אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השואה הארמנית - צעקה שלא מוותרת


התמונה של הרצל חקק
 השואה הארמנית -  צעקה שלא  מוותרת

הסופרים ברובע הארמני, על רקע הדגל הארמני (צילום תפארת חקק)

השנה מלאו מאה שנים לשואה הארמנית, וכמו שתיקה עצורה שמאסה בהסתר, פרצה הזוועה ביתר שאת. לפתע שמענו הדים בתקשורת הבינלאומית לאותם פשעים חמורים של האימפריה העות'ומנית כלפי האומה הארמנית, ג'נוסייד בכיעורו, פשע חמור נגד האנושות.

שתיקת העולם נוכח אותו ג'נוסייד, נתנה דרור ליצרים השפלים של החיה הנאצית. למרות האמנה בסוף מלחמת העולם הראשונה, 'אמנת סוור', לא הוקם טריבונל שהוסכם עליו, לדון במעשי הטבח של התורכים בארמנים. מאז אותה שתיקה של העולם, נוכחנו, שהקהילה הבינלאומית אינה ששה להתמודד נגד מעשים של רצח עם, והשאר היסטוריה.

כבר במשפטי נירנברג, דובר בריש גלי, שאדישות העולם לנוכח מעשי הטבח הנוראים בעם הארמני, הובילה את ההנהגה הנאצית ללכת בדרך 'הפתרון הסופי' : היטב הבינו הנאצים, כי העולם ישתוק מול רצח עם.

גם כיום יש פחד בקרב הקהילייה הבינלאומית לצאת נגד התורכים, והשנה במלאת מאה שנה לג'נוסייד כלפי הארמנים ראינו ניצנים של הכרה בסבל הארמני, בשואה הארמנית. כאן מגיעה ברכה מיוחדת לאפיפיור, שלראשונה פרסם הצהרה, שיש בה הכרה בשואה הארמנית.

כאן בארץ ראינו ניצנים דומים, והיה חשוב שאנשי הרוח יקומו ויתייצבו בגלוי לצד העם הארמני. אגודת הסופרים העברים קיימה ערב הזדהות עם השואה הארמנית, במוזיאון חצר היישוב ששוכן קרוב לרובע הארמני. ערכנו סיור ברובע בהנחיית המדריך הארמני ג'ורג' חינטיאן. שמענו על ההיסטוריה הארמנית, על היישוב שלהם בעיר העתיקה, על האופי המיוחד של בני העם הארמני.

יחד עם המכון הרומני קיימנו ערב קריאה בספרו המרשים של ורוז'אן ווסגניאן, סופר ארמני שחי כיום ברומניה. ספרו של ווסגניאן שיצא לאור לפני שנתיים, נקרא 'ספר הלחישות' -  ומי שקורא בו מצטמרר, חש כי ספר הלחישות הוא צעקה בלתי נגמרת.

מי שקורא בספרו הממגנט של ורוז'אן ווסגניאן, "ספר הלחישות", חש, שהוא מיטלטל על גלים שוצפים, עד להתרחשויות היסטוריות בעין הסערה, צופה לרוח האדם, נחשף לחידת הקיום, לסיפורו הטרגי של העם הארמני. ווסגניאן פוקח את אוזנינו  לאותם קולות שכמו נשכחו, שכמו נדחקו אל מתחת לעור התוף של העולם, והלחישות האלה הנסתרות לובשות חיים. הלחישות של הספר הזה  לובשות עוצמה שוברת לבבות.  ספר הלחישות הוא ספר הקול שלא יימוג לעולם, ספר הלחישות הוא צעקה שלא תיעלם לעולם.

ווסגניאן הפך את השואה הארמנית לעדות חיה, וספר הלחישות שכתב יישאר כאנדרטה נושמת. במגילת הכאב הזו, הפיח המחבר רוח חיים בכל הזיכרונות, בכל אותם רגעים שותתי-דם, בכל התקוות שהתנפצו לרסיסים.

קראנו במהלך הערב שירים של  משוררים ישראלים על השואה שבוצעה כלפי העם היהודי, ובו זמנית קראנו קטעים מספרו של ווסגניאן – כדי לציין זהות גורל בין העם היהודי והעם הארמני.

  'ספר הלחישות' פרש בפנינו פרקים מרעידי לב, מאותו טבח בארמנים. פרקי הקריאה העלו את  סיפור התלאות של העם הארמני, ודפי הספר אכן היטיבו להעלות על הכתב  זוויות שונות לתיאור צעדת המוות, לשרטוט השיירות שהלכו בדרך אל מותן, לתיעוד אותן שנים של אימה ובלהות. חלום הביעותים הנורא פורץ מתוך שנה של סיוט, שנת  1915. זו אותה שנה שבה ביצעו התורכים טבח שקשה לשאת אותו:  תקופה של אופל מצמרר. טבח של מיליון וחצי נפשות. עולם שסב על צירו. מוות וגסיסה ועדויות חיות מתוך התופת.

כיושב ראש אגודת הסופרים העברים נשאתי דברים ואמרתי בין היתר: "השואה הארמנית - לאחר שמתוודעים לספר הלחישות, היא שואה אחרת, היא לחישה, שהפכה לצעקה שתהדהד מקצה לקצה, לא תניח לעולם להישאר כמות שהוא". 

באותו יום, שבו ערכנו את ערב ההזדהות עם השואה הארמנית, קיימו במדינות שונות, קריאה בו זמנית בספרו של ווסגניאן, ,ספר הלחישות,. מדובר היה בערב של הזדהות שהיה חובק עולם. הסופר ורוז'אן ווסגניאן פנה אלינו לפני האירוע וגם לאחריו, הודה לאגודת הסופרים העברים שקמה לספר את סיפור העם הארמני, שבחרה להשמיע דברים נכוחים בשם המצפון והמוסר.

אחד הקטעים המצמררים שקראנו באותו ערב הזדהות, תאר את המסע הקשה של השיירות של האומה הארמנית, שיירות מגורשים, שצעדו אל מותן:

ווסגניאן תאר במעגלים אלה את הצער והסבל בשיירות:

"אין זה נכון שהאנשים לא בכו. הם רק בכו אחרת. מי שעוד עמד לו כוחו לשבת, התנדנד, היתר בכו בעיניים פקוחות לרווחה, מכוונות אל השמים. הבכי היה מין אנחה אינסופית, בקול נמוך, מהדהדת בקרבם של אלפי בתי חזה, כמו המהום... הבכי לא היה שובל של דמע על הלחיים כי אם צליל. והיות שהמהום זה, שזרם בלא הפסק והתאים את עצמו לעולם החיצון, נשמע לבסוף כקול אוושת הרוח בין הדיונות או כפכפוך מימי הפרת, הבכי לא פסק אף לא לרגע אחד...רבים היו נרדמים מתוך בכי, אחרים מתו בבכי, והבכי היה עוד ממשיך בחזותיהם הקפואים, מהדהד בם כבצינורות של עוגב" ( עמוד 322). הבכי הזה נשמע בחוזקה בקטעי קריאה נוספים – ומגילת העדויות קשרה את הבכי של הטבח משנת 1915 לבכי של שני הסבים שלו: "שמעתי את הבכי הזה כאשר סבא סטראק היה מתנדנד על כיסא הנדנדה שבגינה, או כשסבא גאראבט היה ננעל בחדרו ומפסיק את נגינת הכינור".

אותו בכי נספג בכל דפי הספר, ובפרקי הקריאה התנגן לחן כובש לב, סיפור שאסור שיישכח:

"החיים היו שוכבים בלי ניע שעות ארוכות...מתעוורים מן הבוהק הלוהט...ואילו המתים היו נרעדים ומפרכסים מדי פעם". קטע מעמוד 324.

בתום האירוע הוזמנו המשוררים ללשכתו של הארכיבישוף הארמני אריס שירווניאן, והוא סיפר על הטבח במשפחתו במלחמת העולם השנייה וקרא לעולם להכיר בטבח העם הארמני בידי הממשל העות'מני.

הסופרים שנכחו בפגישה עם הארכיבישוף היו מרותקים לסיפור הנורא, והמילים נאמרו בטון מאופק, בכאב עצור.

חשוב, שהזעקה של הסופרים תהדהד, חשוב שמדינת ישראל שחוותה שואה נוראה, תצא בקול צלול ותוקיע את הטבח של התורכים בעם הארמני.

מוזיאון חצר היישוב הישן והמנהלת אורה פיקל צברי, סייעו בקיום הערב, שהיה  מחווה למלֹאת 100 שנה לשואת הארמנים.

בתום הערב קראנו את השורות הקשות של ורוז'אן ווסגניאן:

"ספר הלחישות הוא עלילה, שאיש לא גולל בשלמותה, כאילו היו חוששים להבין את הכול, כמו ניסו בדרך זו להגן על חייהם מהיעדר משמעות" ( עמוד 175).

השמעת הצעקה היא צו לכולנו, שכן הכרח הוא, שהעולם יואר באור אחר, שלא תהיה השלמה עם מעשים של רצח עם. ביום השואה אנו נוהגים לומר 'לעולם לא עוד' – וזה הצו שמחייב את כולנו להתייצב בריש גלי, לצד האומה הארמנית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק