהצבא שלכם הרג או שיושבים בכלא עכשיו. אנחנו מאמינם במדינה פלסטינית וחיים עם הישראלים. אבל תבין, יש הבדל בין ישראלי ובין ציוני. הישראלים היהודים הם אנשים שמאמינים באיזו דת ויש להם אלוהים. הציונות זה ארגון טרור"[4]. הפלסטינים כאמור רואים בנכבה כאסון קולקטיבי שלהם כעם/לאום, ובציונות כקולוניאליסטית. אך הנכבה היא גם סממן של התפרקות המשפחה הפלסטינית בעקבות הגרוש ב 1948. דרוויש למשל, נולד בואדי ניסנאס בחיפה, כשבמרתף הבית שבו נולד הייתה מאפייה. יום אחד בזמן המלחמה המאפייה נשרפה ואביו הוציא את כולם מהבית. בחוץ הם צפו במאפייה נשרפת "הם עברו לכפר יעבד שנמצא ממערב לג'נין ואחר כך נדדו למקומות אחרים. הם 11 אחרים: ארבעה נולדו בחיפה והשאר בגדה המערבת ובכווית. 'אנחנו דוגמה מובהקת להתפרקות המשפחה הפלסטינית אחרי 48'. כמו רימון שמתפוצץ והרסיסים עפים לכל עבר, האחים מתפזרים בעולם. יש לי אחים ואחיות בכווית, בערב הסעודית, בסרביה, באמריקה, בירדן. לא ראיתי חלק מהאחים והאחיות שלי יותר מ-25 שנה' "[5] . הנכבה, הגרוש של הפלסטינים מאדמתם, לא רק שפעלו באופן קולקטיבי לפיזורם במרחב – ירדן, סוריה וכו' – אלא גרם גם להתפרקות המשפחה הגרעינית. מצב זה מגביר גם הוא את תחושת הניכור של הנכבש מול הכובש, את הכעס והתסכול.
 

3. אפשרויות של פתרון למצב הפוסטקולוניאליסטי

            לגבי סוג של פתרון למצב הקולוניאליסטי, אני מניחה שפוקו יצביע על התמוססות ההתנגדות לכוח כפי שקטע מ"משמעות הנכבה" מוצגת בפרק הראשון ויכול להתאים להנחה זו, פאנון יצביע על "תודעה כפולה" שבה העבד/הנכבש יכול ללמוד את השפה של האדון/הכובש ועדיין לא לאבד את עצמו, על שני אלה יצביע באבא כאפשרות של זהות היברידית ואילו סעיד יבקש לבטל הן את האוריינט והן את האוקסידנט. אך כולם ככולם לא מבטלים את המצב הפוסטקולוניאליסטי. מה שבטוח מה שחשוב לכל הדמויות בפרק הזה ובכלל בספר זה ש"העיקר שיסתיים הכיבוש ושיהיו לפלסטינים וליהודים אותן זכויות"[6] . כלומר, אי השוויון המתקיים כרגע מנכיח ומקבע את השליטה הפוסטקולוניאלית, מדובר באי שוויון תודעתי, פיזי, כלכלי, חברתי ולאומי. בסוף הספר ניר ברעם מעלה אפשרות של פתרון בדמות "שתי מדינות מולדת אחת". שנהב מעלה שתי תהיות בנוגע לסיום המצב הקולוניאליסטי או הכיבוש בעקבות הקריאה בפאנון: האחת, נגיד והכיבוש יסתיים – האם נשתחרר גם נפשית? איך אנחנו ככובשים משחררים עצמנו נפשית מהזהות של כובש? והשנייה, אנחנו ככובשים ביטלנו את זהותו של העם הפלסטיני, וטענו כי אין עם כזה, מחקנו את זהותו של הנכבש, איך מתמודדים לדבר בשפה אחרת?[7]
 

ב. לפני סיום: פוסטקולוניאליזם ואמנות 

            ולפני סיום, כמה מילים על כריכת הספר. הכריכה החיצונית, מינימליסטית כשבאמצעה עיגול פתוח, שמאפשר הצצה ומבט לדף הבא בספר, שבו מוצגת עבודתו של פריד אבו שקרה, "מנופי הארץ" מ 2008, עבודה מתוך סדרה שנקראת "נוף רקום". זהו תחריט והדפס על נייר (גודל 25X25 ס"מ) המציג נוף: בקדמת העבודה גבעות בשחור כהה וככל שמתרחקים הנוף מתבהר ומתגבה. במקום ציפורים שעפות ברקע, חגים מטוסי קרב. את הנוף מקיף עיגול רקום מקווקוו בצבע אדום, כשהמחט הרוקמת נופלת, את העיגול חוצה קו ירוק מקווקוו, כשהמחט נופלת גם ממנו. אני מניחה שזאת פרשנות אישית של פריד אבו שקרה, אמן פלסטיני שהוריו גורשו מישראל, לקו הירוק, לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולנוכחות הצבא ולכיבוש המתמשך, למצב פוסטקולוניאלסטי. אני מניחה שהבחירה הן בעבודה והן באמן אינה מקרית, כיוון ששוב ברעם בוחר לבחון את הכיבוש מלמטה.
  

ג. סיכום 

כאמור, ניר ברעם לקח על עצמו מסע, הן תודעתי והן פיזי, כדי ללמוד איך באמת נראית הארץ שבה גר כל חייו, הן כסופר והן כעיתונאי. הוא טוען כי משנות ילדותנו אנו מוצפים בתמונות על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני אבל למעשה לרוב אין לנו מושג איך באמת מתנהלים החיים בגדה המערבית[8]. עוד טוען ברעם כי למעשה אין קשר בין הדיון בבית קפה תל אביבי למציאות בהתנחלויות ובמחנות הפליטים, ולכן גם לא ניתן לדבר על פתרון להשתחרר מהמצב הפוסטקולוניאליסטי אם לא יודעים כיצד נראה המקום שעליו מדברים[9]. לכן ברעם יוצא לבדוק איך נראית הארץ שבה גר כל חייו, לבדוק מי הם הפלסטינים האלו, איך הם חיים ומה הם חושבים עלינו. ההכרה של מצב הנכבש מצד הכובש היא התחלה של ראייה והכרה. הספר בכללו עוסק ביחסי גומלין בין דתיים וחילוניים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטיניים, ציוניים ופוסט ציוניים, כיבוש ופוסטקולוניאליזם, מתנחלים ומחנות פליטים כשבין כולם – חומה בלתי חדירה (מטאפורית וליטרלית). כמעט!  
 
אני חושבת שלספר חשיבות מאין כמותה מהסיבה שברעם לא רק בודק איך אנחנו, הישראלים ככובשים, רואים את האחר, את הפלסטיני כנכבש. אלא ובעיקר, איך הפלסטינים רואים אותנו ככובשים: ברעם בודק, שואל וחוקר את הפוסטקולוניאליזם מלמטה. יתכן שברעם "מנצל" את ייחודו כסופר וכעורך אהוד ומקובל בהוצאת ספרים גדולה ומכובדת כדי להשמיע את מה שצריך להשמיע, כדי לעורר ולהתעורר. ברעם שואל שאלות יסוד קשות שבוערות בחיינו ומאיימות על עתידנו, ככובשים, ועתיד הפלסטינים כנכבשים. מה שבטוח, טוען ברעם ובסיכומו של דבר, גם אם המודלים שהכרנו בעבר לא תקפים ואולי התערבבו – פתרון למצב הפוסטקולוניאליסטי הנוכחי חייב להימצא ובהקדם למצב הנוכחי, כיוון שלא נשאר עוד הרבה זמן ואנחנו חיים בזמן רפאים מתמשך[10].
 
בשיחה עם ניר ברעם ניסיתי לרמוז לו על העמדה הבעייתית-משהו שלו ככובש, והוא אמר:  "אמת, האבחנה של יאנג ושלך על "בא מלמטה" משקפת את מה שניסיתי לעשות. הרי כמו שרמזת, העמדה שלי היא בעייתית. אני בא בתור הכובש וכל הזמן תהיתי איך בניגוד לעוז וגרוסמן אעשה זאת אחרת. חלק מהטקטיקה היתה השעיית העצמי, כמו שכתבת שאני לא מפגין הרבה את רגשותי, מחשבותי, רק לפעמים, וזו היתה הדרך שלי להתמודד עם הקשיים המובנים בפרויקט הזה, שהוא מסובך מכל בחינה ויש בו המון מלכודות"[11].
 
את נקודת המבט ה"פוסטקולוניאליסטית מלמטה" שברעם נוקט בה בחנתי בפרק הראשון בספר הארץ שמעבר להרים, כפי שהם משתקפים מתוך ארבעה מאמרים העוסקים בפוקו שהשפיע רבות על התיאוריות הפוסטקולוניאליות ובפוסטקולוניאליזם, תוך התמקדות במושגים המרכזיים של כל אחד מהתיאורטיקנים: ראינו שהכוח והכוח להתנגדות מושרשים עמוק במנגנוני הכוח שמפעילה ישראל – הכובשת, אל מול הפלסטינים – הנכבשים; ראינו שיש פערים אפיסטמולוגיים בשיח שבין הכובש לנכבש שמקשה על הסדרי הבנה; פאנון דיבר על חשיבות השפה וכשהשחור לומד את שפת הלבן זהו סימן להסתגלות והפנמה של הכיבוש, הפלסטינים לא מוכנים ללמוד או לדבר עברית ולא מוכנים להסתגלות הישראלית אבל מדברים בשפה "קולוניאלית" אחרת – אנגלית; פאנון גם דיבר על יחסי תשוקה בין כובש לנכבש, וראינו שלא רק הנכבש מסתכל על הכובש כמושא של תשוקה אלא גם הכובש מסתכל על הנכבש באותו האופן וכמישהו שהוא רוצה לחקור עליו; ראינו שהתיאוריה של אדוארד סעיד לגבי דיכוטומיה בינארית לא עומדת בקנה אחד עם גילויו של ברעם, אלא שקיימת דיאלקטיקה בין כובש לנכבש, ויתרה מכך על הניסיון להיברידיזציה כפי שעולה מהומי באבא ומתהווה ב"משמעות הנכבה", לפי באבא זהו לא יחס בינארי חד סטרי, אלא מתקיימים כאן יחסי גומלין דיאלקטיים בין הכובש לנכבש, במשיכה מול הדחייה והזדהות מול תשוקה והכחשה, למרות שקיימת טענה, כי באבא וסעיד אינם שתי תיאוריות מנוגדות, כי אם משלימות אחת את השנייה. ראינו כי כל אלו מנכיחים את המצב הפוסטקולוניאלי ביחסים שבין ישראל לפלסטינים, וגם אם מבחינה כרונולוגית אנחנו אמורים להיות "מחוץ לזמן" קולוניאלי, הרי שהוא מתקיים ביתר שאת ואין כאן מצב של "אחרי", כי אם "בתוך".
  
 

ביבליוגרפיה 

באבא הומי, שאלת האחר: הבדל, אפליה ושיח פוסט-קולוניאלי, 1994, בתוך: תאוריות וגישות בחקר התרבות – מקראה חלק ב', האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2012
 
ברעם ניר, הארץ שמעבר להרים, עם עובד, תל אביב, 2016
 
יאנג רוברט, פוסט-קולוניאליזם מבוא, רסלינג, תל אביב, 2008
 
מילס שרה, מישל פוקו, רסלינג, תל אביב, 2005
 
סעיד אדוארד, אוריינטליזם, עם עובד, תל אביב, 2000
 
עמיאל-האוזר תמי, תיאוריות וגישות בחקר התרבות – מדריך למידה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2012
 
פאנון פרנץ, עור שחור מסכות לבנות, מעריב, תל אביב, 2004
 
פוקו מישל, לפקח ולהעניש – הולדת בית הסוהר, רסלינג, תל אביב, 2015
 
פוקו מישל, ההפותיזה הדכאנית, בתוך: תיאוריות וגישות בחקר התרבות – מדריך למידה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2012
 
שנהב יהודה, קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, הקיבוץ המאוחד/מכון ון ליר בירושלים, תל אביב, 2004
 
שנהב יהודה חבר חנן, מגמות במחקר הפוסטקולוניאלי, בתוך: קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, הקיבוץ המאוחד/מכון ון ליר בירושלים, תל אביב 2004
 
שנהב יהודה, על הכלאה וטיהור: אוריינטליזם כשיח בעל שוליים רחבים, תיאוריה וביקורת, 26, אביב 2005 
 
 
 
 
 
---------------------------------------------------------------------------------
 
[1] שם, עמ' 22
 
[2] שם, עמ' 20 (תרגום של יהודה שנהב)
 
[3] שם, עמ' 21
 
[4] ברעם, שם, עמ' 16
 
[5] שם, עמ' 21
 
שם, עמ' 22[6]
 
[7]  
 
[8] ברעם, שם, עמ' 7
 
[9] שם, עמ' 8
 
[10] ברעם, שם, עמ' 181
 
קטע מתוך שיחה אישית ביני ובין ניר ברעם מה-7.6 בנוגע לספרו. פרסום הקטע באישורו.[11]

תגובות

למירב : יישר כח !

תודה מירב על המאמר על ניתוח מרשים ומאתגר . גרמת לי תיאבון לרכוש ולקרוא את ספרו של ניר ברעם . הפריזמה דרכה את בוחנת את המצב מרתקת אבל בהכרח גם מגבילה ביכולת להכיל מרכיבים אחרים. למשל : כיצד ניתן להיחלץ מהכיבוש כיצד אפשר להעביר את סטטוס הפוסט הקולוניאליזם ממצב הווה למצב עבר כאשר אחד מרכיביו של הפוסטקולוניאליזם
בהקשר ישראל- פלסטיני הוא האלמנט הכלכלי . קיימת אי סימטריה ענקית בין כלכלת ישראל לבין כלכלת הרשות הפלסטינית(ובודאי עזה) הכנסות הרשות הפלסטינית -שנת 2016- יגיעו לקרוב לל3 מיליון דולר הההוצאות יסתכמו כנראה ב4 מיליון דולר סכומים אלה הם כ3% (!) מכלל ההוצאות וההכנסות של ממשלת ישראל . מחסור בתשתיות בגדה שיעור האבטלה הגבוה ועוד גורמים מייצרים תלות כלכלית מוחלטת של הפלסטינים בישראל ומחשקת את
סטטוס כובש- נכבש ומסבכת את היכולת להיות מעבר לזמן הקולוניאלי . התמונה הגדולה מאוד מסובכת.
ואחרי הכל :ספרו של ניר ברעם הניתוח שלך ספר זה הם נדבכים חשובים בתובנה עד כמה רצוי וחיוני לשני הצדדים לעבור לשלב אחר ביחסים ביניהם

התמונה של מירב גולן

תודה גיורא

אני חושבת שלניר ברעם יש איזשהו סוג של פתרון!
אם תקרא את הספר אתה תזהה אותו מיד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן