אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עלייתו של הסופיסט המודרני


Raphael, School of Athens, 1509

Raphael, School of Athens, 1509

עד כמה שנדמה לנו שהאנשות מתפתחת ומשתנה ללא הרף, ישנם מאבקים קדומים שמסרבים להעלם. הם יכולים להופיע לאורך ההיסטוריה בצורות שונות אבל אלו עדיין אותם מאבקים ישנים. אחד ממאבקים קדומים אלו הוא בין סוקרטס לסופיסטים.

הסופיסטים היו קבוצת אינטלקטואלים שלימדו בתשלום את הרטוריקה-תורת הנאום. בדיאלוג האפלטוני 'גורגיאס' סוקרטס מנסה להבין מהי המהות של הרטוריקה, כלומר מה מייחד אותה מכל אומנות אחרת.גורגיאס הסופיסט משיב לסוקרטס שזוהי אומנות השכנוע בענייני צדק ועוול ולפיכך היא הנעלה ביותר מכל האומנויות. סוקרטס מערער על עליונות הרטוריקה באומרו שהרטוריקן אמנם יכול לשכנע הדיוט בסוגיה שקשורה לתחום מקצועי כלשהו אבל הוא לא יכול לשכנע בעל המקצוע באותו התחום.תגובתו של גורגיאס היא ,אדרבא, כוחו של הרטוריקן הוא ביכולתו לגבור על כל איש מקצוע ברכישת אמון הציבור ומכאן נובעת עליונותו על כל שאר בעלי המקצועות.

סוקרטס מטיל ספק ביומרה של הרטוריקה ללמד איך לחיות חיים מוסריים שכן ישנם אנשים שמנצלים את הרטוריקה לרעה.גוריגיאס מתנער ממי שניצלו את המיומנות לרעה וממשיל את אומנות הרטוריקה לאומנות ההגנה העצמית, כלומר היא מהווה כלי נייטרלי שניתן לנצלו הן לטובה והן לרעה והמורה לא נושא באחריות על כך.לסוקרטס קשה עם עמדה זו. הוא מאמין שדבר טוב צריך להיות מטרה ולא אמצעי, כלומר אם אומנות הרטוריקה היא דבר טוב כמו ,למשל ,רכישת ידע אז היא לא יכולה להיות נייטרלית ובהכרח צריכה להוביל לדפוס פעולה מסוים כמו שרכישת ידע בתחום מסוים משנה את היחס של האדם לאותו התחום.לדידו של סוקרטס, המוסריות מתבטאת בחתירה לאמת האובייקטיבית דרך רכישת ידע ואילו הסופיסטים טענו שאין אמת אובייקטיבית ולכן כל אחד רשאי לתמרן אנשים כדי שיאמינו לאמת שלו ולא של אחרים.

אפשר במידה רבה לזהות את תרבות הדיבייט המודרנית כממשיכת דרכה של הגישה הסופיסטית.בתחרויות דיבייט המשתתפים מקבלים ללא הכנה מוקדמת נושא לעימות וצד בו הם צריכים לתמוך כשהמטרה היא להיות יותר משכנעים מהצד השני.בישראל הדיבייט נמצא בצמיחה וישנם אליפויות וליגת דיבייט.אף בתי הספר מתחילים לשלב שיעורי דיבייט בתוכנית הלימודים ומצדיקים זאת בטענה הסופיסטית שמיומנות הרטוריקה היא שימושית ונחוצה לתלמידים להתמודדות בעולם.

סוקרטס שייך את הרטוריקה לאומנויות החנפנות.לדידו, זו חנפנות במובן שכמו שישנם שפים שמנסים באמצעים חזותיים לתת לאנשים את התחושה שהמנות שלהם מזינות ואילו הרופאים שבאמת יודעים מהם המזונות המזינים והטובים לגופנו ממליצים לצרוך מזונות פחות מושכים, כך גם הרטוריקנים מנסים לפתות את הציבור להאמין לדבריהם בעזרת חזות אסרטיבית וכריזמה ואילו אנשי המקצוע שמדברים מתוך ניסיונם והידע העשיר שלהם עלולים לדבר בשפה פחות נגישה ונעימה לציבור.המצדדים בדיבייט המכירים את הביקורת על כך שתרבות הדיבייט מעודדת דמגוגיה ושימת דגש על הצורה ולא על התוכן, משיבים שלימוד הרטוריקה חשוב כי הוא יכול לעזור לאנשים לא ליפול שולל אחר מניפולציה רטורית כי הם כבר יהיו מודעים לטכניקה זו.כך נוצר מצב של חשדנות יתר.המסר הוא שהעולם מלא באנשים שמנסים לעבוד עליך ולכן גם אתה צריך לדעת איך לעבוד על אחרים.כתוצאה מכך, האנשים המקצועיים בעלי הידע יכולים להיתפס גם הם כבעלי אינטרסים ולא כאנשים שחותרים לאמת.

אם כן, אין זה מפתיע שתרבות הדיבייט המשגשגת משפיעה על הלך הרוח בישראל.יש לכך ביטוי בעלייה בשימוש בשיטת המינויים הפוליטיים ובאופן כללי במגמה להגביר את התערבות הפוליטית בהתנהלותו של הדרג המקצועי.לפי תמונת העולם הסופיסטית מאחורי כל עמדה מסתתר אינטרס סובייקטיבי ותו לא ,כך שכאשר הדרג המקצועי מתנגד לעמדת הדרג הפוליטי (לדעת הסופיסט משיקולים של אינטרסים מנוגדים) מצטיירת תמונת מצב של חוסר משילות-הממשלה מתקשה לקדם את האינטרסים שלה ולכן יש להגביר את השפעתה על הדרג המקצועי.זהו עיקרון סופיסטי מובהק: שלטון שלא מקדם את כל האינטרסים שלו יוצר עוול, ללא קשר לאילו אינטרסים הוא מקדם ולחילופין אדם שלא מממש את כל רצונותיו פוגע במוסריותו, ללא קשר למהם רצונותיו.

דוגמא פרטית שמבטאת את השפעת תרבות הדיבייט היא תגובת המערכת הפוליטית כלפי פעילותה של תנועת "מפקדים למען בטחון ישראל".זוהי תנועה שחרטה על דגלה לקדם יוזמה מדינית על בסיס תפיסה מדינית-ביטחונית כאשר 200 חבריה הם כולם בכירי מערכת הביטחון בדימוס.התנועה פרסמה תוכנית פעולה מפורטת שלטענתם תשפר את המצב הביטחוני- מדיני של ישראל.עמדתה שהסדר מדיני יכול לסייע לביטחון המדינה הביאה עליה מתנגדים בדמות גורמים פוליטיים שמאמינים שהסדר מדיני יכול רק לפגוע בביטחון המדינה.

המערכת הפוליטית היא מטבעה נוטה לסופיזם שכן ברוב המקרים לחברי כנסת אין הכשרה מקצועית יסודית בתחומים בהם עוסקת עבודתם הפרלמנטרית, הממשלה בישראל היא אינה טכנוקרטית ובהכללה ניתן לומר שנציגי הציבור לבטח התברכו בכישורים רטוריים.לכן כאשר קם גוף כמו "מפקדים למען בטחון ישראל" שמתיימר לספק חוות דעת מקצועית וחפה מאינטרסים זרים, תפיסת העולם של הסופיסט לא יכולה לקבל זאת.כאן מתגלה פרי הבאושים של חשדנות היתר כתוצאה מתרבות הדיבייט. הגורמים הפוליטיים שמתנגדים לעמדת "מפקדים למען בטחון ישראל" טוענים שהתנועה משתמשת בביטחון לצרכים פוליטיים, כלומר מדובר באנשי שמאל שמנצלים את היותם בעלי עבר בטחוני כדי לקדם את האינטרסים של המחנה הפוליטי שלהם.הסופיסט הרי לא יעלה על דעתו שיכול להיות שחברי התנועה הגיעו למסקנתם אחרי חקירה עמוקה וכנה של הנושא במטרה להגיע לאמת. הסופיסט המודרני נמצא בתודעה תמידית של תחרות דיבייט ולכן אם התנועה מקבל מימון מהקרן החדשה לישראל אז הם בטח קבעו לתנועה איזה צד לקחת בעימות כי כולנו חלק מתחרות דיבייט צינית ואין עקרונות שלא ניתן לקנות בכסף. העובדה שמדובר באנשי מקצוע בעלי ניסיון רב בתחום בו הם עוסקים לא מהווה משקל בשיח הסופיסטי כמו שבדיבייט לא רלוונטית העובדה שאתה בעל מקצוע כשהעימות בנושא שנוגע לתחום התמחותך- העיקר "שתתן הופעה".

באופן פרדוקסלי, דווקא תרבות הדיבייט שכביכול מעלה על נס את היכולת להתדיין ולהתווכח בצורה בריאה, מביאה לריקון ועיקור של רעיון הדיאלוג.סוקרטס האמין שהדיאלוגים הם לא סתם זירת התנצחות אלא דרך להגיע ביחד לחקר האמת.כאשר שני אנשים מתווכחים, אם אין להם מטרה משותפת לדעת באמת מי מהם הוא הצודק אז הדיון הופך לחסר תכלית שכן כל צד מתבצר בעמדותיו ובטוח בצדקתו.בעימותים פוליטיים לרוב שני הצדדים בכלל לא מנסים לשכנע את הצד השני בצדקתם, הם גם לא מאמינים שזה מן האפשר כי הצד השני הרי בעל אינטרסים הפוכים.שני הצדדים לא פונים אחד לשני אלא לקהל שצופה בהם, אותו הם מנסים לשכנע.כך במקום שיתקיים דיון בינאישי מתסכל למען חקר האמת, מתקיים מופע ראווה של מונולוגים סוחפים ומבדרים.זו אותה חנפנות עליה דיבר סוקרטס.בחנפנותו, הסופיסט מנסה להתחבב על הציבור ורואה זאת כמטרה בפני עצמה.

כאמור, גורגיאס המשיל את הרטוריקה למיומנות ההגנה העצמית.מה שהוא לא ציין זה שהגנה עצמית אומנם אפקטיבית אם מישהו מנסה לתקוף אותך אבל אם ברצונך לבנות בית היא לא תועיל, תצטרך לתקשר עם האחר כדי שתבנו את הבית יחד ולא יעזור לך שתדע לרתק אותו לרצפה. 

תגובות

לא סופיזם אלא רטוריקה

הכותב הנכבד דן בכלי שבו משתמש הסופיסט לביצוע מטרתו. אבל הבעיה הפילוסופית העומדת מאחורי הסופיזם, בה אנו נתקלים לא רק ב"גורגיאס" אלא גם ב"פרותגוראס" ועוד דיונים בספרי אפלטון, היא ההתמודדות בין התועלת למוסר והצדק. ביוון של סוקרטס אפלון ואריסטו הייתה מדינה (פוליס) המרכז שסביבו נעו כל חיי היחידים. היחיד נמדד ביחס למצבו בחברה המדינית. יש לציין שבאתונה כל האזרחים היו משתתפים פעילים בשלטון, היות וההחלטות בוצעו בהמון עם, וכל אזרח היה חייב להיות חבר מועצה בתקופה מסויימת. אצל הסופיסטים שימשה הרטוריקה ככלי השפעה בניהול המדינה. אבל סוקרטס ראה במדינה אמצעי להגיע ל"סגולה הטובה" כפי שקרא למוסר והצדק. ב"גורגיאס" טוען המתדיין קליקלס שהצדק הוא נשק החלשים נגד החזקים, המנצלים אותו כנגד החזקים. היות והטבע חנן את החזקים בכח, הרי עשיית הרע לזולת אינה עוול. דעה זו מצאה לה מהלכים בדרויניזם החברתי לסוגיו, שהצדיק את הכח כרצונו של הטבע, ואף של הבורא. סוקרטס כמובן שולל גישה זו לחלוטין. הוא אף מגנה את הרטוקיקה לשם השגת כח כדבר שלילי.
הדיונים האפלטוניים הינם דיונים במצב אידיאלי בין פילוסופים המעוניינים להגיע לחקר האמת. הניסיון להגיע לכך בחיים האמיתיים קלוש ביותר, ולכן רצה אפלטון ב"המדינה" למנות לראשי המדינה את הפילוסופים. היהדות, ובעקבותיה הנצרות, באות לעגן את המוסר והצדק, ואף הצדקה, בצו הבורא. הנצרות, שהושפעה רבות גם מהפילוסופיה של הסטואה, ומאוחר יותר מהניאו אפלטוניות והאריסטוטליות, ראתה במוסר ובצדק את מטרתה המרכזית. הדים לכך כבר נמצאים בברית החדשה, אך יותר מאוחר בספרו של אוגוסטינוס מהיפו, המנסה לצייר את העיר המושלמת, בה שולטים המוסר והצדק.
הויכוח הפוליטי כיום לא דן כמעט במוסר וצדק, אלא בתועלתיות. אין דיון עקרוני על אופן הנהגתה של המדינה, אלא על פרטים הנוגעים לחיי אזרחיה. טבעי על כן שכל צד מושך את עגלת המדינה לכיוונו הוא. כאן יקשה מאד לגשר על פערים, היות וכל צד חש עצמו מקופח.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רפי בינהורן