אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הבשורה על פי יהודה / עמוס עוז - תשתיתו האידאית של הרומן


הבשורה על פי יהודה / עמוס עוז - תשתיתו  האידאית של הרומן

הבשורה על פי יהודה / עמוס עוז - תשתיתו האידאית של הרומן. עורכת: שירה חדד, 2014, עמ' : 312

כעבד ישאף צל - על תשתיתו  האידאית של הרומן

 סִפרו החדש של עמוס עוז הבשורה על פי יהודה מחזירנו לירושלים של חורף 1959, שעה שהמדינה הצעירה עדיין קיפלה את מוֹטות הבמות והדגלים של אירועי שנת העשור להקמתה. מדיניות הצֶנע הֵחלה אמנם להתפוגג וברחבי הארץ ניכּרו פּה ושָׁם סימנים של רווחה כלכלית, אך אלה העמיקו עד מאוד את השסעים העדתיים והסוציו-אקונומיים: בחיפה פרצו מהומות שכונת ואדי סאליבּ,  שבבתיהָ הנטושים שוּכּנו אז עולים חדשים מצפון אפריקה, חדורי תחושת קיפוח לא בלתי מוצדקת. בארצותיהם של עולים אלה עדיין התחוללה אז מלחמה עקובה מִדם נגד צרפת, וסיסמאותיה של מלחמה זו הִדהֲדוּ בדבריהם של מנהיגי המחאה  שהִציתו מרי אלים נגד מדיניוּת האפליה של קברניטי מפא"י כלפיהם  (ואגב, בשנות השישים ביקר ביקור הזדהות במרוקו ובאלג'יר המהפכן צ'ה גווארה שאת תמונתו תולה שמואל אש, גיבור ספרו של עמוס עוז, על קירותיו המשופעים של חדרו הסטודנטיאלי הדל ביחד עם תמונתו של פידל קסטרו).

עלילת הספר משתרעת אפוא על פני חודשים אחדים של שנת 1959, שבּה השתלט קסטרו על קוּבּה, ו"גיבורנו" –  סטודנט מן הקריות שליד חיפה – מחליט אף הוא לגדל זָקָן של מהפכן מרקסיסטי.  שמואל אש שרוי בעיצומו של חיבור עבודת התואר השני שלו באוניברסיטה העברית בירושלים בהדרכת הפרופסור גוסטב יום-טוב אייזֶנשלוס, שדמותו יכולה הייתה להשתלב על נקלה בין דמויותיהם של מלומדי האוניברסיטה העברית שעליהן הלעיג עגנון בסיפוריו וברומן שירה. אילו השלים את עבודתו ייתכן שצפויה הייתה לו מִשׂרה של עוזר הוראה, שהייתה מאפשרת לו עם הזמן לבסס  קריירה אקדמית. ואולם, בשנת זו מתמוטטים עסקיו של אביו, ושמואל נאלץ לקטוע את מהלך לימודיו ואת עבודת המ"א שלו על ישו מזווית ראייה יהודית. עם היפסק תמיכת הוריו, הוא אף נאלץ לחפש לעצמו מקום לינה ומקור מחיה,  ומבוקשו ניתן לו בדרך-מקרה  מִשהוא נתקל במודעה שהודבקה על לוח המודעות באוניברסיטה (מעניין להיווכח שאיש הקריות שליד חיפה מתעניין בדמותו של יהודה איש קריותושהמילה "שמאל" משולבת בשמו הפרטי). ללא דיחוי הוא התקבל למִשׂרה שנתפנתה, ונעשה  מטַפּלו האישי ואיש-שיחו של זקן וכּחן ומר נפש, המתגורר בבית אבן ירושלמי ישָׁן במחיצה אחת עם אישה נאה כבת 45, הנושאת את השם הנדיר "עתליה". מיהו הזקֵן? מה טיב יחסיו עם האישה? מה טיב יחסיה של האישה עם מטפליו של הזקֵן, שאינם מחזיקים מעמד זמן רב בעבודתם בשֵׁרותם של הזקֵן והאישה? מה הם מעשיה של האישה וממה היא מוצאת את פרנסתה? המידע מתגלה לקורא בהדרגה, טִפִּין-טִפִּין, ואין טעם לפגום בהנאת הקריאה ולפגוע בה.

*

סוף שנות החמישים   היו שעתם היפה לא רק של המורדים  מוואדי סאליבּ, אלא של כל האָנַרכיסטים הצעירים שנשאו אז את נֵס המרי נגד דור האבות, לרבות צעירי "הרֶפּוּבּליקה הספרותית" שלנו. בעולם היו אלה כאמור שנותיה של מלחמת אלג'יר, שעל רִקעה מרד ז'ן פול סַרטר בשרל דה-גול (באותן שנים עצמן מרדו עמוס עוז  וחבריו לתנועת "מן היסוד", בדויד בן-גוריון על רקע מלחמת סיני ועל רקע פרשת לבון).  היו אלה שנותיו של "מרד הנעורים" –  על שם סרט בכיכּוּבו של ג'יימס דין שנשא שם זה –  "סרט-פולחן" שהביע את תחושת המיאוס של בני הדור הצעיר מעולמם המאכזב והחומרני של הוריהם. צעירים ברחבי העולם הושפעו מתורתו האֶקזיסטֶנציאליסטית של ז'ן פול סַרטר, מִזה, ושל אלבּר קאמי, מִזה (ספרו  של קאמי, האדם המורד משנת 1951, נזכר בספר שלפנינו) והביעו את התיעוב שלהם מן ההליכה בתלם ומן ההשלמָה עם הקיים. באנגליה כתב המחזאי הבריטי הצעיר והזועם ג'ון אוסבורן, חבר בתנועת המחאה "Angry Young Men",  את מחזהו הבט אחורה בזעם (1956), וחברו לתנועה – המחזאי הרולד פינטר – כתב מחזות אבּסוּרד "מוּזרים"שעוררו רושם מיזנתרוֹפּי. המֶרי לבש צורות שונות: פָּציפיזם, התרחקות מבית ההורים, ניהול אורַח חיים מתירני  והצטרפות לתנועות מחאה. ב-1959 התפרסם מאמרו הראשון של נתן זך (שהעריץ את המשורר האנרכיסטי היהודי-אמריקני אלן גינסברג והושפע ממנו), בגנות שירת נתן אלתרמן, גדול משוררי הדור וחביבו של ראש הממשלה, דויד בן-גוריון. 

         גם הסופרים הצעירים  בני "דור המדינה", סטודנטים תאבי-דעת שעשו אז את צעדיהם הראשונים ב"קריית ספר" העברית,  מרדו כידוע בדור המאבק על עצמאות ישראל (המכוּנה לפעמים גם בשם "דור הרֵעים", או "דור הפלמ"ח", או "דור תש"ח"), שאותו תיארו כְּדורם של אנשים אוּניפוֹרמיים, צייתניים והולכי בתלם. הם שאפו להוריד מעל במת ההיסטוריה את קודמיהם   (את משה שמיר, יגאל מוסנזון, אהרן מגד, נתן שחם, חנוך ברטוב וסופרים ארץ-ישראליים אחרים שהִרבּו בכתיבת סיפורים עם "צבע לוֹקַלי")  בשמם של ערכים אֶתיים ואֶסתטיים חדשים ועדכניים – אוניברסליים בטיבם.  סופרים ואמנים בני "דור המדינה", רבים מהם אנשי שמאל, הושפעו במישרין או בעקיפין מתורתו של ז'ן פול סַרטר ממייסדי קבוצת ההתנגדות המרקסיסטית "סוציאליזם וחֵרוּת",  שגרס כי "סוׁפר חייב לסרב להשתייך למִמסד" וש"אינטלקטואל הוא מי שנאמן לחברה, אך אינו חדל למחות כנגדה".

          כל סממני התקופה ניכּרים היטב בספרו החדש של עוז: גיבורו שמואל אש משתייך לתא פוליטי ששמו "החוג להתחדשות סוציאליסטית" שבּוֹ הוא מרבה להשמיע את נאומיו הנון-קונפורמיסטיים. הוא ממעט לבקר בבית ההורים, ספק מתוך מחסור בדמי כיס ואכזבה מכשלונותיו הפיננסיים של אביו, ספק מתוך מיאוס מדרך חייו של דור ההורים. כמו צעירי התקופה בארץ ובעולם, שמרדו בדמות האב וביצעו בה טקסים מטפוריים של "רצח אב" (patricide), גם "גיבורנו" עוזב את אביו הביולוגי, את אביו הרוחני המַנחה אותו באוניברסיטה, אף מתבונן באירוניה בדמותו של המנהיג בן-גוריון – אביהם של  "צעירי מפאי", וכן בדמותו של נתן אלתרמן – אביהם של משוררי דור תש"ח. שמואל אש גם עוזב גם את הזקֵן המר שאל ביתו נקלע ובמשך חודשים אחדים הוא מתקרב אליו ומבקיע נתיבים ללב האבן שלו (בשהותו של שמואל, איש השמאל הצעיר, בבית האבן המוֹרבִּידי של הזקן השַׁכּוּל, בעל הדעות הלאומיות הקפואות והקבועות,  יש הד רחוק מהתנסותו של שמואל הנער במקדשו של עלי הזקן).

         בהתאם לרוח המרי הפציפיסטית, העזה והשפופה כאחת, המקיפה את דמותו של שמואל אש, הרמיזות לאלתרמן הפזורות בין דפי הספר מוארות על-פי-רוב באור ביקורתי עד אירוני: הבית האפוף צללי מוות שלתוכו נקלע גיבורנו מתואר כבית אלתרמני, בן-גוריון מתואר כמי שידע שדבר לא יינתן לנו על מגש של כסף ובסוף הספר מתוארות צמרות העצים הנמלאות צעקת ציפורים כבחגיגת קיץ של אלתרמן. עמוס עוז הוא אחרון הסופרים בני "דור המדינה" המנַהל עדיין דיאלוג מתמשך עם אלתרמן, אך כבכותרת ספר מסותיו ממורדות הלבנון (הלקוחה מפזמונו המז'ורי של אלתרמן "שיר בוקר", המכריז הכרזות פטריוטיות רמות כדוגמת "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת"), אלתרמן אינו מאוּזכּר אצל עוז מתוך הסכָּמה או השלָמָה עם מערכת ערכיו הגלויה והלטֶנטית. גם המוטו מתוך "שיר הבוגד" (מתוך "שמחת עניים") מוּאר בספרו של עמוס עוז באור חדש ומפתיע, הרחוק ת"ק פרסה מן המקור האלתרמני.

      כיאה לספר המתרחש בשנת 1959, דויד בן-גוריון נזכר בו עשרות פעמים, מתוך עֶמדה אמביוולנטית שהערכה וביקורת משמשים בה בערבוביה. כך, למשל, מובעת בספר תמיהה אירונית בעניינים סמנטיים של "גילוי וכיסוי בלשון": מדוע אזהרותיו של נאצר נקראות תמיד "אִיוּמים" ואילו אִיוּמיו של בן-גוריון נקראים תמיד "אזהרות".  עמוס עוז ברא בספרו לדויד בן-גוריון יריב פוליטי בדיוני בשם שאלתיאל אברבנאל (אביה של עתליה שאל ביתה נקלע שמואל אש), אידאולוג שהקדים את זמנו, והאמין בכל מאודו במציאוּת גאו-פוליטית חדשה שבָּהּ אין כל גבולות ודרכונים, כמו ב"שוק האירופי המאוחד" וב"כפר הגלובלי" של ימינו אנו. "שוק מאוחד" זה נוסד, אגב,  בנקודת ההוֹוה של הרומן שלפנינו, ואין לדעת מה היה חושב אברבנאל על חזונו האוּטוֹפּי אילו נקלע למציאוּת ימינו, כשישים שנה לאחר הגשמת חזונו באירופה, שעה שתושבי גרמניה חורקים שִׁניים ומשלמים בלֵית ברֵירה את חובותיהן של מדינות כושלות וחסרות משמעת כלכלית כמו יוון, איטליה וספרד. מכל מקום, ניכּר שהמחבּר המובלע מחבּב את האוּטוֹפּיסט הקוסמופוליטי בעל הדעות הרדיקליות, ורואה בו אח רחוק, ולא "בוגד" כפי שראו בו אחרים.  שאיפותיו הפָּציפיסטיות של שאלתיאל אברבנאל והתקרבותו לערביי ירושלים גורמים לשכניו ולאנשי מפלגתו לראות בו "בוגד", והבגידה כמו בספר  פנתר במרתף היא לייטמוטיב חשוב ומרכזי בסיפורת של עוז, בכלל, ובספר הבשורה על-פי יהודה, בפרט.

*

הבית אפוף הצללים שאליו נקלע שמואל אש מעלה את זכר תיאורו של המרד של בני "דור המדינה" ב"דור תש"ח" בידי גרשון שקד, מוֹרָם של א"ב יהושע ושל עמוס עוז. שקד כינה את הסיפורת של תלמידיו, בני "דור המדינה", בשם ספרות המאירה את "צד הצל של חיינו". אין זו הסיפורת הקונסטרוקטיבית של בני "דור תש"ח", שהלכה בַּשדות תרתי-משמע – בִּשדות הקְרב ("ימי צִקלג" של ס' יזהר, "אפורים כַּשׂק" של יגאל מוסינזון) או בִּשדות הקמה של הקיבוץ ("הוא הלך בשָּׂדות" של משה שמיר, "חדווה ואני" של אהרן מגד), כי אם סיפורת חתרנית, שאינה מקבלת את הנחות היסוד של נָרָטיב-העל הציוני (הסיפורת של "דור המדינה" הדגישה הדגשה יתֵרה את הניתוץ והסתירה, כבסיפוריו המוקדמים של א"ב יהושע "מול היערות" ו"מסע הערב של יתיר", שבהם המפעל הציוני עולה באש או מוּטֶה מן המסילה). עמוס עוז אפילו פיתח בספר מסותיו באור התכלת העזה הנחה שלפיה זהו טיבה של ספרות אמת. אילו תיאר שקספיר במחזותיו עניינים קונסטרוקטיביים כגון התרחבות הצי והתפתחות דרכי התחבורה  באנגליה האליזבתנית, שאל עמוס עוז,  מי היה קורא כיום את מחזותיו?!  

       בתוך רשימת ה-dramatis personae של הסיפור שלפנינו נודע מקום חשוב לעיר ירושלים, שמקבלת כאן נפח ומשמעות שאינה פחותה מִשל דמות בשר ודם. לפנינו ירושלים הקטנה והאינטימית שלפני מלחמת ששת הימים – עיר שבלִבָּהּ חוֹמה והיא עטורה גדרות תיל, שערי מתכת חלודים וחורקים, מִכסים של בורות מים ובתי אבן אפלוליים. הרומן הבשורה על-פי יהודה שזור חוטי מתכת מתחילתו ועד לסופו: למן שמו הדו-משמעי של הפרופסור ה"יֶקה" הזקֵן אייזֶנשלוס ושמו של המשורר הצעיר הזועם חירם נחושתן, דרך שער הברזל ומדרגות הברזל הלולייניות שבביתו של גרשון ואלד הזקֵן, סלילי התיל הדוקרני החלוד שבראש חומות האבן המשקיפות על  שדות המוקשים ושטח ההפקר שבין העיר לבין ירדן, אֵזורים שבהם "מפעם לפעם היו צלפים ירדנים פוגעים בעוברים ושבים, או אש בלי תכלית הייתה מוחלפת במשך חצי שעה או שעה בין העֲמדות המבוצרות שבשני צִדי הקו". חזון אחרית הימים הן עוסק בברזל – בחרבות ובחניתות, באִתים ובמַזמרות – וסִפרו של עמוס עוז   הבשורה על-פי יהודה עוסק אף הוא  באפשרות לכונן חיים על עקרונות שלום, אחווה, שוויון, כבוד האדם וחֵרותו.

*

עבודת המ"א הזנוחה של שמואל אש אִפשרה לעמוס עוז לכלול בספרו קטעי הגות ועיון לא מעטים, המעלים את נושא הבגידה בישו, שהסיפור הנוצרי תולה ביהודה איש קריות  ושבגללו  הפך השם Judas שם-נרדף לבוגד. שורשיה הקמאיים של האנטישמיות משׂתרגים ונכרכים לא רק בסיפור צליבתו של ישו, אלא גם בבוגדנותו של יהודה, שהפכה שם-נרדף לבוגדנותם של יהודים באשר הם. בל נשכח: שמו של "הבוגד" הוא "יהודה", והוא היחיד מבין שנים-עשרה השליחים שהגיע מיהודה (השאר באו מן הגליל). ברקע הדברים עומד לא רק שירו של אלתרמן "הבוגד", המשמש לספר מוטו, אלא גם טורו "אלמנת הבוגד" המלמד איך טעות בשיקול דעת העמידה את מאיר טוביאנסקי בטעות  כ"בוגד" מול כיתת יורים, ורק אחרי מותו נמצא חף מפֶּשע ושמו טוהר.

        בשפה עברית המילים "בֶּגֶד" ו"מעיל" הן מאותם שורשים שמהם נגזרו המילים "בגידה" ו"מעילה", שהרי הבוגד והמועל מחביאים את דמי המעל בכיס בגדם או בכנף מעילם. הבֶּגד והמעיל הם אפוא  מסכות וכיסויים, המחביאים כל דְבר עוולה ואיוולת.  זה טיבו של הבגד בשירו של אלתרמן "בגד חמודות" (שיר 37 בקובץ חגיגת קיץ), המציג את הגוף כ"מְעִיל דָּמִים נָאֶה / שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ עֶינָיו קָמוֹת". "מעיל דמים" בכפל משמעיה של המילה "דמים", גורלו של הבגד הוא כגורלו  הבזוי ורב-התהילה של השחקן העוטה אותו וכגורלו של היהודי בעל אלף הפרצופים, המחליף את עורו כזִקִּית.

     עמוס עוז מעניק לנו פרשנות חדשה בנושא הבגידה. לפיה, יש שהבוגד הוא האדם הנאמן ביותר, ואת תווית הבוגד מדביקים לבגדו רק אותם בני-אדם שאינם מוכנים לכוון את נפשם לקלוט שינויים וחידושים. למי מן המנהיגים פורצי הדרך ומחוללי השינויים לא הדביקו "שומרי החומות" את התווית "בוגד"?  לבן-גוריון שהיה מוכן לקבל בשנת 1947 את הסכם החלוקה, לבגין שהחזיר בשנת 1982 את חצי האי סיני לידי המצרים, לרבין שחתם ב-1983 על הסכם אוסלו. יהודה איש קריות, לפי הרומן הבשורה על-פי יהודה, היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו – הנוצרי הראשון והאחרון. לפי עמוס עוז, השם את דבריו בפי גיבורו שמואל אש,  קשה להאמין שאדם אמיד כמו יהודה איש קריות היה מוֹכר את משיחו בעבור שלושים שקל כסף – סכום זעום באותם ימים – ואם היה עושה כן, הוא לא היה מתאבד לאחר הצליבה.  מן הקונצפציה המוטעית בהבנת דמותו של  יהודה (המילה האנגלית misconception טעונה עד מאוד כשאנו עוסקים בסיפור חייו של ישו), נובעת שנאת היהודים בכל הדורות וכן תיאורם הכעור והמעוּות באמנות הפלסטית. ספרו של עוז מראה איך היה בכוחו של אירוע לא גדול – הצליבה –  ובכוחו של סילוף בהבנת דמותו של יהודה איש קריות לשנות את פני כל ההיסטוריה האנושית. כמה נחלי דם נשפכו בגלל קוצו של יוד!

      אגב, גם יגאל מוסינזון שכּתב רומן בשם יהודה איש קריות סיפר סיפור שלפיו יהודה איש קריות כלל לא בָּגַד, וגם אצלו מוצג יהודה כדמות אנושית, ולא כדמות של בוגד נקלה כפי שתואר באיקונוגרפיה הנוצרית.  בדרך-כלל נתפסה דמותו של יהודה איש קריות כאדם נקלה ומכוער, וברוח זו עוצבה דמותו של שיילוק, הסוחר מוונציה, וכן דמותו של פייגין חונך הגנבים היהודי,  הכעור והמשוקץ, מספרו של צ'רלס דיקנס אוליבר טוויסט. 

          שמואל אַשׁ, גיבורו של עמוס עוז,  אמנם טורח להסביר לבני שיחו שאין הוא קרוב של הסופר היִידי שלום אַשׁ, אלא שֶׁחוּט סמוי בכל זאת קושר ביניהם: לאחר פרסום ספרו של אַשׁ  האיש מנצרת (1939) הואשם אַשׁ כבוגד, כמסית וכמדיח. היו מערכות עיתונים שסגרו בפניו את דלתותיהן בטענה שיחסו ליֵשׁוּ הוא יחס אוהד הגובל בהטפה לנצרות. החרדים ראו בו "משומד", והוציאוהו מכלל ישראל, וכל זאת משום שתיאר את ישו בדמות עבד ה' – כמי שנשאר  ביסודו ובשורשיו יהודי. זאת הייתה, דרך אגב, גם נקודת המוצָא של המלומדים היהודים וההיסטוריונים והפרשנים במאה ה-19, אברהם גייגר וצבי היינריך גרץ, וברוח זו נכתבו גם הרומן של א"א קבק במשעול הצר והרומן של שלום אש האיש מנצרת. גם דודו של עמוס עוז, החוקר יוסף קלוזנר, לא זכה במִשׂרת ראש החוג לתולדות עם ישראל בשל חיבורו ישו הנוצרי (1922), שהציג את ישו באור אוהד כמי שמימש את ערכיה הנעלים של היהדות. 

*

מערכת היחסים מעניינת ומורכבת הולכת ונרקמת בין שלוש הדמויות המרכזיות של הרומן – הסטודנט הצעיר שמואל אש, הזקן הפאוסטיאני גרשון ואלד, היושב כל הימים מוקף בספרים, והצעירה המסתורית עתליה אברבנאל – כעין מיקרוקוסמוס של החֶברה האנושית.  הזקֵן מסכם את מצבו של שמואל אש במילים: החותמות את פרק 18: "הלוא בכלל אתה חי בין צללים. כעבד ישאף צל". לכאורה דמות איובית זו  מצטטת את דברי איוב  המתארים את קוצר ימיו של אדם ואת שאיפתו שהסבל יגיע לקצו והלילה, או המוות, יגאל אותו מייסוריו ("כְּעֶבֶד יִשְׁאַף-צֵל   וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ", איוב ז, ב). ואולם, אין כאן רק אמירה על מצבו הקיומי של האדם, אלא גם תיאור מדויק של מצבו הקונקרטי של שמואל:  "עבד" או משָׁרת (או butler, אם נשאל מושג מן הרומן האנגלי הראליסטי בן המאה התשע-עשרה), השואף מדי פעם במַשאף המונח בכיסו מפאת מחלת האסתמה שלו, והוא מחפש בבית הירושלמי האפלולי את צִלהּ של המציאוּת, ולא את אור התכלת העזה שלה.

       במערכת היחסים המורכבתהנוצרת בבית האבן הירושלמי על-פי רוב הצעיר משָׁרת את הזקֵן בתמורה לחדר, לכלכלה ולמשכורת צנועה; אך לפעמים הזקֵן משָׁרת את הצעיר כשזה נפגע ברגלו, ולפעמים עתליה נחלצת לעזרה ומשרתת את שניהם. כששמואל אש עוזב את הבית ואת יחסיו עם הגבר והאישה שפרשׂו עליו את חסותם, עתליה אומרת לו: "הדוב צריך כבר להתעורר"; והוא,  המדומה לאורך הרומן לכלב נאמן או לדוב צמרירי עונה לה: "הדוב לא ישכח את הדבש" . גם ביצירת הילדים הנודעת "פּוּ הדוב" מושגת אט אט הרמוניה בין החיות, כי כל חיה יודעת שאם תיקלע אי פעם לקושי כלשהו, היא תוכל לסמוך על חבריה למאורה שיסייעו לה בעת צרה ויחלצוה מכל סכנה.

       ואם שמואל אש הוא הדוב (הדומה למען האמת יותר לדוּבּי של חדר-הילדים  מאשר לדוב טורף ביער), הרי שעתליה המשוטטת בלילות עטויה בצעיף שחור דומה אולי לינשוף או לאיה מסיפורו האלגוריסטי של א"א מילן המשרטט את מערכת היחסים הרצויה בין בני המין האנושי, וגם גרשון ואלד ("יער" בגרמנית) עם עינו האחת הפקוחה נראה כדמות ינשופית, או אפילו דֶמונית. יש בו גם סימני הכר מדמותו של הכלב צֶרבּרוס השומר על פתחו של גיהנֹם. יש בספרו של עוז גם יסוד מָקַבּרי-דמוני, ההופך את האישה לכעין אדונית טורפת מסיפורו של עגנון המכניסה את הנווד חסר-הבית לחדריה. והגבר הדוּבּי, שחברתו ירדנה הזורמת כמי נהר עזבה אותו לטובת הידרולוג חסר לחלוחית, הופך לכעין עש-לילה, הנחרך מיסוד האש שבדמות הלִילית הלֵילית של אישה מבוגרת הפורשת עליו את חסותה (משמעות שמו:  "אֵפר"). 

       אך גם ההפך הוא הנכון: כמצופה מרומן בתר-מודרניסטי, לפנינו ספר פמיניסטי על אישה דעתנית וחזקה שיש בו סצנות רבות של חילוף סטֶראוֹטיפּים מִגדריים: הגבר נגרר והאישה יוזמת, הגבר רומנטי והאישה ארצית ותכליתית. עתליה מקבלת את שמואל לעבודה, עוזרת לו להיחלץ ממעילו, מזמינה אותו לארוחה על חשבון משרד החקירות שבּוֹ היא עובדת, יוזמת את היחסים שבינו לבינה ברכיבה על גופו, ואף יוזמת בסופו של דבר את הפרֵדה שלו ממנה ומן הבית. נרמז כאן כמדומה כי אילו ניהלו את העולם נשים אוהבות וטובות שכל, ולא  גברים וכחניים וכוחניים, הייתה הדרך לגן-העדן האוּטוֹפי של השלום רצופה אמנם במכשולים לא מעטים, אך אפשרית בהחלט. הבשורה על-פי יהודה הוא, בין השאר, גם רומן של חניכה של גבר צעיר התועה בדרכי החיים, ומוצא באמצעות ה"מֶנטורית" שלו את דרכו מתוך המבוכה כדי לעמוד על רגליו בכוחו שלו. חוויותיו של הגיבור מלמדות בראשי פרקים על חייו החוץ-ספרותיים של המחבר: גרשון ואלד עם דעותיו הלאומיות מגלם את אקלים הדעות ה"ימני" של משפחת קלוזנר, עתליה – את הקסם שבעולם הדעות הסוציאליסטי שמצא עמוס עוז בקיבוץ שבצִדה השני של המפה הפוליטית, והיציאה למצפה רָמון: את בחירתו של המחבֵּר לעזוב את הקיבוץ, שבּוֹ כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו, ולנהל את חייו וחיי משפחתו בעיר הדרומית ערד (בירידתו של עמוס עוז לנגב ניתן כמדומה למצוא כעין הד רחוק לדוגמה האישית שנתן בן-גוריון שעה שעזב את ביתו בתל-אביב ובחר להתגורר בשדה-בוקר, הגם שבנושאים פוליטיים גילה עמוס עוז גילה התנגדות עזה לבן-גוריון – האיש  והשקפתו).

       עמוס עוז חזר כאן אל תקופת ההתרחשות של סיפוריו המוקדמים כדי לבחון את דרכו ואת דרכם של בני דורו – בחיים ובספרות – למן השלב של מרד הנעורים המריר והנמהר של סוף שנות החמישים ועד לגיל העמידה ומעֵבר לו. דומה שאין הוא מביט אחורה בזעם:  אמנם את הנעשה אין להשיב. הצליבה והסילוף שבּא בעקבותיה שינו את פני ההיסטוריה האנושית לבלי הכֵּר, ולנצח נצחים. ורבים מוסיפים ויוסיפו לכנות בשם "בוגד" את כל מי שמערער את תמונת עולמם הסדורה מתוך כוונה להביא לשינוי.  אף-על-פי-כן, אין להיוואש מן הרצון לכונן חיים טובים יותר, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא את חלקת אלוהים הקטנה שלו, ולהָפכה למקום שניתן להישיר ממנו מבט אל העתיד.

תגובות

מזכיר לי רומן נוסף

the heart is a lonely hunter של קרסון מקולרס

נראה לי שבשני הרומאנים יש תחושה של ניכור ובדידות אינסופית. בשני הרומאנים מדובר על דמויות שמחפשים לחולל שינוי פוליטי ומהפכות רק כדי לברוח מהחיים הקטנים והבודדים שלהם.
שני הרומאנים מתרחשים בתקופה שהיא פרשת דרכים פוליטית. הרומן של מקולרס מתרחש ערב מלחמת העולם השנייה.
נראה לי שהמסר של מקולרס (ואולי גם ברומאן הזה של עמוס עוז) היא שיש כמה סוגים של שפה:
יש שפה מהפכנית ומנוכרת של אידיאולוגיות גדולות שיש בה הרבה ולא כלום
ויש שפה פשוטה של הלב, שפה של היום יום.
את הסוג השני של השפה הדמויות של מקולרס לא מצליחים להבין (יש לה דמות של רופא שמדבר כל היום על שפינוזה אבל לא יודע לדבר עם הבת שלו ויש לה דמויות של שני איש מפגר המטופל על ידי אדם בריא שכל הזמן מנסה לתקשר איתו אבל לשווא)

האם גם ברומאן של עמוס עוז יש כאלו 2 שפות - שפה של אידיאולוגיות ושפה קטנה של היום יום שבה נכשלים הדמויות?

אוף איתך יהושע, אתה היידגריאני חסר תקנה

היידגר בחייו המאוחרים יותר (אחרי הפלירטוט עם המפלגה הנאצית) סלד מאידיאולוגיות חובקות עולם מכל סוג שהוא (כל אידיאולוגיות ה-ism למינהם) בהיותן מסתירות מאיתנו את טבעה האמיתי של ההוויה בניסיון לכפות עלינו מסגרת כוללנית של הבנת המציאות

ממש לא

אגב אם יותר לי להוסיף לאבחנה שלך- לא רק שאידיאולוגיות חובקות מסתירות את ההוויה אלא, במונחים היידגריאנים, הם מכפיפות אותה בסופו של דבר לדבר מרכזי אחד שהוא המיצוי של המטאפיסיקה ובעצם הפילוסופיה המערבית (עד הרגע שבו היידגר "גואל" אותנו ומראה לנו דרך חדשה) -- הרצון לעוצמה או הרצון לרצון.
קישקוש. היידגר לא אמר שום דבר שהוא מספיק מעניין אפילו בשביל להקדיש לו הודעה בפורום

ליהושע גרצ'ה שלום רב,

ליהושע גרצ'ה שלום רב,
תודה על הערותיך הידעניות.
לא קראתי את קרסון מקולרס, אך לפי תיאורך יש משהו דומה בין הספרים.
גם אצל עוז יש כמה קולות ויש בידול בין לשון יום-יומית ולשון עיונית - אקדמית או פוליטית.
יש גם קו של אקבלה בין ספרו של עוז לבין סטונר של ג'ון ויליאמס שבו מתואר איש אקדמיה
צעיר המתמודד עם המצוקה הכלכלית של אביו.
ושוב תודה,
זיוה

זיוה שמיר

תודה גם לך

אגב מה שמשך אותי במקולרס הייתה העובדה שהיא כתבה את הרומן בנשות העשרים הראשונות לחייה. היא היתה ממש ילדה. מדהים מה אפשר לעשות בכזה גיל צעיר

'הבשורה עפ"י יהודה'

מוזר שבראיון ב'חינוכית', עוז לא הזכיר שהרעיון של 'יהודה הנאמן לישו' זו הגות של קבוצת נוצרים, שהטקסט שכתבה התגלה לפני מספר שנים ומכונה 'הבשורה עפ"י יהודה'. על התגלית הארכאולוגית שודר סרט מדע פופולרי בשידורים חוזרים רבים, בערוץ ההיסטוריה או בדומה, כך שכול אחד כבר שמע על 'הבשורה עפ"י יהודה' ועל הרעיון המרכזי המובע בה. הרעיון (המעניין הזה, שנדחה כנראה ע"י הכנסייה הקתולית הקדומה), קצת וותיק מכדי להיות הגותו של סופר ישראלי עכשווי, שוודאי גם הוא צפה באותו סרט טלוויזיה.

זה מאוד מתקבל על הדעת

מה שכתבת מאוד מתקבל על הדעת, כי עמוס עוז גם כתב עם בתו פניה ספר בשם "יהודים ומילים", ומשום מה השניים, שכתבו את הספר קודם באנגלית למען הקורא בעולם, "שכחו" לציין את הסדרה הטלוויזיונית של החוקר סיימון שאמה (Schama) שהוקרנה בבי.בי.סי, וכותרתה "Jews and Words".

תודה על הערתך

להעיר עוד, שהיה מתבקש שכותבת המאמר תאזכר את המידע הידוע לכול מהטלוויזיה, על התגלית הארכאולוגית הנזכרת. אשר לחלק ההגותי והרעיוני בספר 'הבשורה עפ"י יהודה', כתבה בעדינות רבה המבקרת נרי לבנה, שיש לראות בספר את ההיבט הפשוט והאותנטי של החיים והיחסים האנושיים (כך הבנתי את דבריה). כלומר, החלק ההגותי והרעיוני אינו מוצלח. זה כנראה ספר מינורי, שלמשל הביקורת כאן משקיעה רבות להציגו כמז'ורי. המקרה הפרטי הזה מעלה שאלה מקיפה: במציאות שלנו, לפרופסורים ידועים כנראה 'אין מנדט' משום מה, לבקר את הספרים באמת. עוד הערה: כשסופר מבוגר שוכח שאדם צעיר הוא צעיר, הדמות הצעירה מאופיינת באיזו תופעה בריאותית של אדם מבוגר (כפי שקרה בספר).. לא תורם לאמינות.

תשובה לתמי

למה את חושבת שהדמות הצעירה מאופיינת בתופעה בריאותית של אדם מבוגר? האם אנשים צעירים אינם לוקים באסתמה? למיטב ידיעתי עמוס עוז עבר לערד כי בנו דניאל (אז ילד קטן) לקה באסתמה ואוויר המדבר היטיב אתו.

לא איפשרה לי להשיב לך

אנסה שוב: הכוונה לנטייתו של בן 25 לשקוע בתרדמה, תופעה האופיינית יותר למבוגרים.

הבשורה של יהודה

"הבשורה של יהודה" הוא טקסט אפוקריפי (חיצוני, כלומר לא מוכר על ידי הכנסיה) מהמאה השניה והתגלה כנראה בסוף שנות השבעים במערת קבורה קופטית במדבר אל מיניא מצרים. זהו חלק מקודקס שנכתב בשפה הקופטית על פפירוס ונודע בשם "קודקס צ'אקוס" על שם סוחרת העתיקות פרידה נוסברגר-צ'אקוס שרכשה אותו והיום הוא נמצא במוזיאון קרן מרטין בודמר בז'נבה. כתב היד מכיל 66 עמודים מתוכם רק 25 מהווים את "הבשורה של יהודה". כתב היד שעבר גלגולים רבים, נחקר ושוחזר בידי מומחים במשך כמה שנים, אשר הוציאו עליו ספר הנמצא באמזון.

כתב היד התפרסם בקרב הציבור הרחב הודות לערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק", ארגון שמימן את עבודות השחזור. אפשר לקרוא את תרגומו לאנגלית ולצרפתית באינטרנט. כמו כן יש עליו גם חומר רב ברשת ממנו שאבתי את המידע הנ"ל.

לינק לספר באמזון

http://www.amazon.fr/LEvangile-Judas-Rodolphe-Kasser/dp/2290001961

כתב היד עורר כאמור סנסציה והוא ידוע בעולם כולו

סיימון שאמה

הוא היסטוריון בריטי ידוע אשר פרסם עשרות ספרים ונודע לקהל הרחב אכן הודות לתכניתו בבי בי סי

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F_%D7%A9%D7%90%D7%9E%D7%94

עמוס עוז וקובי מידן דיברו על כך בתכנית טלוויזיה שהוקדשה לספר זה

עמוס עוז לא התכחש לכך שיש כתב-יד קופטי שנקרא "הבשורה על-פי יהודה", ובו מוצג יהודה לא כבוגד אלא כתלמיד נאמן של ישו.

התכנית בשני המשכים מצולמת ביו-טיוב.

תשובה

צודק, אמנם המנחה הזכיר את התגלית הארכאולוגית, אך הסופר טען שאין כול דמיון בין הטקסט שלו לבין הטקסט העתיק/המזויף (ציין שיש אפשרות שהוא מזויף), והמשיך וטען שהוא צופה שספרו יקים רעש גדול הקרב הנוצרים, בגלל דמותו (החדשנית) של יהודה הנאמן.. ושוב, מדוע הדבר לא צוין באיזו דרך בספר, למשל בכריכה האחורית? מדוע המבקרת מציינת בהיפוך מהעובדות: " עוז זיכה אותנו.." ברעיון המקורי. אבל עיקר העניין הוא שהמבקרת זיכתה אותנו בכ"ז בביקורת צייתנית, לא אמיתית..

הבשורה- הזוית הנוצרית

לא קראתי עדיין את ספרו של עמוס עוז ולכן אני מתייחס רק לנושא יהודה איש קריות להלן לינק קצר שבו בין השאר מדברי פרופסור אביעד קליינברג
מאוניברסיטת תל אביב שהתמחותו היא תולדות הנצרות

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1558504

הבשורה של יהודה

האותנטיות של כתב היד הקופטי אושרה על ידי פרופסור רודולף קאסר שנפטר בשנה שעברה ושהיה המומחה לספרות ולשון קופטית (אוניברסיטת ז'נבה).

הוא קבע שהבשורה של יהודה נכתבה בסוף המאה השלישית או תחילת הרביעית. הוא גם תרגם אותה לאנגלית ולצרפתית.

הניתוח של זיוה שמיר רציני ומעמיק

ראוי לציין שזהו אינו מסמך היסטורי, ולא מתיימר להיות מחקר ארכיאולוגי ו/או מאמר פילוסופי. זוהי יצירה ספרותית, כתובה באופן נפלא, שפה עשירה תיאורים מושכי לב- וכמובן התוכן הרב-שכבתי , במודע ואפילו בנסתר. בוודאי שעמוס עוז רצה לתאר את ירושלים של שנת 59', דרך עיניו של בחור בשנות העשרים שלו, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה הבסיסית שהספר נכתב בימנו אלה. ראייתו של שמואל אש את בן-גוריון מורכבת הרבה יותר מזאת של עמוס עוז (ושל כל אחד מאיתנו) את האיש ההוא. אני מצאתי את הסיטואציה האנושית המורכבת המתוארת בספר - כמרתקת ובעיקר מרגשת.

הבנת את הבעייתיות

באמת האם לא הבנת את הבעייתיות שבהצגת 'הרעיון המרכזי' של החלק הרעיוני בספר כרעיון מקורי של הסופר, הן מצד הסופר והן מצד המבקרת? הלא זה מעמיד את שניהם באור מגוחך, אם כי בימינו אין להתפלא על דבר, גם לא על ניתוח מאוד בכובד ראש של טקסט לא מוצלח תוך התעלמות או חוסר מודעות (?). דיבור על שכבות? כשעוגת שכבות לא מצליחה ניתן או לא ניתן לצפות מאנשי מקצוע שיגידו 'לא טעים'?, או שזו לא בעיה של אמינות ואחריות, אלא באמת של ... רמה מקצועית לא גבוהה במיוחד, אין זה חדש שהאקדמיה כיום בירידה. טוקבקיסטים דוגמתך ממריצים את המבקרת להמשיך בביקורות המנעמים הרגילות.. לגבי אהבתך את הספר וסגנונו - זו זכותך, זה ספר לא מחדש בסגנונו ואנשים רבים אוהבים לקרוא את מה שכבר קראו.

תודה, מאירי

על דבריך הטובים

ספרות ומציאות

כל ימי רוצה אני לדעת להבין. הורי ניצולי שואה. נולדתי בפראג גרתי בארץ 8 שנים. ירדתי לארהב בשנת 60 בגיל 13.לא ידעתי מילה עברית כשעלינו ארצה ב1953, ואף מילה אנגלית כשירדנו לארה״ב ב1960.
כתבתי דוקטורט על תחילתו של בית הכנסת בימי בית שני. אני מאוהב בלשון ובשפה בכלל אך במיוחד בעברית ובשמית.
מעוז עוז אשף. היכולת העילאית בחסד לשזר ואהרוג משפטים קטעים לספר ממש גילוי שכינה. הפרטים לא מעניינים מבחינת המדע אך הכוח היוצר שבונה עולמות ומשכלל ארמונות היכלים וקודשי קודשים מחייבות את הקורא להכיר את הבורא שבקורא ובכותב.
וממילא התשובה תלש אילת הקיום צפה מתוך הדו שיח שבין הכותב והקורא.
יש להאריך אך השעה כלה.
תודה עמוס תודה קוראים וכותבים. ותודה ללשון ולספרות פאר הכובשת שמי אל.
שבת שלום.

הערה קטנה

מאמר מעניין על ספר מעניין.
הערה אחת קטנטונת כפריט מידע צורם לעין.
רבין חתם על הסכמי אוסלו ב 1993 ולא ב 1983. בוודאי טעות בהדפסה.

במשעול הצר

אהרון קבק הקדים את עוז עם הרעיון שבגידתו של יהודה בישו היתה הדרך היחידה להציל את בשורתו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר