אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היבטים פוסטקולוניאלים בהארץ שמעבר להרים (שני נערים כפותים) - חלק ב


התמונה של מירב גולן
עטיפת הספר הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם, הוצאת עם עובד

עטיפת הספר הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם, הוצאת עם עובד

חלק ב' – פוסטקולוניאליזם בישראל 2016 

 לחלק א' של המאמר  לחלק ג' של המאמר


א. פוסטקולוניאליזם חי וקיים

 
ברעם משתמש במילה המפורשת כיבוש. הוא מזכיר אותה בפרק המבוא[1] ואף בהמשך הספר מספר פעמים. כשיש כיבוש יש כובש ויש נכבש. יש שולט ויש נשלט. ברעם גם משתמש במילה פוסטקולוניאליזם. בישראל של שנת 2016 אנו עדים למצב קולוניאליסטי: בעידן שאחרי הקולוניאליזם, הפוסטקולוניאליזם עדיין קיים, עדיין קיימת שליטה של עם בעם, עדיין קיימים יחסים של כובש-נכבש. 

1.  כפייה ומשמוע

כותרת הפרק הראשון בספר של ניר ברעם, "שני נערים כפותים באמצע הכביש" (ובאותיות קטנות יותר "מחנה הפליטים בלאטה"), מעידים על המתרחש לבוא. שני דברים אנו למדים מהכותרת: האחד, הפעלת כוח על שני נערים באמצע הכביש. הם מעידים על שליטה וכוח של מישהו הפועל על מישהו אחר – "כפות" היא פעולה סבילה, הנובעת מהמילה "כפייה": שני נערים שכפתו אותם והסיטואציה קורית באמצע כביש. הדבר השני שאנו למדים זה על המיקום - מחנה פליטים – כלומר הן הפעולה והן המיקום מעידים על התרחשות של שליטה וכוח, התרחשות קולוניאלית "טיפוסית". ואכן הסיטואציה גורמת לקורא לנוע במושבו באי נוחות: נער בגופיה כורע על ברכיו על חלקת אדמה בצד הכביש. "עיניו קשורות במטפחת, גבו כפוף, ראשו מורכן, ידיו כפותות מאחורי גבו. זרועותיו נראות חזקות ושריריות. השמים מעליו רעננים וכחולים, ומסביב הר גריזים ובתי הכפר הפלסטיני בורין, והרחק יותר גבעות ירוקות בוהקות באור השמש. חיילים צעירים עומדים סביבו, נשק דרוך בידיהם. מכוניות חולפות. אף אחת לא נעצרת. מהמכונית  שלנו לא שומעים קולות, והתמונה נראית משונה: הנער, החיילים, אף אחד לא זז, הכל כאילו קפא"[2]. ברעם משתמש בסיטואציה לא פשוטה וכדי לחזק אותה, כסופר שיודע עבודתו היטב, הוא מנגיד אותה לפסטורליות של הטבע באותו הרגע. כשקוראים את הסיטואציה היא נשמעת כאילו נלקחה מאחד הספרים של פאנון אודות הקולוניאליזם הצרפתי באחד המקומות שהוא ראה ו"נפגע". בספרו "לפקח ולהעניש" טוען פוקו כי ה"משמוע" מתבצע על ידי רשויות של מנגנוני כוח וחברה, ומתהווה בתוך הסגר חברתי שהוא כמו פנאופטיקון[3]. הפנאופטיקון הוא מודל בית סוהר שהגה בנת'הם שמטרתו לא רק שהסוהר יכול להשקיף על כל האסירים והאסירים לא יכולים לראות אותו, אלא שהאסירים יחשבו תמיד שיש מי שמפקח עליהם גם אם אין שם סוהר. כלומר, המשמעת מופנמת והפרט נאלץ לנהוג כאילו סוקרים אותו כל הזמן. התבנית הזאת מגבילה התנהגות[4], כיוון שהפרט ממשמע את עצמו, שזה סוג של שיתוף פעולה, אף על פי שהמשמוע נעשה לאו דווקא על ידי שימוש בכוח. לדידו של פוקו הכוח בא לידי ביטוי בטכניקות מגוונות של פיקוח, מעקב וניהול על הפרט שהוא לכאורה חופשי, אבל חופשי למשמע את עצמו. בעקבות הפנאופטיקון הפרט מודע לכוחו של המבט הממשמע, והוא מקבל את מרותו.  
 
המשמוע של הכובש הישראלי בנכבש הפלסטיני מתבטא ב"כוח" וב"שיח". הממשל הצבאי מפעיל מנגנוני כוח והחוקים הקולוניאליים מאפשרים לשרים במשרדים ממשלתיים לחתום על "רשומות" ועל "תקנות"[5] . כך אנו למדים על תקנות לשעת חירום, מחסומים, מעצרים מנהליים – שיח קולוניאלי כדי להפעיל את אותו הכוח שעליו מדבר פוקו כנגד "המוכפפים"; שיח באמצעות מכבסת מילים של מושגים כגון: "ירי כירורגי", "פצצה מתקתקת", "כתר נושם" ו"חישוף" – מושגים המסמנים טרור של מדינה ודיכוי של אוכלוסיה על בסיס יומיומי וקבוע של כיבוש[6] . אבל הכוח שמופעל על הנכבש הוא אינו חד סטרי, אלא יכול להיות מופעל בחזרה – כוח ההתנגדות[7]. לאחר תשאולים רבים ברעם מבין שהסיטואציה שהוא נקלע אליה מורכבת הרבה יותר ממה שנראה לעין וטעונת גרסאות. השיח והשימוש בגרסאות שונות משמש הפעלת כוח, אולי פסיכולוגי בין הכובש לנכבש. "הרבה ארגונים ואנשים מפיצים כאן שמועות וגרסאות שונות – צה"ל, ארגוני זכויות האדם, יהודים ופלסטינים, המתנחלים, הרשות הפלסטינית על כל אירוע... מול כל גרסה יש גרסה מתחרה"[8]. ואכן, בסוף הפרק מסתבר שהנערים פעלו מתוך מחשבה לנצל את הכוח המופעל עליהם – את הכיבוש והיכולת שלו לעצור אותם – אף על פי שהם לא עשו דבר, כדי שיוכלו להיכנס לכלא ברשות הפלסטינית כדי לקבל כסף ולפרנס את משפחתם. בהקשר לכך, הומי באבא טוען כי בכל שיתוף פעולה יש גרעין של התנגדות ובכל התנגדות יש גרעין של שיתוף פעולה. מטרת השיח הפוסטקולוניאלי היא להבנות את הנתינים כאוכלוסיה מטיפוס נחות, על בסיס מוצא גזעי, כדי להצדיק את הכיבוש ולבסס מערכות של מנהל והוראה[9].
 
כאמור, הסיטואציה המתוארת לעיל ובתחילת הפרק מצביעה על "כוח" ו"שיח" ושמטרת השיח הקולוניאלי היא להבנות את הנתינים כאוכלוסיה מטיפוס נחות  – "כפות", ובהמשך הסיטואציה המתוארת נראה שאחד מהם גם מכוסה עיניים – סיטואציה המצדיקה את הכיבוש והפוסטקולוניאליזם, והמבססת מערכת של מנהל והוראה[10]. ובחזרה לפנאופטיקון: פוקו מצביע על כוחו של המבט הממשמע גם שאינו נמצא למעשה באופן פיזי. גם פאנון מדבר על "דיאלקטיקה של המבטים", וכיסוי העיניים הוא "חסימה" והפרעה של תקשורת בין האדון והעבד, בין הכובש לנכבש. הגל דיבר על הדיאלקטיקה שבין אדון לעבד ועל אי השוויון שביניהם, כאן נמנעת אפילו אפשרות ליצירה של דיאלקטיקה. ויתרה מכך, האדון (הכובש) זקוק לעבד (הנכבש) כדי להיות אדון וכדי לבסס את מעמדו. ולכן הסיטואציה היא של נערים כפותים ומכוסי עיניים – סיטואציה של השגת שליטה וכוח. כשברעם מבקש לרדת מהרכב כדי לדבר עם החיילים או עם הכפותים, או "המוכפפים", הם צועקים: "שטח צבאי! עופו מכאן!" אין לו אפילו אפשרות ויכולת להבין ולקבל הסבר למה שקורה.
 
אדוארד סעיד, מזהה דיכוטומיה בינארית בין האדון לעבד, בין כובש לנכבש. הנכבש צריך ללמוד את השפה של הכובש ועל ידי כך הכובש מסגל עצמו לשליטה. אבל ברעם מוכיח שזה לא חייב וצריך להיות כך. המשיכה והדחייה עליהם מצביע  גם פאנון אינם חד סטריים, אלו לא יחסים בינאריים, כי אם יש ביניהם יחסי גומלין כפי שטוען באבא. אם הכוח, על פי סעיד, נמצא אצל השליט, אצל באבא קיימת היברידיזציה בין הכובש לנכבש[11]. באבא מתייחס לבינאריות של סעיד ומבקר אותה על ידי השימוש במושגי השיח והכוח של פוקו. הוא מבקש להצביע על ההדדיות שביחסים בין הכובש לנכבש המתקיימים במה שהוא מכנה "המרחב השלישי". ואם בשפה עסקינן הרי שגם חיילי צה"ל, המתנחלים, שרים ותיאורטיקנים לומדים את השפה הערבית ואף לומדים את המנהגים והחגים של הפלסטינים כדי לקיים אינטראקציה מול הנכבש, אם שלילית ואם חיובית. דרוויש, תושב המחנה, ומי שהתנגד לכיבוש כבר חמישים שנה ומשתף פעולה עם הישראלים, אומר לברעם ש"אם הישראלים היו קוראים קצת סופרים ומשוררים פלסטינים שכתבו על הגירוש, הם היו מבינים קצת את הנפש הפלסטינית, את הרגע שבו אתה מאבד את הבית והופך בבת אחת לחסר כל ... הבחירות בישראל בלי מילה על הכיבוש, על הפלסטינים. הפלסטינים עסוקים כל היום בישראלים, אין לנו ברירה כי הישראלים מתערבים בכל היבט של החיים שלנו, אבל נראה שאנחנו הפלסטינים משעממים אתכם"[12]. דרוויש מבקש ליישם את ההיברידיות שעליה מדבר הומי באבא, ולא רק: הוא מבקש שהישראלים ילמדו אותם, את הפלסטינים, הרבה יותר לעומק, את מה שהם מרגישים באמת כלפי הכיבוש. דרוויש מבקש הכרה פוסטקולוניאליסטית מלמטה. הכרה תוביל להבנה ואולי לסיום הכיבוש והשליטה הפוסטקולוניאלית.
 

2. מרחב

אני רוצה להתעכב גם על כותרת המשנה "מחנה הפליטים בלאטה". ב 1948 גורשו הערבים, כאמור, משטחי פלסטין ושוכנו במה שנקרא מחנה פליטים. זה היה אמור להיות מעבר זמני שהפך למחנה קבע. במסעו, שואל ברעם פלסטינים לגבי המיקום שלהם והיכן הם גרים, הם עונים בשמות הערים או הכפרים שסביהם גורשו מהם (יפו, כפר סבא ועוד). ברעם שואל אותם אם בכלל הם היו במקומות האלו שהם מציינים והם עונים שלא. למעשה גם בתל אביב אף אחד מהם לא היה[13]. לא רק לברעם אין מושג ממשי, לפני המסע, לגבי הארץ שמעבר להרים אלא גם לנכבש אין מושג לגבי ישראל. הארץ שמעבר להרים היא כפולה ודו סטרית – הישראלי לא יודע על הפלסטיני, והפלסטיני לא יודע על הישראלי. בנוסף, כששואלים אנשים מאיפה הם, לעיתים קרובות הם יציינו את מיקום בית המשפחה לפני 48': הם גורשו במלחמה, עברו בכל מיני מקומות והגיעו למחנה הפליטים בלאטה בראשית שנות החמישים[14]. מחנה פליטים הוא סממן מובהק של שליטה קולוניאלית, ומכיוון שהוא עדיין קיים אז המצב הוא פוסטקולוניאלי. הגירוש הפך למחנה פליטים זמני שהפך למחנה פליטים קבוע. הכיבוש הפך את הפלסטיני ומחנות הפליטים לנשלטים על ידי מנגנוני פיקוח, הן במובן השיחני, הן במובן המוסדי ואף במובן הפנאופטיקני, הערבי הפלסטיני אינו קיים מבחינה פוליטית עבור הכובש (הן הישראלי והן ה"מערבי") שמנסה "להעלים" אותו גם. וכאשר הכובש "מודה" בקיומו הרי זה או מטרד או אוריינטלי. רשת הגזענות, הסטריאוטיפים התרבותיים, האימפריאליזם הפוליטי והאידיאולוגיה הדה-הומנית שלכודים בה הערבי או המוסלמי היא אכן חזקה מאוד, וכל פלסטיני החל להרגיש שהיא גורלו ועונשו המיוחדים[15]. וכך מתאר ברעם את מחנה הפליטים בלאטה: "הסמטאות של מחנה הפליטים בלאטה צפופות, והכבישים מלאים בבורות, באשפה, בערמות עפר ובביוב. מתוך הסמטאות הרחבות מסתעפות סמטאות צרות וארוכות ברוחב גופו של אדם, ומכל סמטה מגיחות חבורות של ילדים. המון ילדים ... במחנה בלאטה מתגוררים יותר מ 40 אלף איש, יש כאן רק מרכז רפואי אחד שמפעילה אונר"א והוא פועל חמישה ימים בשבוע עד השעה שלוש. אחרי שלוש תקבל טיפול במקום אחר, אולי בשכם, אבל לרוב האנשים אין כאן כסף לרופא פרטי"[16]. שני דברים אנו למדים מהקטע וממה שנובע ממנו: האחד, יש תחלואה גדולה מאוד והשני, המצב הכלכלי של הפליטים, וכפי שברעם יוסיף לפרט: "צפוף כאן, אין הרבה שמש, האוויר 'לא טוב', ויש הרבה תושבים עם מחלות בדרכי הנשימה, לחץ דם גבוה וסוכרת. הסוכרת היא בעיה גדולה. יש במחנה כ 1200 חולי סוכרת, ובהם ילדים רבים. לפעמים צריך לבדוק אותם כמה פעמים ביום, אבל המרפאה של אונר"א נסגרת מוקדם והילדים נזקקים לרופא פרטי. טיפול כזה עולה כסף וכך גם התרופות בבית המרקחת. יש אנשים כאן שמרוויחים 50-80 שקל ליום, וגם אם מחיר הביקור אצל רופא בשכם הוא זול – נאמר 20 שקל – אין להם מספיק כסף"[17]. מחנה פליטים טיפוסי כשיש כובש ונכבש, במצב פוסטקולוניאלי טיפוסי[18].
 

3. כלכלה

המצב הכלכלי והאבטלה הוא היבט נוסף של הפוסטקולוניאליזם והוא חלק בלתי נפרד מכוח ושליטה. כאמור, לרוב התושבים במחנה אין כסף אפילו להגיע לרופא, וזה נובע גם משיעור אבטלה גבוה מאוד – כ 30%, להערכת יושב ראש המחנה. בשנים האחרונות משתחררים הרבה מאוד אנשים שנאסרו וחוזרים למחנה. ברובם אלו אנשים שלא למדו ומתקשים למצוא עבודה. אנשים שיוצאים מהכלא הם פתאום בני 35 בלי משפחה, בלי עבודה, בלי השכלה ו"חייבים לעזור לו כי המחנה הרי מתגאה בתרומתו למאבק הפלסטיני"[19]. גם הנערים האלו, מתחילת הפרק, שנתפסו כשבידם סכינים לא באמת התכוונו, על פי הערכה, לבצע איזשהו הרג. הם ביצעו את המעשה כדי להיתפס. הם מכירים היטב את מנגנוני הפיקוח כדי להבין שהם יוחזרו למעצר/מאסר בשטחי הרשות ושם יקבלו כסף על ישיבתם בכלא ואת הכסף הם יעבירו למשפחותיהם. גם עורך הדין שמטפל בעניינם, המסיים את הפרק, ממהר לחזור לשכם. לדבריו "התחרות בין עורכי הדין שם גדולה, כולם רוצים תיקים, לא משנה איזה – פלילי, אזרחי, מסחרי, קטן, גדול – העיקר שיהיו להם לקוחות. בימים האלה, למרבה המזל, הוא עסוק מאוד"[20]. לקולוניאליסט הכובש "נוח" שהנכבש נמצא בעמדה כלכלית נחותה משלו, זה חלק מהעליונות שלו על הנכבש, כך הנכבש גם הופך להיות תלוי בכובש. זה גם מצריך מהנכבש לשתף פעולה עם הכובש ועל ידי כך להנכיח את הכיבוש. 
 
עוד על המצב הכלכלי הירוד מלמדת אותנו תשובה לשאלתו של ברעם מהיכן הכספים לניהול המחנה. הוא נענה שאת הכסף הם מקבלים מתרומות, מהרשות הפלסטינית, מאונר"א ומאש"ף. דוגמה למצב המייאש מספר אחמד טוקאן: "יש לנו יותר מ 500 תלמידים באוניברסיטאות. השכר כאן הוא בסביבות 2500 שקל לחודש. משפחות שיש להן שני ילדים באוניברסיטה כל ילד צריך בערך עשרת אלפים שקל בשנה לאוניברסיטה. איך הם יעשו את זה? הדרך היחידה לצאת מכאן היא לימודים... אתה לומד ואז עובר לרמאללה או לסעודיה או לדובאי, אתה עובד שם ומפרנס את המשפחה במחנה עד שהאחים והאחיות הקטנים שלך גדלים, לומדים ומפרנסים את המשפחה. ואז אתה חופשי לפרנס את המשפחה שלך"[21]. כאמור, המצב הכלכלי משפיע על הזעם והניכור של הפלסטינים ומגדיל את הפער בין הכובש לנכבש. דוגמה נוספת לכך היא משפחתו של יושב הראש. הם גרו ביאפא, הייתה להם קרקע חקלאית ובית רחב ידיים, היו להם תפוזים, ואבטיחים וציוד מודרני. במלחמה הם גורשו "הם עברו לכל מיני מקומות והגיעו למחנה הפליטים בלאטה בראשית שנות החמישים. אבא שלי התקשה לתפקד, כל הזמן השווה בין חייו הקודמים וחייו במחנה. היו לא אדמות וכסף ומעמד חברתי, השם שלו היה מוכר בכל יאפא, ופתאום הוא מתחרה על אותה עבודה בשכר זעום עם פועל שהביא ממצרים לעבוד אצלו בשדות. 'תערובת של השפלה, זעם ובושה'"[22].
 

4. שיתוף פעולה ונרמול

מימד אחר של שליטה קולוניאליסטית במחנה הפליטים זה שיתוף פעולה שמייצר נרמול של הכיבוש. הרופאים המקיימים מרפאה במחנה הופנו להשתלמות בבית החולים תל השומר אך החליטו להחרים את ההשתלמות בלחץ תנועת ה BDS. טענתם הייתה כי חלק מנרמול הכיבוש הוא ההצעות המפתות הללו לשיתופי פעולה. זהו אינו רק למען שיתוף הפעולה כי כך הכוח משולב גם במנגנונים אחרים – ההשתלמות – משמוע על ידי מגוון של מנגנונים.  "הישראלים יודעים שאנחנו צריכים את זה כדי לשפר את חיינו, ולישראלים זה טוב למען הדימוי שלהם בישראל ובעולם. אנחנו תמיד בדילמה: לשתף פעולה או לא לשתף פעולה"[23]. להיות או לא להיות. להתנגד ולהיות או לשתף פעולה ולא להיות (עם חופשי). פוקו יאמר על זה כי הכובש נזקק לשיתוף פעולה של הנכבש כדי למשמע אותו, כדי להפנים את מערכת הערכים הנחוצה לשם משימת התירבות ולשם תחזוקת מעשה הכיבוש. מבחינתו של הכובש הוא זקוק להסדרת הנרמול כדי לממש את מנגנוני הכוח שלו. כאן ברעם נותן דוגמה ממשית שישנם מכשירי כוח שיחניים שאמורים להיטיב עם המוכפף/הנכבש, כאשר הכוח פועל מתחת לפני השטח, כדי להפוך את התודעה שלו כך שתהלום את תודעת הכובש. ויתרה מזאת, הנחלת הידע – השתלמות הרופאים – מייצרת ומממשת את יחסי הכוח ויחסי הכוח יכוננו את מערכות הידע – מרפאה הכפופה לפיקוח של הכובש – הישראלי. הידע הוא סוג של שליטה והנחלת המשמעת[24]. כשהפלסטינים מבקשים להתנגד ולא להשתתף בהשתלמות, הם מבקשים להשתחרר מן האדון/הכובש, קושי שנובע מן התשוקה והקנאה הגורם לפלסטיני לרצות להיות כמו הישראלי, הם מסרבים "להתמשמע". זאת הדיאלקטיקה שמדבר עליה פרנץ פאנון[25].
 
כאמור, הפלסטינים פועלים על פי הלחץ הבינלאומי ומסרבים לשתף פעולה עם שראל. הם גם משתמשים ל BDS בבקשה לעזרה, הם טועים כי "לישראלים מאוד חשוב לדעת מה העולם חושב עליהם אבל לא מה השכנים חושבים עליהם"[26]. הפלסטינים פונים לגורם חיצוני לעזרה כדי להפעיל סנקציות על הכובש. הם מבינים כי לישראלים, לכובש, מאוד חשוב איך הם נראים בעולם והם פונים לארגון חיצוני כדי ל"שווק" את מצבם ומפעילים כוח והתנגדות עקיף באמצעות גורם חיצוני נוסף. האם השיח על הכיבוש יחשוף אותו כלפי העולם ויפסיק את הנרמול הפוסטקולוניאליסטי?
 

5. שפה

            כשברעם מסתובב בבלאטה מתאספים סביבו ילדים ושואלים אותו שוב ושוב How are you? ובהמשך הוא מדגיש שאף אחד מהם לא מדבר עברית. אחר כך מישהו שואל אותו אם הוא-עצמו מדבר ערבית, ברעם עונה שהוא לקח כמה קורסים בערבית הוא יודע קצת[27]. בבאלטה מתלווה לברעם מדריך שהוא מתווך בינו לילדים והוא מדבר עברית, בפרקים אחרים בודדים מהפלסטינים, אם בכלל, מדברים עברית. אבל רוב השיחות של ברעם עם הפלסטינים הן באנגלית[28]. פרנץ פאנון מדבר (גם) על חשיבות השפה ושהשחור צריך להתמקם ביחס לבעיית השפה. ככל שהשחור יסגל לעצמו את שפתו של הלבן זה סימן שהוא הסתגל למצב, לקבלה ולהפנמה של המצב הפוסטקולוניאלי. מבחינתו של השחור קבלה של השפה של הלבן היא גם איבוד הזהות העצמית וגם איבוד שפת האם. וכאן מתקיים אבסורד: הפלסטינים כמעט ולא מוכנים לדבר עברית, שפתו של הישראלי, הכובש, הקולוניאליסט. הם לא מכירים בה, כמעט. אבל הם כן מדברים בשפה "קולוניאלית" אחרת – באנגלית, לכאורה שפה "ניטראלית". אבל רק לכאורה: הרי הפלסטינים מייחסים לאמריקה ולישראל מדיניות קולוניאלית, פוליטיקה של כיבוש, ולעיתים אף נשמע כי ישראל היא "קולוניה" אמריקאית, ולכן תמוה שהם משתמשים בשפה האנגלית. מהצד של הכובש, ברעם לקח על עצמו לא רק מסע של תחקור ותשאול הוא גם למד את השפה, מכיוון שהוא רצה לבדוק ולשאול הכי קרוב שאפשר, הוא לומד את השפה של הנכבש. ברעם לוקח לעצמו את הראייה מלמטה גם כשזה נוגע לשפה.
 

6.  מתחים פנימיים כתוצר פוסטקולוניאליסטי   

            פאנון גם מצביע על המתח הקיים לא רק בין השחור/הנכבש ללבן/הכובש אלא גם בין שחור לשחור – בין הנכבש לבין עצמו. ברעם כותב גם על זה: "בערך 300 אנשים מבלאטה נהרגו באינתיפאדה השנייה. ואולם בתקופה האחרונה חוסר השקט במחנה לא קשור רק לעימותים עם ישראל ולפשיטות של צה"ל. אחת הנשים מספרת: 'מתוח כאן, לפעמים יש רעש בלילות, לפעמים יריות'. ברשות הפלסטינית חושדים שכמה מחמושי המחנה, לכאורה אנשי פת"ח, הם בעצם נאמני מוחמד דחלאן, שמממן אותם. דחלאן שהיה מראשי פת"ח וראש הביטחון המסכל ברצועת עזה, גורש משטחי הרשות על ידי אבו מאזן, אחרי שנטען כי פעל להדחתו. כעת הוא מפזר כסף רב בגדה המערבית ובעזה כחלק ממאבקו ביושב ראש המכהן"[29].
 
 
[1] ברעם, שם, עמ' 8 בפסקה השנייה (לדוגמא)
 
[2] ברעם, שם, עמ' 13
 
[3] פוקו מישל, לפקח ולהעניש – הולדת בית הסוהר, רסלינג, תל אביב, 2015, עמ' 267
 
[4] מילס שרה, מישל פוקו, רסלינג, תל אביב, 2005, עמ 68
 
[5] שנהב, חבר, שם, עמ' 195
 
[6] שם, עמ' 190
 
[7] מילס, שם, עמ' 76
 
[8] ברעם, שם, עמ' 25
 
באבא, שם, עמ' 606[9]
 
[10] באבא, שם, עמ' 606
 
[11] עמיאל-האוזר, שם, עמ' 608
 
[12] ברעם, שם, עמ' 23-24
 
[13] ברעם, שם, עמ' 16
 
[14] שם, עמ' 16 ו 19, לדוגמא
 
[15] סעיד, שם, עמ' 31
 
[16] ברעם, שם, עמ' 14-15
 
[17] שם, עמ' 17
 
[18]יאנג, שם, עמ' 23
 
[19] שם, עמ' 17
 
[20] שם, עמ' 26
 
[21] שם, עמ' 18
 
[22] שם, עמ' 19
 
[23] שם, עמ' 15
 
[24] הירש דפנה, מישל פוקו, תיאוריות וגישות בחקר התרבות – מדריך הלמידה, עמ' 208
 ש
[25] פאנון, שם, עמ' 8
 
[26] ברעם, שם, עמ' 24
 
[27] שם, עמ' 21
 
שם, עמ' 25 לדוגמא[28]
 
[29] שם, עמ' 17-18

תגובות

למירב גולן - שאפו ענק !

מאמר מרתק משכיל מעורר מחשבה . הנקודות המרתקות בעיני הן החיבורים שאת מחברת בין סיטואציות בשטח כפי שמתאר ברעם עם התיזה של הומי באבא. נושא ההיברדיזציה שבין כובש לנכבש מזכיר לי גם דברים שכתבה בנושא זה פרופסור אווה אילוז: המצב הוא כמו שתי תמונות פוטומונטאז' שבהן הולבשו זו על גבי זו שתי תמונות של מציאויות שונות
ואנו רואים זאת כחוייה אחת מצד אחד הכובש מנסה לשכנע שהסכסוך עם הפלסטינים הוא עימות צבאי אבל הנכבש חי במציאות של אסון הומניטרי הגורם לכובש להיכשל במאמץ להציג תמונה של עימות צבאי. הכובש הפך את הנכבש לתלוי לחלוטין בכובש הנכבש תרם ליצירת קרע בתוך החברה הישראלית בתוך העם היהודי
לעניות דעתי החיבור עם הומי באבא נכון יות ר מאשר עם פוקו אם אינני טועה פוקו והתיזה על דכאנות קשורה יותר לענייני פנים של חברה במדינה ולא בהקשרי כיבוש פוקו ייחס למדינה כח פיקוח"פנופטי" בהקשר יכולתה לחדור לחיים האינטימיים שלכל אחד . כל הכבוד על המאמר המרתק

התמונה של מירב גולן

תודה

תודה על תגובתך והארתך בנוגע לחיבור בין הומי באבא לעומת פוקו

ג'יבריש- גבבה שחוזרת ומדקלמת מנטרות שחוקות של 'השמאל האירופי'..

'רשת הגזענות, הסטריאוטיפים התרבותיים, האימפריאליזם הפוליטי והאידיאולוגיה הדה-הומנית שלכודים בה הערבי או המוסלמי היא אכן חזקה מאוד'... נפלא! ייחודי וסולל דרך! טקסט שלא נראה כמותו לפרוץ דרך ולהאיר עיניים...

נו באמת, ג'יבריש- גבבה שחוזרת ומדקלמת מנטרות לעוסות ושחוקות של 'השמאל האירופי' "הנאור",

זה שנתמך ע"י הקרמלין (וגם ארגון ק.ג.ב.) ואח"כ המימסד הצרפתי

בניסיון להצדיק את הפוליטיקה באלג'יריה,

וכיום הכסף הערבי-סעודי הוא פטרונו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן