אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השורשים היהודיים-הגרמניים של יהודה עמיחי / כריסטיאן ליאו


בין מלחמה לאהבה - המשורר יהודה עמיחי

בין מלחמה לאהבה - המשורר יהודה עמיחי, מאת: עורכות בגרמנית: אדית ריים ורנטה אייכמאייר, תרגום: מגרמנית: חנה לבנת. הוצאת רימונים

פרשנויות רבות ליצירותיו של יהודה עמיחי הניבו תוצאות חלקיות מאוד עקב היעדרו המוחלט כמעט של מידע ביוגרפי מספק על המשורר. במקרים הנדירים שמידע כזה היה זמין, הוא היה מזדמן מאוד ולא מגובש, ולעתים קרובות העובדות אף סתרו זו את זו. כך נוצרו טעויות חמורות, שההשלכות שלהן על גוף הידע הנוגע למשורר רבות-משמעות, ויש קושי ממשי למחוק אותן ממכלול הפרטים המצטברים בתחום. לפיכך יש להמליץ לא רק על ביצוע מחקרים מוקפדים כתשתית לכל עשייה פרשנית, אלא גם על הימנעות מן האפשרות המפתה לחקור את יצירתו של עמיחי באמצעות שאלות על דמותו, וכן מהמרה פשטנית של דברי המשורר לפרטי מציאות של סיפור אוטוביוגרפי נאיבי.[1] מטרתו של חיבור זה היא לגבש באופן מאורגן והגיוני את מכלול המידע הביוגרפי הנוגע לילדותו של יהודה עמיחי בווירצבורג, זה שהצלחתי לאסוף ולברור במסגרת עבודת הדוקטורט שלי,[2] וכן זה שנאסף תוך שיתוף פעולה עם עמיתתי הישראלית-אמריקנית נילי שארף-גולד[3] בארכיונים ומתוך מאמרים ועל סמך שאלות שהופנו לעדים מהתקופה ההיא.[4] כך יונגשו חומרים אלה כתשתית למחקר המשך.

אביו של יהודה עמיחי

אחת ההשפעות הביוגרפיות המשמעותיות, המטביעות את חותמן בשירתו של יהודה עמיחי ומייחדות אותה, היא ללא ספק גורלו של אביו. האב היה מבחינתו דוגמה מצוינת לקיום יהדות חיה ונושמת: לדוגמה, הוא לבש בהפגנתיות את הטלית שלו ונשא בגלוי את הסידור שלו, ובסוכות נשא בגאווה את הלולב ברחובותיה של וירצבורג. כך לא העלים את יהדותו, בניגוד לרבים מבני קהילתו.[5] עקב נחישותו, עוצמתו וסמכותו האבהית, הוא נתפש בעיני עמיחי כמעט כמו דמות דתית נשגבת; אביו העניק לו את החוויה המוחשית הראשונה של אל-אב ביחסי גומלין מטאפוריים.[6] כל דיון בהקשר של הדת והמסורת היהודיות הוביל בהכרח לפולמוס באשר לתפישות האורתודוקסיות שהאב ייצג.[7] מחויבותו כמייסד קהילת בית כנסת, שהמשיכה להתפלל גם בישראל על פי המנהג היהודי-הגרמני,[8] מעידה על כך ששורשיו היהודיים-הגרמניים של יהודה עמיחי המשיכו לחיות ולהתגבש בעיקר בדמות זו של אביו. אך בו-בזמן המחישה דמות האב את הקשיים שהיו כרוכים בהתחלה חדשה בישראל. אביו של עמיחי התקשה מאוד להתגבר על הפרֵדה מגרמניה ומהמסורת היהודית שלה. גם תוכניותיו העסקיות השאפתניות להקים מפעל נקניקים קטן בפתח תקווה נכשלו,[9] בין השאר, בגלל היקפה של ההתיישבות החקלאית שעדיין היה אז צנוע למדי. עמיחי עקב בבעתה גוברת והולכת אחר דמותו של אביו, שבילדותו עוד הייתה נמרצת ונחרצת, ועכשיו - בישראל - דעכה בהדרגה והייתה למעין דמות צללים שהתקיימה אך בדוחק. אביו היה לאדם מדוכדך, ובגיל 63 נפטר, תשוש, בטרם עת.[10] לפיכך אמור האב לייצג את נקודת המוצא הראשונה והחשובה ביותר למוצאו של יהודה עמיחי ולילדותו הווירצבורגיים.

פרידריך מוריץ פפויפר (Friedrich Moritz Pfeuffer) נולד ב-13 בנובמבר 1888 בגִיבֶּלְשְטַאדְט שליד וירצבורג. הוא היה הילד השביעי והצעיר ביותר של אביו דָוִד ושל אמו קלרה פפויפר, ששם נעוריה היה רָאוּ (Rauh). המשפחה הייתה יהודית כפרית, ששורשיה נטועים באדמת גרמניה. אביו דוד נודע כרוכל וכסוחר בהמות, אך הוא התפרנס גם כאיכר, ובבעלותו היה משק של בעלי חיים בווירצבורגר שטראסה 4. נוסף על ארבע אחיות היו לפרידריך מוריץ גם שני אחים. זַאמוּאֶל אמְזון (Samuel Amson) פפויפר, אחיו הבכור והמבוגר ממנו בהרבה, שנולד ב-5 בספטמבר 1876. הוא עבד תחילה כסוחר במיינץ, ומאז 1895 השתקע בווירצבורג. בפער שנים גדול נולד אח נוסף, מבוגר מפרידריך מוריץ בשנה אחת בלבד - מקס (Max) פפויפר. הוא נולד ב-16 בפברואר 1887, ירש את נחלת ההורים בגיבלשטאדט והמשיך לנהל אותה. פרידריך מוריץ פפויפר הבין, אם כן, כבר בשלב מוקדם בחייו, כי עליו להתפתח באופן עצמאי. לאחר שהות מתועדת קצרה בהַאסְפוּרְט, הוא מופיע החל ב-1 בינואר 1906 במסמכי העיר וירצבורג. הוא הוגדר מלכתחילה כסוחר וכסוכן-נוסע, כמו גם כמיופה כוח לביצוע עסקאות בשם אחיו המבוגר זאמואל, שב-1903 פתח חנות סיטונאית לדברי סדקית שנשאה את שמו. מסמכי מרשם התושבים מאירים באור מעט הרפתקני את הבחור, אז בן שמונה-עשרה: הם מעידים שהשתכן בבתיהן של משפחות יהודיות שונות כדייר משנה, ולאחר שהות קצרה בלבד בביתה של משפחה אחת עבר להתגורר אצל  אחרת. בו-בזמן דירותיו של האח היו נקודות עוגן לגבר הצעיר - תחילה בנוֹיְבַּאוּשְטְרַאסֶה 14, ולאחר חתונתו של אחיו, ב-14 ביולי 1908, בפרידנשטראסה 35. מ-17 ביולי 1914 ועד 27 בדצמבר 1918 לא שהה פרידריך מוריץ בווירצבורג. הוא עזב את העיר כדי להתנדב לצבא ושירת בחיל רגלים בכל תקופת מלחמת העולם הראשונה. אומץ לבו זיכה אותו בשני עיטורי הצטיינות: צלב הברזל דרגה ראשונה בוורדן, וצלב האבירים הבווארי באִיזוֹנְצוֹ.[11] לאחר שובו מהמלחמה התייצבו בהדרגה חייו של פרידריך מוריץ פפויפר, בראש ובראשונה הודות לתמיכתו של אחיו זאמואל, שאצלו השתכן בתחילה. נוסף על כך, זאמואל מינה אותו למיופה הכוח שלו בחנות למוצרי הסדקית, שמאז 1914 שונה שמה ל"האחים פפויפר". הוא אף הפקיד בידיו בהדרגה יותר ויותר אחריות והכנסות, תהליך שהוביל בסופו של דבר לשותפות. בעקבות נישואיה של אחותו הבכורה פאולינה (Pauline) עם מוריץ קצמן (Moritz Katzmann) מגֶרְסְפֶלְד, הכיר פרידריך מוריץ פפויפר יותר ויותר את אשתו לעתיד פרידה וַלְהאוּז (Frieda (Walhaus.[12] ב- 8 ביוני 1920 הוא עבר להתגורר בגרספלד, כנראה כדי להשתתף בהכנות לחתונה שהתקיימה שם ב-12 או ב-13 ביולי 1920. מ-11 באוגוסט 1920 התגורר הזוג הצעיר בדירה קטנה באוגוסטינרשטראסה 9, עד עזיבתו אותה ב-16 במאי 1928, כשכבר הייתה קטנה מדי בשבילם, שכן במשך השנים בורך הזוג בצאצאים. ב-18 בפברואר 1922 נולדה בתם הבכורה רחל. ב-3 במאי 1924 נולד בנם לודוויג פפויפר (Ludwig Pfeuffer), הלוא הוא יהודה עמיחי. בנקודת הזמן הזאת ביסס פרידריך מוריץ פפויפר את עצמו כשותף העסקי של אחיו. האח, שכבר היה אז בן יותר מחמישים, פרש בהדרגה מפעילות עסקית והעביר עוד ועוד מהזכויות ומהמחויבויות המהותיות לשותפו הצעיר ממנו. האב הצטייר באותה העת בעיני עמיחי כאב מסור, חרוץ בעסקיו ושקוע בעבודה קשה, והוא אף מבטא בבהירות ברומן שכתב את תמונתו זו של האב מבעד לעיניו המשתאות של הילד:

בחוץ קראו בשמות תחנות, תחנות אבי: הרי אבי היה סוכן-נוסע, המוכר כל דבר שתופרות נזקקות לו, חוץ מן הבד: [...] כל אלה היו בחנות של אבי. דודי היה נשאר בחנות, יושב על כיסא גבוה ליד עמוד ועורך חשבונות, וכשלא היו חשבונות ישב בבית הקפה ושיחק קלפים ושחמט.[13]

עמיחי משתדל לחלץ מתוך חוויות הילדות שלו פרטים מדויקים ככל האפשר על מערכת היחסים של האחים פפויפר בחנותם בדוֹמֶרְשוּלְשטראסה 13, אך הוא משלב בהם במובלע את נקודת מבטו הילדית. החנות מתוארת כחנותו של אביו המטפל בכול ודואג לכול. לעומת זאת, את הישגיו של דודו, אשר על פועלו למען העסק ולמען פרידריך מוריץ פפויפר אין עוררין, הוא מתאר באופן חד-צדדי, ממעיט בערכם ומפחית מחשיבותם. גם כעבור זמן כה רב אין הוא שב להרהר בתובנות שנבעו מנקודת המבט הילדית שלו, ואינו מנסה לערער עליהן. ההתפעלות הגלויה מזווית הראייה של האב וההיצמדות המוחלטת אליה בולטות עוד יותר במקום אחר, וגם שם דמות דודו של יהודה עמיחי - הדוד ששיחק שח, שתה קפה וכנראה גם איבד מצלילותו ככל שהתבגר - הייתה ראויה לתיאור חם ואוהד יותר:

בשעתו, היה זה קפה מפואר שנקרא "אלהאמברה". בית קפה לגברים בלבד, שהיה רצוף כולו שיש ועמודיו נשאוּ תקרה גבוהה. הכיסאות והשולחנות היו עשויים ממתכת ומשיש. שם היה יושב דודי, אחיו הבכור של אבי, שהרי החנות הייתה של שניהם בשותפות. הוא היה אחראי על המכירה המקומית ועל החשבונות, ואבי היה סוכן-נוסע במשך כל השבוע. אך היות שהדוד לא היה מן החרוצים, היה אבי צריך לשבת בימי ראשון בביתו ולעבור עם המזכירה, הגברת הולץ, על חשבונותיו של הדוד.[14]

משפחתו הצעירה של פרידריך מוריץ פפויפר חוותה, כנראה, שגשוג חברתי וכלכלי. החל ב-16 במאי 1928 היא התגוררה באַלֶשטראסה 11, וב-1 במאי 1933 היא עברה להתגורר באלשטראסה 16. מה בדיוק הניע אותה לכך? האם נוצר צורך במקום גדול יותר, או שבעל הבית הפגין יחס עוין עקב המצב הפוליטי והחברתי המתוח? - על כך יהודה עמיחי כמעט שאינו מספק מידע כלשהו. הוא מתייחס לכך בקצרה בלבד: "כאן גרנו בהתחלה, [...] אחר כך עברנו לגור מעבר לכביש. עכשיו עומד שם בניין של מעונות לסטודנטים."[15] כי כאן טמונה בעצם גדולתו של פרידריך מוריץ פפויפר, גדולה הראויה להערכה רבה. נראה כי היטיב להעניק לבנו תחושת ביטחון והגנה, ולודוויג הקטן חווה ילדות מוגנת למדי ומעוּטת דאגות, למרות פעולות השטנה וההסתה הגוברות והולכות כנגד היהודים. עם זאת, הוא נחשף גם לגילויים  אנטישמיים. לדוגמה, ב-1929 - כשהיה בן חמש - צפה בתהלוכה של חג הלחם והיין הקדושים של המשיח, ולא הסיר את כיסוי הראש כשנושאי הכלי הקדוש חלפו על פניו. עקב כך גער בו מישהו: "פרחח יהודי שכמוך, תסתלק מכאן מיד ותחזור למקום שאליו אתה שייך."[16] גם גילויי העוינות המתעצמים מצד תלמידים במַקְסְשוּלֶה, בית הספר הנוצרי, וברֵיאַלְגימְנַזְיוּם, הגימנסיה הריאלית, שהופגנו כלפיו וכלפי ידידתו רות בדרכם לבית הספר ובחזרה, וכללו יידוי אבנים לעברם וקריאות גנאי וכינויים "יהודים מלוכלכים" (Saujuden),[17] תחמו בגבולות צרים יותר ויותר את עולם החיים והמשחקים השאנן של הילד. בראש ובראשונה ניכר הדבר בגנים הווירצבורגיים ששכנו בקרבת מקום מגוריו, כלומר ההוֹפְגַרְטֶן והגן הציבורי הסמוך "קליין-ניצה", שנקרא בקרב חוגים יהודיים גם בכינוי החיבה "שַאבֶּסְגֵרְטְלֶה": בתחילה נחשבו גנים אלה אתרים בטוחים להליכות ולטיולים של יהודי וירצבורג,[18] אך בהדרגה הפכו לזירות של רדיפות ומעשי אלימות. ואולם המרחב הפרטי יותר נותר מוגן מבחינתו של עמיחי ולא נפגע, כפי שהוא מתאר להלן: "בית הספר היהודי ובית הכנסת היו המעגל הפנימי, אבל המרכז היה בית הוריי."[19] אבל עד מהרה נכבש גם המקלט האחרון הזה: זמן קצר לאחר חוויה טראומתית מבחינתו, כשנאלץ לצפות - בעודו שוכב חסר אונים - בכנופיה של ההיטלר-יוגנד מכה את ידידתו האהובה רות בפארק קליין-ניצה,[20] הוא נאלץ לחזות גם באביו הנערץ, עטור אותות המלחמה, כשהוא חסר ישע וחסר אונים בנסיבות משפילות לא פחות, בשעה שהגסטאפו ערך פשיטה בדירתו ועצר אותו לפרק זמן קצר.[21]

הוא מת כשבאו לאוסרו, משום סיכת המפלגה הנאצית שמצאתי וזרק אותה לאשפה. ובאו שחורים אל הדלת. ופרצו שחורים בדלת. וצעדו מגפיים. נורא היה בשבילי לראות, כי אין אבי יכול עוד להגן על הבית ולעמוד כנגד האויב המסתער. היה זה סוף הילדות.[22]

כבר בתחילת אפריל 1933 חשו אנשי עסקים יהודים בווירצבורג מצוקה גוברת והולכת, הן בשל הופעתן של מודעות מאיימות והן עקב ביקוריהם של אנשי האס-אה, פלוגות הסער הנאציות, שנועדו להרתעה.[23] גם לפני חנותו של האב הופיעו קריאות לחרם וביטויי איום שונים.[24] לאחר שנודע לפרידריך מוריץ פפויפר, בעת ששימש יושב ראש בהתנדבות של אגודת הקבורה "חברה קדישא", כי שני יהודים כפריים מהסביבה הוכו אנושות ואושפזו עקב כך בבית החולים היהודי בווירצבורג,[25] לא נותרו למשפחה עוד כל אשליות. הודות לירושה גדולה מאמריקה התאפשר לקדם ברווחה את מבצע המעבר של משפחת פפויפר, משפחת ולהאוז ומשפחות נוספות - שמונה בסך הכול - לפלשתינה.[26]

מצד האב עשה את הצעד הראשון הענף הגִיבֶּלְשטאדטי, כלומר משפחת מקס פפויפר, ב-18 ביוני 1936; ב-23 ביולי 1936 עשו את הצעד הזה גם קרובי המשפחה מווירצבורג, הזוג זאמואל אמזון פפויפר, ששלחו את ילדיהם עוד לפני כן, ואיתם עזבו גם בני משפחתו של פרידריך מוריץ פפויפר. באחד התצלומים נראים כמה מבני ה"מִשְפּוּחֶה", שהתקבצו זמן קצר לפני יציאתם למסע מטריאסטה, כשהם נוסעים ברחבי ונציה במכונית גדולה בעלת גג מתקפל. כך הם בילו את שעותיהם האחרונות באירופה.[27] תמונה יוצאת דופן של משפחה יוצאת דופן בתקופה יוצאת דופן. היעד של כל בני המשפחה היה בתחילה פתח תקווה. ואולם מאחר שפרידריך מוריץ פפויפר לא הצליח כאיכר וכיצרן נקניקים, הוא החליט ב-1937 להתיישב עם משפחתו בירושלים.[28] את האזרחות הפלשטינית-הישראלית הוא קיבל ב-17 בינואר 1938.

העולם היהודי של יהודה עמיחי בווירצבורג

לאחר הדיון ביחסים המשפחתיים של יהודה עמיחי, נתמקד כעת ב"מעגל הפנימי" שהוזכר לעיל, שהילד פעל במסגרתו. הכוונה היא למסגרת הקהילתית היהודית בעיר וירצבורג, שהייתה עצמאית ופעילה מאוד, ושמוסדותיה דאגו להשתלבות חבריה בקהילה ולרווחתם מן העריסה ועד למוות.

בווירצבורג פעלו גן ילדים יהודי, בית ספר עממי יהודי, סמינר יהודי למורים כמו גם בית חולים יהודי ובית אבות יהודי. אם כך, העולם היהודי שלי היה מוגן ושלם לחלוטין. ולכן, כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933, ההרגשה של היות אחר ושונה לא הייתה זרה לי ולא גרמה לי שום הלם. [...] חייתי באופן טבעי לגמרי בשני עולמות, שניהם מציאותיים לחלוטין. ועם ההרגשה של היותי זר, אחר ושונה, הרגשתי טוב מאוד בעיר היפה וירצבורג.[29]

אם כך, המצב הפרדוקסלי לכאורה שבמסגרתו עמיחי טוען לילדות מאושרת, נטולת דאגות ומוגנת בווירצבורג, למרות התגברות ההתקפות וגילויי העוינות נגד יהודי גרמניה,[30] קשור לעולם היום-יום היהודי שהוריו ומכריו הציעו לו. הללו התאמצו להגדיר את עצמם באופן נחרץ בסביבה שונה במהותה ולגונן באופן מודע על ייחודם התרבותי. עמיחי משקף את נסיבות חייו כדלהלן: "אנחנו, אחותי ואני, גדלנו בווירצבורג אך ורק בין יהודים, ומתוך הכרה מגובשת בכך שאנחנו שונים מילדים אחרים."[31] את החוג הזה, שבתוכו התנהלו חייו של לודוויג פפויפר הצעיר, מעגל החיים היהודי שהנציונל-סוציאליזם ניפץ לרסיסים, למרבה הצער, ואשר עמיחי התחקה על עקבותיו ברומן "לא מעכשיו לא מכאן", אנסה  לשחזר כאן.

תחילה יש לנקוב בשמן של שתי נשים שמאז הולדתו של עמיחי נחשבו לידידות המשפחה, ואשר שני הילדים למשפחת פפויפר חשו קרובים מאוד אליהן: תֶקְלָה הֵיינליין (Thekla Hähnlein) ורגינה גולדבאך (Regine Goldbach), שכינויה היה ריקה Ricka)). האחרונה הייתה בעלת חנות מכולת שמכרו בה גם טבק. החנות שכנה בגלוֹקֶנְגאסֶה 6, ולאחר מות בעלה מוזס הירש (Moses Hirsch) גולדבאך, בשנת 1925, היא המשיכה לנהל אותה בשיתוף עם תקלה היינליין. תקלה, שהייתה צעירה ממנה וערירית, דאגה תוך כדי כך לאלמנה המבוגרת ממנה עד למותה ב-11 בינואר 1936, וחיה איתה באוגוסטינרשטראסה 9, שבו התגוררו גם הפפויפרים. ברומן שלו מתאר עמיחי את התקופה ההיא. את תקלה הוא מכנה בשם דודה הנרייטה, ומספר שטיפלה בדודתה הישישה. ואולם כשהוא כותב שמפאת מצוקת הדיור והאינפלציה הם נאלצו לחיות עם שתי הנשים האלה,[32] הוא מתאר את היחסים בין הדיירים ואת תנאי המגורים כהדוקים ודחוסים קצת יותר מכפי שהיו למעשה. שתי הנשים היו רק שכנות, שסייעו למשפחה הצעירה לטפל בילדים ואירחו אותם לעתים קרובות בדירתן,[33] כפי שעמיחי מעיד באחד מראיונותיו:

היא הייתה, כמו שנהגו אז לומר, רווקה זקנה [...]. כיהודייה, היא גרה באותו בית שאנחנו גרנו בו, והיא גידלה אותנו, הילדים. היא הייתה לנו כמו דודה, ואולי אפילו יותר מדודה.[34]

בייחוד הצעיר מבין השניים היה קרוב ללבן של שתי הנשים חשוכות הילדים, והן פינקו אותו בהתאם. גם לאחר שהפפויפרים עברו לגור במקום אחר, הקשר ביניהם נשמר. עמיחי ביקר את השתיים גם בדירתן החדשה, ב(אוּנְטֶרֶה) יוהאניטרגאסה 7, ובחנות שלהן. לאחר מותה של ריקה גולדבאך סייעה תקלה היינליין כמטפלת במעון היהודי בבּיבְּרַאשטראסה 6,[35] ומשם נשלחה בסופו של דבר לטרזיינשטאדט ב-23 בספטמבר 1942. בטרזיינשטאדט היא שרדה את השואה כאחת מקומץ הניצולים היהודים יוצאי וירצבורג. ב-1959 ביקר אותה עמיחי בבית האבות היהודי בווירצבורג. חלקים מהרומן, אבל בעיקר התסכית "פעמונים ורכבות", מוקדשים לה ולגורלה.[36]

אנשים נוספים שמילאו תפקיד משמעותי בחייו של עמיחי הצעיר הם בני משפחתו של הרב ד"ר זיגמונד האנובר Siegmund Hanover)), שגר בצמוד לדירתם של הפפויפרים באלֶשטראסה 20, ושאשתו השנייה ארנסטינה קצמן (Ernestine Katzmann) הייתה קרובת משפחה של סבתו של עמיחי באמצעות נישואים.[37] התיאולוג היהודי הביא לזוגיות עם ארנסטינה שתי בנות מאשתו הראשונה, שמתה בשנת 1932. הבת הצעירה מהשתיים, שנולדה ב-13 באוגוסט 1923 והייתה בת גילו של יהודה עמיחי, הייתה לחברתו הקרובה ביותר ולשותפתו למשחקים, "רות הקטנה". קצרה היריעה מהכיל כאן את הפרטים עליה ועל משמעותה יוצאת הדופן בחייו של עמיחי, ולכן יידונו עניינים אלה בנפרד בהמשך. בהקשר זה יצוין כאן רק כי הדמות המלבבת הזאת, וגורלה הטרגי של הנערה האהובה כל כך, העסיקו את עמיחי במשך כל חייו, ואפשר להחשיבם בין מקורות ההשראה המשמעותיים ביותר לשירתו. עמיחי אמנם מזכיר ברומן "לא מעכשיו לא מכאן" חברים וחברות נוספים מימי ילדותו, בני כיתתו וחברים למשחקים, כמו לורֶה קְלימן (Lore Kleemann) שהתגוררה בשכנות לו,[38] באלשטראסה 4, ושהוריה היו בעלי עסק לציוד לסוסים ולמספוא. הוא מזכיר שם גם את הנס גינתר לארדו (Hanns Günther Laredo) (ששמו הומר לאחר מכן לגֶרי), שהיה מיודד איתה מאוד.[39] הנס גינתר היה בנו של סוחר אמנות מקֶזְבּוּרְגְשְטראסה 29, ואביו הקים ב-1929 את בית המגורים המודרני הראשון בווירצבורג, שהיה אז שנוי מאוד במחלוקת. אבל אליהם התייחס עמיחי לעתים רחוקות יותר, רק פה ושם. אף על פי שגורלה של לורה היה טרגי לא פחות מזה של רות האנובר, הוא ייחס לה משמעות פחותה בחייו מזו שייחס לרות.[40]

בילדותם היו רות ולודוויג בלתי נפרדים; הם שיחקו יחד כמעט מדי יום, וגם למדו יחד. ואולם היחסים ביניהם העמיקו יותר רק כשהחלו ללמוד בבית הספר, שכן לפני כן הלך עמיחי לבדו ל"גן-מונטסורי יהודי מודרני מאוד".[41] נראה במידה רבה של סבירות, כי הכוונה היא למעון ילדים חדשני שב-1929 פתחה לוטה האז (Lotte Haas) היהודייה בנויבַּאוּשטראסה 60. בתחילה הוא נרתע מפני האפשרות לשהות במקום, וביום הראשון הוא אפילו נאחז בכל כוחו במעקה, אבל בהמשך הוא הסתגל במהירות לגן ואף התלהב מאוד ממנו.[42] ב-1 במאי 1930 הגיעה העת להירשם לבית הספר, כפי שהיה נהוג אז, בתקופת הפסח. יהודה ורות למדו יחד ביזראליטישה פולקסשולֶה (die Israelitische Volksschule) בדוֹמֶרְשוּלְשטראסה 21, בשטח בית הכנסת של וירצבורג. בית הספר היה ממלכתי, והוא התנהל בידי אנשי הוראה מוסמכים על פי הנחיות ותוכניות לימודים רשמיות. אך בו-בזמן היה בית הספר גם מוסד דתי שפעל על פי הנחיותיה של קהילת בית הכנסת המקומית. כך היו לבית הספר שני מנהלים שפיקחו על חינוך הילדים: המנהל בפועל היה ארון מנדלבאום (Aron Mandelbaum), והמנהל השני היה הרב ד"ר זיגמונד האנובר. הרעיון של ייסוד בית ספר דתי קוּדם דווקא בבוואריה הקתולית, כדי לאפשר הנחלה מוגברת של ערכים דתיים.[43] גם הנאצים סבסדו בתי ספר כאלה, לעתים קרובות בניגוד לכל כדאיות כלכלית, כדי להטמיע ולבסס את ההפרדה הגזעית במערכת החינוך. כך שובצו בשנת הלימודים 1933 שני אנשי הוראה חדשים במקום שניים שפעלו בהתנדבות לאחר שפרשו לגמלאות. עם זאת, לא נוצר מצב של יתר עובדי הוראה, שכן ההשוואה נעשתה רק ביחס לצרכים שהתעוררו בשנים הספורות שלפני כן.  אך עקרונית, למרות מספר התלמידים שעלה משנה לשנה, לא שובצו אנשי הוראה חדשים במשרות ההוראה שהתפנו. לכן בשנת 1932 מספר התלמידים הממוצע בכיתה בבתי הספר העממיים בווירצבורג היה 44.2. בו-בזמן המעבר לבתי ספר גבוהים לאחר הכיתות הרביעית או החמישית נעשה קשה יותר, וכך גם בכיתות הגבוהות יותר עלה בהדרגה מספר התלמידים.[44] במיוחד בלט הדבר בבתי הספר היהודיים: מעבר התלמידים היהודים לגימנסיה נעשה כמעט בלתי אפשרי בעקבות הנומרוס קלאוזוס, שהגביל את מספרם שם.[45] אם כן, הכוונה האמיתית בתמיכה בבתי הספר העממיים היהודיים הייתה קיבוצם של מרב היהודים בו והפרדתם משאר התלמידים. כך התאפשר להרחיקם מבתי הספר הגבוהים.

המדיניות הזאת פגעה גם ברות הקטנה, שאף שהוכרה כמצטיינת הכיתה לצד עמיחי,[46] לא למדה בבית ספר מתקדם יותר, אלא נשארה בבית הספר העממי שלה. נוסף על כך, היה בית הספר העממי היהודי מחויב לתוכנית הלימודים הממלכתית, ומשנת הלימודים 1935 נאלצו המורים היהודים ללמד  את "תורת התורשה והגזע", שהיה למקצוע חובה בכל בתי הספר בבוואריה.[47] ואולם למסגרת היהודית התחומה בתוך בית הספר העממי היו גם יתרונות. רדיפה ואפליה גזעית, כמו אלה שרווחו בבתי ספר אחרים באותה תקופה, לא יכלו להתפתח שם. להפך: המורים התאמצו להנחיל לתלמידים דימוי עצמי חיובי וזהות יהודית מגובשת, וכך להכין אותם להגירה אפשרית לארץ ישראל. עמיחי מדווח שהוא למד עברית כבר משנת הלימודים הראשונה שלו בבית הספר.[48] נוסף על כך, וירצבורג הייתה עיר אוניברסיטאית, והיא משכה לקמפוס שלה סטודנטים יהודים גם ממקומות אחרים. בראש ובראשונה, יהודים שנדרשו להכשרה להוראה[49] היו מחויבים לשהות בעיר, שבה פעל המכון להכשרת מורים "דִי יזראליטישה לֶרֶרְבִּילְדוּנְגְסְאַנְשְטַאלְט"[ILBA - Die Israeilitische Lehrerbildungsanstalt]. המכון, שנוסד בידי הרב הנודע זליגמן בֵּר בַּמְבֶּרְגֶר (Seligmann Bär Bamberger) בשנת 1864,[50] היה מוסד אקדמי יחיד במינו בגרמניה רבתי. הסטודנטים גם צפו בשיעורים שהתנהלו בבית הספר העממי היהודי, סייעו בידי המורים וקיימו שם את ההתנסות המעשית שלהם. עמיחי הכיר סטודנטים יהודים גם באופן אישי: כמה מהם היו דיירי משנה בדירתו של דודו זאמואל. כמו כן, אחותו של עמיחי, רחל, ואחותה של רות, רוזי, למדו ב-ILBA לקבלת תעודת הוראה, והוריו של עמיחי אירחו סטודנטים יהודים בביתם.

בכל ערב שבת [...] התארחו בבית ההורים סטודנטים יהודים, שהגיעו ממזרח אירופה ולמדו בווירצבורג, על פי רוב רפואה. שרו שם שירים ציוניים ודיברו בכמיהה על ארץ הקודש.[51]

בפועל, המפגשים הללו היו יותר מאשר ערבי שירה ציוניים-פולקלוריסטיים וגילויים של הכנסת אורחים יהודית אופיינית. דבריו של זימון ברלינגר (Simon Berlinger), שהיה אז סטודנט, הם עדות לכך. דברים אלה מציגים את זיכרונותיו של עמיחי בהקשר שונה.

בווירצבורג עצמה היה כמעט לכל אחד קשר אישי עם משפחות מסוימות. נוצרו שם קבוצות מעוגנות סביב אינטרסים משותפים בזעיר אנפין: סטודנטים קיימו שיעורים פרטיים לילדים, על פי רוב במקצועות הקשורים ליהדות. תמורת זאת הם התקבלו כאורחי הבית.[52]

אבל גם הלימודים בבית הספר העממי היהודי הטביעו את חותמם ביהודה עמיחי הצעיר. מוריו נותרו לפיכך אצורים בזיכרונותיו, ובראש ובראשונה מנהל בית הספר ארון מנדלבאום, שלימד אותו בכיתה השלישית. הוא מופיע ב"לא מעכשיו לא מכאן" באנקדוטות רוויות אהבה כאדון המנהל מנדלקרן, וזוכה שם להספד ספרותי.[53] אל מורה הדת שלו, דוד קיסינג'ר - מורה בבית הספר העממי שפרש לגמלאות, ודודו של שר החוץ האמריקני בעל אותו השם - הוא מסב את תשומת הלב בנאום שלו בטקס הענקת פרס התרבות של וירצבורג.[54] גם את מחנך הכיתה שלו מוריץ הלמאן (Moritz Hellmann), שהחל ב-1933 החליף את ארון מנדלבאום כמנהל בית הספר, מזכיר עמיחי ברומן: פעם אחת בכינוי הספרותי מר קליינמן,[55] אבל ברוב המקרים הוא בוחר בהגדרה המרוחקת יותר ה"מנהל", בין השאר, מפני שקיבל ממנו פעם מכות נאמנות,[56] אך בראש ובראשונה מאחר שבנו נורברט, המופיע ברומן כזיגפריד, הועדף על פניו בתפקיד הראשי בהצגת חנוכה של בית הספר.[57]

כפי שאפשר להיווכח בבחינת הנושאים הדתיים של תיאטרון בית הספר - היו בית הספר היהודי ובית הכנסת קשורים זה לזה באופן הדוק, הן ברמה המוסדית והן ברמת המרחב. חצר בית הספר הייתה גם חצר בית הכנסת,[58] תכנים דתיים ויהודיים היו נקודות הכובד של החינוך בבית הספר, ולודוויג פפויפר הצעיר נשאב בשלב מוקדם של חייו לתוך חיי הקהילה היהודית האורתודוקסית. אף על פי שלא חגג את בר-המצווה שלו בווירצבורג, הוא השתתף בפעילות של ארגון הנוער היהודי עזרא,[59] ומגיל שמונה היה חבר במקהלת בית הכנסת בניצוחו של המורה שלו מוריץ הלמאן.[60] תוך כדי כך פיתח עמיחי חיבה עמוקה לשירים וללחנים שליוו את הטקסים היהודיים, והחזן הראשי ראובן אֶשְוֶוֶגה (Reuben Eschwege) זוכה להערכה מפורטת ברומן.[61] אך לא ננסה לאתר את כל הדמויות הווירצבורגיות המופיעות והמוצפנות ברומן, שרבות מהן, כמו ראשי הקהילה דוד רוזנבאום (הדוקטור זליג), זיגפריד רמספלדר (האדון בינסהיימר) או דוד שוסטר (אדון מצמן), אינן רלוונטיות לילדותו של עמיחי. ובכלל, השוואה של הדמויות ההיסטוריות לדמויות הפואטיות, תוך יצירת זהות ביניהן, לא תהיה הוגנת.

ואף על פי כן יש להתייחס כאן למקרה יוצא דופן אחד אחרון. בין השאר, מפני שמדובר בבירור בדמות מקורבת מאוד לעמיחי בימי ילדותו, דמות שבביתה - קֶזְבּורְגְשטראסה 13 – שיחק עמיחי לעתים קרובות. כמו כן, אשתמש בדוגמה זו כדי להראות כמה בעייתיים יכולים להיות טקסטים ספרותיים במסגרת מחקר ביוגרפי. מדובר בבָּרון ארנסט פון מנשטיין Baron Ernst von Manstein)). ברומן מצוינת רק התייחסות קצרה אליו: בעת הליכה בבית העלמין היהודי מוזכרת מצבתו של מומר יהודי בן לשושלת אצולה פרוסית, שאחיו היה גנרל דגול, הברון פון פאסן (Baron von Passen). במהלך חייו הוא היה יהודי מאמין, אבל הנאצים מנעו ממנו את הקבורה בבית העלמין היהודי. רק לאחר נפילת שלטונם התאפשר למלא את הבקשה שהביע בצוואתו.[62] בן דמותו ההיסטורי נולד ב-19 במאי 1869 בדוֹמֶרְסְלֶבֶּן, והיה קרוב רחוק של הגנרל פריץ אריך פון מנשטיין (Fritz Erich von Manstein). הוא הגיע לווירצבורג ושירת בגדוד התשיעי של חיל הרגלים. תוך כדי שירותו הצבאי הוא רקם קשרים הדוקים עם משפחות יהודיות בווירצבורג ובהיידינגספלד. כך הוא הכיר את אשתו לעתיד, פראו פרנציסקה בטצולד (Frau Franziska Betzold), יתומה יהודייה שחונכה כנוצרייה. הם התחתנו בשנת 1892 והתגיירו יחד לאמסטרדם, ב-13 בדצמבר 1892.

ארנסט פון מנשטיין עבד כמורה לאמנות במַקְסְשוּלֶה שבווירצבורג. ואולם בעקבות פרסומם של חוקי העבודה הראשונים ב-1933 הוא פוטר  משירות המדינה בשל שיוכו היהודי. עקב כך הוא התחיל ללמד ציור ב-ILBA ובפְּרֶפַּרַנְדֶנְשולה (המכינה) בהֵכְבֶּרְג (Höchberg). ב-30 במרס 1939 הוא הוגדר "ארי", ויהודי אך ורק מבחינת דתו. הגירוש נחסך ממנו ומאשתו הודות לנישואי התערובת שהקנו להם זכויות יתר. ואף על פי כן, הבירוקרטיה של הגסטאפו לא הניחה לו: העובדה שהכריז בגלוי על יהדותו, ובכל זאת בירך לשלום בפרהסיה ב"הייל היטלר", הציבה בפניהם מעין "פרצה בחוק" במסגרת החקיקות בנושא הגזע, פרצה שבהתמודדות איתה הייתה מעורבת גם ברלין. ב-13 ביולי 1939 הושגה הסכמה והוחלט לראות בו "ארי", אבל נאסר עליו להשתמש בברכה גרמנית מכל סוג שהוא ואף לא לשאת את צבעי הרייך. החל ב-24 בנובמבר 1939 הגיש ארנסט פון מנשטיין בקשות לצאת לפלשתינה, ובכך התניע מחדש מאבק ממושך ברשויות. אף שקיבל את האישור ב-18 באפריל 1940, הוא לא מימש את תוכניתו לעזוב את גרמניה, כנראה מאחר שהגסטאפו התנה זאת בשלילת אזרחותו ואף בהחרמת רכושו. עקב כך הוא עבר להתגורר ביודנהאוז, בית-יהודים ששכן בבִּיבְּרַאשטראסה 6. ב-23 באוקטובר 1942 הוא הודיע על פרישה מהיהדות. את ההנמקה המלאה לפרישה זו אציג כאן בפעם הראשונה בדפוס, שכן היא מבהירה את סבלו של מנשטיין מחוקי הגזע חסרי השחר והמופרכים של הנאצים, על צוויהם המעורפלים המתחלפים באופן שרירותי חדשות לבקרים.

התפתחות תורת הגזע הניבה אצלי את ההכרה בכך שבלתי אפשרי להיות ארי מבחינת המוצא, ובו בזמן להימנות עם הקהילה היהודית מבחינת הדת. נוסף על כך כל המשפחה שלי ארית, ואינה שייכת לקהילת-הדת היהודית, כך שמתוך התחשבות במחויבות הנובעת מן המסגרת המשפחתית הזאת, אני מבקש להשתחרר מהזיקה שלי ליהדות. לפיכך אני מבקש לאשר את פרישתי.[63]  את ה"אריזציה" שעבר ארנסט פון מנשטיין המשיכו הנאצים לחגוג גם אחרי מותו ב-17 בינואר 1944, כשפלוגות סער קברו את ארונו בניגוד לרצונו בבית העלמין הנוצרי, כשהוא מכוסה בדגל עם צלב קרס. רק ב-14 ביוני 1961 הוא שב ונקבר בבית העלמין היהודי, לצד אשתו.[64] מעניין לציין שהקבורה מחדש התקיימה רק לאחר ביקורו של עמיחי בווירצבורג בשנת 1959, אבל עוד לפני פרסום הרומן שלו ב-1963. אם כך, הוא לא ראה את הדבר במו עיניו. ואולם הרומן מראה שעמיחי היה מעודכן מאוד בנעשה בווירצבורג, וה"רשת" הנזכרת בו - רשת היהודים בישראל שמוצאם מווירצבורג, ובראש ובראשונה מקס גרינבאום (Max Grünbaum),[65] בנו של הקצב היהודי מווירצבורג - פעלה ביעילות מרבית.

(נשלח על ידי גילה נאומן ימיני)


[1] ראו אצל Ronald Flade: Eine tragisches Schicksal. In: Klaus M. Höynck (Hg.): Ruth hat auf einer schwarzen Flöte gespielt. Geschichte, Alltag und Kultur der Juden in Würzburg. Würzburg 2005, S. .76-88

בכל הנוגע לחיבור זה ולחיבורים הדומים לו על יהודה עמיחי ועל רות, יש להזהיר חזור והזהר מפני שימוש נאיבי יתר על המידה ברומן כבחומר ביוגרפי עובדתי. הוא מציע במקרה הטוב אוטוביוגרפיה אסתטית. נקיטת הכיוון ההפוך, כלומר איסוף חומר ביוגרפי והשוואתו עם השינויים הפואטיים המתחוללים אצל עמיחי, יכולה להיות נכונה. ואולם מאחר שידועים לנו רק עדויות ופרטים בדוקים לא רבים בנוגע לילדותו של עמיחי בווירצבורג, יש צורך לשלב אף כאן, אם כי באופן שקול יותר, את יצירת הפרוזה של עמיחי במחקר הביוגרפי.

[2] Christian Leo: Zwischen Erinnern und Vergessen. Jehuda Amichais Roman "Nicht von Jetzt, Nicht von hier" im philosophischen und literarischen Kontext. Würzburg 2004.

[3] Nili Scharf Gold: Yehuda Amichai: The Making of Israel's National Poet.Hanover, London 2008.

[4] הנתונים הביוגרפיים נמצאים, אם לא צוין אחרת, במסמכי מרשם התושבים והמקרקעין של ארכיון העיר וירצבורג, בארכיון הקהילה של גִיבֶּלשטאדט.

[5] ראו אצל יהודה עמיחי: Yehuda Amichai. In: Hans Jürgen Schultz (Hg.): Mein Judentum.Stuttgart 1979 (1978), S. 20-35, ebd., S. 28.

[6] ראו אצל עמיחי, Mein Judentum, S. 29.

[7] ראו אצל Leo, Zwischen Erinnern und Vergessen, S. 223.

[8] ראו אצל עמיחי, Mein Judentum, S. 29.

[9] ראו אצל Ingrid Wiltmann: Gespräch mit Jehuda Amichai am 28 Mai 1995. In: Dies. (Hg.): Nur Ewigkeit ist kein Exil. Lebensgeschichten aus Israel. Mit einem Nachwort von Anat Feinberg, Möhlin, Villingen 1997, S. 90-98, hier S. 91, bzw. Inge Deutschkron: Wir haben unsere Realität geheiratet. In: Dies., Milch ohne Honig. Leben in Israel, Köln 1988, S. 193-205, hier S. 194.

 

[11] ראו אצל עמיחי: ישראלי, נולד בווירצבורג (Israeli, in Würzburg geboren.) נאום שנשא במעמד מתן פרס התרבות. בתוך: Katholisches Sonntagsblatt, Nr. 31, 2.8.1981, S. 14.  ראו גם אצל עמיחי, בתוך: Mein Judentum, S. 28, Deutschkron, Milch ohne Honig, S. 194.

[12] גם משפחתה התגוררה בגרספלד, ושם נעוריה של אמה היה שרה קצמן. לענף המשפחתי הזה של קצמן היה קשר, גם אם רחוק יחסית, למשפחת הרב האנובר בווירצבורג. שהרי ד"ר זיגמונד האנובר התחתן בנישואים שניים עם ארנסטינה קצמן, שהייתה אלמנתו של הבנקאי איזק קצמן מהעיר פוּלְדָה, אחד מאחיה של שרה קצמן שהוזכרה לעיל. ראו אצל Edith Raim: Verfolgung und Exil der jüdischen Familie Hanover aus Würzburg. In: Mainfränkisches Jahrbuch für Geschichte und Kunst 56, 2004, S. 317-336, ebd., S. 317, S. 319 .

[13] יהודה עמיחי, "לא מעכשיו לא מכאן" [להלן: "לא מעכשיו"], רומן. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1986. עמוד 66.

[14] יהודה עמיחי, "לא מעכשיו", שם, עמוד 396.

[15] Spurensuche und lyrisches Ich. FAZ 23.2.1992 ("חיפוש עקבות ואני לירי").

[16] ראו אצל Bruno Rottenbach (Hg.): Yehuda Amichai. Zwischen Würzburg und Jerusalem. Ein deutsch-jüdisches Dichterschicksal. Würzburg 1981, S. 11.  וראו גם עמיחי, בתוך: Mein Judentum, S. 28. ברומן נכתב שגערו בו בזו הלשון: "חזיר יהודי קטן! תוריד את הכובע כשהצלב עובר!" וגם נכתב שהוא קיבל עקב כך סטירת לחי. עמיחי, "לא מעכשיו", שם, עמוד 322.

[17] ראו אצל Jehuda Amichai, Mein Judentum, S. 28 או Deutschkron, Milch ohne Honig, S. 194.

[18] ראו אצל Wenda Focke: William G. Niederland. Psychiater der Verfolgten. Seine Zeit - sein Leben  sein Werk. Ein Porträt. Würzburg 1992, S. 150, bzw. Gold, Amichai, S. 30.

[19] Rottenbach, Yehuda Amichai, S. 10.

[20] בעניין האירוע הטראומתי שעמיחי תיאר בפרוטרוט גם ברומן שלו, ראו אצל Leo, Zwischen Erinnern und Vergessen, S. 199, S. 218 ff..

[21] ראו אצל Gold, Amichai, S. 43. . בהערת שוליים 168 יש עיסוק בעדויות שונות של עמיחי בכל הנוגע למעצרו של אביו.

[22] ראו אצל עמיחי, "מיתות אבי", מתוך "ברוח הנוראה הזאת", ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1961, עמוד 132.

[23] ראו אצל Roland Flade: Die Würzburger Juden. Ihre Geschichte vom Mittelalter bis zur Gegenwart. Würzburg 1987, S. 264 ff., S. 275 f.

[24] ראו אצל ;Gold, Amichai, S. 43 f. ראו גם אצל עמיחי, "מיתות אבי", מתוך "ברוח הנוראה הזאת", שם הערה 30, עמוד 133.

[25] ראו אצל עמיחי, "לא מעכשיו", רומן. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1986 עמוד 438. שם מוזכר יהודי אחד שהוכה למוות. Flade, Ruth hat auf einer schwarzen Flöte gespielt, S. 80, Gold, Amichai, S. 7, S. 45, S. 85 f.

[26] ראו אצל Leo, Zwischen Erinnern und Vergessen, S. 247.

[27] התצלום הנידון (עמוד 120), שנמצא בבעלותה של האלמנה חנה עמיחי, נדון גם אצל Gold, Amichai, S. 161.

[28] ראו אצל Leo, Zwischen Erinnern und Vergessen, S. 247.

[29] עמיחי, מתוך "היהדות שלי" בעמוד 35 בספר זה.

[30] מצב שגם הניב את הביקורת החריפה ביותר כלפי הרומן שלו, מאחר שתיאור זיכרונות ילדות חיוביים מגרמניה נחשב בשנות -60 בישראל להתרסה שיש בה מן העלבון. ראו אצל Gershon Shaked: Geschichte der modernen hebräischen Literatur. Prosa von 1880 bis 1980. Frankfurt amMain, S. 260 .

 

[31].Deutschkron, Milch ohne Honig, S.193 f.

[32] ראו אצל יהודה עמיחי, "לא מעכשיו", רומן. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1986, עמוד 216.

[33] שם.

[34] Leo, Zwischen Erinnern und Vergessen, S. 249.

[35] מדובר במבנה הסמינר והמעון לשעבר של בית המדרש למורים Die Israelitische Lehrerbildungsanstalt, שלאחר חיסולו ב-1938 הפך ל"בית היהודים", כמרכז איסוף לכל היהודים מהסביבה וכנקודת מוצא לגירושם משם. ראו גם אצל Strätz, Biographisches Handbuch, Bd. 2, S. 736.

[36] בייחוד ריגשה את עמיחי חתונתה במחנה הריכוז טרזיינשטאדט. את זהותה של הדמות והסיפור שלה עם האיש הזה, כמו גם גורלו, מאשר עמיחי בריאיון. ראו אצל Leo, Zwischen Erinnern und Vergessen, S.249 f.. [התסכית הושמע ב"קול ישראל" וגם בתרגום לשפות אחרות במדינות שונות. המתרגמת].

[37] פרטים נוספים על הקשרים בין בני משפחת האנובר, שהייתה מורכבת משני בני זוג שהתאלמנו ומהילדים מנישואיהם הראשונים, ראו אצל ריים (Raim), Verfolgung und Exil, S.317 f..

[38] היחידה ששמה ברומן זהה לשמה במציאות. אבל ברומן הביוגרפיה שלה עברה הזרה לתחום המעשיות. ראו אצל עמיחי, "לא מעכשיו", רומן. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1986, עמוד 147. לצורך קישור עם המעשייה "נערת האווזים" ראו אצל Gold, Amichai, S.133 f..

[39] ברומן הוא נקרא פרנץ לארידו, ועל ידידותו עם לורה ראו אצל עמיחי, "לא מעכשיו", רומן. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1986, עמוד 152. הוא מרמז שם גם על רצח משפחתו, ראו שם, עמוד 551, אבל בכך אינו נצמד לעובדות. בני משפחת לארדו היגרו לארצות-הברית.

[40] עם זאת, גם גורלה הציק לו במהלך חייו, והוא תכנן לכתוב עליה שיר כהכנה למסעו לווירצבורג ב-1959. ראו אצל Gold, Amichai, S. 135.

[41]  Amichai, Israeli, in Würzburggeboren. [עמיחי, ישראלי, נולד בווירצבורג] נאום בעת קבלת פרס התרבות.

[42] ראו אצל Gold, Amichai, S. 28, 35. לעומת זאת, חבר נוסף שביקר בגן זה לאחר היווסדו, שרגא הר-גיל (פאול-פיליפ פרוידנברגר), שכנו של עמיחי, הצעיר במקצת ממנו, נותר עד הסוף ספקן לגבי שיטות החינוך של מריה מונטסורי. הוא קינא בגן הילדים היהודי המסורתי עם המחנכת האהובה בלה טשיזיק (ששם נעוריה היה Kohn), שכל שאר הילדים היללו בהתלהבות בחצר בית הכנסת. ראו אצל Shraga Har-Gil: Alte Liebe rostet nie. Würzburg 2004, S. 58 (שרגא הר-גיל: אהבה נושנה אינה מחלידה לעולם).

[43] ראו אצל Joseph Walk: Jüdische Schule und Erziehung im Dritten Reich. Frankfurt am Main 1991, S. 85 f .

[44] ראו XXIX. Verwaltungsbericht der Stadt Würzburg für 1. April 1930 mit März 1933. Würzburg 1935. S. 157 bzw. XXX. Verwaltungsbericht Stadt Würzburg für 1 April 1933 mit März 1938. Würzburg 1950, S. 138 f .

[45] ראו אצל Flade, Würzburger Juden, S. 285.

[46] ראו אצלSimon Berlinger: ILBA-Würzburg. Rückblick eines Absolventen. In: Ulrich Wagner (Hg.): "Denn das Sterben hört nie auf..." Aspekte jüdischen Lebens in Vergangenheit und Gegenwart. Würzburg 1997, S. 45-72, ebd., S. 64.

[47] ראו XXX. Verwaltungsbericht, S. 135.

[48] ראו אצל Leo, Zwischen Erinnern und Vergessen, S. 247.; ראו גם אצל Wiltmann, Nur Ewigkeit ist kein Exil, S. 91 bzw. Herbert A. Strauss: Zerstörte Gemeinschaft. Hesped für Würzburg. In: Reiner Strätz: Biographisches Handbuch, Band 1. Würzburg 1989, S. 11-34, hier S. 22.

[49] על תפקיד רשמי בקהילה היהודית, שדרש הכשרה מקיפה - כגון מורה בבית הספר העממי ומורה דת, מדריך קהילתי ומדריך נוער, חזן ושוחט - ראו אצל Berlinger, ILBA-Würzburg, S. 48.

[50] ראו אצל Berlinger, ILBA-Würzburg, S. 47 bzw. Strauss, Zerstörte Gemeinschaft, S. 22.

[51] Deutschkron, Milch ohne Honig, S. 194.

[52] Berlinger, ILBA-Würzburg, S. 64.

[53] ראו אצל עמיחי, "לא מעכשיו", רומן. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1986, עמודים 181-180, 256-255.

[54] ראו אצל Amichai, Israeli, in Würzburg geboren. Ansprache bei der Kulturpreis-Überlage.

[55] ראו אצל עמיחי, "לא מעכשיו", רומן. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1986, עמוד 132.

[56] ראו אצל עמיחי, שם, רומן. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1986,  עמודים 368-367.

[57] ראו אצל עמיחי, שם, עמודים 370, 399.

[58] חצר בית הכנסת נתפשה גם כמרכז החיים היהודיים בווירצבורג. ראו אצל Gold, Amichai, S. 27.

[59] ראו אצל Gold, Amichai, S. 39.

[60] ברומן מפריד עמיחי באופן מפתיע בין שתי הדמויות; הוא משנה את שמו של האדון קליינמן ל"המורה מילמן", ראו אצל עמיחי, שם, עמוד 365. ראו גם שם, עמודים 398, 401-400. ראו גם Gold, Amichai, S. 29, S. 38, S.73 f..

[61] על החזן הראשי, רובן מוזס הילדסהיים (ברומן: ראובן משה הילדסהיים), ראו אצל עמיחי, שם, עמוד 403.

[62] ראו אצל עמיחי, שם, עמוד 529.

[63] את עושר הפרטים שנחשפו בדיווחים שונים, פרטים שסיפקו לעמיחי יהודים וירצבורגיים לשעבר, מפגין עמיחי ברומן שלו - בין השאר, בתגובותיו על הריסת בית הכנסת. ראו אצל עמיחי, שם, עמוד 365.

[64] ראו אצל Herbert Schultheis: Juden in Maimfranken 1933-1945 unter besonderer Berücksichtigung der Deportation Würzburger Juden. Bad Neustadt an der Saale 1980, S. 507 ff. David Schuster: Baron Ernst von Manstein. The Ger Tsedek of Würzburg 1869-1944. In: Max Ottensoser, Alex Roberg: (Hg.): Israelische Lehrerbildungsanstalt Würzburg 1864-1938. By the Alumni of 1930-1938.Detroit 1982, S. 133-138, Gestapo Akte Ernst von Manstein, Bayerisches Staatsarchiv Würzburg.

[65] ברומן הוא מופיע כאדון רוזנבאום, ראו בין השאר אצל עמיחי, "לא מעכשיו", רומן. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1986, עמודים 184, 246, 308, 403.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גילה נאומן ימיני