אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדיימון ראניון ועד סיפורי אריה הירש


התמונה של עמוס אריכא
לארוג סיפור באצבעות / אריה הירש

לארוג סיפור באצבעות / אריה הירש

במחצית הראשונה של המאה העשרים כמעט כל נער תל-אביבי התוודע לסיפוריו של המספר והעיתונאי האמריקני אלפרד דיימון ראניון (1946-1880), שנולד בקנזס והפך בגיל שמונה-עשרה לחייל קרבי במלחמת ארצות-הברית בספרד (1898). לאחר שחרורו חזר לעיר הולדתו להמשיך במסורת אבותיו שנודעו כעיתונאים.

כבר שם התחיל ראניון לגבש לעצמו נוסח כתיבה ייחודי בכיסוי נושאים שונים, עד שצר לו המקום והעתיק מושבו למנהטן, הלב הפועם של ניו-יורק. שם פרח לא רק כעיתונאי שהתמחה בכיסוי עולם הספורט מכדור בסיס ועד לזירת האיגרוף. במחוזות אלה יצא לו שם של עיתונאי שהצליח להפוך דיווחים לעלילות מרתקות. כך נולד מספר סיפורים רעננים על העולם הניו-יורקי התוסס והצבעוני.

לא היה בנמצא בעל עין חדה כראניון בבואו לתאר כאמן סיפור קצר מצבים, דמויות ועלילות לכאורה לא נחשבים, נושאים שנמצאו לו בשפע ומהם עיצב סיפורים מרגשים שגרמו לו להמציא גם מילון מושגים משלו. בדרך זו הוא צימח וטיפח סגנון כתיבה חדש שהתנער מכל מחויבות למושגים ספרותיים מוכרים.

סיפורי דיימון ראניון כבשו את העולם וגם למזרח התיכון הגיעו, בעיקר לישוב העברי בארץ-ישראל (היה פעם מושג נדיר כזה...). אצלנו נמצאו קוראים רבים באותם ימים בהם האמצעים הטכנולוגיים אפילו לא היו אלא בגדר המצאות דמיוניות. הספריות הקטנות הן שקיימו את תאוות הקריאה של בני הארץ. אחד התורמים המרכזיים להפגשת קוראינו עם יצירותיו של דיימון ראניון היה המתרגם הנפלא אליעזר כרמי (1991-1918) שהצליח ביכולת רבה לתרגם גם את שפתו המיוחדת של הסופר האמריקני, ובעיקר את מטבעות לשונו שחידש באנגלית והומרו לעברית.

ספק אם היה בכוונתו של דיימון ראניון לזכות בהכרה כמספר. יתכן והתכוון רק להעמיק לחפור בשטחי הכיסוי שלו כעיתונאי. אך יכולתו לשרטט היטב דמויות שוליות מעולם התיאטרון של ברודוויי, מחזית הפשע של פושעים גדולים וקטנים (אז כבר המאפיה התעצמה לרמת מפלצת), גברים ונשים ממועדוני הלילה והברים השכונתיים, מסרסורים ועד זונות רמוסות-גורל, יכולת זאת חשפה אמן-סיפור בעל הומור, חמלה וציניות. תערובת מרתקת.

והנה זכתה תל-אביב וזכו תל-אביבים שמאי-שם יפציע בן עירם שדווקא בגבורותיו הצליח לחלץ מתוכו סיפורים תל-אביביים מובהקים, מבלי לדרוש לעצמו כתר של סופר. לבן תל-אביב זה קוראים אריה הירש, שלפני שנים אחדות פרסם אוטוביוגרפיה בשם "ברזל ודבש", בה סקר את חייו מנעוריו ועד סף ישישות (בעודו נראה ככוכב קולנוע), מזווית ראייה של בית הוריו שנמצא במרחק צעדים ספורים מכיכר דיזינגוף ההיסטורית, צבר זיכרונות עשירים עוד מלפני "דור האספרסו" ודור "העוגה המסתובבת" של האמן הישראלי, יעקב אגם.

אריה הירש מנעוריו התכוון לקנות לעצמו דרך חיים של איש תיאטרון. הוא התברך בכישרון תיאטרלי ועל-כך העידו גם מוריו למשחק מצבי פרידלנד ועד אברהם ניניו. אלא שלחיים כוחות משל עצמם לשבש תכניות ולקבוע מהלכי גורל. וכך מי שייעד עצמו לתיאטרון סיים פרשייתו כמהנדס, מומחה בעל-שם בתחום העורות. תוך פרישת מחוזות חייו בספרו הראשון, חשף פרקים עשירים ממערכותיו, ולא הסתיר בקפלי ספרו גם פגעי גורל ששיבשו את עולמו – ואף על-פי-כן המשיך באומץ בנתיבו שנשזרו בו פרקים שהתחככו בביטחון המדינה, וכדרכו כאמן בקשירת קשרים חברתיים נעזר בחיוכו הנצחי שהפך לסימן היכר שלו.

מי שסבר לתומו כי אריה הירש יסתפק בספר אחד המעיד על נפתוליו של תל-אביבי מלידה בארץ וברחבי העולם הגדול, טעה. הוכחה לכך נמצאת בספרו החדש שהופיע בימים אלה בהוצאת "גוונים" בשם "לארוג סיפור באצבעות", ובכותרת משנה נאמר: "סיפורי בוהמה תל-אביביים". זהו קובץ סיפורים הנקראים כבליעת ליפתן מענג בסופה של ארוחת שף מדופלם.

בקובץ זה חוברו יחדיו שמונה-עשר סיפורים היונקים מעשורים שונים, משנות השלושים ועד ימינו והם מושפעים בדרך כתיבתם מקלילותו המיוחדת של דיימון ראניון, אותו מוקיר הירש, שאחדות מתכונותיו מצדיקות בהחלט את הקשר שהוא חש עם סיפוריו של המספר האמריקני. אריה הירש מכיר תל-אביב מיוחדת של תערובת בוהמה עם קלי-דעת שונים ויוצאי דופן מיוחדים בחברה הישראלית. מאהרון מסקין וחנה רובינא ועד מלכי ונסיכי עולם הבידור הלילי של תל-אביב כמו רפי שאולי ורעייתו האנגלייה מנדי רייס-דייויס, ששמה השתרבב בזמנו לשערוריית שר הביטחון האנגלי ג'ון פרפיומו שהתבררה כפרשה שהתמזגו בה לתערובת עסיסית צהובה מין, סמים, ריגול וזנות.

באחד מסיפוריו "גבר מן הגברים של דיימון ראניון", פותח הירש בעלילה רחוקה מתל-אביב, אך דמויותיה תל-אביביות משולי הבוהמה. הסיפור נפתח בתימהוני בשם אלי אביבי שהתאהב בפינת-טבע השוכנת לחוף הים בצפון הארץ וקבע אותה לעצמו כממלכה פרטית בשם "אכזיב". כך מתחיל הסיפור כמבוא להציג לפנינו גבר מגברים, שהתברך בקסם אישי, ושימש פרק זמן כקצין בידור של הממלכה הפרטית הזאת.

אותו גבר נולד כנצר למשפחה ירושלמית דתית ושמו נודע ברבים כמשה ינוקא, הוא-הוא רב העלילות שהפך בגיל שש-עשרה ללוחם נועז בפלמ"ח ולאחר מכן התפרסם כאחד מראשוני המפקדים הנועזים של הצנחנים. ינוקא, כפי שקראו כל מיודעיו של הצעיר יפה התואר, היה גם מאלה שלא חששו להעביר ביקורת על מפקדיו  ובשל עזות-לשונו נחתכה דרכו הצבאית והוא פרש מצה"ל לאחר בדרגת רב-סרן.

במרוצת השנים הפך ינוקא לאושיית בידור צבעונית מאילת בדרום ועד לממלכת אכזיב בצפון. אך עיקר בסיסו הייתה תל-אביב בה פתח בפרק מענין כאמן, צייר שבעיקר הסתייע בקשת גוונים שהכחול העז מושל בהם. גם בסיפור זה בולטת גישתו של המספר שאינו מסתיר אהדתו לגיבורו המסיים חייו בבדידות מעיקה בעיר הלבנה.

אין ספור דמויות מרצדות בעמודי הקובץ הזה, שהקריאה בהם בולענית מטבע כתיבתם ברוח קלילה, מרחפת כמלטפת את הזיכרונות שעניין להיזכר בהם וחלקם צמחו בבתי הקפה המפורסמים כמו "כסית", "רוול", "פינתי", אולימפיה" ועוד, שהיוו בסיס ההיסטורי משנות השלושים של הבוהמה התל-אביבית. אסיים באשר פתח אריה הירש, באותן שורות של נתן אלתרמן שנלקחו משירו "אור בחדרים":

הרקיע הזה צעיר
וכאילו כולו פליאה.
אין לדעת מה בעיר
יתרחש בעוד שנייה.

למציאות יש דימיון עשיר,
וגם היא עצמה לא ענייה. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא