אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ארנון גרונברג: טירזה והאיש ללא מחלה


התמונה של מירב גולן

האיש ללא מחלה/ארנון גרונברג, הקיבוץ המאוחד. תרגום: רחל לברמן

ארנון גרונברג הוא סופר הולנדי, יליד 1971, סופר פורה ומגוון שכתב 11 נובלות, מאמרים, מחזורת ותסריט. שלושה מספריו תורגמו לעברית: ימי שני כחולים, טירזה והאיש ללא מחלה. על השניים האחרונים כתבתי:

"מסיבות הן כמו חיי האדם, הן יכולות להיכשל או להצליח"

טירזה

יורגן הופמיסטד הוא גבר מבוגר שלמרות שלא פוטר מעבודתו בשל גילו המבוגר (יש חוק כזה בהולנד) – הוא נשאר בבית אך ממשיך לקבל את משכורתו (למעשה, הוא "הורחק" מתפקידו כיוון שלא גילה סופרים חדשים בעבודתו כעורך בסיפורת מתורגמת). הוא נשוי לאישה, ששמה אינו ידוע, הצעירה ממנו בכמה שנים ועוזבת אותו לטובת אהוב נעוריה. ביתו הבכורה, איבי, עברה לגור בצרפת, וביתו הצעירה, טירזה, סיימה את לימודיה ועומדת לנסוע לטיול באפריקה עם בן זוגה, ממוצא מרוקאי. הספר מורכב משלושה חלקים ומושתת על יחסיו המורכבים של הופמיסטד עם אשתו ובנותיו, ובעיקר עם ביתו הצעירה. שלושת החלקים בונים את סיפור המסיבה: לפני, המסיבה ולאחריה. הסיפור סובב סביב הופמיסטד שעל פניו הוא אדם פאסיבי, מושפל ומיותר, שבמהלך המסיבה מתקלפים שכבותיו כמו בצל.. הוא גר בשכונת יוקרה, חשוב לו מאוד היה לגור בשכונה הזאת, חשוב לו מאוד לאמץ לו פוזה, לשחק משחק, חשוב לו מאוד לאגור כסף עבור בטחון בנותיו. אולם, תחילתה של מלחמת העולם השלישית, ב-11 בספטמבר סימנה את תחילת התפוררותו שלו, של כלכלת העולם, ואת תפקיד המשפחה בכלל.

התכלית של הופמיסטד היא בנותיו, או ליתר דיוק טירזה. טירזה היא מרכז חייו ולכבוד המסיבה הוא מחליט להתעלות על עצמו ולא להיות פאסיבי ומיותר. הוא מחשיב עצמו חתן השמחה במסיבה (שהיא מסיבת הסיום של טירזה מלימודיה ולקראת מסעה לאפריקה), כי הוא אביה של טירזה, מלכת השמש. אין לו קיום בלעדי טירזה, היא הנסיכה, היא מחוננת ושאף אחד לא ניסה לערער על זה, בשבילה ובזכותה הוא חי.

למעשה, תרגום שמו של הופמיסטד בהולנדית הוא מנהל החצר, פקיד בכיר המופקד על החצר, או כיום: הדייל הבכיר באונייה האמון על הגשת המשקאות והארוחות לנוסעים, וזה גם תפקידו של הופמיסטד לאורחיה של טירזה במסיבה. הוא לוקח על עצמו את תפקיד המארח שמחויב לרווחת ושמחת האורחים, למרות שהוא עצמו כמעט והורס אותה.

הפילסופיה העומדת במרכז הספר הזה היא האקזיסטנציאליזם, שהיא תורה פילוסופית העוסקת בתכלית האדם ומשמעות חייו, כשהקיום קודם למשמעות; האדם הוא קודם כל חי וקיים ואחר כך באה משמעותו, ואת המשמעות יש לרכוש בדם, יזע ודמעות. וכך יעשה גם יורגן הופמיסטד.

גרונברג מרבה לצטט מהתורה האקזיסטנציאליסטית בספר זה, ובעיקר את סארטר. הציטוט מתוך "בדלתיים סגורות": הגיהנום הוא הזולת חוזר על עצמו. כמו כן גם הגותו של מרטין בובר מופיעה כאן רבות בעיקר בשאלת אני-אתה ואנחנו. קיום הזולת רק באמצעות ה"אתה", "הזולת קובע מי אני". וגם תורתו של מישל פוקו ב"תולדות השגעון בעידן התבונה" – גרונברג מרבה להשתמש במשחק הזהויות, בגמישות הזהות: "אנחנו צריכים לנהוג בגמישות בזהות שלנו, רק משוגעים נשארים כל הזמן מי שהם".. ביתו הבכורה צועקת עליו כל הזמן שהוא משוגע, טירזה לא רואה את זה – היא אוהבת אותו כמות שהוא. והוא עצמו, לא משוגע, הוא רק רוצה בטובתה של ביתו, טירזה.

יש משהו מטריד בספר הזה מתחילתו, אי נוחות תוקפת במהלך הקריאה, הוא חד וחותך בבשר והוא לא לבעלי קיבה חלשה ועצבים רופפים!

 

"אין בעולם דמוקרטיה שאין לה ספריה"

האיש ללא מחלה

סאמרנדרה אמבני, או בקיצור – סאם, הוא ארכיטקט אידיאליסט ונאיבי. שמו מעיד על מוצאו – אביו הוא מהגר מהודו, שהתעקש על שם עם שורשים. פרוש שמו: סמארנדרה – Lord of War ואמבני – שם נפוץ במחוז גוג'אראט שבהודו, כנראה ששורשיו העמוקים יותר דווקא במערב קניה ומשמעו קריאה לאנשים להתאחד. אימו היא ילידת ציריך, והוא עצמו נולד בשוויץ. הוא גר עם אימו ואחותו הנכה והצעירה ממנו בחמש שנים. הוא לוקח על עצמו את הטיפול בה וזה כולל מקלחות משותפות.

סאם עצמו נולד ללא מחלה, מעולם לא היה חולה ו"העדר המחלה בחייו לא היה ברכה, אלא פגם חבוי; הוא תמיד לקח, מעולם לא נתן בחזרה" (עמ' 22). הטענה שמחלתו היא פגם חבוי תתברר בסוף הספר, הברכה בלהיות ללא מחלה הופכת לו לרועץ. סאם טוען שהעיסוק שלו כאדריכל "יכול להשפיע על האושר של אנשים רבים כל כך" (עמ' 15) והוא בהחלט, כאידיאליסט, הולך עם זה עד הסוף. הוא נתקל במכרז לבניית בניין אופרה בבגדד והוא מקבל הודעה שהוא ועוד שניים זכו במכרז והם מוזמנים להגיע לבגדד כדי לראות את המקום. סאם שמח מאוד ורוקם בליבו תוכניות מופרזות לגבי העתיד, לגבי הקריירה שלו ולגבי המשך חייו עם חברתו. מעבר לכך, הוא חושב שהעולם יכול להיות שוויץ אחת גדולה. כשסאם מגיע לבגדד משהו קורה שמשנה את חייו לגמרי, ומשפיע על עתידו.

אני מנועה מלהמשיך לכתוב על העלילה של הספר, כיוון שהכתיבה על כך תפגום בהכרח בחוויית הקורא.

אני יכולה לומר שזהו זהו ספר יחסית קצר, מטריד גם הוא, ספר קומי – הומור ציני ושחור אך יחד עם זאת מאוד טראגי, זהו סיפורו של גבר אידיאליסט ותמים בעולם מודרני שבחלקו ואולי אפילו ברובו, עדיין שרוי במלחמה, זהו ספר על כוח של הצדק, על השפלה ועל ארכיטקטורה מודרנית.

בספר הזה לוקח גרונברג את קפקא (ובעיקר את המשפט) והופך אותו לסיפור מודרני – עצוב וטראגי.


ספריו של ארנון גרונברג מרתקים, הם לא נותנים מנוח, נכנסים לקרביים, אף על פי שלרוב זה נעשה במשפטים קצרים וחדים, בכתיבה מינימליסטית אך מטרידה. הוא מאתגר את הקורא ומבקש שהקורא יחשוב; יחשוב על משמעויות השמות, יחשוב על הפילוסופיה שהסופר חותר לה (בכל ספר באופן אחר), ובעיקר הוא מבקש מהקורא להבין את הביקורת שלו על העולם המודרני, על הטכנולוגיה, על העולם השטוח, על הבחירה החופשית, על האקזיסטנציאליזם (מה באמת חשוב יותר: קיומו של האדם או משמעותו?), על המלחמה ואת הצדק (במלחמה ובשלום).

 

 

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן