אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סלט פוליטי מאת פרופסור שלמה אבינרי


פתקי הצבעה של מפלגות בקלפי

פתקי הצבעה של מפלגות בקלפי

ביקורת על מאמרו של פרופסור שלמה אבינרי "הרצל וחוק הלאום", הארץ מיום 20.9.17

אבינרי מבקר את החוק הלאום תוך ביקורת על הצורך בחקיקת חוקה. הוא פותח את מאמרו בצידוק אי חקיקת חוקה בשל המחלוקות העמוקות בסוגיות יסוד: "דת ומדינה, הזיקה לתפוצות, מעמד המיעוט הערבי" ובכך שכל חוקה "תשאיר קבוצות לא מבוטלות בשולי החברה ורק תוסיף למתחים ולמחלוקות".

אולם אם היה משנה בן גוריון את דעתו כמו גם דעת הרוב במפלגתו - אולי הייתה מתעצבת ישראל כמדינה נורמלית מבחינת תפיסתה הלאומית והדמוקרטית. מה שלא נעשה בשנת 1949, לא צלח בהמשך, וכל הניסיונות לחבר חוקה "בהסמכה" שכשלו, מעידים עד כמה אין ישראל בגדר מדינת לאום כמו גם דמוקרטיה.

לגימוד חשיבות החוקה מציין בהמשך אבינרי ש"עצם קיומה של חוקה אינו מונע השתלטות אנטי דמוקרטית של אישיות אוטוריטרית על מוסדות השלטון בכלים דמוקרטיים לכאורה", ובכך מטשטש אבנרי שבחירת טרמפ הייתה בבחירות דמוקרטיות, הגם שבשיטת האלקטורים הוא לא זכה ברוב המוחלט של הקולות, מה גם שכיום מתנהלת חקירה שעשויה לגרום להדחתו.

אבינרי לא מסתפק בדוגמא של טרמפ ומציין שלמרות החוקה האמריקאית "המפוארת" היא לא הצליחה לפתור את בעיית העבדות בדרכים חוקתיות אלא רק במלחמת אזרחים. אכן זה נכון, אבל ארצות הברית לא הייתה מאז הקמתה מדינה דמוקרטית כל עוד התקיים בה מוסד העבדות, ולמעשה כל עוד לא הייתה קיימת בה זכות בחירה לנשים.

לא מספיק שתהיה חוקה (למשל החוקה שהייתה בברית המועצות), אלא שגם תהיה תרבות פוליטית שתממש את עקרונותיה הלכה ולמעשה.

כאן גורס אבינרי שהדרך להתמודד עם נושאים שנויים במחלוקת היא פוליטית ולא משפטית (כלומר שלא באמצעות המשפט התחוקתי) ומכאן הצורך בפשרות ויצירת קואליציות תוך מיקוחים. אותם הסדרים פרגמטיים "מהווים מאין אמנה חברתית דה פקטו שכולם מכירים את כלליה".

אך שהפשרות הן על זכויות אדם ואזרח, קשה אחר כך לטעון שהתוצאה עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה הליברלית. בישראל אין הפרדה מוסדית בין דת למדינה ולא קיים מוסד הנישואין האזרחיים, שאין מדינה ליברלית  שאינה מקימת אותו. למעשה גם הקבורה היא בתחום הסמכות הדתית וטרם הוסדרה קבורה אזרחית לכל.

מעבר לכך, זכויות האזרחים קשורות להיותם או אי היותם יהודים. היהודים, בניגוד להיגיון טריטוריאלי הנם אזרחים מתוקף שבות ולא ישיבה, בעוד שהערבים הם אזרחים מתוקף ישיבה.

זאת ועוד, בישראל אין לגיטימיות להכרה בלאום אזרחי הוא הלאום הישראלי, ולא רק שתביעת מצדדיו נדחתה בבית המשפט, אלא שהפרקליטות גרסה שהתביעה להכרה בלאום הישראלי  "חותרת תחת אושיות המדינה" !

ביוצאו נגד הצעת חוק הלאום גורס  אבינרי, שההצעה מפירה את האיזונים הקיימים (הוא מתכוון בין היות ישראל דמוקרטיה להיותה מדינה יהודית) ולאחר שמציין את הניסיונות המכוערים "לקעקע כמה מאושיות המשטר שלה", הוא מעיר ברוב חשיבות אקדמית, ש"אבל  מדינה דמוקרטית מושלמת מצויה רק בסמינריון אקדמי, ולא במציאות" ומציין שבגלל עיוותים חוקתיים נבחר נשיא "אף על פי שיריבתו זכתה ברוב הקולות, ואילו בריטניה עומדת לצאת מן האיחוד האירופאי בגלל משאל עם מיותר...בשני מקרים אלה, עצם הלגיטימיות של ההכרעה הדמוקרטית מתחילה להיות מוטלת בספק".

אולם מה בעצם מוכיח אבינרי בשתי הדוגמאות הללו? הרי שיטת האלקטורים בארצות הברית היא למעשה שיטת של בחירות דמוקרטיות עקיפות המאפשרות היבחרות מנהיג, שלא זכה ברוב הקולות המוחלט, ולכך אין שום קשר הכרחי למעלותיו ולגישתו הפוליטית. גם באנגליה זכו שנים רבות  מפלגות השלטון ברוב המושבים, מבלי לזכות ברוב הקולות וההפיך, בגלל שיטת הבחירות האזוריות החד נציגותיות. אז מה זה מעיד על הדמוקרטיה, אליבא דאבינרי?

ביחס להצדקת חוק הלאום מתמודד אבינרי עם שתי טענות. טענה אחת הגורסת שאין הוא משנה מאומה ואז בצדק מעיר, שאם זה כך, מהו הטעם בחקיקת החוק, בעוד שבקבלו את הטענה השנייה הגורסת שכל נוסח של החוק שיתקבל רק יעמיק מתיחויות ופערים, הוא ממשיך וטוען באותה נשימה ש"הרי הדבר שיש לשאוף אליו הוא להקטין פערים, לבטל אפליות בחוק ובמציאות החברתית, ולעשות כל מאמץ להעמיק את האינטגרציה בין יהודים לערבים".

למקרא דברים אלו יש לשאול: מדוע יש פערים ואפליות? ממתי הם קיימים? ומה יצמצמם?

הרי ישראל לא קיימת רק מאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977 ( אז הקים אבינרי עם חבריו לאקדמיה במסגרת תנועת העבודה את "חוג 77") והתרבות הפוליטית שלה, שהדירה ואפלתה את ערבי  ישראל עוצבה ע"י תנועת העבודה, שגם השיתה עליהם ממשל צבאי נוקשה שנמשך מעבר לתקופה הראויה, ואחריה  לא שילבה אותם .

ניתן גם לציין בהקשר זה את הפקעת האדמות למען "יהוד הגליל" (במקום "פיתוח הגליל" כפי שגרס עוזי אורנן), כמו גם את המשך קיומם של מוסדות ציונים (לעקיפת הצורך בשמירת השוויון כלפי כלל האזרחים הישראלים) כמו: קק"ל, או מחלקת העלייה או ההתיישבות של הסוכנות היהודית.

האם זהו עולה בקנה אחד עם המדינה המודרנית, בה מצדד אבינרי?

בהמשך טענתו נגד חוק הלאום גורס אבינרי, שלא בצדק, ש"במדינה דמוקרטית אין שום מקום לחוק הלאום בשום נוסח". אולם למדינות הדמוקרטיות יש באופן גורף חוקות ובהן יש התייחסות לזהות הלאומית של המדינה ולדרכי ההתאזרחות בה.

אבינרי מפליג למחוזות הדמיון כשגורס ש"היחסים המורכבים בין הרוב יהודי למיעוט ערבי, שבאופן טבעי חש עצמו שייך למרחב התרבותי הערבי הרחב, עוצבו על דרך של מסה ומעש, שאינה מספקת כמובן את רצונם של כל הצדדים (ויש יותר משני צדדים במחלוקות אלה), אבל היא מאפשרת דו קיום שברירי שמדינות דמוקרטיות אחרות יכולות להתקנא בו".

במה אותן דמוקרטיות יכולות להתקנא? בביזיון בית המשפט העליון כשצה"ל הרס את איקרית וברעם טרם מוצה החוק? בטבח כפר קאסם, שגם הושתק? בקיומו של ממשל צבאי שבוטל בשנת 1966, כשחלק ממנגנוניו קיימים עד היום? מקיום פרקטיקת צווים מנהליים עד עצם היום, כולל נגד משוררת? (וגם כנגד הימין הקיצוני).

כשמדברים על תרבות וכפייה נזקק אבינרי לצרפת, בה אנו עדים גם לדוגמאות של רפובליקניזם אנטי ליברלי בדמות יחס החוק לבורקה, ולבורקיני, ולאור השלטת הצרפתית בחיי החברה הוא גורס, לא פחות ולא יותר, ש"לערביי ישראלי יש יותר זכויות לשוניות ותרבותיות במדינת היהודים מאשר לאזרח ממוצא ערבי בצרפת, המתפארת במסורת הנאורות".

אבינרי אמנם ער לאפליית המשאבים בחינוך הערבי בישראל, אבל זה לא מונע ממנו לראות את המודל הקיים בישראל כעולה על זה הצרפתי.

אולם הצלחה סוציו - כלכלית בישראל דורשת שליטה טובה, קודם כל בעברית ואחר כך באנגלית. נוכח גם הפער בין השפה הערבית הכתובה לזו המדוברת, התוצאה הינה שאין הנוער הישראלי הערבי שולט היטב בערבית, אך גם לא בעברית ברמה שתאפשר לו הצלחה בלימודים אקדמאים ולכן יש צורך, לא רק לחזק את השפה הערבית, אלא את השפה העברית, לפחות מבית ספר היסודי מכיתות א' ואף בגן.

הביטחון במעמד השפה העברית יכול לשנות את היחס לשפות אחרות. חיזוקה של העברית, יכול לאפשר לימוד בשפה הערבית, משום שבמבחן "דלת הבר" (מושג שאימצתי משלמה זנד), הנעה בקלות פנימה והחוצה, ניתן לאפשר חינוך שיצור תשתית משותפת וללא כפייה.

לבסוף ניזקק אבינרי להגות הרצל, תוך כריתת הענף עליו הוא יושב. הוא מתייחס לרומן "אלטנוילנד" ומתאר מערכת בחירות בשנת 1923 בה ד"ר גאייער מקים מפלגה גזענית יהודית  אך נוחל תבוסה וכך "נשמרת  המסורת הציונית הליברלית הנשענת גם עקרונות אוניברסאליים וגם על מקורות יהודים", ולדידו של אבינרי "מבחינת הרצל – מבלי שיזקק לטרמינולוגיה המקובלת במקומותינו - אין סתירה בין היות ישראל מדינת הלאום היהודית והיותה מדינת כל אזרחיה. אין סתירה בין היותה יהודית להיותה דמוקרטית".

אולם אכן מדובר בסתירות מובנות. מדינה יהודית איננה יכולה להיות מדינת כל אזרחיה כי אין מדובר בלאום אזרחי מכליל אלא בלאום אתני, שבפועל הינו מסתגר. הרצל שגדל וחונך באימפריה האוסטרו –הונגרית לא היה כמובן כנעני, אבל כמו הכנענים סבר שאין היהודים שאינם רוצים להשתלב במפעל הציוני, הם חלק מהלאום היהודי הטריטוריאלי. בספרו הוא דיבר על "חברה חדשה" ומכאן ניתן ללמוד שהוא צידד בלאום אזרחי טריטוריאלי, הגם שתרבותו הינה אירופאית

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע