אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מגאלאבייה לכובע טמבל / אהרון שלוש - האציל לבית שלוש


התמונה של עמוס אריכא
בית אהרן שלוש 1895

בית אהרן שלוש 1895. בפתחו יושב אהרן שלוש ומאחוריו שלושת בניו

לעתים מהלך אדם בעולמנו ומקרין סביבותיו אור מיוחד ושיעור קומתו התמירה והנערית גם בתחילת שנות השמונים לחייו, כמו משמשת לו חותמת המאשרת את עובדת היותו צאצא למשפחה שמכבר היא אגדה ולאורך הדורות נחשבת לאחד מיסודות קוממיותה של מדינת ישראל. כזה היה אהרון שלוש שפרש מעולמנו בחודש ספטמבר 2004. עשר שנים שיודעיו במעגלי חייו מהרהרים בו לעתים קרובות, מתגעגעים אליו בכל לבם. מי שמבקש לעצמו שעות אחדות המאפשרות לספוג מעט מאור אישיותו הקורנת, ימצא אותה בספר צנוע בממדיו אבל חובק את היריעה העשירה של ההגדה לבית שלוש.

ספר זה נושא שם טובל בניחוח ארץ-ישראלי עז שמרבית תושבי מדינת ישראל כיום כמעט ואינם מודעים לבשימה הנדירה הזאת כיום, העולה מבין דפיו, "מגאלאבייה לכובע טמבל". שלוש מלים חובקות עלילות טבולות בחסד הצבעים מהפסטליים ועד לעזים ביותר בחריפותם; צבעי המזרח התיכון, המדבר המתעורר מתרדמה עמוקה, כמעט שיתוק, של מאות שנים בעזרת שובם של צאצאי בני העם שגלה ממנו. משיחת מכחול אחת רחבה ועזת-ביטוי של בני שלוש בולטת במיוחד בין שלל המריחות ההיסטוריות.

השבט שתחילתו ס"ט וסופו בני ישראל

אי-אפשר לתאר את תולדות הישוב היהודי והעברי בארץ-ישראל מבלי שתתקיים התייחסות מודגשת בהדרת-כבוד והערכה למשפחת שלוש, כיום שבט בני שלוש המונה מעל חמש-מאות נפש ואולי יותר. זהו שבט מרובד בנשים מרשימות ובאישים מרתקים שכל אחד לעצמו במעגלו הוא עלילת חיים צבעונית, עשירת-מעש. כל אלה הטביעו חותם ברור במחוזותינו ובמסילות חיינו. זו משפחה שלאורך מאה ושבעים שנות היותה כאן התמזגה עם נשות ובני יוצאי אשכנז עד היותם מיקשת-אנוש מוצקה כה-עברית וישראלית.  השבט הארץ-ישראלי הזה הגשים כדגם את התנועה הציונית במיטבה, מימש חזון אמיתי של שיבה לארץ האבות.

את תולדות השבט הזה שהיה לסמל מיזוג העדות האפשרי והמושלם בארץ-ישראל, מתאר אהרון שלוש  בנוסח כתיבה רהוטה, אך בגובה העיניים, כדבר איש עם רעו. הספר הצנוע הזה נחשב כבר כיום לתעודה היסטורית חשובה מימי הפריצה של יהודים ממגוריהם ביפו הערבית אל מחוצה לה, בכיוון צפון. משפחת שלוש היתה לכוח כלכלי דומיננטי ובעלי מעמד המשתייכים לאליטה כבר מימיה הראשונים בארץ, בשלהי שנות השלושים של המאה התשע-עשרה.

בפרק ב' הנושא את השם "בגולה" חושף אהרון שלוש כי אבות אבותיו, האחים שלוש, הגיעו ליפו מהעיר אוראן שבאלג'יריה ואתם סבא רבא שלו, אהרון שלוש בן האחת-עשרה. שם המשפחה מוכר עוד מלפני גירוש ספרד וכנראה כבר אז היתה זו משפחה מבוססת מבחינה כלכלית. במרוצת השנים למד אהרון שלוש הנין של אהרון כי למשפחה היו כנראה עוד כמה ענפים, ביניהם אחד שהכה שורש באדיס-אבבה שבאתיופיה. ענפים אחרים הגיעו מפורטוגל לאיזמיר שבתורכיה, למרוקו, לצרפת ואף לדרום אמריקה.

דורות ראשונים

בבוא ראשוני בית שלוש ליפו התגוררו בה רק כאלף ומאתיים נפש, מהם מאה עשרים ושניים יהודים. כשלושים שנה לאחר עליית השלושים הראשונים, בשנת 1867, הגיע ליפו תייר אמריקני צעיר בשם סמואל לנגהורן קלמנס. זהו מסעו הנודע לארץ הקודש של אחד מגדולי הספרות האמריקנית שנודע בכינויו "מרק טווין", אותו רכש בעבודתו כנער סיפון במיסיסיפי. בהגיעו ליפו נחרד מעליבות הכפר לחוף הים התיכון. השורות שייחד לעיר הנמל הנחשב לעתיק בעולם, מתארות ישוב דוחה ואפוף צחנת מי ביבים הזורמים חשופים בסימטאות המתעקלות. הוא לא חסך שבט לשונו גם ממקומות אחרים כירושלים ונצרת, אז כפר מוזנח.  

מצאתי לנכון להסתייע בעדותו של הסופר הגדול להמחשת רשמיהם הראשונים של בני שלוש בהגיעם ליפו הרבה לפני ביקורו של הצליין-העיתונאי. ראשוני השלושים החליטו למרות הכל להתיישב ביפו. היות ונחשבו לבעלי הון הם לא התקשו להכות שורש איתן בכלכלה המקומית הן כחלפנים, כסוחרים ממולחים וכתעשיינים. מסתבר כי השבים לארץ אבות היו גם בעלי חושים היסטוריים חדים וכבר כעבור ימי דור החלו לתכנן מגוריהם מחוץ לתחומי ישוב הנמל הזעיר ובהתמדה רכשו שטחי אדמה.

אהרון שלוש כחוקר ואיש מודיעין מובהק ובעל ניסיון עשיר הקפיד להבחין בין שמועות וסיפורים שעברו מדור לדור לבין עובדות מוצקות המעידות על עלילה משפחתית נדירה. הוא נמנע משימוש במעטפת תיאורית החורגת מגבולות האמת בכדי להאדיר את ההגדה לבית שלוש. המציאות, אפילו אם תסופר בלשון המעטה, עדיין מרתקת מכל סאגה מוכרת – ואהרון שלוש השיג את היעד הזה בדרך סיפורו המושכל והמסונן היטב.

דמות אחרי דמות מועמדת אל מול הקורא כשהיא נשזרת במערך הדורות לבית שלוש ותרומתם להנעת גלגלי היסטוריה בפריצה לעבר הדיונות הצפוניות מיפו תוך הפיכת חזון התיישבות למציאות ברצועת החוף; תחילה בנווה צדק מקום בו אהרון שלוש בנה את הבית הראשון ויותר מאוחר היה זה בנו יוסף שנמנה עם ראשוני תל-אביב. אהרון שלוש מבחינת נינו מסמל את דור הגאלאביות בשושלת בית שלוש. עד ליום מותו בגיל מופלג התהדר סבא רבא זה בגאלאבייה שלו, כשהוא משליט על משפחתו שלטון פטריארכלי מובהק, בו אין עוררין על החלטותיו.

נינו אהרון, משרטט את חיי היומיום של משפחת שלוש כצייר המשתמש בצבעי מים, ממש כמו בציוריו של הצייר הסקוטי, הצליין הנודע דיויד רוברטס (1796-1864), מהציירים הבכירים ביותר של זרם האוריינטליזם בציור. הוא הסתובב בארץ-ישראל ומאות רישומיו וציוריו בצבעי מים חושפים את אווירת המזרח להפליא, משמשים עדות נוקבת כי מדובר בארץ מדברית מוזנחת שאיש איננו מתעניין בה ובגורלה.

אהרון הנין מלווה את כתיבתו באיזכורם של פרטים זעירים מחיי היום יום אצל השלושים של דור המייסדים, עד שהוא מגיע אליו ואל בני דורו, אלה שהפכו את כובע הטמבל לאחד הסמלים הנודעים של העם ששב לעבריותו וקנה לעצמו בהיסטוריה שם כישוב העברי בארץ-ישראל.  

דור לדור יביע אומר

הפרקים הבאים בתולדות בני שלוש דומה ונערמים בצפיפות ובבהילות שמושפעת מסופות זעם במזרח התיכון ובעולם כולו המוצא עצמו פעם אחר פעם בתוך עברי פי פחת, בגלישה לגיהנום. בפרקים אלה נקבעים ימי גורל של שלושה דורות, ואולי ארבעה, הנשגבים ביותר בתולדות בני ישראל מאז ומעולם.

בני שלוש נחשבים בצדק לעמוד תווך מהבולטים ביותר של הבנת צורכי העם. בניו של יוסף בנו של אהרון "הגדול", נדרשו על-ידי אביהם לשאת נשים מבנות העדות האחרות ולבטל את המושג הרע של בני ספרד ובני אשכנז ונספחיהם. "עם אחד אנחנו", פסק וכבר אז בתחילת המאה העשרים הניח אצבעו על בעייה שהגיעה לאחד משיאי סיאוביה עם פרשת הרב עובדיה יוסף הגזעני, ולתלמידו המושחת אריה דרעי והקמת ש"ס המגדרית לתפארת ביזיון עם ישראל; אלה עשו יד אחת ארורה להחריב ולהרוס כל מה שטרחו לארוג מחדש קודמיהם לבית שלוש, ועוד נספחו אליהם רבים.

בתוך מירקם הסיפור שזר המספר עלילות משנה והן כאבני חן נוצצות שמהן באמת קורן אותו אור בהיר של המזרח התיכון, זה המתעתע לחשוב עד כמה בורך עולמנו אך מתגלה לעתים כמסך משי רך המסתיר מאחוריו איבת-עולם רצחנית. מערכת היחסים המורכבים והקשים בין יהודים לערבים זרועה פה ושם בנקודות אור החושפות רגעים קסומים בצמתי מפגשים אישיים בין יהודים וערבים. במפגשים אלה ניתזים לעתים ניצוצות נדירים המעידים לא פעם כי גם בתוך המים הסוחפים את כולנו לבולענים השחורים, נמצא לעתים חבל הצלה לחזק אמון שבין אדם לאדם, יהיה מוצאו אשר יהיה. 

הפעילות הציבורית כתורת חיים

מעורבותם של בני שלוש ביומיום של בני הישוב העברי ניכרה גם בעמדות הקדמיות של החזית הציבורית, הן תחת השלטון התורכי והן תחת המנדט הבריטי. המספר פורש לעיני הקורא מפה מוכרת גם של תככים, חילוקי-דעות, מאבקי כוח וכבוד, כל אותם סעיפים מורטי-עצבים שאנחנו שבענו מהם מרורים. המספר אהרון אינו מצניע גילוי אחד ממחקרו המרתק על אבותיו, שמצאו עצמם לא פעם בעימותים כאלה. אביו משה שילם מחיר גבוה ביותר באחד המאבקים הציבוריים המכוערים בשנות השלושים של המאה העשרים.

דמותו של משה שלוש, "מוסא" בפי חבריו, קורנת בעלילות חייו בהתאם למסורת הגברים לבית שלוש. הוא היה בכור בניו של יוסף ואביו של אהרון "הצעיר" שעתיד היה לספר את הסיפור המופלא הזה של השבט. עלילות חייו של זה, המשכיל מבני יוסף שלוש, שזורים בפרקים המזכירים לעתים את עלילות סיפורי המתח של אגטה כריסטי שהתחככו במזרח ממצרים ועד בגדד. שמו אף נמצא ברשימת ראשי הערים של תל-אביב, שכיהן רק ימים אחדים.

לאחר מותו של ראש העיר מאיר דיזנגוף ב-1936, בחרו חברי מועצת עיריית תל-אביב כראש העיר במשה שלוש שאז כבר נודע כסלבריטי ראשון בארץ שהתרועע עם חברים אישיים בקשת בינלאומית מסקרנת, ממלך בולגריה ועד למנצח הגאוני ארטורו טוסקניני. אהרון שלוש הכיר היטב את גדולי המוסיקאים והמנצחים שהסתופפו בביתם כחבריו הקרובים של משה שלוש, שבאתם ימים, שנים אחדות לאחר מות אשתו הראשונה רחל, נשא לאשה את רופאת העיניים הנודעת נינה ברלין, שבסתר נמנתה עם מקימי הארגון הצבאי הלאומי.

מאיר דיזנגוף מצא במשה שלוש את איש אמונו עד שקבעו כממונה על ביצוע צוואתו. לאחר מאבק במועצה בין שני מועמדים לרשת את דיזנגוף, מצד אחד משה שלוש ומצד שני ישראל רוקח, גם הוא בן למשפחה נודעת מראשוני הישוב, נבחר משה שלוש. אך בחירה זו  הוכשלה בתוך ימים אחדים בידי רוקח שטען באוזני הנציב הבריטי כי בעוד שמשה שלוש חסיד צרפת, הרי הוא רוקח חסידם של הבריטים. טיעונו לא נפל על אוזן ערלה והבריטים פסלו את משה שלוש והעניקו בצו מיוחד את הבכורה לרוקח. הזעם בציבור היה כה-רב עד שבמשך שנים לא מעטות סירבו רבים לכנות את רוקח כ"ראש העירייה", וכינו אותו "הפקיד הממונה". רוקח שכיהן כראש העירייה עד 1950 מעולם לא נבחר לתפקיד.

כינוי נוסף שהיה ראוי למשה שלוש הוא "איש המוסיקה". כל כולו נתון היה לאהבת המוסיקה הקלאסית, והקדיש מיטב עתותיו לקדם את האופרה של מרדכי גולינקין, ולסייע בכל דרך אפשרית בהקמת התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית. ידו היתה רבה בחיי התרבות התל-אביבים. 

האב משה והבן אהרון

משה שלוש זכה למצוא בבנו אהרון מי שחוט החן האישי, הבלתי-מצוי שלו, עבר ממנו אליו, כמו האחרון זכה בתואר של אצילות מכוח היות האב איש אציל במעשיו ובדעותיו. אלה הם האנשים שהשפיעו עלי בעת שכתבתי את הרומן התל-אביבי "תופש הגלים" (1998- הוצאת נירם). את גיבור הסיפור, הילד הראשון של תל-אביב, עברי טולדו, עיצבתי בהשפעה ברורה של שני בני שלוש אלה, משה ואהרון, וגם הוספתי עליהם את מי שנודע בכינוי "מייג'ור אלברט נחמיאס", אחיו של יוסף שהיה המפכ"ל השני של משטרת ישראל.

אני שזכיתי ובארכיון זיכרונותיי ניתן למנות שעות רבות של שיחות ופגישות מרתקות שהתקיימו בין אהרון שלוש לביני, מעיד כי לעתים רחוקות נתקלתי באדם שאכן האיר סביבותיו גם בנועם הליכותיו, בהגינותו, בתרבותו ובאהבת המוסיקה שירש ממולידו משה שלוש האחד והיחיד. החן, החסד והתבונה הכה בהירה שאפיינו את האב ובנו מרחפים על דפי "מגאלאבייה לכובע הטמבל". לא יכול מישהו לטעון שהוא מכיר את תל-אביב אם החמיץ את הספר, חגיגה לכל אוהב העיר העברית הראשונה בעולם.

לעתים אני נופל ברשת של מחשבה מתעתעת בנוסח "אילו עדיין היתה בי רוח צעירה", כי אז הייתי כותב סדרת טלוויזיה בעלת עוצמות מכשפות בנוסח "ההגדה לבית שלוש". זו יכולה להיות סדרה שתרתק קהלים ברחבי-עולם. אלא שלצערי אין בי מהכוח הנדרש למשא נכבד כזה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא