אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יצחק גורמזאנו גורן / קיץ אלכסנדרוני


יצחק גורמזאנו גורן / קיץ אלכסנדרוני, הוצאת עם עובד

יצחק גורמזאנו גורן / קיץ אלכסנדרוני, הוצאת עם עובד

רומן הביכורים של יצחק גורמזאנו גורן "קיץ אלכסנדרוני" פורסם לראשונה ב-1978 אך עותקיו אזלו כבר מזמן. והינה, 37 שנה לאחר מכן, ב-2015, זכה לתחייה מחודשת, הודות להתעניינות ההולכת וגוברת בתרבות המזרחית בקרב הקהילה היהודית ובקרב חוגים אקדמאיים בארה"ב. בעקבות הצלחתו של הרומן בתרגומו לאנגלית שזכה לעשרות ביקורות נלהבות בארה"ב  ולאור ביקוש הקוראים בארץ, הוציאה אותו שוב עם עובד שנה לאחר מכן. והפעם, באדרת חדשה ובתוספת אחרית דבר מאת פרופסור עמיאל אלקלעי. 

הרומן "קיץ אלכסנדרוני" נשען על ילדותו של המחבר באלכסנדרייה במצרים שבה חי עד גיל 10 תוך שהוא מוסיף לה מדמיונו הספרותי. בראיון שפורסם ב"הארץ" מספר הסופר על ילדותו במצרים ועלייתו לישראל (1). גורמזאנו גורן נולד ב-1941 באלכסנדרייה, בן זקונים למשפחה בת ארבעה ילדים. הוריו, שהעריצו את הכוכב ההוליוודי רוברט טיילור, החליטו לקרוא לבנם רובר, ובקיצור, בכינוי החיבה, רובי. עשר שנים מאוחר יותר הפך רובי גורמזאנו ליצחק גורן כשמורה בבית הספר לילדי עולים בישראל הכריח אותו לבחור לו שם חדש, על טהרת העברית. הילד שהגיע בגיל צעיר מאלכסנדרייה לישראל התערה בקלות. אלכסנדרייה הקוסמופוליטית של שנות הארבעים הייתה בועה אירופית-אמריקאית, ורובי-יצחק התבלט בהשכלתו ובכשרונותיו ולא סבל לא ממשברים ולא  מקשיי קליטה. 

הוריו של המחבר  נולדו בטורקיה, על גבול יוון, ובתחילת המאה היגרו לאלכסנדרייה, שנחשבה לעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. אמריקה הייתה במרחק אוקיינוס, מספר גורמזאנו גורן, ואילו אלכסנדרייה הייתה במרחק יריקה מהאימפרה העותאמנית. אם היית זר, ולא חלק מהערבים הילידים, היה לך קל לעשות חיל.

הרומן "קיץ אלכסנדרוני" פורש בשפה עשירה את שנות ילדותו הראשונות של רובי, לצד אחותו המפונקת והנהנתנית, בביתם המרווח והנוח, ליד הים, בחיק הוריהם האוהבים והלא מתערבים. במשפחה ארבעה ילדים, כמו במציאות, ושני האחים הבכורים עלו לישראל ושולחים בקביעות מכתבים. משפחת חמדי-עאלי מגיעה להתגורר בביתם במשך הקיץ:  ז'וזף ואמילי, ההורים, דויד וויקטור, בניהם.

רובי מיודד עם ויקטור, בן ה-11, בשנה יותר גדול ממנו, שבא עם משפחתו מקהיר כדי להימלט מחומה אל מזג האוויר הנעים יותר של אלכסנדרייה. משפחתו של ויקטור שוכרת שני חדרים בביתו של רובי למשך קיץ אחרון זה, לפני מהפכת הקצינים, ב-1952. ויקטור הוא אחיו הזנוח של דויד, רוכב סוסי מרוץ, תקוות אביו ז'וזף חמדי-עאלי. על דויד הגמיש והחטוב להגשים את חלום אביו, ג'וקיי לשעבר, ולהפוך לאלוף בעל שם.

שתי משפחות יהודיות, אם כן, זו של רובי וזו של ויקטור, אלא שאביו של ויקטור ודוד, ז'וזף, הוא בעצם מוסלמי שהתגייר כדי לשאת לאישה את אימם, אמילי, נערה יהודיה בה התאהב. הג'וקיי לשעבר, שהפך להיות מאמנו של בנו, נמנע מלדבר על זהותו הכפולה,  ז'וזף-יוסוף, אלא שזו לא נשכחה ממנו ובסוף חייו תבוא לייסרו. בלבול זהויות קיים בספר עוד מראשיתו אלא שהממד הטרגי שבו פורץ מאוחר יותר.

ובינתיים, בשליש הראשון של הספר, אין לא טרגדיה ולא מלודרמה. הקורא המשועשע נחשף לחגיגת חושים קלילה, משוחררת ונהנתנית, כמו בסרט איטלקי שמתייחס לחיים כאל משחק מבודח והצופים בו משתוממים, מחייכים, פורצים בצחוקים. משחקי המין של הילדים נחווים בטבעיות גמורה, אף אחד לא מתעלל באף אחד, אף אחד לא מקופח, חמשת הבנים צוהלים בחדווה. האימהות, הדודות, הסבתות והשכנות משחקות קלפים, מרכלות, מחוות דעה, מספרות סיפורים בבליל שפות, מתבדחות בלי מעצורים, עושות קניות, עוקבות אחר האופנה בפריז, לונדון וניו יורק, גוערות במשרתים הערבים המגישים קפה בקצף חום, מים קרים משיבי נפש, ריבה לבנה מתוקה כדבש ועוגות טעימות. והגברים גם הם מבלים יפה בעיר התענוגות הלאה והנרפית: "כן, כאלה הם, עירוניים עד לשד עצמותיהם. מדברים זה עם זה צרפתית, אנגלית, ספרדית, איטלקית, יוונית. ערבית הם יודעים כמידת ההכרח המינימלי בלבד. המשרתים רובם דוברי צרפתית, והלוא הם המקשרים בין האדונים ובין בני המקום." (עמ' 19). המספר, רובי-יצחק בן ה-30, משקיף על רובי בן ה-10, ומצהיר על אהבתו לאלכסנדרייה הרקובה, ריקבון בעל שורשים, השקועה בפאודליזם קולוניאלי מפגר, בלתי מובן לאלה שגדלו על ברכי סוציאליזם מתקדם, אבל דווקא משום כך הוא אוהב אותה כל כך, עיר שנתנה בידך לחיות חיי לורד חסרי דאגות, בלי שתהיה מיליונר. הכסף נועד בה לבזבזו על תענוגות והוללות, נשפים, מועדונים, מופעים, מוזיקה מכל הסוגים, שירים ולהיטים, זלילה, טיולים, שיט, דיג, מרוצי סוסים, הימורים.

הטון ההומוריסטי נסדק וקסם הריקבון המתוק והחמים נפגם מהרגע בו פותח פיו ז'וזף השתקן ומספר על מות סוסתו האהובה לילא, בנסיבות טרגיות במיוחד. הקלילות האלכסנדרונית המאפשרת לזרום עם החיים, לקבל אותם בעליצות ומשובה, נסוגה אט אט בפני קדרותו של ז'וזף המשתלטת על העלילה. סוף חייו יהיה גם סיומו של הרומן. תחרות מרוץ הסוסים בין שני היריבים, דויד העירוני, המעודן והנשי ואחמד אל-תלעוני הבדואי הפראי בן המדבר לא תהיה יותר משחק מבדר כי אם מאבק לחיים ולמוות בין היהודי למוסלמי. יריבות אוניברסלית-תנ"כית בין שני אחים אויבים שתגבה מחיר דמים מהדהדת בזירה.

המאבק בין היהודי למוסלמי הוא זה שמתחולל גם בתוך נפשו המיוסרת של ז'וזף המומר שמרגיש רגשי אשמה לעת זיקנה על שהפנה עורף לדתו, משפחתו ומכורתו. האם לא הבדואי בן המדבר הוא בנו האמתי? ז'וזף מטיל ספק באושיות חייו, בהמרת דתו, בנישואיו לאם בניו, ובנוסף על כך מאשים את עצמו במות סוסתו השחורה לילא שאליה חש אהבה חושנית שהשלימה לו את אהבתו לאשתו הלבנה והעדינה. אין הוא מקבל את הזיקנה, את הידלדלות הגוף, אין הוא מקבל את העובדה שלבן דויד רצונות משלו ולכן לא יוכל לרפא את תסכולו שלו, של האב. ז'וזף לא למד מתושבי אלכסנדרייה, אלכס, בקיצור ובחיבה, שחבל להתייסר עקב עובדות חיים שממילא לא ניתן לעשות נגדן דבר. תפיסת החיים הקלילה - אי התעכבות על דרמות, חזרה אל המתרונן והמואר –  לא דבקה בו דייה. ולרובי מחכים חייו בישראל שמהם לקח מעין הפסקה כדי לכתוב את זכרונות ילדותו המשובבים על רקע תקופה דקדנטית ונוצצת זו שבא סופה. כמו מדליק הפנסים של אז, כמו ארכיאולוג במערה, הוא מאיר את מחילות הזיכרון האפלות.

(1) נטע אלכסנדר, שובו של יצחק גורמזאנו גורן, נסיך המעברה, באתר הארץ, 9 בספטמבר, 2015

https://www.haaretz.co.il/.premium-1.2726774

טעימה מהספר באתר "דבר ראשון"

http://www.davar1.co.il/40536/

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן