אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הגות פוליטית: אריסטו מול מקיבאלי


אריסטו

אריסטו. כרוניקות נירנמברג 1493

 הפוליטולוגים אריסטו וניקולו מקיאוולי הינם פילוסופים שבאו מתקופות, מסורות ורקעים שונים  לחלוטין. הראשון, חי בשנים 384-322 לפנה"ס, בתקופת יוון הקלאסית, ועיקר תורתו הוא בביקורת תורתו של מורו אפלטון תוך המחשת הפער בין הרצוי למצוי. הוא אמנם דן באידאלי, אך עושה זאת בצורה אמפירית, ולא לוגית דדוקטיבית. אריסטו בוחן את צורות המשטר הקיימות, ומהן מסיק מה ראוי שיתקיים. כלומר, לעומת אפלטון שהגה תיאוריה שלמה אודות המדינה האידאלית – "הפוליתאה", אריסטו נוקט צעד פרגמטי יותר המביא בחשבון את הדברים כפי שהם במציאות מבלי להכריע באופן סדור ושיטתי כמו מורו. השני, חי בפירנצה של תקופת הרנסאנס, והווה חלק מתמורה גדולה שחלה בתקופה זו, שסימלה את המעבר מימי הביניים החשוכים בהם שלטה ההגמוניה הנוצרית קתולית והשפיעה בכל תחומי החיים לרבות השלטון. מקיאוולי מבקש ליצור תורת מדינה פרקטית עבור האדם הניצב בראש המדינה- "הנסיך", אשר תטווה לו את הדרך הנכונה כדי לממש את מטרת העל, שהיא המשכיות שלטונו, ומבלי להתחשב בדת כמהות השלטון, אלא לכל היותר כאמצעי לשימורו. לפיכך, ניתן לומר כי אפשר להשוות בין שני ההוגים הנ"ל, שכן תורותיהם עוסקות באדם עצמו כמעצב את אופן חייו על רבדיו השונים, ותפקיד הדת כזרוע האל עלי אדמות, אשר שלטה בין התקופות הללו הלך והיטשטש. במאמר זה, אציג את עמדותיהם בנושאי היחס בין צדק ושלטון, מיקומו של המוסר בתחום הפוליטי והיחס בין החוק לשליט אגב דיון המנסה לבאר את נקודות החפיפה, הדימיון והשוני בין השניים בנוגע לנושאים הנ"ל.

עקרון הצדק מול השלטון

ראשית, ארצה להתייחס לעמדותיהם של שני הפילוסופים בנושא היחס בין צדק לשלטון. מבחינת אריסטו הצדק הוא נגזרת של השלטון הקיים. כלומר, הקריטריון לצדק משתנה בהתאם לסוג המשטר המכונן במדינה. אליבא דאריסטו, אין צדק כולל שמוסכם על הכל. "אם כן, דבר צודק הוא מה שמגיע לאנשים מסוימים, והצדק משתנה לפי הדבר, אבל באותה המידה לפי האנשים, כמו שכבר נאמר באתיקה." (אריסטו, פוליטיקה ג', 140). אריסטו בעצם ממשיך באותו הקו בו נקט ב"אתיקה" בה טען כי צדק כרוך בשוויון יחסי. הוא מביא כדוגמא לכך את האוליגרכיה מול הדמוקרטיה כצורות שלטון אשר באחת הצדק נגזר מאי השוויון של חבריה ליתר העם, לעומת האחרת בה הצדק נגזר בשל השוויון הכולל. " [...] הם סבורים שבפיהם הצדק המוחלט, שכן אלה סבורים שמאחר שאינם שווים לאחרים מבחינה מסויימת, למשל בממון, הרי שהם עולים עליהם מכל הבחינות; ואלה סבורים שמאחר שהם שווים מבחינה מסויימת, למשל בהיותם בני חורין, הרי שהם שווים מכל הבחינות." (אריסטו, פוליטיקה ג', 140-141) כמו כן, יש לציין כי לא קיימת מחלוקת בין המחנות בנוגע להגדרת הצדק כשלעצמה, אלא בנוגע לשאלה "למי מגיע" כל דבר.

יתר על כן, לדידי אריסטו תכלית המדינה היא החיים הטובים ולא קיום החיים בלבד, שכן אחרת כל מסגרת המאפשרת קיום הייתה נחשבת למדינה. " שאם לא כן הייתה בנמצא מדינה של עבדים וגם מדינה של שאר בעלי חיים..." (אריסטו, פוליטיקה ג', 141). אמנם, המדינה מספקת לאזרחיה גם צרכי הגנה, סחר חליפין וכו', אך צרכים אלה הם רק חלק ממה שהמדינה מוכרחה לספק לאזרחיה. זו אינה תכליתה. לראייה, מביא אריסטו מסגרות אחרות שאינן מדיניות ומספקות צרכים אלו, אך אינן נותנות דין וחשבון לגבי האופי הראוי לאנשים שמתקיימים בהן. לפיכך, מגיע אריסטו למסקנה כי מדינה צריכה לדאוג למעלת אזרחיה. כלומר, לאופי המוסרי של האנשים שבה. "[...] מדינה היא שותפות של בתי אב ושבטים החוברים יחדיו כדי לחיות היטב ולמען חיים שלמים ועצמאיים." (אריסטו, פוליטיקה ג', 143). אם כן, מי שתרומתם רבה מכל לתכלית הפוליס, הם אלו שתורמים לחברה יותר מכל, ולהם חלק גדול יותר במדינה. תפיסות הצדק האוליגרכית והדמוקרטית מחמיצות לדידו רעיון זה ומדגישות רק חלק מתפיסת הצדק הכולל, שהוא-הוא קיום החיים הטובים.

לעומת זאת, מקיאוולי נוקט בגישה שונה משל אריסטו בנוגע לתפיסת הצדק בשלטון. כאמור, "הנסיך" הינו ספר הדרכה רווי כללי "עשה" ו"אל תעשה" עבור הנסיך שמחזיק בשלטון. אליבא דמקיאוולי, שימור השלטון הוא המטרה היחידה שעומדת לנגד עיניו של הנסיך, ולפיכך, המטרה מקדשת את האמצעים. כלומר, הצדק אינו נתפס כחלק מן השלטון עבור העם והמדינה כפי שנתפס אצל אריסטו, אלא כדבר הנכון עבור הנסיך. כל פעולה בה נוקט הנסיך, אשר נועדה לשמר את היותו שליט היא צודקת. טובת העם איננה בגדר מטרה עבור הנסיך, אלא אמצעי שעל הנסיך לדעת לתפעל בעתות שונות בדרכים שונות כדי לזכות באהבת העם, יראת העם וכו'. דהיינו, לעומת המידה הטובה האריסטוטלית הגורסת כי מטרת המדינה היא ייצור אנשים טובים, כאן מטרת הנסיך היא ייצור אנשים צייתנים גרידא. היחס בין שלטון לצדק עבור מקיאוולי שונה במהותו מזה של אריסטו. הצדק הוא עבור הפרט היחיד-הנסיך, והוא-הוא השלטון. יתר על כן, בעוד שניהם מנסים ליצור פוליטולוגיה פרקטית וריאלית, מקיאוולי, שלא כמו אריסטו, מרחיק לכת ונמנע מאוטופיזם או אמירה כללית כלשהי, ובכך נחשב למהפכן בתחום. כלומר, אע"פ שאריסטו סוקר את צורות המשטר הקיימות ומהן מסיק על המצוי אודות הצדק, הוא אינו מצליח להשתחרר מן האוטופיזם הפלוטוניסטי שדבק בו ובכל זאת מגדיר אמת מידה אחת מוחלטת לצדק: קיום החיים הטובים. מקיאוולי, לעומתו, מדגיש את הוורסטיליות בה על הנסיך לנקוט. לשקול כל מקרה לגופו ולדעת למנף את הסיטואציה לצורך שימור כס השלטון. לדידו, על הנסיך לדאוג לטובת החיים במדינה כל עוד הוא יכול, במידה ואין הדבר מזיק לו. "כי אם שוקלים היטב את הכל, יימצא דבר-מה שייראה כמידה טובה ואם יאמץ אותו יהיה זה חורבנו..." (מקיאוולי, הנסיך 76).

שאלות של מוסר ופוליטיקה

שנית, ארצה להתייחס לעמדותיהם ביחס למוסר בתחום הפוליטי. אליבא דאריסטו, האדם הינו בראש ובראשונה זואון פוליטיקון, דהיינו ברייה חברתית. היותו של האדם מוסרי היא נגזרת של חייו הפוליטיים. המוסר הוא זרוע אחת מני רבות בפוליטיקה. אף-על-פי-כן, אריסטו לא מבטל את חשיבותו של זה בחיים הפוליטיים, ומדגיש את היותו חלק אינטגרלי בהם. כאמור, ייחודה של המדינה הוא בכך שמספקת לאזרחים בה יכולת לקיים את החיים הטובים – האתיים. השותפות המדינית היא הגוף היחידי בו יכול האדם להיות מאושר ולממש בו את תכליתו במלואה. בנוסף, אריסטו משרטט קו מפריד בין מעלת האדם לבין מעלת האזרח. לדידו, מעלת האזרח תלויית משטר ואינה אחידה, ואילו מעלת השליט- אחת היא. "לפיכך מעלת האזרח נמדדת בהכרח ביחס למשטר. [...] בהחלט לא מתקבל על הדעת שתהיה מעלה אחת מושלמת שבה יימדד אזרח מצוין. לעומת זאת את האיש הטוב אנו מגדירים לפי מעלה אחת, היא המעלה המושלמת." (אריסטו, פוליטיקה ג', 127). אליבא דאריסטו, לא ייתכן כי המדינה תורכב מאנשים שכולם טובים ,שכן לא ייתכן וכל אזרחי המדינה יהיו דומים זה לזה. לתפיסתו, השליט בלבד מחזיק בשתי המעלות גם יחד. אמנם אין אידאת טוב כמו אצל אפלטון, אך השליט הוא היחיד המחזיק בסגולה הטובה וגם אזרח טוב. לדידו, השליט יממש את תכליתו וינהג בנתיניו ע"פ הסגולה הטובה בה ניחן. אריסטו מדגיש את החשיבות הפרקטית; השליט הוא זה אשר מחזיק בתבונה שמדריכה אותו לפעולה נכונה למען אזרחי המדינה. הוא מדמה את השליט לחלילן ואת האזרח לבונה החלילים. "ואולם, התבונה [...] לשליט לבדו, שכן דומה שיתר המעלות חייבות להיות משותפות גם לנשלטים וגם לשליטים [...] שהרי הנתין דומה לבונה חלילים, והשליט לחלילן המשתמש בהם." (אריסטו, פוליטיקה ג', 131).

עמדתו של מקיאוולי בנוגע למוסר בתחום הפוליטי שונה במידת-מה מזו של אריסטו. לתפיסתו, המוסר אינו אמת המידה על-פיה על הנסיך לנהוג. אמנם, ישנה נק' דמיון בין השניים: השימוש בתבונה של השליט. אולם נק' דימיון זו הינה צורנית גרידא, והתוכן הממלא אותה אצל שני ההוגים שונה בתכליתו. עבור אריסטו, כאמור, השליט הוא החלילן הנבון שיודע להשתמש בתבונתו כדי לכונן את המדינה ע"פ הטוב המוסרי והשאיפה לחיים הטובים. לעומת זאת, תבונת השליט ע"פ מקיאוולי היא בכך שידע מתי להתנהל באופן מוסרי ומתי לא. כלומר, אם אצל אריסטו המוסר מדריך את התבונה שמדריכה את השליט, אצל מקיאוולי המוסר הוא כלי בידי השליט הנבון, שיכול להשתמש ולא להשתמש בו ע"פ הצורך. "ולכן, נסיך שמבקש להשתמר, נחוץ שילמד להיות מסוגל להיות לא טוב, ולהשתמש ולא להשתמש בכך ע"פ הצורך." (מקיאוולי, הנסיך, 76). רעיון זה מנוגד לחלוטין למשנתו של אריסטו שסבור כי שלטון שכזה הוא טירניה, איננו טבעי ובבחינת סטייה מן הדרך הנכונה. "ואילו שלטון טירני אינו יכול להיות דבר טבעי..." (אריסטו, פוליטיקה, 172).

יתרה מכך, מקיאוולי סבור כי היות הנסיך מוסרי באופן טוטאלי עלולה להזיק לו ולמוטט את שלטונו. מקיאוולי אף הוא סבור כי מצב בו כל האזרחים הם אנשים טובים אינו אפשרי. אולם, בניגוד לאריסטו, הוא סבור כי על השליט לדעת להיות לא מוסרי, שכן רוב בני האדם רחוקים מאוד מלהתנהג כפי שצריך היה להתנהג, קרי רעים במהותם. "כי כל כך רב המרחק בין איך שחיים ובין איך שראוי היה לחיות, עד שמי שזונח את מה שעושים לטובת מה שהיה צריך לעשות לומד לגרום לעצמו יותר הרס מאשר שימור..." (מקיאוולי, הנסיך, 75). לכן, שליט המבקש להיות מוסרי בכל דרכיו בהכרח ייהרס בין רבים כאלו. על הנסיך ללמוד להיות לא טוב כמותם, לחשוב בצורה פרגמטית הלוקחת בחשבון את המציאות נכוחה ולהפנים כי אין מקום למחשבה אידאלית של הנהגת הטוב באופן מוחלט. חשיבה שכזו היא אוטופיסטית ונכונה רק בתיאוריה. היא אינה פרקטית במציאות הקיימת. כמו כן, מקיאוולי מודה שלרוב חושבים כי שליט בעל כל התכונות הטובות הינו ראוי לשבח, אך בעצם אין בנמצא אחד כזה, שכן המצבים האנושיים אינם מאפשרים זאת. לדידו, מכיוון שאי אפשר שתהיינה בו כולן וגם לא שיקפיד בשלמות על כולן, עליו לדעת להימנע בתבונתו מהתכונות הרעות שיש עמן קלון ועשויות לקחת את השלטון מידיו. אם אין באפשרותו לעשות כן, אין זה מהווה בעיה, שכן, לרוב, אימוץ התכונות הרעות משמר את שלטונו ואף יתרה מכך, עשוי להביא לרווחת העם . למשל, בפרק י"ז מסביר מקיאוולי כי נסיך צריך לשאוף להיות רחמן ולא אכזר, אך שימוש ברחמים אלו בצורה לא נבונה עלול להזיק לו. הוא מביא כדוגמא את צ'זארה בורג'ה שנחשב לשליט אכזר ולא מוסרי, ובסיכומו של ענין התנהלות זו היטיבה עם עמו. כלומר, באמצעות עיסוק בקונקרטי, הוא מראה לנו שהבחנות דיכוטומיות לתכונות רעות וטובות כמו קמצן ונדיב, רחמן ואכזר וכו' אינן כ"כ חדות. אם כך, מקיאוולי אינו בהכרח אה-מוסרי, אלא יותר כן וגמיש מוסרית. הוא מראה לנו שתפיסה מוסרית אבסולוטית אריסטוטלית  אינה מתאימה לעולם מציאותי.

חוק מול שלטון

מקייאוולילבסוף, ארצה להתייחס לגישותיהם באשר ליחס בין החוק לשליט. לדידי אריסטו, שלטון החוק עדיף על פני שלטון היחיד. החוקים נועדו להיות הריבונים, ותפקיד השליט היחיד או הריבון שבנוי מכמה שליטים להכריע כאשר אין החוק מדויק דיו כדי לעשות כן. אליבא דאריסטו, החוק הוא דרך האמצע המסמלת את השכלי והאלוהי. "שלטונו של החוק עדיף אפוא על שלטון של אדם אחד מן האזרחים; ולפי אותו ההיגיון, גם אם מוטב שאחדים יהיו שליטים מוטב..." (אריסטו, פוליטיקה, 169).  לדידו, במקום שבו החוק לא מוגדר, ידם של בני האדם גם כן קצרה מלהכריע, או אז עליהם להפעיל את שיקול דעתם.  אריסטו מעלה את השאלה: האם צריך למשול שליט יחיד שהוא הטוב מכולם, או שהכל יהיו מושלים? כלומר, בידי מי תופקד יכולת השיפוט כשהחוק לא יכריע. הוא מסיק בסופו של ענין כי ההמון מיטיב לשפוט בדרך כלל מאדם אחד בלבד כמו סעודה משותפת של אנשים רבים, שטובה מזו של אדם בודד. יתר על כן, כמות מושלים גדולה יותר נתונה פחות להשחתה. "היחיד, אם שולט בו כעס או רגש אחר מעין זה, חזקה עליו ששיפוטו יישחת." (אריסטו, פוליטיקה, 166). אריסטו מוסיף ואומר כי שלטון האדם לבדו מסמל את החיה שבו. זוהי צורת שלטון נטולת מחשבה ושכל, אשר מונחית ע"י ההתאוות והיצרים שלדידו מסמלים התנהלות חייתית. "[...] אך מי שדוגל בשלטונו של אדם, הרי הוא מצרף לזה גם חיה [...] החוק אם כן, הוא שכל ללא מאוויים." (אריסטו, פוליטיקה ג', 169). כמו כן, לחוקים יהיה תוקף רק כאשר לא יסטו מן הדרך הנכונה.

עבור מקיאוולי, החוק אף הוא משמש כאמצעי עבור השליט, שכן, כאמור, לתפיסתו של מקיאוולי השליט הוא הצדק, והכל נעשה לשם שימור ההגמוניה שלו. מקיאוולי גם כן נוקט בדיוק באותה חלוקה בינארית בה אריסטו משתמש, דהיינו בין חייתי לשכלי. יתרה מכן, גם הוא ממשיל את הרגש והכוח לחיה ואת החוק לשכל. ואולם, שלא כמו אריסטו, אשר גורס בעליונות החוק, מקיאוולי טוען כי על הנסיך לדעת לשלב בין החוק לבין הכוח החייתי, שכן החוק אינו מספיק לשם שימור השלטון. הוא מבקש מהנסיך להשתמש בחייתיות היצרית שלו, בניגוד גמור למה שאריסטו מבקש להציע. " [...] שניים הם סוגי המאבק: האחד באמצעות חוקים והאחר באמצעות כוח [...] לכן נסיך צריך לדעת להשתמש היטב בחיה ובאדם." (מקיאוולי, הנסיך 85).  מקיאוולי  מדגים כיצד חונכו אכילס ורבים אחרים ע"י כיירון הקנטאור, שהיה חצי אדם וחצי חיה. כלומר, על הנסיך לדעת להשתמש בטבע האחד – הכוח היצרי, וכן גם בטבע האחר – השכל והחוק. לדידו, האחד אינו קיים ללא האחר. על הנסיך לדעת לנהוג הן כשועל והן כאריה. כלומר, להיות ערמומי וכוחני, שכן בני האדם רשעים ולא ישמרו לו אמונים. עליו לזהות חוסר אמון מצד מתנגדיו, ולהביע תככנות ואי-שמירת אמונים בעצמו. יתרה מכך, עליו להיראות כבעל תכונות טובות כלפי חוץ כדי להונות את עם הפתיים, וכן לדעת להיות ערום ומניפולטיבי כדי להשיג את מטרותיו.

סיכום – דמיון ושוני

לסיכום, ניתן לראות כי בין שני ההוגים קיימות נקודות השקה רבות בכל האמור לסוג הנושאים הפוליטיים בהם עסקו, אך ברוב המקרים התוכן אשר יצקו לתוכם היה שונה במהותו. כאמור, עבור שניהם האדם ניצב במרכז כאחראי לעיצוב עולמו החברתי,אלא שעבור האחד ישנה מטרת-על המבקשת צדק חברתי עבור כל אזרחי המדינה, בעוד אצל האחר השליט הוא הצדק הבלעדי וכל פעולותיו נעשות אך ורק מתוך רצון לשמר את היותו השליט הבלתי מעורער.

בביליוגרפיה:

* אריסטו, פוליטיקה ספרים א' ב' ג', תרגום מיוונית נורית קרשון, רסלינג 2009

* ניקולו מקיאבלי, הנסיך, תרגום מרים שוסטרמן-פדובאנו, דביר הוצאת שלם 2003

תגובות

משהו על אריסטו ועל אזרחים

אם מזכירים את אריסטו מוטב שזה יהייה בהקשרים אחרים אריסטו הוא ענק פילוסופי אלא ש הנושאים של מדינה ויחסים בין המדינה לאזרחיה נראים כשוליים והפחות מרשימים מסך הגותו כאשר אריסטו דיבר על חיים טובים שיהיו לאזרחים הואא כיוון לשכבת אוכלוסייה מצומצמת - משהו מעין העשירונים העליונים- ולא לכ ל שכבות הציבור .
הנשים היו מעמד נחות וכך גם בעלי מלאכה שונים או סוחרים או חקלאים שעצם מעמדם או עיסוקם חסם בפניהם מראש גישה לחיים טובים. אני מקווה שבעתיד כאשר תוזכר מורשתו של אריסטו היא תוזכר בהקשרים ובנושאים אחרים

אפלטון

במונחים של היום אפלטון היה נחשב לדיקטטור מהסוג של אלו שצמחו באירופה בשנות ה-30 וה-40 של המאה השעברה. קרל פופר בספרו על החברה הפתוחה ואויביה מזהיר אותנו מפני כאלו שחושבים שמצאו את הדרך לבניית חברה אוטופית בהבנתם את קץ ההיסטוריה.

הערה לגבי מקיאבלי

זה טעות לשפוט את מקיאבלי רק על סמך הנסיך שהוא ספר "פופליסטי" במהותו. מקיאבלי של ה"עיונים" הוא מקיאבלי אחר לגמרי שמצודד במשטר רפובליקני דוגמת המשטר הרומאי. ב"עיונים" יש לנו מקיאבלי ללא מקיאבלי

יש את העיונים אבל

אני מודע ל'עיונים' ששם מקיאבלי מהלל את שיטת המשטר הרפובליקנית אבל במציאות שבה הוא חי בערי המדינות האיטלקיות, הנסיך משקף טוב יותר את רוח התקופה - ראליזם פוליטי ציני שבו הכוח והתככנות הם כלים הכרחיים להישרדות פוליטית. ה'עיונים' ברוח התקופה הוא בגדר מסה אוטופית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רפאל עמרם