אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דיאלוג פואטי עם יוצרי הספרות העברית החדשה מסע לשימור הזיכרון התרבותי


התמונה של בן ציון יהושע
ספריהם של הרצל ובלפור חקק

בלפור חקק, רְשות לתיקון עולם (שירים), צור-אות-שלהבת, ירושלים תשע"ו, 318 עמ'; הרצל חקק, שחרית לנצח (שירים), צור-אות-שלהבת, ירושלים תשע"ו, 322 עמ'. באדיבות: תפארת חקק

בלפור חקק, רְשות לתיקון עולם (שירים), צור-אות-שלהבת, ירושלים תשע"ו, 318 עמ'

הרצל חקק, שחרית לנצח (שירים), צור-אות-שלהבת, ירושלים תשע"ו, 322 עמ'.

שירתם של התאומים הרצל ובלפור חקק מנהלת כבר למעלה מיובל שנים דיאלוג מרתק עם מכמניה של הלשון העברית. השליטה המעמיקה שלהם באוצרות הלשון העברית לדורותיה מצאה ביטויה כבר בימי נעוריהם כשזכו להיות חתני התנ"ך העולמי לנוער. השכלתם הנרחבת במקורות העבריים: מדרשים, קבלה, שירת ימי הביניים, התמחות בלשון העברית ובספרות העברית החדשה, יצרו מזיגה וחיבור של ישן עם חדש, התורמים לארומה הלשונית הייחודית שלהם. עולם רב-אנפין נחשף בספרי השירה שלהם ובמיוחד בספריהם החדשים. במאמרנו נתמקד בעיקר במפגשים הרוחניים והפואטיים שלהם עם סופרים ומשוררים עבריים מן העבר.  הדיאלוג בין דור הקלסיקונים, יוצרי הספרות העברית החדשה, עם משוררי ימינו לא רק מפיח חיים ביצירותיהם של הקלסיקונים שנשכחו מלב אלא גם מלמדת על רצף של דורות בספרות העברית.

כשני תרמילאים פואטיים הם משוטטים בשדות הספרות העברית, הנהירים להם, כדי למצוא פשר לקיומנו ומזור לזהותנו. הסיירת הספרותית של התאומים מנסה לגלות סימני דרך, פירורי לחם1 המובילים למרכז ההוויה הרוחנית שלנו. יש במסע של התאומים אחר צפונות נפשם של משוררי העבר סוג של מאבק רוחני למלא את חיינו בתוכן, לשדר לנו שיש לזכור. זהו מאבק נגד השִכחה. אם לא נזכור את אלה שהיו, מי יערוב לנו שיזכרו גם את חיינו ואת עולמנו. זו מעין הרפתקת מסע מחודשת אחר המשמעות, מעין מהדורה פואטית של הספר האגדי 'הסיפור שאינו נגמר'2. עושר הדיאלוגים מעורר את התודעה, את הכוח הרוחני שבנו, נותן עוצמה לחיינו לנוכח הפחד מן ה"לא כלום". דו-שיח עם יוצרי העבר אומר לנו שיש המשֵׁכיות, שיש סיכוי לחיבור רוחני בין הדורות. שירה אינה נוצרת בחלל ריק. יש רקע תרבותי, יש שורשים שיונקים מן העבר, יש רובדי לשון ואסוציאציות ספרותיות, שספוגים במי תהום קדומים. אנו דורכים על האדמה, וכל צעד נושם צעדים מן העבר, חש רחשים שמחלחלים עמוק לזמנים קדומים, לביטויים ולשפה שהיו לפנינו.

במסע במנהרת הזמן, שבתה את לבנו דמותה של שלומית פלאום, אותה 'נוסעת אלמונית' שזכתה להארה במחקריה של פרופסור נורית גוברין.3בלפור חקקהעמיק ביצירתה הנשכחת של המשוררת שלומית פלאום, בכתביה ובמה שנכתב עליה. השיר סוחף אותנו למסע אגדי אחר דמות קסומה, והסיפור המסתורי הזה אינו  נגמר:

מֵחֵיק הַיַּעַר הִיא יָצְאָה אֵלַי

כְּמוֹ הָיְתָה אֶשֶׁד עֲנָפִים קְלוּעִים:

אֲנִי בַּת יִשְׂרָאֵל נוֹדֶדֶת

מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי מַעְיָן נִצְחִי

שֶׁל חַיִּים - - -

אַלְמוֹנִית בָּאָה וְהוֹתִירָה סְעָרָה.

אוּלַי עוֹד נִסְתֶּרֶת הִיא

בֵּין קִפְלֵי גְּלִימָתוֹ

אוּלַי עוֹד חָיָה הִיא

בַּכְּתוּבִים וּבָאוֹתוֹת.

(בלפור, עמ' 142)

הרצל, כמו בלפור אחיו, תר אחר צפונות נפשה של זלדה – משוררת שכל כולה סוד ומסתורין. ביתה ברחוב צפניה בירושלים מושך את הרצל אל הצופן הגנוז:

צֶבַע הַשָּׁמַיִם נוֹטֶה.

זֶה הַזְּמָן לְכַפִּית שֶׁל קְדֻשָּׁה

וּלְסֵפֶל צָנוּעַ שֶׁל תֵּה.

בִּלְבַב הַבַּיִת הַפָּשׁוּט 

אֱמוּנָה צְפוּנָה רָחֲשָׁה.

הַקִּירוֹת חָשׁוּ אֶת הַכַּרְמֶל

שֶׁבְּנַפְשָׁהּ. בִּרְחוֹב צְפַנְיָה

גָּמְעָה הֶחָצֵר אוֹרוֹת כְּמוּסִים

(הרצל, עמ' 114).

הקדושה והחיים הכמוסים ביצירתה כמו קרבים אל חיינו, שותים עמנו ספל תה, גומעים אורות. אכן היטיב המשורר להפנים בשירו את החתירה של זלדה לקדושה, לשגב, ולספר לנו עד כמה ביקשה נפשה למצוא כל זאת בקירות הפשוטים, בחצר הבית, בחיי היומיום. בשירו דולה הרצל מוטיבים משירתה ומעניק לנו תחושה שאנו מהלכים בשבילי הסיפור החסידי, בשבילי עולמה הנפשי – אותו 'כרמל אי נראה' – אותה דלת בית שיודעת לטפטף קדושה. כך הוא כותב:

- - - שִׁירָה מְטַפְטֶפֶת מְזוּזוֹת.

בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה, הַבָּתִּים וְהָאֲנָשִׁים

חִכּוּ נוֹאָשִׁים. לְעוֹד צְלִיל. לִצְפוּנוֹת

כְּמוֹ "קִדּוּשׁ", "הַדְלִיקוּ נֵר". וּלְיַד טוֹטָפוֹת

וּבָתֵּי עֲרָפֶל לֹא נִשְׁכָּח. שִׁיר זַךְ:

"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנַ"ךְ". קְלַף הַמַּשְקוֹף

נִפְתַּח: שְׁמַע שִׁירָה מוּאֶרֶת

מְגִלָּתָהּ עַל חַיַּי, עַל הַבַּיִת. שׁוֹמֶרֶת - - -

(הרצל,  עמ'  115)

בפרק שירי זה מצטט הרצל פסוקי שיר של זלדה והופך אותם למגילת קודש, למזוזה חדשה השומרת על הבית. מה פלא שהוא כותב בפתח השיר: "שירה מטפטפת מזוזות", הרומזת גם לטוטפות. חיי המשורר מבקשים מחסה, הגנה – ובשירה הרוחנית והקדושה של זלדה מצאה נפשו אור, אמונה. שניהם נאחזים בדמות שאינה מהלכת בגדולות, ושניהם מנסים לדלות את היופי הנשגב בתוך חצרות של פשטות. דומה כי שניהם מבקשים אותן נשמות של אשה שהקדימה את זמנה, שידעה לחפש את הסוד והנסתר.

הרצל ידע לחפש את הסֵפל הפשוט של התה בחצרה של זלדה, בלפור מבקש את הכוֹס הקטנה של הקפה בביתה של המשוררת אלישבע, שעלתה לארץ כּלֹא יהודיה וחיפשה את זהותה העברית כמשוררת. השפה הנשגבה שלה הייתה בעיניה דרך לדלות יופי מתוך הצניעות והיומיום:

הִגַּשְׁתְּ לָנוּ שִׁירִיִךְ בִּשְׂפַת עֵבֵר

"כּוֹס קְטַנָּה" קָרָאת לַמִּלִּים

שֶׁהִנַּחְתְ עַל סַף הַשָּׂפָה.

הָיִית לָנוּ הַחֲלוֹם וְהַשֵּׁבֶר

וְהַגָּדֵר שֶׁרָאִית הָיְתָה גְּבוֹהָה

וּשְׁקוּפָה - - -

וַאֲנִי שֶׁקְּרָאתִיךְ בִּשְׂפַת הַלֵּב

הָעִבְרִי שׁוֹתֶה שׁוּב הַכּוֹס הַקְּטַנָּה

וְהַקָּפֶה הַמַּר נָמֵס בִּי לְאַט.

אֱלִישֶׁבַע, מְשׁוֹרֶרֶת עִבְרִיָּה

אֲחוֹתֵנוּ אַתְּ   

(בלפור, עמ' 141-140 .(

אלישבע הלכה לעולמה בטבריה וחברה קדישא הערימה קשיים על קבורתה. מאותם קשיים צמחה בשורה: אלישבע נקברה בבית הקברות כינרת כמשוררת עברייה, לצדה של רחל המשוררת.

המסע אל רציף הזמן

ככל שאנו צוללים לשירה הדיאלוגית של התאומים עם משוררי העבר וסופריו, אנו חשים שזו דרך של מסע, רצון לבטא חיפוש עצמי באמצעות היכרות עם אותם משוררים ומשוררות על רצף הזמן הספרותי-עִברי, הזמן היהודי. הרצל הולך בעקבות 'הכף השבורה'4 של שאול טשרניחובסקי ומנסה דרכה להגיע אל הזהות השלמה, אל השלמות שחיכתה לצד השברים.

זוֹ הָיְתָה הַכַּף הַשְּׁבוּרָה

שֶׁהִצִּילָה עוֹלָם שָׁלֵם

מֵחֲשֵׁכָה אַדִּירָה.

 

כָּךְ נָטַשְׁנוּ מְחוֹזוֹת יַלְדוּת

כִּמְנַתְּקִים מֵחַיֵּינוּ

אֶת הַשִּׁלְיָה הַפְּרוּמָה.

(הרצל, עמ' 108).

כמו אחיו התאום, גם בלפור מנסה לפצח את סוד הכף השבורה של שאול  טשרניחובסקי.  שירת הכף השבורה הופכת להיות סיפור של אהבה המנסה להתגבר על הייסורים. ובלפור המשורר מסיים את דבריו במגילת מילים מפוכחת:

הֵם נִשְׁבְּעוּ נֶאֱמָנוּת לָנֶצַח כַּף אֶל כַּף

וְהָלְכוּ שָׁנִים דְּבוּקִים יַחַד בָּעֲרָבָה הַשְּׁחוֹרָה.

 הֵם נָשְׂאוּ צְלוּבָם עַל שִׁכְמָם בַּשָּׁרָב

אָמְרוּ יַחַד תְּפִלָּה וְשִׁירָה

וְהַכַּף שֶׁשּׁוֹרְרָה

נוֹתְרָה שְׁבוּרָה.

 (בלפור,  עמ' 157).

הדיאלוגים עם השירה העברית ועם הספרות העברית מובילים אותנו בשבילי סוד, לוקחים אותנו בקסם רב אל המגע הבלתי אמצעי עם הזמן, עם המקום ועם הנפש. לשירת התאומים יש שאיפה להמריא מעבר למקום, להתחבר לציר ההיסטורי של הספרות העברית: לגעת בתחנות שונות בחיי הספרות העברית, לנסות לבקש את הפשר שמעבר לחיינו, למצוא מרפא באותו מסע ללא מנוח של שירת דורות.

כולנו זוכרים את 'תהילה' של ש'י עגנון, והנה בא הרצל המשורר ומנסה לחבר את חיי תהילה הגיבורה הפלאית לצופן הכתיבה של הסופר – וכך הוא כותב:

יָפִים הַחַיִּים כַּחֲתוּנָה. זֶה סִפּוּרֵנוּ.

וְהוֹלֵךְ הַסּוֹפֵר אֶל חַיֵּינוּ.

עֵטוֹ חוֹשֵׂף בּוֹר וּשְׁבוּעָה וְלוֹחֵשׁ

צַוָּאָה נֶעֱלֶמֶת, עֲנַן אִגֶּרֶת קְסוּמָה.

מַהִי הַתְּהִלָּה הַפֶּלִאית שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם,

מַהִי אוֹתָהּ חֲוָיָה קִיּוּמִית.

(הרצל, עמ'  123).

סיפור הבור והחולדה שהוא המוטיב המרכזי בסיפורה של תהילה, נקשר בשירתו של הרצל לאגדה שהיא חוויה קיומית, לגעגועים שאינם חולפים ל'תהילה הפלאית של ירושלים'. סיומו של השיר מותיר שברים של חידה בלתי פתורה:

עֵט קָדוֹשׁ לִשְׁבָרִים. וְשָׁתַת

צֹפֶן בְּרִית מֵעוֹלַם הַמִּסְתּוֹרִין.

(הרצל, שם)

 

להעשיר את הרוח, לנצח את הריקנות

שירי התאומים משוטטים בשדות השירה של משוררי העבר כמבקשים צופן לעולם משתנה, עולם שמחפש נתיב רוחני – שכה מייחלת נפשו למלֵאוּת של תוכן, לעושר אמיתי, לספרות עשירה שתמלא את הריקנות.

מה הפלא ששירתו המשלהבת של אורי צבי גרינברג ממלאת את שירת התאומים. שירתם צמאה לאותם כיסופים, לאותו צופן פלאים. התכתבות עם אצ"ג פגשנו גם בספריהם הקודמים. וגם כאן נמשך הדו-שיח. כך שר הרצל בשירו על 'הנביא וקערת הפלא':

כִּסּוּפִים בּוֹעֲרִים כָּאֵלֶּה.

וּמֶה הָיְתָה אוֹתָהּ קַעֲרַת פֶּלֶא.

כַּחֲלוֹף יָמִים וְלֵילוֹת וּלְהָבִים

הָעֵינַיִם אֲדֻמּוֹת:

גַּחֲלֵי נְבוּאָה וְאֵשׁ, וְקָשֶׁה לְהָבִין.

 

בָּעוֹלָם הַצּוֹנֵן, בַּיְּקוּם הָרֵיק, הַנּוֹטֵשׁ.

קָשֶׁה לוֹ לֶחָזוֹן, קָשֶׁה לַלֶּהָבָה.

  (הרצל, עמ' 126).

שני פרקי השירה של הרצל מנסים לרדת לחקר המֵמד הנבואי בשירת אצ"ג, ליכולת של המשורר-הנביא להשיב לחיינו 'תכלת כיסופים' מבעד לחיי החולין:

שָׁבוּ חַיֵּינוּ שְׁפוּפִים יְמֵי קְטַנּוֹת

וְנָשְׁפוּ בָּהֶם הַבִּיבִים הַקּוֹצְפִים.

אֵיךְ נָבִין דִּבְרֵי טֹהַר,

אוֹתָהּ תְּכֵלֶת כִּסּוּפִים.

(הרצל, עמ' 127).

בשירתו שלבלפור חקק, יש כיסופים לאותו סולם נבואי של אצ"ג, שאיפה לגעת במזבח שירתו, באמות הסִפִּים – והמשאלה היא שניתן דרך שבילי שיריו של אצ"ג להגיע אל הגאולה האישית, הגאולה הלאומית:

בְּסֻלַּם הַזְּמָן נָדְדוּ שִׁירַי אֶל קֶדֶם.

אֲנִי הַקָּרוֹב

לְרִצְפָּתו¬, לְשֻׁלְחָנוֹ הַמֻּזְהָב

בָּאתִי  לִקְרֹא שִׁירָיו

בְּיִתְרָה גְּדוֹלָה

כְּקוֹרֵא אֶל נְבוֹ

נִקְדָּשׁ, מְחַכֶּה לִגְאֻלָּה

כִּלְבָבוֹ.

(בלפור,  עמ' 151).

באותה נשמה הומיה מצפהבלפור חקקליד היכל הכלים השבורים של דויד שחר, מחכה לשפע הגדול, לחזות בבריאה החדשה מתוך השבר הגדול. הדו-שיח עם דויד שחר הוא מיסטי:

בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁאָמַר הַסּוֹפֵר

לְהַשְׁלִים כְּתִיבַת הַלּוּרְיַאן

הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית.

וּבָאוּ אֵלָיו  הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים

וְאָמְרוּ לוֹ: אִם גְּזֵרָתְךָ

גְּזֵרַת בָּשָׂר וָדָם

יָצִיף הַשֶּׁפַע אֶת הָעוֹלָם.

פִּי הַבּוֹר שֶׁל הַלּוּרְיַאן

יְסוֹדוֹ מִתְּהוֹם רַבָּה

וְאַל יִשְׁקְעוּ מֵעַתָּה הַשְּׁעָרִים.

פְּתַח מֵהֵיכַל הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים

אֶת הַלּוּרְיַאן הַבָּא.

(בלפור, עמ' 160).

התחושה היא, כי המסע הרוחני אחר משנתם של הסופרים והמשוררים היא לדלות את רגעי הקודש הגדולים, להתעלות באותה רוחניות עמוקה המכילה שפע גדול. רק באמצעות הצופן הנפשי העולה משורות הספרות העברית יש יכולת להגיע לאותה נשמה יתרה.

כך חש בלפור כי יצירתו של יצחק שָמי מעשירה את עולמו, גואלת אותו מן הישימון:

וַאֲנִי שֶׁבָּאתִי אֶל כַּדַּיו

לָקַחְתִּי חוּטִים מֵאַדַּרְתּוֹ וַחֲרוּזִים מִמַּחֲרֹזְתוֹ

גַּם מִלֵּאתִי דְּלִי שֶׁל מִלִּים מִסִּפּוּרָיו

לָתֵת לִי בְּשָׁעוֹת שֶׁל יְשִׁימוֹן לֵבָב

מָזוֹר לְנַפְשִׁי, דְּבָשׁ וְחָלָב.

(בלפור, עמ' 153).

יש במגע עם הספרות העברית חיפוש של דרך סתרים לשאוב חיים מגנזי הרוח הנצחיים של הקלסיקונים שהיו. הנה כמה שורות משירו של הרצל המתכתב עם אורי ניסן גנסין:

וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ

כֵּיצַד אֶפְשָׁר בְּאֶמְצָעוּת

הַסִּפְרוּת לְהִנָּצֵל.

לְהַחֲזִיק בִּרְגָעִים נְדִירִים

יָפִים בְּנִצְחָם.

הֵן הַדֶּלֶת הַנִּפְתַּחַת

נִפְחֶדֶת בַּחֲשֵׁכָה. כְּאִילוּ הִיא סְגוּרָה

לְלֹא סוֹף. כַּמָּה קָשֶׁה לַחֹלִי לִכְתֹּב.

לִבְנוֹת פֵּשֶׁר קִיּוּמִי מָלֵא

מִן הַצַּעַר וְהַחֲלוֹף.

(הרצל, עמ' 101)

 

תיאטרון רוחני ואוצר גנוז

הנה כי כן, המפגשים עם משוררי העבר הם תיאטרון רוחני שנוגע באוצרות גנוזים, שמציג בפני הכותבים מראה רוחנית שבהם הם בוחנים את עולמם לנוכח התמורות שסערו בחיי משוררי העבר וסופריו.

כתיבת המשוררים בהווה מחברת את הזמנים: וכך כותב הרצל לגנסין:

יָשַׁבְתִּי לִכְתֹּב לוֹ מִכְתָּב

בְּמִנְהֶרֶת הַנְּשָׁמָה.

מִלִּים שֶׁתֶּחֱצֵינָה מֶרְחַקִּים הוֹזִים

בִמְהִירוּת הַדְּמָמָה. זְמָן בִּזְמָן.

מַשְׁמָעוּת וְצֵל.  

(הרצל, עמוד 101).

 

וראו נא כיצד בלפור מבקש לזכות בשביבים של אור מעולם הכתיבה של מבקרת הספרות עזה צבי, שבמסותיה הספרותיות, ניתן היה להרגיש את ניצוץ השירה והפיוט.

כותב בלפור:

כָּתַבְנוּ  שְׁמֵךְ בִּנְקֻדַּת הָאוֹר הַפְּנִימִית

שָׁם הַמַּעְגָּל מִתְרַחֵב

לְקַבֵּל אֶת הַהֶאָרָה אֶל כֻּלָּנוּ

אֶל עֹמֶק הַלֵּב

לְהָאִיר בְּעַנְוָתֵךְ וּבַשֶּׁקֶט  שֶׁלָּךְ

אוֹתָנוּ גַּם מִמֶּרְחַקַּיִךְ הַנִּסְתָּרִים

רוּחַ עַזָּה בָּנוּ, רוּחַ שִׁירִים.

(בלפור, עמוד 148).

הרצל ובלפור חקקיוצאים במסע לשימור הזיכרון התרבותי ונגד השִכְחה התרבותית של הקלסיקה העברית. הם כותבים בשנתון "ידע עם"5: בלפור: "לאורך השירים ... ולעומקם אפשר למצוא אותה התחברות, אותם געגועים  להוויה רציפה. געגועים להמשכיות, לרצון להתפקד על רצף הנדבכים של העבר. למדנו באליאנס, למדנו בכּוּתַאבּ, למדנו מדעי היהדות...קראנו מדרשים ורובדי יצירה יהודיים. מילדות ומנעורים חשנו רצון להתחבר לשירה העברית ולספרות העברית – וכל הזמן חיפשנו את הקשר לדורות קודמים"; הרצל: "שירה מתחברת לשירה... לב אל לב. שירה שמנותקת מנופים ומזמן ומשייכות ומדפי הֶעבר היא שירה תלושה. עלים תלושים. שלכת רוחנית. ממש ניתוק. אני לא עלה נידף, אלא עלה שמחובר לענף ולעץ".

ברוח זו יש לקבל את הרב-שיח של התאומים בשירתם עם העברית, עם המדרשים, עם משוררי העבר. הדיאלוגים של השניים הם ניסיון לחדש את הזהות הרוחנית של אומתם, ניסיון לפרוש רוח בכנפיה של הרוח היהודית, להתמלא, להעשיר את הנפש, לא לעמוד אילמים לנוכח 'הלא כלום', המוחק דפי עבר, גווילי קדומים, יצירות מופת. ככל שקראתי בשיריהם על משוררים וסופרים מן העבר התחזקה בי התחושה, שיש בשני האחים רצון להגשים את משנתם לתת כבוד לציר הזמן, לא רק לציר המקום. בעבר כתבו על כך השניים מאמרים – ונראה כי שירתם באה לבטא בפיוט ובמצלול את תפיסתם הרוחנית.

שיריהם כמו מעניקים לנו מבט ממעוף הציפור על שלל הזהויות הספרותיות שמלוות אותנו במשך שנים, וניתן לראות בהתכתבות זו, לא רק רצון לשַמר את הנצח הספרותי, אלא גם דרך של חיפוש עצמי, דרך של חשבון נפש, מסע לבנות מחדש זהות תוססת באמצעות התמודדות עם הזהות הקודמת. עיצוב זהות מחודש מחייב אותנו לגעת במורשת, לגעת בייחוד הספרותי של יוצרים קודמים, ומבחינה זו ראויה שירתם לכבוד הראוי לה. למדנו, שזיכרון וכיסופים הם כוחות שאסור לנו לוותר עליהם.

--------

[1] מאגדת 'הנזל וגרטל'.

2 מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר. מגרמנית חוה פלץ ושלומית קדם, תל-אביב 1983. תורגם מחדש על-ידי חנה לבנת, 2015.

3 נורית גוברין, נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה, הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ה, 375 עמ'.

4 שאול טשרניחובסקי, שירים, הוצאת שוקן, תש"י, עמ' 232-227.

5 בלפור והרצל חקק, 'השירה כנכס של אוצרות התרבות', ידע-עם, כרך 74-73 (תשע"ג), עמ' 81-79.  

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע