אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אברהם מאפו : חזון אהבת ציון


התמונה של קובי דנה
אברהם מאפו : חזון אהבת ציון

"סיפורי חזיונותיי יעירו ויקיצו נרדמים מתרדמתם..." אברהם מאפו

מבוא לסדרה | עיונים ביסודות הציונות החלוצית


פרק ראשון:
"רוחי לך הומיה" – סופרי ההשכלה (מאפו וסמולנסקין)

 מבוא

כאשר אנו באים לדון על ניצני ההתעוררות של הציונות בכלל, ולאו דווקא של הציונות החלוצית בלבד, הרי שכאילו קשה לנו להניח את אצבענו על ציר הזמן, לומר מתי התחילה אותה "ציונות". כפי שכתבתי בדברי המבוא, הרי שהציונות בדמות הרעיון של שיבת ציון קיימת כבר עוד מימי עזרא ונחמיה, ואפילו נרחיק לכת ונאמר יותר מאלפיים שנה, נחזור לימי משה ויציאת מצרים ועלייתו של בית יעקב אל ארץ הבחירה לאחר תקופת עבדות ושפל בארץ הנילוס.

עם זאת, אנו מדברים כעת על הציונות המודרנית, זו שהפציעה לעולם בתקופה שמכונה "העת החדשה" על פי הציר הכרונולוגי-היסטורי. וגם כאן אנו נתקלים בכל זאת בקושי. מדוע להתחיל את סיפורינו דווקא בספרות ההשכלה? הרי שקדמה לה הקבלה והחסידות. ואם הולכים אנו דווקא לספרות ההשכלה, אז מדוע דווקא להתחיל בסופר אברהם מאפו? מדוע לא להתחיל ברמח"ל שהוא הנחשב למבשר עידן ההשכלה ביהדות הגולה?

ענייננו כאן הוא ללמוד אודות זרם הציונות החלוצית שהלכה והתעצבה משלהי המאה התשע עשרה והתפתחותה המשמעותית היא בראשית המאה העשרים עם שתי העליות המייצגות את עלייתו של זרם ציוני זה – העלייה השנייה והשלישית. רעיון השיבה אל הטבע, הרעיון כי עם ישראל צריך לחזור לארץ ישראל ולא רק, אלא לחזור לטבע הארץ, לא רק לחזור לארץ הקדמונית אלא לחזור לחיים הקדמוניים, לשוב להיות עם של רועים ואיכרים המחוברים לאדמת הארץ, ליצור שוב את מעמד החקלאים הישראליים אשר הם שומרי הזיקה העמוקה של האומה אל אדמתה ההיסטורית. ליצור שוב את בני יעקב אשר רועים את צאנם במדבר, ולבנות שוב את יסודות האומה והחברה הישראלית על יסודות היהדות – הצדק, המשפט והמוסר.

זוהי ראשיתה של גאולת העולם כולו. על מנת שנוכל לתקן את העולם, עלינו לתקן ראשית כל את עצמנו, את מצב עמנו. ללא תיקון מצבו המעוות של עם ישראל ובניית ביתו הלאומי בארץ אבותיו, לא יוכל העולם כולו לקוות לתיקונו האנושי והחברתי – זהו השלב הראשון בתיקון עולם – חזרת עם ישראל לארץ ישראל, בניית ביתו הלאומי בה, ביסוס הריבונות הממלכתית ובניית חברת מופת שתהא מבוססת על יסודות היהדות.

ניתן לומר בהקשר האקטואלי, כי בעוד חלק מהשאיפות הוגשמו, חלקן הוזנחו בהמשך הדרך עד כדי התנוונו ונשכחו. בעוד השלב הראשון הוגשם, השלב השני של בניית חברת מופת המושתת על היסודות המצוינים לעיל נכנס לתקופה של רגרסיה וחזרה לנורמות חברתיות גלותיות שבין מאפייניהן הנהירה אחר תרבויות זרות ונסיגה מן הכרת הייעוד של העם היהודי בחזית תיקונו של עולם והיעדר חזון לאומי בעל מעוף. ברמה האישית הרי מתבטא תהליך זה ביחידים בעלי תפישה אינסטרומנטלית שאינם חשים עוד חובה מוסרית כלפי החברה והכלל בו הם חיים, ובעקבות כך נוצר הואקום הבלתי נסבל בין היחיד לבין האומה והמדינה, כאשר הקהילה והתא המשפחתי הוזנחו והופקרו. אך זוהי רק הערת שוליים בהקשר האקטואלי. נשוב כעת לענייננו – עיון בראשיתה של ההתעוררות החלוצית.

על פי יעקב פיכמן, מגדולי המשוררים שלנו, אבהרם מאפו מסמל את ראשיתה של תקופה, את בשורת ההתעוררות, כי הנה הולכים אנו לימים אחרים, כי הנה נולדים כאן אנשים אחרים, יהודים אחרים, ראשיתה של בשורת הגאולה בעת החדשה. לא עוד בשורת שווא, לא נביאי השקר, לא סכסוך, ריב ומדון בין אחים, אלא בשורת האחדות הלאומית, נבואת אחרית הימים לתקומתו של בית ישראל ושיבתו להיסטוריה האנושית כגורם משפיע ולא מושפע, כגורם המעצב את החברה האנושית והמוסר.

על כן אמשיך אני את מסורת פיכמן, ואדון כאן בשתי דמויות מתקופת ההשכלה, שמהוות את ראשית ההתעוררות הציונית ותנועת חיבת ציון, ואשר אני טוען כי הם, על פי מאפייני יצירתם והגותם, גם ראשיתה של הציונות החלוצית בפרט. 

מאמר ראשון: חזון אהבת ציון של אברהם מאפו (תקס"ח - תרכ"ח / 1808 - 1867)

 "סיפורי חזיונותיי יעירו ויקיצו נרדמים מתרדמתם..."

אברהם מאפו 

"מחבר הרומן העברי הראשון", זהו התואר הרשמי שניתן לסופר אברהם מאפו. דרכו של מאפו אל ההשכלה לא הייתה שונה בהרבה מדרכם של מרבית היהודים המשכילים באותה עת. את צעירותו העביר ב''חדר'', למד תלמוד והיה נחשב כמחונן. כמו סופרי השכלה אחרים, כך גם הוא מאס בדברים שעניינם להשאר רק בחדרי המדרשות ושאף לאווירו של עולם. גם הוא מאס בראותו את עמו מסביבו מנוון, עם מנותק מהטבע, עם תלוש שיחידיו תלושים מהמציאות הסובבת ועוסקים רוב שגרתם בענייני פלפול של בית המדרש או מאידך אשר עשו את התורה כקרדום לחפור בו.

אחד החזיונות הנפוצים בתקופתו היה לשוב להסתכל בדברי הימים המפוארים של עם ישראל, בימים המסופרים על דפי התנ"ך, כאשר היו בני העם כולו יושבים על אדמתם וחיים אותה בטבעיות. באותה תקופה התנ"ך ושפתו הייחודית חדרו יותר ויותר לתודעת הדור. רוח התנ"ך פתחה את אופקיהם והוא נעשה למקור התרבות החדשה ויסוד החיים החדשים אליהם הם נשאו את נפשם. אך התנ"ך היה למעשה גם ראי למציאות הקיימת, סופרים כמו מאפו ערכו השוואה ביצירתם בין ימי העבר הרחוקים לבין ימי המציאות העכשווית של דורם, מעיין הרצוי לעומת המצוי.

כך למעשה טיפח התנ"ך על סיפוריו, לשונו וביטויו הייחודי, אהבה לא רק להיסטוריה של העם היהודי ותפארתו אלא גם אהבה לארץ התנ"ך, התשוקה אליה ולנופיה וערגה רוחנית שמתבטאת היטב בכתבי הדור. למעשה יש הטוענים כי הייתה בכך סתירה פנימית של ההשכלה, שמצד אחד התקוממה נגד המסורת ומנגד יצרה סוג של פולחן סביב התנ"ך והחזרה אל מקור התרבות הישראלי.

השימוש בתנ"ך כמקור ספרותי העיר את ארץ ישראל בעיני בני הדור, שעד כה הורגלו לראות בארץ ישראל משהו רחוק וישן שאין אתה יכול לחוש אותו. סיפורי מאפו הפכו את סיפורי התנ"ך וארץ ישראל לחיה, מלאת צבע ורעננות, כאילו לקח שפילברג את סיפורי דוד המלך והפך אותם לשובר קופות בינלאומי. בימים בהם הספרות הייתה האטרקציה התרבותית של בני הדור, אפשר לומר שמאפו היה עבור ציבור הקוראים היהודי סוג של שפילברג. עוד נשוב לשימוש בתנ"ך בהמשך. אך ראשית כל, כיצד הגיע מאפו לספרות? כיצד היה לסופר? כיצד הגיע לידי ההכרה בחשיבות הכלי הספרותי כדרך ליצירת החזון ותחיית העם?

 חיי מאפו: דרכו לספרות

אברהם מאפו נולד בשנת 1808 בפרבר שעל יד קובנה ונחשב מגיל צעיר לעילוי. הוא היה תלמיד בביתם של הרבנים מהמפורסמים בדורו, אליהו קאלישר ואלי רוגולר. לאחר שמיצה בגיל 15 את לימודי הנגלה, אפשר לו אביו ללמוד את תורת הנסתר. הקבלה היא אשר למעשה גילתה בפני מאפו הנער לראשונה את השירה ואת האגדה – מאפו הוקסם מיד. הוא נמשך אחר הקבלה, אשר כמו החסידות, קידשה את המציאות ונמשך אחר טוהר הבדידות ומסתורי היערות שאליהם משכה את חסידיה. ואכן בסיפוריו באים לידי ביטוי ניכר גם אותן השפעות של הקבלה והחסידות. מאפו האמין כי "הקדושה מצויה תמיד במסתרים, ושגם בימי הירידה לאדם קיימים ל"ו צדיקים המגנים על הדור", כלשונו של פיכמן.

מתוך כך הגיע מאפו בגיל 20 לכת של חסידים, דבר שהסב מורת רוח קשה בקרב הוריו שלאחר זמן קצר הכריחו אותו לנטוש את חבריו לכת. על כן שב מאפו לתורה והעמיק בקבלה. הוא נעשה בקי גדול בספרי הזוהר, ב'פרדס רמונים' של הרב משה קורדובירו, ובכתבי גורי האר"י. במקביל הוא שקד על לימוד מדעים ושפות כמו לטינית, גרמנית צרפתית ורוסית, הרבה לקרוא ספרים בלשונותיהן אך לא זנח את העברית.

כשהוא בשנות העשרים לחייו הוא יוצא לראשונה לחיות בכפר ומתחילות להתעורר בקרבו שאלות לגבי משמעות חייו ועתידו. אז, באותם ימים, הוא מתחיל למעשה להגות את הרעיון של חיבור סיפור עברי, אלו השנים שבהן עוצבה דמותו הרוחנית והחברתית. אחד המשפיעים ביותר על מאפו בצעירותו היה חברו הסופר שניאור זק"ש, אשר ראה חיבור מהותי בין ההשכלה והפצתה לבין טובת העם, שהלשון העברית וספרותה היו חלק מהותי ממנה. מאפו כתב כי

 "שתי משמרות דרושות לחפץ עמנו לכונן שלומו מבית ומחוץ: המשמרת החיצונה הם סופריה בלשונות העמים השומרים כבוד עמם מחללו ומשאת עליו חרפה מחוץ, הם יענו כל כסיל כאיוולתו וכלשונו וישיבו חרפה ותוכחות אל חיק מוציא דיבת עמם.

"והמשמרת הפנימית הם סופרי ישראל הרואים עקשות ודרך כסל בעמם. הם ירימו כשופר קולם לגעור בכל המגרעות הנאחזות בעם ולהוקיע איוולתם נגד השמש. והם ידברו עברית לעברים, כי למה ישמעו זרים מוסר כלימתנו. כרב כוח המשל והחזיון רב הפעלים על המון העם והם יביאו לבם חכמה".[1]

 עוד כתב לו מאפו כי "ידידי אתה דיברת אלי בחזון יום אחד 'אל נא ללשונות רות תקדיש כל עתותיך, כתוב ידך לשולמית... עבוד עבודתך על הרי ישראל'. הדברים האלה עוררוני אז, שנסתי מותני, קרבתי אל המלאכה, בניתי, הרסתי עד צאת לאור אהבת ציון.''[2]

גם עבור מאפו אפוא וגם עבור זק"ש הייתה השפה העברית חשובה ביותר. זק"ש היה למעשה מורו של מאפו כפי שהיה אחד העם מורו של ביאליק, כפי שכתב לחברו ומורו את תרומתו לעשייתו הספרותית:

 "מי העיר את רוחי מתרדמתה ומי עשה שלום ביני ובין עטי העברי אשר כמעט שלחתיו לנפשו - הלא אתה, יקירי! אתה הרהבת עוז בנפשי, נפחת רוח אומץ בלבבי. התעוררתי, מצאיתי ידי, אספתי, אגרתי, קבצתי רעיוני המפוזרים והנדחים ואטעם על אדמת יהודה, ואם יהיה ה' בעזרי להשלים מחברתי שולמית הלא תתפאר עלי לאמר - ראה אנכי העירותי רוחך לברוא חדשה...''[3]

 בגיל 24 התחיל מאפו להתפרסם כמשכיל ואף הוזמן על ידי סוחר עשיר מיורבורג להיות מורה בביתו. הוא נעשה משכיל פעיל, קנאי לרעיון והאמין בכל מאודו כי מההשכלה תבוא בשורה לעם ישראל. עם הזמן ועם השנים שחלפו עבד מאפו בשכר מינימום בעיקר כמורה בבתים שונים וגם בבתי ספר יהודיים, פרנסתו לא הספיקה ולא נתנה לו להיות "סופר במשרה מלאה" ואין ספק שזה הטריד מנוחתו. אך מאפו הרגיש וידע כי יש לו  ייעוד, יש לו שליחות. הוא התחיל לכתוב את ספרו הראשון, הרומן הראשון בשפה העברית.

 אהבת ציון

בשנת 1853, בעת פרסום ספרו הראשון 'אהבת ציון', היה מאפו כבר בן 45. כאמור, ראשיתו של ספר זה עוד בשנות העשרים לחייו, כאשר התחיל להכיר בחשיבותה של הספרות וההשכלה כמעוררת תודעת יחידי העם. על ההר האלקסוטי, הנקרא גם בשם סליובקה שמחוץ לעיר מעבר לנהר הניימן, שם החל מאפו לכתוב את הרומן העברי הראשון שהפך להשראה עבור דורות של חלוצים.

הספר על 29 פרקיו נכתב במשך יותר מעשרים שנה. שעות רבות העביר מאפו בהתבוננות בנופי הטבע של ליטא, שבדרך כלשהי הצליחו לעורר בו ערגה לארץ הקודש והזכירו לו את ארץ ישראל. אומנם בגופו היה מוקף בטבע הפראי של ליטא, אך במוחו קדחה תשוקה אל השומרון, מדבר יהודה, הכרמל והלבנון. כך יצר בהדרגה את ספרותו שעניינה לא רק להיות דבר פלפולים נאה ודיון בחדרים סגורים, אלא להפך, להשיב את בני העם להיסטוריה של עמם, להוציאם החוצה אל האוויר והנוף הפתוח, להוציאם חזרה אל הטבע, ליצור השראה בלבם למעשים גדולים.

מאפו האמין בתפישה כי כדי להעיר את בני העם, את ההמון הפשוט, זקוקים לא לתורות ותיאוריות חדשות כמו אלו שלומדים השקם וערב בבתי המדרשות אלא ל'חזיונות', להשראה, "כי לא בחכמות יסור תפל, כי אם בטוב טעם ודעת היפה והנשגב. הן זאת חזיתי, על כן חזון הרביתי לעמי במשואות... סיפורי חזיונותיי יעירו ויקיצו נרדמים מתרדמתם."

לכן ספר זה נעשה עם צאתו לקול הקורא לחיים חדשים, קול מעורר לצאת ולשוב אל האדמה, לחוש אותה, אל השדה והיער. צעירים רבים הקוסמו מדבריו, בתקופה בה צעיר יהודי התבונן סביבו והיה נכלם על אשר ראה הוא, דברי מאפו עוררו תקווה לעתיד טוב יותר. עוררו תקווה למהפכה אישית ולאומית:

"מה ידידות משכנותיך, ציון! גבעותיך תחגורנה גיל, שלום בחֵלך, רנה וישועה בארמנותיך.  כמעט הממוך רעמים, בעתוך נחלי בליעל, אך חלפה חרדה, בא שקט, וכשושנה ענוגה תתפתחי עתה ממסגרותיך.  עוד תפריחי, תוסיפי תת ריח, בניך שקטים על משכבותם ורוממות אל בגרונם.  פה אב לבנו יתנה צדקת ה' ונפלאותיו, אשר הראם, בעוז שדי ישמחו ויגילו בישועתו; ופה אשה מחבקת עולה בהשקט ובבטחה, תאצל לו עתרת נשיקות, ועתרת ברכות תביע לשונה לאל משמח אם על בנים.  פה ישיש חתן על כלה, כי נסו יגון ואנחה מציון, וששון וגיל ירננו עתה לבותם, משנה שמחה ישמחו ויתעלסו באהבים באין מחריד; ופה מעירי שחר ינהרו בלב עלז אל בית ה' לזמר לשמו, ברן יחד כוכבי בוקר.  האח! שמעה אזני קול מהיכלו אומר כבוד, קול ה' לעיר יקרא, קול נעים, נשמע עד קצות ארץ.  הס כל בשר, דומו, בעלי כנף, ושמעו שירות היכל!"[4]

ספרות מאפו בכללה הייתה ספרות רומנטית ופחות הצטיינה בריאליסטיות. בספרו הראשון 'אהבת ציון' ניכרים היטב המוטיבים של הפשטות והרומנטיקה של חיי הטבע. השפעות של הרמח"ל[5] והפילוסוף הצרפתי רוסו[6] השתלבו בהרמוניה יחד עם סיפורי התנ"ך הקדומים ויצרו סינתזה מרתקת. רעיונות התקופה של השיבה אל הטבע, תורת הקבלה והחסידות והרעיון הנושן של שיבת ציון התחברו יחד לידי יצירה מופלאה שהצליחה לעורר בבני הדור את אשר מאפו שאף לעורר, את הרגש הישראלי הקדום. לכן רבים ראו בספר זה את חזון התחייה הראשון ובמאפו את הסופר המובהק של תנועת חיבת ציון שנולדה באותה המאה.

מאפו שב וחזר על רעיונו כי "באין חזון אין תקומה לעם", כי זקוקים לחזון נשגב שיעיר אופטימיות והשראה בקרב בני העם לעשות מעשה. רק באמצעות הסיפור והרומן ניתן ליצור חזון שימשוך אחריו את המון העם, לא באמצעות מחקרים ודברי נימוקים והגיונות. בכך היה מאפו שונה בזרם ההשכלה במובן זה שהוא פנה אל העם ולאו דווקא אל האליטה המשכילה. הרומן הוא למעשה כלי באמצעותו מנחיל מאפו את האידיאל והחזון אל המוני העם, הוא מכשיר התודעה לקראת המהפכה האישית והלאומית. רבים מבני דור העלייה השנייה וחלוצי ההגשמה הציונית גדלו למעשה על סיפוריו או סיפורים אחרים אשר נוצרו בהשראת רעיונותיו.

האהבה לארץ ישראל התקיימה גם בגלות אלא שבמהלך הדורות, כאשר הוויית העם המירה עצמה לחיים רוחניים-דתיים בלבד, וארץ ישראל הפכה להיות "דבר של מעלה" ולא ארץ ממשית, 'אהבת ציון' החזיר את ארץ ישראל לגשמיותה, את הריאליות שלה, שהנה אפשר להאמין כי יוכלו בני העם לחיות בה חיים חדשים של טבע וחירות. מאפו החזיר את הממשיות לארץ ישראל באמצעות תיאור נופיה, שדותיה ועמקיה, נהרותיה ונחליה, ואלו קראו לקוראים לבוא ולחיות בה חיי אדמה, עבודה ויצירה.

ברל כצנלסון, חלוץ העלייה השנייה, כתב כי בילדותו לאחר שקרא בבית אביו סיפורים דוגמת אלו של מאפו, גילה פתאום שארץ ישראל היא לא רק חלום רחוק אלא ארץ מוחשית, הוא כתב:

"והנה בין החידושים הגדולים בבית אבי היה זה, שקיבלתי בגיל שבע וחצי ספר קריאה לילדים, ובו היה סיפור על צדיק אחד שהלך במדבר, והוא הלך עם ישמעאלים, והנה הגיע ליל שישי עם חשכה, והוא החליט שכמובן בשבת לא יזוז ונשאר לבדו במדבר, טרף לחיות פראיות! והנה בא אריה והוא סבור היה שהאריה עומד לטרוף אותו. אבל האריה רבץ לרגליו, ושמר עליו כל הלילה, ובמוצאי שבת רכב על האריה והדביק את השיירה. והיו שם בסופו של אותו סיפור שני משפטים. במשפט אחד היה כתוב: צאצאיו של אותו צדיק יושבים עד היום בחברון. כשקראתי את הדברים האלה פרצתי בבכי של עצב. קודם כל הוברר לי שארץ ישראל אינה ענין של העולם הבא, של מושג מיסטי, אלא שישנה ארץ ישראל בימינו. זו היתה בוודאי שמחה גדולה. דבר שני היה שאם צאציו של אותו צדיק יכולים להיות בארץ ישראל - מדוע אני אינני יכול להיות שם... ואני עוד זוכר כיצד הביא סיפור זה מהפכה בעולמי."[7]

ייתכן ודברים אלו נשמעים תמוהים עבור בני דורנו, דור המילניום, אך בדורות ההם הייתה בכך מהפכה תודעתית, כמו שכתב זאת ברל, וכי אם זו "ארץ מוחשית" מדוע איננו הולכים אליה? עוד לפני הסיפור הזה שקרא ברל בילדותו בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, יצר מאפו תהליך הדרגתי תודעתי ולאחר מכן הגיעו סופרים נוספים כמו למשל מרדכי זאב פיירברג עם ספרו "לאן" בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. אנו למעשה מבחינים בהתפתחות תודעתית מרשימה שבאה לידי ביטוי בספרות העברית החדשה.

בתיאורי נופי הארץ בימי חזקיהו וישעיהו פרש מאפו לפני הקורא העברי תמונות מחיי העם בתקופות הקדומות של עם ישראל כאשר חי על אדמתו. הוא מגלה לפני הקורא העברי בגלות את החיים הפשוטים, הבריאים והשלמים שבמולדת העתיקה, את דברי הנביאים היוצרים רעיונות נשגבים ומובילים דרכים חדשות לכל האנושות. השירה האידילית של מאפו הייתה קול קורא לבני הדור לנטוש את חייהם המנוונים כסוחרים ולשוב לעבודת אדמה המסורתית.

פרסום 'אהבת ציון' הותיר חותם גדול בכל העולם היהודי ופרסם את שמו של מאפו בקרב קוראי העברית. הוא יצר התעוררות מרשימה בקרב בחורי ישיבה שהתחילו להבין שיש חיים גם מחוץ לחדרי הישיבות – מאפו נעשה לנביא הדור. השמות של גיבורי הספר, אמנון ותמר, נעשו סמל לאהבה ולגבורה. וגם הסופרים והמשוררים הצעירים העריצו את מאפו, ספרו היה לדוגמא ומניפסט. היה זה כבוד שרק מעטים זכו לו בתקופתו, אם בכלל זכו לו.

רעיונותיו הספרותיים

מאפו שאף ליצור רומן עברי ראשון, ובמקביל לכך הוא רצה ליצור טיפוס של סופר עברי. מה הוא אותו טיפוס? הוא צריך להיות איש של חזון, רומנטי, אחד היודע להביא בפני הקוראים את המצוי לעומת הרצוי. לסחוף את הקורא מתוך המציאות הקלוקלת אל אופוריית החזון הרצוי, ובכך לעורר את הקורא לתשוקה והתלהבות למימושו של החזון. כדי לעשות כן, על הסופר העברי לכתוב עבור בני הדור הצעיר בשפה העברית, אשר בהשפעת התקופה התחילו להתרחק ממנה ובכך למעשה מעמם. העברית והסיפור העברי הם הגשר עליו יתחברו שוב אל עמם וארץ התנ"ך:

"הן אחינו בני ישראל באשכנז ובצרפת התבוללו בשכניהם, שפה אחת ודברים אחרים למו, ולא יפלא כי שפת אבותיהם זנחו. לו היו בהם סופרי חזון, כי עתה עוד ראינוה היום כפורחת - כי ספרי חזון אם רוח העם בקרבם, מרחיבים גבולות ספרותם, ישפכו רוח הן על הלשון, יגדילוה ויאירוה, ואם לא בעבותות אהבה נשמוך אנחנו את צעירינו אחרי שפת עבר, יזנחוה כדבר אשר אין חפץ בו."

ההיסטוריון בנציון דינור מחלק את יצירתו של מאפו לשלושה שלבי יצירה. ראשית חזון וחיזיון, כל יצירה מתחילה ב'חזון'. ההגות מביאה לחזון ואחר כך הדמיון יוצר חיזיון. ההגות היא על המצוי המקולקל ושקיומו דחוי מעוררת אותו לחזון תוכחה לבני דורו ולעמו. והחיזיון, תמונה שלמה של הרצוי והחבוי שיש בה גם כדי למשוך את הדור למציאות אחרת רצויה וראויה נשאפת ונכספת. שנית, הגיונות ואמירות נאות. למרות שהתנגד לדיבורים על הטוב והרע, הכניס בספריו גם 'הגיונות'. הוא השקיע רבות כדי למצוא אמירות נאות אלה בספרות ישראל, מדור לדור שיוכל להלביש בהם את הגיונותיו. ל'אהבת ציון' ול'אשמת שומרון' מצא אותם בספרי המקרא, ל'עיט צבוע' מתוך ספרות התלמודית והרבנית, ול'חוזי חזיונות' בספרות הקבלה והחסידות. אלו שני שלבים בתוך היצירה הכרוכים יחד ובאים זה אחר זה. ושלישית, מראות ודמויות. לאחר שיש לו את חזונו והגיונותיו הוא מלביש אותם על הנופים וגיבורי הרומן ונותן להם מראה ודמות.

הסופר והמשורר יעקב פיכמן מוסיף כי בנוסף "היה בספרותו משהו מרוח החסידות, משהו שהתקומם להתבדלות, להתנשאות על היהודי מן השורה. הנטייה למלאכת הספור היא לפי כל מהותה, כ'אגדה' לעומת ה'הלכה', התגברות הרוח העממית, שאינה גורסת ואינה קולטת דברים שבהפשטה. שהיא ניזונה בעיקר מן המעשיה, במלה 'מעשיה' עצמה הוטבע הניגוד למופשט, שלילת האליגוריה השכלתנית והמשל הצונן."

התנ"ך והשפעתו

תפיסת עולמו של מאפו היתה לכל הדעות תנ"כית. "שיר השירים", המוסר הנביאי, חיי פשטות וקרבה לטבע, כל אלו עולים מתוך סיפוריו. יצירתו של מאפו מחיה את התנ"ך לעיני הקוראים,  "הערצת התנ"ך מקשרת קשר טבעי את תקופת ההשכלה אל רעיון התחייה – היא גם שהכשירה אליו. לא דעות שכליות מסמנות אפיה של תקופה, כי אם סגנונה, צבעה, צליל ניבה. ותקופת ההשכלה, שאת כולה מפעם נגון התנ"ך, היתה קודם כל תקופה של חזרה אל המקור, אל היהדות הבריאה, היונקת מקרקע המולדת", כדברי פיכמן.

יצירת מאפו החיתה גם את ארץ ישראל הקדומה ויצרה את ארץ ישראל המציאותית. ארץ ישראל חיה וממשית, כפי שכתב על כך היטב ברל כצנלסון. כל הערים העתיקות, ירושלים, בית לחם, השומרון, הגלעד, הכרמל והלבנון, כל המקומות האלו קיבלו חיות מחודשת. אך למעשה הזיקה אל התנ"ך לא הייתה דבר חדש בספרות ההשכלה, שכן כמעט כל סופריה, מהרמח"ל ואילך שאפו ליצור אפוס עברי מן הסוג הזה.

שאיפתו של מאפו הייתה ליצור אדם תנכ"י, גיבור בצלם אלוהים והטבע. מעידה על כך ב'אהבת ציון' דמותו של אמנון ובאשמת שומרון עוזיאל, אשר שניהם אינם שרים או נביאים אך כל אחד מהם, לפי אופיו ורוחו, הוא שר ונביא כאחד.

סיפורי מאפו וחידושם

בשנת 1857 הוא מוסר לדפוס את החלק הראשון של הרומן 'עיט צבוע', זה היה ניסיון ליצור את האפוס של התקופה, להציב חלופה ליהדות הגלותית לעומת היהדות הקמה לתחייה, השבה אל ארץ ישראל ואדמתה. ב'עיט צבוע' יש נטייה ברורה של מאפו להציג בפני בני הדור ראי על מצבם המעוות ולהראות להם את הדרך הנכונה לתיקון המציאות.

לאחר מכן הוא מפרסם את הרומן השלישי שלו 'אשמת שומרון' ולמעשה חוזר אל "חמדת ימי קדם שם תשאהו רוח החזיון". זהו סיפורה של מלחמת שבטי האחים של יהודה ואפרים. ברומן זה מוצאים לראשונה מוטיבים של אפוס לאומי ייחודי שלא היה קיים בשירה העברית באותה עת. חייהם של גיבורי הרומן, אנשי השלום והמלחמה, מתאחדים עם הטרגדיה הלאומית של שנאת אחים ומלחמת אחים.

מאפו מציג לנו את דמות החוזה והלוחם בדמותו של עוזיאל, המסמל את שאיפתו לגבורים, ושם בפיו שם את הדברים הבאים:

"על כן מאסתי תבל כמדבר, כארץ נוראה. אחת אמרתי מי האיש החפץ חיים, הרוצה לראות בטוב ה'. ישב בדד. מי האיש ירא ה', אשר יקוט בדור תהפוכות, יבוז לשאון קריה ולתשואות עיר ויושבי בה, יעזב עמו ובית אביו לשבת במערות צורים ובערוץ נחלים...''

מאפו טבע בו את תכונות הבגרות הגוף והרוח, את האיש אשר צוחק בניסיונו הרב לכל פחד. מנגד מציג מאפו את מנוח, איש האידיליה, הכפרי הטוב שאינו גיבור אך נחשב כאדם שברכת האל שורה עליו ועל קרוביו. שתי הדמויות האלו לא נוצרו על ידי מאפו כסותרים על אף אופיים השונה, אלא יסודות חיים המשלימים זה את זה. כך למשל עוזיאל לן בבית מנוח וצובר כוח להמשך מלחמתו. כך מתאר מאפו את המפגש בין השניים:

אך טוב ושלום לך, הבודד בהרים! – נשמע קול יוצא מן השיחים...  

ועוזיאל פּתּח חרבו גם הוא וישלך את הנשק ארצה,  ויצר לו מאד בראותו, כי מפציר האיש בו להגיד לו שרש דבר נמצא בו, ויגש אל האיש ויאמר: "ברוך אתה לה', איש שלומי, וברוך ה', אשר מנעני מבוא בדמים.  ואולם שא נא, אדוני, ואוכיחך במישור, כי חרדת עלי את החרדה הזאת בטרם תחקרני.  אנכי ברחתי מדור תהפוכות, ואבחר ראש אמנה למעון לי, אמרתי פה אשקטה ואביטה במכוני...

והאיש שמע לכל דברי הבודד ולא גרע עיניו ממנו, וככלותו דבריו החזיק ביד ימנו ואמר לו: "אני, מנוח החברוני בן עמך, נותן לך את בריתי שלום וחפץ קרבתך מן היום הזה, לכן אדעך נא בשם, כאשר אתה יודע אותי, הן שנינו בני יהודה, ושבר עמנו נגע עד נפשנו.  ועתה הואל נא והגידה לבן עמך את דברי התלאות, אשר טלטלוך טלטלה גבר זה כשש עשרה שנה, כאשר שפתיך ענו בך לפני אלהים, וגם הכרת פניך ענתה בך לפני, כי ממרום עם הארץ אתה.  אלהים עשה את היום הזה, ודעת דרכיך חפצתי וקויתי, כי לא תמנע מחפצי, אך אשלח נא את אנשי מזה ואחר נדבר". 

זאת דבר, ויצו את עבדיו לשוב איש איש למלאכתו ולעבודתו.  האנשים הלכו למו והחברוני אמר: "הבה, העלני נא אל מעונתך, שם נשתעה יחדו, ונפשך תתענג על רב שלום, בראותך כי אין עוד מגור מסביב, וכי אויבך הוא אוהבך, הבא בצל קורתך.  דע לך, כי מן היום הזה כל מחסורך עלי, כי חנני ה' ויש לי כל". 

מה טוב אתה, אדוני, – ענה הבודד – ומה יקר חסדך! הבה נעלה אל מעונתי;  דע לך, כי נפשי דבקה בך מבלי חקור דבריך, אשר הביאוך הלום, וכן אהיה נא לך גם אני שכן קרוב."[8]

רעיון 'אשמת שומרון' יכול להתבטא במשפט קצר אחד: בכל דור יש צדיקים, גם בדור המושחת ביותר, גם "בדור עקש ופתלתול יתנססו טהורי לב כאבני נזר על אדמת ה' ובסגור אחז דלתות ה', פתח לבנון לבוא בו שומרי אמונים..." שכן הרע אינו מחויב הטבע אלא עיוות שניתן לתקנו. ישנם אנשים רעים אבל אינם אלא צללים חולפים, אך הטובים והישרים הם עמודי התווך עליו עומד העולם ודבר לא יכול להזיזם, שכן לא יסור האור מפני החושך והצדיק הוא יסוד העולם.

'אשמת שומרון' היא יצירה תנ"כית יותר מאשר הרומן 'אהבת ציון', זאת כיוון שיסודות המקרא בולטים כאן ביתר שאת. מאפו מחיה את ימי הקדם של עם ישראל ואת תרבותו בביטויים חיים ומלהיבים, ועם זאת הוא מדגיש את הטרגדיה של הקרע העתיק בעם שהתחיל עם מלחמת יהודה ואפרים ומתגלה כל פעם מחדש. מאפו סלד ממלחמות האחים האלו וראה בכך את הרע מכל, את הסכנה הגדולה ביותר לעם ישראל גם בדורות העבר וגם בדורו שלו, והוא מקפיד להזהיר מפני מעוררי ריב ומדון כי "עורר קנאת עם ויסכסך משפחות ומשפחות.

מאפו כאיש חינוך

מאפו חיבר גם ספרי לימוד וכתב את הסיפור הראשון בעברית לבני נוער בשם 'בית חנן'. מטרתו בספרים אלו הייתה לשנות את שיטת הלימוד להוראת העברית, שעל פי דבריו היו מופשטים ומשעממים עבור נפשו של הילד ולהחליפה בשיטה קלה ומעניינת:

"מנעו הילדים מכל עמוק ונשגב תנו להם דברים נוחים וקלים. אל נא לילדים עלות הרים ולשדד עמקים אחריכם, כי לא רגליכם רגליהם. לאט לו לנער! אל ירקוד ואל ידלג בחפזון ובכל מאמצי כוח, כי אם בשבוה ונחת ילך נתיבו. אוי לאומן אשר דפק עולליו ואוי לילדים אשר קצרה נפשם בעמלם וראשית דעת הייתה למו לזרא."

מלבד השיטה החינוכית שמאפו ניסה להציב לה אלטרנטיבה בספרי הלימוד שלו, הוא גם הכניס מספר שינויים בדרכי ההוראה והלשון. הוא תרגם את המקרא ללשון אידיש, לשון המובנת לילדים ולא הכריח את הילדים ללמוד על ידי המקרא אשכנזית, שעל פיה לימדו אז את הילדים. וגם בלימוד העברית עשה שינויים דומים. בנוסף הוא יצר שילוב בין מקצועות הלימוד ליחידה אחת, כלומר הוראת הלשון העברית, הקניית ערכי יסוד של המסורת היהודית והווי הדתי.

מאפו וההתעוררות הציונית

לאחר שראינו את רעיונותיו הספרותיים והחינוכיים, כדאי לשוב לגרעין יצירת מאפו, שהוא החזון המובא באמצעות הרומן. מאפו היה משכיל טיפוסי שראה את תיקון העולם העברי בהשכלה רחבה ככל הניתן ובעבודת האדמה. כאמור, הוא היה משוכנע שאין בכוחם של מאמרים ומחקרים מדעיים לשנות את המציאות ואת בני האדם. זאת כיוון שמחקרים והגיונות נועדו בעיקר לאנשי האליטה, יחידי סגולה ואנשי מדע.

מאפו האמין כי אדם חי את חייו בעיקר על פי הרגש והלב ולא על פי הגיון ורציונאליות בלבד, לפחות בכל הנוגע לאדם מן המניין. לכן את לבו של האדם ניתן לכבוש על ידי רעיון יפה, קוסם ומושך שיגרום לרגשות עזים ותשוקה להגשמתו. בנוסף, מאפו היה משוכנע כי דרך של תוכחה לא תועיל עם המוני העם, היא רק תביא להתנגדות וכעס ולכן יש לעורר את ליבם על ידי הספרות היפה והשירה, וכפי ששב וטען כי "באין חזון לשווא עמלו בונים לפקוח עיניים עיוורות במחקרי הכמות, כי לא בחכמות יסור תפל, כי אם בטוב טעם ודעת היפה והנשגב. הן זאת חזיתי, על כן חזון הרביתי לעמי במשואות. סיפורי חזיונותיי יעירו ויקיצו נרדמים מתרדמתם."

כדי לנתק את צעירי הדור מהגלות והווייתה המעוותת יש ליצור בקרבם תשוקה, רגשות עזים, לחיים אחרים של חירות, אהבת העבודה והאדמה, כפי שהיה בימי הקדם כשהיה עם ישראל יושב במולדתו וחי את חייו בטבעיות וביטחון. רק על ידי חזון יהיה ניתן ליצור תחייה לאומית בקרבם.

וכך עשה מאפו בספריו, החל מהרומן הראשון שלו 'אהבת ציון' שהיווה למעשה שופר וקול קורא עבור תנועת ההשכלה ובהמשך עבור הציונות ליצירת שינוי ערכים לאומי שהובילה להגשמה מעשית של רעיונות התחייה הלאומית.

היהודי היושב בבית המדרש אשר קרא את ספרו של מאפו הוקסם מהמחזות אשר הציג בפניו הסופר העברי, חיים של גבורה וחירות, והציב אל מולו ראי שהציג את מציאותו הגלותית באור עגום ביותר. כך למעשה הביא הספר להתעוררות תודעתית שהובילה לרגשות של מרד נגד ההוויה הקיומית של העם היהודי בגולה. הדמויות ברומן, הנביא ישעיהו והמלך חזקיהו, אנשי יהודה והמוני העם לא היו שקועים בקיום המצוות ולא השקיעו את כל כוחותיהם רק במצוות התורה. אם כך, שאלו צעירים את עצמם, מדוע אנו חיים חיי נזירות שכאלו? מדוע שהם לא יהיו כמו אבותיהם, חופשיים החיים את חיי הטבע ועובדים את אדמתם?

הספר הביא למהפכה שלמה בקרב בני הדור, גרם להם לשאול שאלות קשות בנוגע למשמעות חייהם כיחידים וכעם, שאלות שהביאו בסופו של דבר להתעוררות הלאומית ולמציאת דרכי הגשמה מעשיים של רעיון שיבת ציון.

למרות שמאפו עצמו לא חי בתקופת התנועה הציונית ולא היה 'ציוני' בהגדרתו, הוא בהחלט היה אחד ממבשריה באמצעות יצירתו. הציונות הפציעה כמהפכה בחיי העם היהודי בעת החדשה, אותה מהפכה שמאפו עצמו קרא לה ושאף אליה, ולכן ספריו הם למעשה בין מבשרי הציונות בעת החדשה. ועוד יותר, ברעיונותיו, בחזיונותיו ותיאורי נוף המולדת וחיי הטבע והפשטות נטע את הזרעים הראשוניים לא רק לתנועה הציונית אלא גם לזרם הציונות החלוצית המגשימה.

 

ביבליוגרפיה למאמר הראשון

ספרי אברהם מאפו: אהבת ציון, עיט צבוע, אשמת שומרון.

מכתבי אברהם מאפו (בעריכת בנציון דינור). הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1970. 

יעקב פיכמן. אלופי ההשכלה. הוצאת נ.טברסקי, ת"א, 1952.

אהרון בר אור (אורינובסקי). תולדות הספרות העברית החדשה, כרך א': תקופת ההשכלה בישראל. הוצאת יזרעאל, ת"א, 1962.


[1] מכתב לשנאור זק"ש, מכתבי אברהם מאפו, עמ' יז.

[2] שם, עמ' 128.

[3] שם, עמ' 129.

[4]מאפו, אהבת ציון, פרק כ"ט.

[5] ר' משה חיים לוצאטו, כונה בקיצור הרמח"ל (פאדובה 1707 – עכו 1747): היה משורר ומקובל. כתב ספרים פיוטיים בסגנון מקראי ונחשב למחדש השפה העברית. ספריו מלאים במוטיבים של אהבת הטבע. לדעתו עיקר הפעולה אשר ישראל פועלים למטה, היא לחזק את כוחו של הקב"ה. על ידי כך יבוטל כוח הקליפה ויתעלה שמו של ה' ויבא משיח.

[6]ז'אן-ז'אק רוסו (1712 - 1778): פילוסוף, סופר, תאורטיקן פוליטי צרפתי. רוסו נחשב לפילוסוף החשוב של עידן הנאורות. הוא התייחס אל הטבע כספונטניות של ההליך שבאמצעותו האדם בונה את אופיו ועולמו. הטבע מסמל שלמות וכבוד עצמי, בניגוד לשעבוד שכופה החברה על האדם. מכאן שהחזרה אל הטבע על פי רוסו משמעה שחרור האדם מכבלי החברה וממוסכמות הציוויליזציה. רעיון זה הפך את רוסו לאחד מאבות התנועה הרומנטית, על אף שמבחינה כרונולוגית ורעיונית הוא שייך עדיין לעידן האורות.

[7] ברל כצנלסון, כתבים ח', עמ' 375.

[8] מאפו, אשמת שומרון, פרק ב'.

תגובות

משהו על מאפו על חיבת ציון ועל ציונות

אני מבקש להתייחס אל מאמרך המעניין משתי זויות: 1היסטורית 2 ספרותית
1. הזוית ההיסטורית :ההשוואה שאתה עושה בין הציונות החלוצית לציונות הקודמת עושה עוול לציונות פעם לא הייתה ציונות. אתה מזכיר את יציאת מצרים ואת סיפור יעקב אלא מדובר כאן בספרות - תיאולוגית ולא היסטורית
עזרא ונחמיה מייצגים גם הם צד דתי שיבת ציון בתקופתם היתה חזרה של כאלפיים גולים מבבל היא הייתה בעיקר מסר דתי של היתר לחידוש הפולחן הדתי בירושלים פולחן שנקטע כמה עשרות שנים קודם בידי נבוכדנאצר
התנועה הציונית אותה ייסד הרצל הייתה משהו שונה משהו מהפכני משהו מאוד ריאלי אני חולק על קביעתך שיש
להצטער על נסיגתה מ"גאולת האדם...נהירה אחר תרבויות זרות נסיגה מהכרת הייעודשל העם היהודי ..." לא אלה היו מטרות הציונות הציונות כיוונה לדברים אחרים לחלוטין: להפיכת"הקהילה הקדושה" ללאום פוליטי ללנטישת הכלכלה היהודית הגלותית ומעבר למקצועות יצרניים לריכוז יהודים בארץ ישראל וריבונות יהודית שם.
2. הזוית הספרותית אברהם מאפו הוא אכן האב המייסד של יצירה יהודית חדשה. מבקרי ספרות כמו דן מירון ואחרים מציינים שמאפו רתם צירופי לשון ששימשו במקרא לתיאור האל לתיאורי טבע גשמי. עובדה זאת תזקף לזכותו של מאפו לעד יחד עם זאתראוי לציין שמאפו הניח יסוד רק הבאים אחריו יצרו ממש את היצירה העברית המודרנית: ברדיצ'בסקי נורדאו ביאליק טשרניחובסקי ברנר והבאים אחריהם על אחד המאפיינים של יצירת יוצרים אלה הוא נושא אותו חקר בזמנו פרופסור מיכאל גלוזמן מאוניברסיטת תל- אביב. גלוזמן הדגיש את (מה שנעדר עדייין אצל מאפו)היחסהציוני לגוף האדם ובעיקר לגוף הגברי למשל טשרניחובסקי מול פסל אפולו נורדאו - יהדות השרירים ביאליק -תובנותיו מהפגורום בקישינב(עיר ההריגה) ברנר המייחל לגבריות יהודית אחרת מזאת הגלותית. מאפו הניח יסודות הוא היה פורץ דרך תרבותי. על היסודות שהניח יבוא בהמשך אחרים ויבנו מבנה מפואר של יצירה עברית מודרנית

הציונות פתרון לאירופאים שהתייהדו

מצוקת האירופאים שהתייהדו כאלף שנים קודם,הביאה אותם לבלבל בין טקסטים דתיים ובין טקסטים לאומניים,
לדעתי תקופת ההשכלה היא נקודת הזמן שבה הומצאה הגלות,וננטע רעיון השיבה של עם לארצו.
חשוב לציין כי הציונות הכוזרו אשכנזית נועדה לאירופאים בלבד, ״ האחרים,״ כפי שנכתב במגילת העצמאות,
הם שחקן משני בציונות.

סתירה?

"למעשה יש הטוענים כי הייתה בכך סתירה פנימית של ההשכלה, שמצד אחד התקוממה נגד המסורת ומנגד יצרה סוג של פולחן סביב התנ"ך והחזרה אל מקור התרבות הישראלי."

אני לא רואה כאן שום סתירה. ההתייחסות לתנך היתה כמקור לאתוס לאומי ולא ספר דתי. בניגוד ל"ציונים" החדשים - המתנחלים למינהם - שציונות עבורם היא משיחיות ופאשיזם תיאוקרטי

אברהם מאפו

חזון אהבת ציון

אהבת ציון

דניה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה