אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חגיגות הפסחא באנטיגואה, גואטמלה


התמונה של אופיר יעקבסון
חגיגות הפסחא באנטיגואה, גואטמלה

חגיגות הפסחא באנטיגואה, גואטמלה. צילום : אופיר יעקבסון

החגיגות בגואטמלה ידועות בצבעוניותן ותושביה לא זקוקים ליותר מתירוץ קל בכדי לצאת לרחובות ולחגוג, עד כלות. מכאן ברור כינויה של גואטמלה כארץ הקשת בענן...

חגיגות  הפסחא מתעלות בעוצמתן ובמשכן על יתר החגיגות. מכיוון שהדת בעלת מספר המאמינים הגדול ביותר בעולם היא הדת הנוצרית, אין זה מפתיע שמעגל החגים הנוצרי זוכה לביטוי בכל קצוות הקוסמוס וגם בפינותיו הנידחות ביותר - במיוחד חג המולד והפסחא -שניים מהחגים החשובים ביותר בלוח השנה הנוצרי. חגיגות הפסחא באנטיגואה ( Antigua Guatemala) מפורסמות ברחבי העולם כולו. 

העיר כולה לובשת חג, תרתי משמע. רחובות אנטיגואה מתמלאים בהמונים הלבושים בגלימות סגולות (המסמלות את היגון והייסורים), או בלבוש שמדמה את בגדי הרומאים והיהודים. לאורך העיר מתנועעות תהלוכות שנושאות מעין 'מזבחי ענק' או במות, שעליהן מתנוססים צלמי הקדושים כדוגמת ישוע ומריה. התהלוכות, ובמות הענק הנישאות בתוכן, מתפתלות לאורך רחובות העיר בתנועה איטית שנמשכת שעות ארוכות. לפעמים נעות מספר תהלוכות במקביל ברחובות שונים. נושאי הבמות נאנקים תחת המעמסה, ואף יותר מכך מהחוויה הרוחנית, ומתחלפים ביניהם מעת לעת. מתחת לבמה הגדולה ביותר ספרתי 90 איש! 

תהלוכות כאלו מתקיימות באתרים רבים מסביב לעולם והייחוד של התהלוכה באנטיגואה גואטמלה הוא בשטיחים הנפרשים ברחובות לכבודה. תושבי העיר עמלים, לעתים לאורך שנה שלמה, בכדי להתכונן לרגע הקצר בו תינתן להם ההזדמנות להכין את שטיחי הרחוב שיקבלו את פני התהלוכה. השטיחים מורכבים ממחטי אורן, נסורת צבועה, פרחים, פירות, ירקות ושאר מרכיבים. התוצאה מרהיבה!

רבים מהמטיילים מסתובבים ברחובות בינות לשטיחי הרחוב ומתפלאים לראות, שלעתים, עמלים על הכנת השטיחים עד הרגע האחרון ממש, עד שהם נרמסים ונהרסים כליל על ידי התהלוכות. מיד אחריהן עוברים פועלי ניקיון ומעלימים את שאריות השטיח שנרמס ב'ברוטליות'. השטיח נעלם כלא היה!                                                                                              

מכיוון שבמקרים רבים התהלוכה תחזור לאחר כמה שעות דרך אותו הנתיב, מתחילים מיד להכין שטיח חדש, ואין צורך לציין שכל שטיח שונה מקודמיו. השטיחים מוכנים על ידי משפחות פרטיות, בעלי עסקים, התאגדות של בני אותו הרחוב ואחוות אחרות. בין הקבוצות השונות ישנה תחרות גלויה מי יציג לראווה את השטיח היפה ביותר, תחרות שחורגת מהשטיחים עצמם ועוברת אל תחום היצירתיות, האומנותיות וכמובן ליכולת כספית. שופוני יא נאס !

מכיוון שיבשת אמריקה 'התגלתה' לעולם המערבי, 'הישן', רק לאחר 1492- מסעו ההיסטורי של קולומבוס, והכיבוש שהתרחש בעקבותיו - מפתיע לראות את תושביה הילידים של אמריקה, האינדיאנים[1], חוגגים בדבקות שכזו חגים השייכים למורשת תרבותית אחרת.

בכדי להבין זאת ננסה להתחקות אחר סממני החג. מקורותיהן של חגיגות הפסחא נעוצים בארץ ישראל ובירושלים. מדובר בשבוע האחרון בחייו של ישוע. מסעו של ישוע מתחיל מהצפון, מהגליל,  ומתקדם אל עבר ירושלים. כיהודי בתקופת בית שני (כן, ישוע נולד, חי, מת ונקבר כיהודי), הוא עלה לירושלים כעולה רגל בכדי לחוג את אחד משלושת הרגלים, אם לא החשוב שבהם – חג הפסח. ההגדה שאנחנו מכירים כיום עוד לא הייתה קיימת, אך חשיבותו המכוננת של חג הפסח הייתה ברורה ובמרכזה עמד קורבן הפסח וסעודת הפסח.  

במהלך שבוע זה, שיוגדר על ידי המאמינים הנוצריים כ'שבוע הקדוש' Semana Santa, מתרחשים אירועים רבים שהופכים למאורעות מכוננים בתיאולוגיה ובפולחן הנוצרי. אערוך כאן סקירה היסטורית תמציתית של ההתרחשויות במהלך שבוע זה: 

ישוע נכנס לירושלים מכיוון הר הזיתים, מובל על גבי חמור, ותושבי העיר שמזהים את האלוהי שבו מקבלים אותו כמנצח כשבידיהם כפות תמרים[2] (יום א' של הדקלים Domingo de Ramos). ישוע עושה את דרכו לכיוון בית המקדש, שם הוא מתעמת עם הכוהנים והרוכלים. מטרתו אינה ליצור דת חדשה, אלא להחזיר עטרה לישנה ולכבד את קדושת המקום.

הוא יוצא כנגד שחיתות הכוהנים וכנגד המסחר שמתנהל בסמיכות כזו לקודש הקודשים ומנסה להשיב את הדגש אל הפן המוסרי של הדת. התנהלות זו נמשכת לאורך מספר ימים, שבהם חמתם של שלטונות הדת מתעוררת וחשש השלטון הרומי מתעצם. ביום חמישי ישוע מתכנס עם תלמידיו לחגוג את חג הפסח ולאכול את סעודת קורבן הפסח –הלא היא הסעודה האחרונה (La Última Cena ). במהלכה, ישוע מוזג לתלמידיו יין (דמו) ובוצע לחם (בשרו)  בטקס שמהווה את הבסיס התיאולוגי לטקס המיסה הנוצרי.

משם ממשיך ישוע לגת שמנים בכדי להתפלל בפעם האחרונה בחייו, ושם הוא נתקל ביהודה איש קריות שמסגיר אותו לידי הרומאים. הוא מובל לבית הכהן הגדול קייפא ומשם לידי הנציב הרומאי, פונטיוס פילטוס, ששופט אותו וגוזר את דינו. אנו כבר ביום שישי, המכונה 'יום שישי הטוב' (Viernes Santo). ממקום המשפט מתחילה 'דרך היסורים' Via Dolorosa\Crucis)) שלאורכה צועד ישוע כשהוא נושא את הצלב[3], והצעדה מסתיימת רק בסמוך לגבעת הגולגלתא (ממוקמת בתוך כנסיית הקבר של ימינו אנו). בראש הגבעה ישוע ממוסמר אל הצלב ועוד לפני כניסת השבת הוא נופח את נשמתו על הצלב ומובל לקבורה. ביום ראשון מגיעות נשות ירושלים אל הקבר ומוצאות שאבן הגולל הוסרה, שגופתו של ישוע נעלמה וש'בן האלוהים' קם לתחייה!

מטרת כובשי יבשת אמריקה הייתה כפולה : להתעשר מהר ככל האפשר, ולנצר את האוכלוסייה הילידית ה'אינדיאנית' תוך הצגתה של 'דת האמת' בפניהם. מפגש התרבויות היה הרה אסון לגבי האוכלוסייה המקומית ומבחינות רבות הביא להשמדת רוב האוכלוסייה ותרבותה. במחקר מקובל לומר שבמועד הכיבוש חיו במרכז אמריקה 25 מיליון איש ושכ- 60 שנה מאוחר יותר נותרו כ -2 מיליון איש בלבד![4]  ה'קונקיסטדורים' - הכובשים הספרדים - לא חסכו כל מאמץ כדי לחסל את האמונות והפולחן המקומי ולכפות את הפולחן הקתולי על תושביה הילידים של אמריקה. במסגרת זו הגיעה גם מורשתו של חג הפסחא. בניסיונם ליצור עולם חדש, ניסו הספרדים למחוק את העולם הישן. אחת הדוגמאות המובהקות לכך נמצאת במקסיקו סיטי(Mexico City) בירת האימפריה האצטקית(Aztec) לשעבר. הכיכר המרכזית של בירת מקסיקו Zocalo)) בנויה על גבי הכיכר של הבירה האצטקית, הקתדרלה בנויה על חורבות המקדש האצטקי המרכזי ומאותן האבנים! כך גם לגבי הארמון הלאומי. דווקא הניסיון למחוק ולהעלים את שרידי העולם הישן ואמונותיו שיחק נגד הכובשים והמיסיונרים. הילידים אמנם הגיעו לכנסייה, אך מכיוון שהמקום שימש בעבר את אלוהויותיהם, הם יכלו להמשיך ולעבוד אותן גם במסגרת הכנסייה. כך התפתחה זהות בין קדושים נוצרים רבים לבין אלוהויות פרה-היספניות ולדוגמא נוצרה זהות בין ישוע לבין השמש- אחת האלוהויות החשובות במרחב, ובין מריה והירח.

גם בחגיגות הפסחא ניתן לזהות את שני הרבדים הללו. מצד אחד, מדהים לראות כיצד אירועים שהתרחשו לפני עידן ועידנים בקצה השני של העולם, מעצבים את אופין של החגיגות, את התהלוכות ואת הבמות. מצד שני, בטקס מעורבים גם אלמנטים מקומיים, והדוגמא המובהקת לכך היא השטיחים עצמם, הלקוחים מפולחן המאיה. עד היום ניתן לראות שלפני טקסי מאיה, השמאן מכין שטיח מסביב למזבח. את השטיחים הוא מכין ממחטי אורן, מפרחים ומהמנחות עצמן. בדיוק כמו השטיחים באנטיגואה. גם האלמנטים הנגלים בשטיחים מתייחסים אל שני העולמות המקבילים. ניתן לראות באותו שטיח תיאור ויזואלי של שה האלוהים Agnus De)) ולצידו המחשה של הקצאל (Quetzal)-הציפור הלאומית של גואטמלה - ששיחקה תפקיד מכריע בתפיסת העולם הילידית. הדואליות הזו מבטאת את העובדה שחרף כל ניסיונותיהם של הכובשים למחוק את הזהות המקומית, הם נחלו כישלון נחרץ. התושבים שאולצו לקיים את הפולחן הנוצרי לא שכחו את האלוהויות שלהם, שבאתריהן התפללו, וברבות הזמן יצרו מזיגה מיוחדת בין שתי הדתות. המושג המדעי לתופעה זו הוא 'סינקרטיזם' שבמסגרתו נוצר מעין איחוד ומיזוג בין מערך האמונות הנוצרי לבין זה האינדיאני.[5] מזיגה זו הושפעה משני מקורותיה, והתוצר הסופי הינו שונה מסך מרכיביו. מערכת האמונות הקדומות של תושביה הילידים של היבשת נעלמה, אך גם החלומות הספרדיים - בדבר העתקת עולמם הם ליבשת החדשה - לא התממשו. הבנה של ערבוביית האמונה, ו'יצור הכלאיים' שנוצר, הינה הכרחית בכדי להבין את התרבות המרכז אמריקאית מאז ימי הכיבוש ועד ימינו אנו, את כור ההיתוך בו נולדו העמים הלטיניים המוכרים לנו כיום וכן את אופיים של החגים והמועדים הנחגגים ביבשת אמריקה.[6]

בעוד שבמהלך יום חמישי ושישי רב התהלוכות נישאות על ידי לובשי גלימות סגולות, ביום שישי בצוהריים  מתקיים 'טקס הצליבה' של ישוע ולאחריו יוצאות תהלוכות של לובשי שחורים, המסמלות את האבל על מותו של ישוע. בהתאם לחשיבות האלוהות הנשית באמריקה[7] הלטינית ישנן במות של מריה שנישאות על ידי נשים בלבד.

נושאי הבמות משלמים כסף בשביל הזכות לאחוז ולשאת את הבמות - כסף שמגיע למסדרים הנוצרים השונים – ומובן שהדבר מעורר את חמתם של מתבוננים רבים שיוצאים כנגד התנהלות זו. בפועל התמונה מורכבת יותר. ראשית מכיוון שמבחינת המאמין הפשוט מדובר בחוויה רוחנית בלתי נשכחת.     מבחינתו, התהלוכות הללו מהוות הזדמנות לקחת חלק בנשיאת מזבחו של ישוע, להתקרב ולהזדהות עם ייסוריו של האל ואולי אף להקל על סבלו. שנית, ברור שלחגיגות הפסחא יש תרומה כלכלית לעיר. בימי החג מגיעים אנשים מכל רחבי גואטמלה ותיירים מכל רחבי העולם. תפוסת המלונות מלאה לגמרי כבר חודשים רבים לפני האירוע. לצד התהלוכות, הרחובות מתמלאים בדוכנים שונים לממכר מזון, משקאות ושאר מוצרים, כך שבני כל הרמות החברתיות מרוויחים מהמאורע, ברמה הרוחנית והחומרית גם יחד.

אלמנט מעניין נוסף הוא ההשקעה האדירה בשטיחים, ממש עד לרגע האחרון. בכדי להבין זאת יש לפנות לגיאוגרפיה ולהיסטוריה של העיר. גואטמלה נכבשה בשנת 1524 ומאז בירתה נדדה ממקום למקום. מיד לאחר הכיבוש הוקמה בירתה הראשונה, שכונתה על שמו של סנטיאגו - הדמות המיתית שעמדה מאחורי הרה קונקיסטה בספרד ומאחורי כיבוש אמריקה – 'העיר של יעקב הקדוש של אבירי גואטמלה'(Ciudad de Santiago de los Caballeros de Guatemala) .

בירה זו ננטשה לאחר שלוש שנים (1527) בעקבות מרד יחידי והועתקה לעמק פורה במרחק כ-35 ק"מ. העיר החדשה תזכה לימים לכינוי 'העיר הישנה' (סיודד וייאח'ה - Ciudad  Vieja).   שנים ספורות  לאחר מכן, חרבה העיר בשל שיטפון אדיר שנבע מקריסת לוע הר הגעש וגלישת מי האגם שהוחזקו בו. הבירה הועתקה שוב, למיקומה הנוכחי של אנטיגואה, וזכתה לשם La Muy Noble y Muy Leal Ciudad de Santiago de los Caballeros de Guatemala  'העיר האצילית והנאמנה של יעקב הקדוש של אבירי גואטמלה',  אך ידעה סדרה של רעידות אדמה קשות והתפרצויות געשיות. בשנת 1773 התרחשה רעידת אדמה שהרסה את העיר עד היסוד והבירה הועתקה שוב, הפעם לגואטמלה סיטי (Guatemala City), אך גם בירה זו נפגעה מסדרה של רעידות אדמה והתפרצויות געשיות. אנטיגואה ששוקמה בינתיים נפגעה שוב מרעש אדמה קשה ב 1976. החיים במרחב זה הם חיים תחת צילם של הרי הגעש המקיפים את העיר ותחת החשש המתמיד מאלי התהומות[8] שמרעידים את הקרקע מתחת לרגלי העיר ומביאים לחורבנה. תושבי העיר לא הרימו ידיים, אלא למדו לחיות עם המציאות הקשה והאכזרית הזו. מדי תקופה עליהם להשלים עם חורבן בתיהם ולבנות בית ועיר חדשה. ההשקעה האדירה בשטיחים, ממש עד לרגע חורבנם, מזכירה את אותה המציאות. אולי באופן לא מודע רומזים תושבי העיר לאיתני הטבע שהם הבינו והפנימו את מחזוריותם. עצוב להם כשהשטיח נהרס ונעלם, אך אין הן מאבדים את העשתונות. השאריות מפונות כבהינד עפעף ומיד מתחילים להכין שטיח חדש!

אופיר יעקבסון דוקטורנט במדעי הדתות, מרצה ומדריך במסגרות שונות בארץ ובעולם.

ofirjac@gmail.com

http://www.ofirjacobson.com/

[1]תושביה הילידים של יבשת אמריקה מכונים בטעות אינדיאנים משום שקולומבוס יצא לדרכו הארוכה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי במטרה למצוא קיצור דרך אל הודו ותבליניה. בהגיעו אל האיים הקריביים הוא טעה וחשב שאכן הגיע אל הודו, ולכן האיים מכונים מאז ועד היום 'איי הודו המערבית' ותושבי היבשת זכו לכינוי 'אינדיאנים', כשמם של תושבי הודו Indians.

[2] כפות תמרים הם סמל ניצחון רומי מוכר.

[3] אולי רק את קורתו האופקית בעוד זו האנכית 'המתינה' במקום הצליבה.

[4] ראו איתן גינזברג, ג'נוסייד: השמדת העמים האינדיאנים של אמריקה הספרדית.

[5] ראו פולחן בגוואטמלה

[6] ראו גם, לדוגמא, את יום המתים:

[7] פעמים רבות שמעתי מדריכים דרום אמריקאים מסבירים לקבוצות אודות השילוש הקדוש: האב, הבן ומריה!

[8] על פי תפיסת הקוסמוס במרכז אמריקה העולם מחולק לשלוש רמות- התהומות, האדמה והרקיעים. אלי התהומות נאבקים באלי הרקיעים באופן תדיר ונצחי.

תגובות

מעורר חשק לנסוע לאנטיגואה

מאמר מהנה ומעניין אשר נוגע בעיקר ואינו טובע בפרטים, כמו הרבה מאמרים אחרים מהסוג.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אופיר יעקבסון