אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אל עוקבי כמקרה בוחן לקרימינליות קרקעית של מדינת ישראל


מראה כללי של אל-עראקיב באפריל 2010, כמה חודשים לפני הריסתו

מראה כללי של אל-עראקיב באפריל 2010, כמה חודשים לפני הריסתו

לאחרונה יצאה לאור מקראה מעניינת וחשובה ובה 16 מאמרים שכותרתה: משפט, מיעוט וסכסוך לאומי (במסגרת סדרת הספרים לזכרו של חיים י. צודק, מי שהיה שר המשפטים), הוצאת הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן בת"א, 2017).

כל מאמר בה ראוי להתייחסות, ובמסגרת מאמר זה מצאתי לנכון להתייחס למאמרה של נעה קרם, "אל עוקבי נגד מדינת ישראל: העלמת המשפט וההיסטוריה הבדואית בקביעת הבעלות על אדמות בנגב". זהו מאמר פוקח עיניים (העצומות של הממסד והקונצנזוס, לעוול שנעשה לבדואים שבנגב) ובו היא גורסת בתחילת מאמרה ש"ההליך המשפטי בפרשת אל עוקבי השתיק והעלים את המשפט הבדואי, את ההיסטוריה הבדואית ואת הקשר העמוק בין הבדואים לאדמה, וכך שבסופו של יום נרשמה האדמה על שם המדינה" (עמ' 389-390).

הפרשה החלה בשנת 2009 עת תבע נורי אל עוקבי בעלות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע על חלקות קרקע שבהן שכן כפרו, שבשנת 1951 התבקשו תושביו לפנותו מטעמי ביטחון (למספר חודשים) ולאחר מכן יוכלו לחזור אליו. הבטחת החזרתם מעולם לא קוימה ולכן כעבור עשרות שנים חזר נורי אל עוקבי מביתו בלוד לחורבות כפר ילדותו והקים אוהל על אדמותיו במסגרת מאבק מחאה, שהפך למאבק משפטי.

ב-14.5.15 פורסם הערעור על פסק הדין במשפט שנערך בבית המשפט העליון, שאישר את החלטת בית המשפט המחוזי תוך דחייה מוחלטת של טענות תובעי הבעלות .

לאור פסק הדן שואלת קרם: האם יש משפט בדואי המסדיר את נושא בעלויות האדמה? האם לדין הבדואי יש תוקף בהליך משפטי בישראל? האם ההיסטוריה האוראלית הבדואית לגבי מקור הבעלות על המשפט הבדואי היא מקור ידע לגיטימי לקביעת עובדות משפטיות? מה המשמעות של הכלל האוסר על עדות  שמיעה בהקשר זה? ומה היחס לעדויות בשפה הערבית ולמסמכים הכתובים בערבית כגון הסכמי מכר והשכרה? (עמ'391).

היסטוריה משפטית: חוק הקרקעות העותומאני משנת 1858 קבע חמש קטגוריות לקרקעות "אחת מהן היא אדמת "מוואת" ("מתה" בטורקית), המוגדרת כאדמה שוממת שאינה מעובדת ואינה מיושבת, רחוקה יותר ממייל חצי ממקום ישוב וסווגה כאדמת מדינה. החוק אפשר החייאה של אדמות מוואת וקבע כי מי שעיבד אדמות מסוג זה יכול לרשום אותן על שמו...פקודת הקרקעות הבריטית מ-1921 קבעה כי מי שעיבד אדמת מוואת ללא הסכמת הרשויות יוכל לרשום את האדמה על שמו בפרק זמן מוגבל של חודשיים מיום פרסום הפקודה. בנוסף קבעה הפקודה כי החייאת אדמת מוואת לאחר 1921 ללא הסכמת הרשויות היא הסגת גבול...חוק המקרקעין הישראלי מ- 1969 ביטל את קטגוריית המוואת וקבע  כי אדמות אלו יירשמו כאדמות המדינה, אלא אם כן יש רישום של האדמות בטאבו על פי החוקים העותומאניים והבריטים. על פי עמדת המדינה, ההזדמנות האחרונה לרשום את האדמות הייתה על פי פקודת הקרקעות הבריטית ב-1921, מאחר שרוב הבדואים לא רשמו את אדמותיהם תחת השלטונות העותומאניים והבריטים, האפשרות היחידה שלהם להוכיח בעלות על פי החוק היא לשכנע את בית המשפט כי האדמות אינן אדמות מוואת, על פי החוק העותומאני מ-1858" (עמ' 392).

בהערת שוליים חשובה מציינת המחברת: "על פי הביקורת, השלטונות העותמאניים והבריטיים לא התערבו באוטונומיה הפנימית של הבדואים בענייני אדמות, ובתקופת שלטונם לא נשללה בעלות הבדואים בנגב. רק אחרי 1948 השתמשו הרשויות הישראליות בחוקים העותמאניים והבריטיים כאמצעי להפקעת בעלות של הבדואים" (הערה מס' 15, עמ' 394).

זאת ועוד. קרם מציינת שבמהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התגבשה בחברה הבדואית מערכת מסודרת לקביעת הבעלויות על האדמות שכללה פרקטיקות של סימון גבולות, עסקאות של מכירה והשכרה ובית  דין לפתרון סכסוכים על אדמות. הגבולות בין  החלקות היו ידועים, ולמערכת ההנהגה היה תוקף מחייב.

המקרה הספציפי: התובעים טענו שהאדמות הנתבעות היו משך דורות רבים בבעלות המשפחה באזור ששימש ככפר בני עוקבה לשבט אל עוקבי. סבם של חלק מהתובעים, מחמד סאלים אל עוקבי ז"ל נולד בשנת 1859 וניפטר בשנת 1945 וחי כל חייו באדמות הנתבעות (אני יכול להעיד שבבית הקברות במקום מצויים קברים מאז שנת 1916 !-י.ב.). "עוד טענו התובעים שחברי שבט אל עוקבי שילמו מסים לשלטונות העות'מאניים והבריטים, כמו גם לשלטונות הישראלים" (עמ' 410).

כל העדים מטעם התובעים היו בדואים, שהם או משפחתם גרה באל ערקיב, וכולם העידו שהאדמות הנתבעות שייכות לתובעים בני משפחת אל – עקובי. נורי אל עוקבי עצמו העיד שבית משפחתו שימש את המדינה כבית משפט שבטי וגם ידע לספר, שהבריטים גבו מס על עיבוד האדמות.

אבסורד הוא, שמטעם המדינה הוצגה חוות דעת של מומחית, פרופ' רות קרק, ש"אישרה שאינה מומחית בנושא התרבות הבדואית והחוק הבדואי" (עמ' 415). אבסורד נוסף היה אי ההכרה בטענה ש"רכישות של אדמות מהבדואים על ידי יהודים (כ) מאשרת את בעלות הבדואים  באדמה" (עמ' 417 "עד לשנת 1947 רכשה הקרן הקיימת לישראל כ-65 אלף דונם בנגב" (!) עמ' 420).

פסק הדין: בית המשפט קיבל במלואן את טענות המדינה שהאדמות שייכות למדינה. "בדומה למקרים קודמים, שוב תוארו הבדואים על ידי בית  המשפט כנוודים חסרי קשר לקרקע" בניגוד לראיות ולעדויות באשר למקום המרכזי של האדמה בהיסטוריה ובתרבות הבדואית...הטענה שיש להעניק משקל לעדויות אלה .. לא זכתה להתייחסות" (עמ' 419).

ושוב האבסורד: "בית המשפט לא התמודד עם השאלה: כצד מכרו בדואים עשרות אלפי דונמים לארגונים ציונים טרם קום המדינה אם לא הייתה להם בעלות על האדמה ועם השאלה כיצד אישרו השלטונות הבריטים את המכירות אם על פי עמדת המדינה מדובר באדמות מתות השייכות לשלטונות" ? (עמ' 421).

במבט כללי רואה קרם את מאבק הבדואים כמאבק של ילידים מול המדינה המודרנית. בכל מקרה מדובר בגזלת קניין ע"י המדינה. זהו עושק קרימינאלי, פשוט פשע של המדינה !

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע