אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על פי תהומות האנומליה הציונית - יהודית


אוריאל אבולוף / על פי תהום - אומה אימה ומוסר בשיח הציוני, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, ידיעות אחרונות,2015, 445 עמ'

אוריאל אבולוף / על פי תהום - אומה אימה ומוסר בשיח הציוני, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, ידיעות אחרונות,2015, 445 עמ'

ספק הקיום הציוני עומד במרכז הספר, כשכבר בתחילתו מוצבות שתי שאלות: "האם יש לנו עתיד- האם תשרוד ישראל כמדינה עצמאית, כמדינת היהודים? ומה בדבר העבר- האם היהודים בישראל היו ועודם חלק מהעם היהודי עתיק יומין?"(עמ' 12).

להתמודדות עם סוגית המחקר משווה המחבר לשני עמים קטנים: "הצרפתים- הקנדים בקוויבק והאפריקנרים בדרום אפריקה"(עמ' 13,בפירוט בעמ': 46-65, ובהקשר לפטריוטיזם האזרחי הבלתי אפשרי בישראל- עמ' 62).

שאלה לגיטימית שיש לשאול- מדוע דווקא הם? מדוע לא  הכורדים חסרי הריבונות? הקפריסאים המחולקים בין שני עמים אתניים שמחוץ לאי? או האומה השוויצרית בת חמשת המיליונים הדוברת ארבע שפות ומחולקת על פי קנטונים ?

אבולוף תמה בתחילת ספרו: "מנין מגיעה תפיסת אי הודאות של עמים ביחס לקיומם? מדוע וכיצד היא משתנה במרוצת הזמן? כיצד משפעים החיים על קו הקץ על אופייה  של החברה ועל תוחלתה?" ומיד מצביע על חשיבות "לשון המוסר"- כלומר "עמים החיים על פי תהום חותרים לרקום רשת ביטחון שאינה עשויה רק מחבלים של עוצמה אלא גם מיצירת  לגיטימציה לקיומם - הקניית זכות וטעם לזהותם ולהישרדותם"(עמ' 14).

טרם אתייחס למתודת הספר, מן הראוי להתייחס למושג -"עם". שהרי הספר עוסק בעמים קטנים. לדעת המחבר, "עם" הוא "קיבוץ בעל שם ייחודי, המוגדר ככזה על ידי חבריו ואחרים מלבדם. עמיות היא איפה " מאמר מעשה"...אמירה הבוראת מציאות חדשה: אם ישנם די אנשים המגדירים את עצמם כעם, האומרים לעצמם ולזולתם " אנו בני העם הבלוצי/ הכורדי/ הארמני"  וכולי, וכך הם נקראים על ידי סביבתם, הרי לפנינו עם" (עמ' 30).

הוא מבקר הגדרת שלמה זנד לעם  "בהתאם לתנאים אובייקטיבים כדוגמת שפה משותפת ומולדת, ולא על פי הגדרת  בעיני העם עצמם וזולתם, כמוצע בספר זה. זו בחירה מסקרנת, בהתחשב בכך שמקורות ההשראה  התאורטיים לעבודתו של זנד דווקא מדגישים את היסוד ההכרתי- החברתי בבניין האומה"(הערה מס' 415 , עמ' 374). מעבר לכך שהסיפא מתייחס ל"אומה" ולא ל"עם", זנד עצמו מבהיר ש"בשפה הישראלית המודרנית אין למילה "עם" את אותה זיקה ישירה למילה "אנשים" המצויה במספר שפות אירופאיות אלא מורה על אחדותיות בלתי ניתנת לפירוק. מכל מקום, ה"עם" גם בעברית בעתיקה ואף בשפות אחרות הוא מונח נזיל במיוחד והשימוש האידיאולוגי בו, אשר לרוע המזל נותר מרושל להחריד, מקשה על הכללתו בשיח בעל משמעות" (שלמה זנד - מתי ואיך הומצא העם היהודי?, 2008,הוצאת רסלינג, עמ'34-35).

מושגים נוספים בהם עוסק המחבר הם: "אתניות", ו"אומה" וביחס למושג האחרון הוא מזכיר את הוויכוח בין הפריניאליסטים למודרניסטים, בעוד הוא עצמו מדגיש את האבחנה בין "לאומית שלילית, שעיקרה התנערות משלטון זר, לבין לאומיות חיובית, שעיקרה אשרור העם כמקור הסמכות. אם אומה אינה אלא קהילה אתנית או גאוגרפית...המבטאת סולידריות קיבוצית ומבקשת להשתחרר משלטון זר, אזי התופעה היא טרום מודרנית במובהק. פולנים, סקוטים, קסטיאנים...וטטרים...אלה דוגמאות ספורות לקהילות שגיבשו זהות עצמית ושאפו בשלב כלשהו של התהוותן הטרום מודרנית לשחרור מעל זרים ( ומה לגבי רצון השחרור של ארצות הברית המודרנית?-י.ב.). מנגד, אם האומה היא  עם הרואה בעצמו את מקור  הסמכות הפוליטית, הרי היא זו יצירה מודרנית מובהקת...הלאומיות החיובית קובעת שהעצמי המכריע מבחינה מוסרית הוא העם, הקובע מדינות וגבולותיהן, ממשלות ומדיניותן...כפועל יוצא של עקרון  ההגדרה העצמית, אומות מבקשות לעצמן עצמאות פוליטית, המתגלגלת לעתים לכל דרישה למדינה (ריבונות מלאה) או עשויה להסתכם גם בתביעה לאוטונומיה, להסדרים פדרטיביים או להסדרי חלוקת עוצמה ...ושיתוף עוצמה... (ואז מגיעה מסקנת ביניים חשובה-י.ב.) -"הגדרות העם, האומה והלאומיות מוליכות אל שתי מסקנות חשובות: ראשית, זהות היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לעמיות: שנית, עמיות היא תנאי הכרחי אך לא מספיק ללאומיות...כדי שקולקטיב יתפוס וימשיג את עצמו כ"עם", הוא נדרש אפוא לתפוס את חברי העם כבעלי זהות משותפת. עם זאת, לא כל קולקטיב או קבוצת אנשים בעלי זהות משותפת מכוננים "עם". הדרוזים למשל, החולקים זהות משותפת מובהקת, אינם מגדירים עצמם לרוב כ"עם" אלא כעדה דתית"(עמ' 32-33) – כלומר קיימת אצלם זהות היסטורית של מילאט - עדה דתית.

מהאבחנה בין זהות (שכאמור יכולה להיות עדתית- דתית) ל"עמיות"  הוא מוצא לנכון להדגיש את חשיבות האתניות אותה הוא מגדיר, כמתבססת על תפיסה ביולוגית תודעתית-"אגדיר אתניות כתודעת שארות רחבה, הניזונה מאמונה בקיומה של זיקת קשרי דם בין חברי הקהילה. זוהי אפוא מעין משפחת - על או "משפחה מורחבת", שאת קשרי הדם האמתיים מחליפים בה קשרי תודעה, ששורשיהם מיוחסים לעתים לאבות קדמונים". אולם קשרי הדם המדומיינים מאפשרים "למשפחה האתנית הרחבה ל"אמץ" אל חיקה גם את מי שלא "נולד לתוכה" ובכך מוצא המחבר הבדל האתניות מ"גזעיות, קל וחומר  מגזענות"(עמ' 33). מפורשות הוא כותב ש"בספר זה אטען בין השאר, שהזהות היהודית בעידן המודרני היא בראש וראשונה אתנית ולא דתית. בעניין זה מילאה השואה תפקיד מפתח"(עמ' 20).

אולם אצל היהודים, מי שלא נולד בתוכם צריך להמיר דתו להתגייר כדי להצטרף אליהם ובכך למחוק את עברו המשפחתי האתני, שסימבולית בה לידי ביטוי בהחלפת שמו. זאת ועוד, מי שאינו יהודי אינו יכול אלא להתגייר ואינו יכול להיות יהודי חילוני, באשר הכניסה היא אך ורק דרך שער הגיור הדתי. אולם בעיתיות נוספת קיימת בתפיסה העצמית האתנית של היהודים מעצם אימוצם את ההסתכלות הגזענית הנאצית, שהשואה היא ה"הוכחה לכך "שבעיני "האחר" היהודי יישאר לעד יהודי, גם אם ימיר את דתו ויתכחש למוצאו. רוב בני העם היהודי במחצית השנייה של המאה לא תפסו את עצמם כמי שנתונה בידם בחירה חופשית לזהות קיבוצית חלופית"(עמ' 69), הגם שמספר שורות קודם לכן מציין המחבר ש"הגדרתה של האתניות היהודית  ודירוגה לעומת זהויות אחרות השתנו ממיזם אתי פוליטי אחד למשנהו. החל בשילובה במסגרת פטריוטיזם אזרחי...עבור בגיוסה לטובת אידיאולוגיה חובקת עולם...וכלה בצריפתה כאתנו –לאומיות (בנוסח אוטונומיסטי או ציוני)", אך עם זאת הוא גורס בניגוד לדבריו אלו, שעבור מיליוני יהודי  מזרח אירופה "הזהות היהודית, אף שנסדקה, ונשחקה וסבלה ממשברים למכביר, נותרה אחודה ולא חצתה את סף  שבר הזהות לעבר התבקעות הקהילה"(עמ' 69). האמנם חבר הבונד, חבר התנועה הציונית והחרד האנטי ציוני היו שייכים לאותה קהילה פוליטית?!

ביחס לטענה ש"עמיות היא תנאי הכרחי אך לא מספיק ללאומיות - כל אומה היא גם  עם אך לא כל עם הוא גם אומה" (עמ' 33), הוא גורס שמאחר ועניינו "בעם היהודי ובגלגולו המודרני", (ומשום מה חוזר ל"משפט המלך" של שמואל !) בכדי לטעון ש"בשלב זה אפוא "עם ישראל" אינו אומה, לפחות לא במובן  האתי-פוליטי המודרני, העם אמנם פעל להרחקת שלטון זר מקרבו, אך הוא אינו תופס את עצמו כמקור העליון להכרעה בין טוב לרע במרחב הציבורי".

כאן מגיעה הטענה התמוה -" בקצור נמרץ אטען אפוא שעם הוא "שחקן מוסרי"...קיבוץ הפועל בהתאם לעקרונות מוסר משותפים של טוב  ורע, ואילו אומה היא שחקן מטא מוסרי או שחקן אתי, שאינו מסתפק בציות משותף לתכתיבי טוב ורע, אלא רואה עצמו כמקור להכרעה בין השניים וכאחראי לעשייה הפוליטית הנובעת מכך"(עמ' 34).

אולם מאחר ואבולוף מציין ב"משפט המלך" יש צורך  לקבלת אישורו של נציג האל, הרי ברור שאין כאן פעילות בהתאם לחוקי מוסר, אלא בהתאם לחוקי התיאולוגיה שבראשה הפוליטי עומד אלוהים. אין המוסר עומד במרכז אלא עבודת האלוהים, כשרק מהראשון ניתן לגזור ההומניזם.

מבחינת המתודה יצוין, שצירי המחקר העיקרים בקשר לעמים קטנים נפרסים על שלושה צירים עיקרים: "ראשית  אריכות היסטורית - כמה זמן נמשך ספק הקיום?...שנית, היקף חברתי - האם ספק  הקיום  הוא נחלת ציבוריים גדולים בקהילה?... שלישית, עוצמת הספק- מה נתון על כף המאזנים?"(עמ' 35).

ספק זה הינו ספק הקיום "כתופעה המתחוללת בראש ובראשונה במרחב ההכרתי – התפיסתי, במודע הקוגנטיבי, ולא בתת המודע האמוטיבי (הרגשי)" ולכן הוא עומד על כך ש" לרגש הקוגנטיבי בספק כקיום יש משמעות מתודולוגית מכרעת: במקום ניתוח פסיכולוגי הוא מטעים ניתוח שיח... מטרתו של המחקר איננה לנתח את מידת ההלימה בין תפיסה מסוימת ובין המציאות (כחלק מספרות ענפה של כשלי תפיסה ועיוותי תפיסה) אלא לפענח את ספק הקיום כדיאלקטיקה של מבט ומבע - של הכרה ושיחה... כאן  ממלאה "לשון המוסר" תפקיד מפתח באופן שבו פרטים וקבוצות ממשיגים את "האני מאמין שלהם" ביחס לטוב ולרע במרחב הפוליטי. זו דמותה של "הפילוסופיה הפוליטית" המתהווה בציבור, על הציבור עבור הציבור"(עמ' 36-37). המחבר מאמץ בעקבות יוסף גורני את מושג ה"מחשבה ציבורית" באשר זו "משקפת קודם כל את מהלכי הרוח  ואת המגמות של האליטות  האינטלקטואליות והפוליטיות"(עמ' 37).

בהמשך הספר מתברר שמדובר בטיפולוגיה רחבה באשר "ספק הקיום ביחס להישרדות  (אי בטחון אפיסטמי) מציב את "התהום שבחוץ" למרגלות העם. עומקה של התהום זו ניכר בשלושה מפלסי עומק עיקרים: אבדן שלטון, אבדן שוויון ואבדון מוחלט" ( התאיינות פיסית של הקהילה האתנית)"(עמ' 42). זאת ועוד- "באשר לאיומים הקיומיים, בצד האיום הגיאוגרפי - הדמוגרפי מתקיימים עוד ארבעה מערכי איום עיקריים: פוליטי – מדיני, חברתי- תרבותי, כלכלי- אקולוגי וצבאי- פיסי"(שם וכן עמ' 43 -טבלת טיפולוגית האיומים הקיומיים ב"רשת הביטחון").

אבולוף בוחר לקיים דיון מורכב (שקצת קשה לעקב אחריו) כשמצד אחד פורס את "החורים ברשת - האיומים הקיומיים" ( פרק ג'), ומאידך בפרק שלאחריו, מסביר ש"תפיסת האיום היא רק צד אחד במטבע ספק הקיום. בפרק זה נהפוך את המטבע כדי לבחון את צדו השני: דרכי התמודדותה של הקהילה עם אימת התהום הרובצת לפתחה, והניבטת לעיני הקהילה מבעד לקרעיה של רשת הביטחון עליו היא נסמכת"(עמ' 145).

בשורת האימים הקיומיים ביחס למרחבים הגאוגרפים השונים (טבלת טיפולוגיית האיומים הקיומיים ב" רשת הביטחון" הציונית- בעמ' 90)- הראשון הינו "השד הדמוגרפי: הסכנה לרוב היהודי", באשר-" המאזן האתנו- דמוגרפי היה ונותר מרכיב מכריע ברשת הביטחון היהודית ישראלית"(עמ' 79). יעד זה התגלגל במשך השנים "לשלושה אפיקים שכל אחד מהם הובנה כאיום וכאתגר  קיומי לעם, לאומה ולמדינה: העברת רוב יהודי העולם לארץ ישראל, יצירת רוב יהודי בארץ ישראל השלמה...והבטחת רוב יהודי במדינת ישראל גופא"(עמ' 79).

עוד הוא מוסיף ומציין  ש"האחר" הדמוגרפי  בשלושת  האפיקים הללו אינו זהה: יהודי התפוצות במקרה הראשון, הלא יהודים (לרוב הערבים) בארץ ישראל בשני המקרים האחרונים"(שם). אולם תפיסה זו הינה בעיתית מעצם אי אבחנתה בין הקהילה העברית שנוצרה בארץ לבין המדינה הישראלית, שלמעשה עדין לא קמה. שהרי הקמת ופיתוח המדינה היו תחת סיסמאות אודות "יהוד הגליל" ולא "פיתוח הגליל" לטובת כלל תושביו, באשר הערבים היו תחת ממשל צבאי עד לשנת 1966ולא  יכלו מלכתחילה להיות חלק מלאום המדינה, מעצם האתניות היהודיות, הגם האזרחות הכללית המשותפת לכלל האזרחים. המשך הראיה האתנית הזו בהכרח מחייב חבישת משקפים דמוגרפיות, והמחבר מציין ש"כיום מהווים היהודים כ-77 אחוז מאזרחי מדינת ישראל ולפי הערכות שמרניות צפוי שעורם לרדת ל-69-72 אחוז בשנת 2030 בגבולות 1967"(עמ' 80). ברור שזהותם הלאומית של הפלסטינים לאחר שתי אינתיפאדות (וכיום "אינתיפאדת הסכינים") ממצבת אותם במקום שונה מזה של  ערבי ישראל- הפלסטינים, שעברו סוג של ישראליזציה, הגם שישראל עצמה הנה חסרת מנגנוני לאומיות ישראלית רשמיים ואינה מכירה בלאום ישראלי. טענתי זו כמובן עומדת כאנטי תזה לתפיסת ארנון סופר, שקבע בשנת 1988"שהבעיה הדמוגרפית היא המפתח לעתידה של ישראל בהיותה אחד ממרכיבי היסוד של הביטחון הלאומי...עשיתי חשבון קר שאנחנו מאבדים את המדינה הציונית- דמוקרטית- יהודית שלנו"(עמ' 82). דומה שסופר יתקשה להסביר מה משמעותה של הציונות לאחר הקמת המדינה, כיצד יכולה מדינה יהודית להיות מדינה דמוקרטית, וכיצד יכולה להיות המדינה הזו מדינת לאום של כל אזרחיה?

בעיתיות אחרת ניתן למצוא בדברי אפרים הלוי הגורס ש"ביטחונה של ישראל כולל אחריות לחייהם ולהצלתם של יהודים בכל מקום בעולם(...) החלשתה של ישראל משפיעה ישירות על מצב היהודים בארצות רחוקות וקרובות. יש מי שמתארים את מדינת ישראל כ"תעודת הביטוח" לעם ישראל. אני מאמין שהציונות ממלאת תפקיד מכריע במדינות זאת"(עמ' 105). זוהי תפיסה הרואה בישראל הקהילה החזקה שתפקידה להגן על הקהילות היהודיות האחרות. גישה זו בוקרה ע"י בני פלד שתפסה כביטוי להיות ישראל  המשמר הקולוניאלי הקדמי של העם היהודי. מאידך, תפיסה זו עומדת מאחורי תפיסת החרדה הציונית המוצאת את הצלבנות כמודל  היסטורי פסימי הולם. בכל מקרה דברי הלוי מבטאים את אנומאליות מדינת ישראל מעצם המשך הציונות למרות קיום  המדינה( מטרת הציונות).

הפרק השלישי של הספר ("חורים ברשת - האיומים הקיומיים")  כולל  תתי הפרקים: א. השד הדמוגרפי: הסכנה לרוב היהודי. ב. המערכת הבינלאומית. ג. המזרח התיכון והשטחים ד. המרחב הפנימי: מדינת ישראל.  בתת - הפרק "המזרח התיכון והשטחים" עולה שיח האיום על ישראל מצד הפלסטינים כשל השמדה-"כך למשל בין 1999 ל-2001-2002 (שנות האינתיפאדה השנייה) שיעורים של היהודים הישראלים המאמינים ש"מטרתם האמיתית של הפלסטינים היא השמדת ישראל" עלה מ-48 אחוז (כשלעצמו אחוז משמעותי-י.ב.) ל-71 אחוז (אך 18 אחוז התנגדו לקביעה זו)"(עמ' 118). המחבר מבהיר ש"התעצמות תפיסת האיום הערבי מוסלמי אפיינה כמעט את כל שדרות החברה היהודית הישראלית"(שם).

תת הפרק -"המרחב הפנימי: מדינת ישראל" ניפתח בקביעה המשמעותית ש"בצד האיומים החיצוניים לא נפקד גם מקומם של תהליכים פנימיים מתפיסת "החורים ברשת הביטחון"(עמ' 125). מבין מרחביה השונים של רשת הביטחון, מסביר אבולוף המרחב הפנימי הינו הסבוך מכולם."קשרי הגומלין בין תפיסת "החורים ברשת" לאריגת "חבלי הקיום" הם מורכבים ביותר. ניתן לזהות ארבעה דפוסי איום עיקריים: "ריב אחים" (בין תפיסות עולם מנוגדות וקבוצות חברתיות שונות),"מלחמת אחים" (אפשרות ההסלמה האלימה בין תתי- הקבוצות בקהילה), העימות היהודי- ערבי הפנים ישראלי, והאיומים-  הממשלי, הכלכלי והאקולוגי"(עמ' 126).

ביחס ל"ריב אחים" מציין המחבר בפסימיות עתידנית שהשיח בו מייצג את "תפיסת התעצמותם של מתחים פנימיים לא רק כביטוי לחילוקי דעות לגיטימיים, אלא כאוצרת בתוכה פוטנציאל הרה אסון לעתיד החברה כולה" (עמ' 127). על המתחים הפנימיים מביא (נכונה) המחבר דעות חוקרים  ש" החברה הישראלית אינה חברה רב תרבותית(...) שכן האפיון הבולט של הקבוצות המרכיבות אותה  הוא זה של שלילת הדדית, בעוד רעיון הרב תרבותיות מחייב יחס דיאלוגי של כבוד בין הקבוצות. קווי החלוקה בין עדות שונות, בין ותיקים למהגרים חדשים, בין מאמינים לחילונים- כל אלה הזינו כמעט דרך קבע את תפיסת "ריב אחים"(עמ' 128).

ניתן לומר ששסעי היסוד הללו הם תוצר של אי היות ישראל בגדר מדינת לאום מודרנית. בסיסה הינו אתני יהודי, ריבודי מחד, לצד שסעים (קהילתיים) וגם עם קבוצות אתניות (שאינן יכולות להיות חלק מהלאום - האתני הדומיננטי).

הסיפא זוכה להתייחסות נפרדת (אזרחי ישראל הערבים (הפלסטינים) )  בהקשר לשלושה איומים הנחלקים לשלושה סוגי יסוד: "האיום הפוליטי המדיני (התקרבותם והזדהותם הגדלה של ערבי ישראל עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק), האיום החברתי- תרבותי ( שנקשר בעיקר לקעקוע זהותה היהודית  של המדינה ולשינויים דמוגרפיים) והאיום הפיזי- צבאי ( מעורבותם של ערבים אזרחי ישראל בסיוע לפעולות חבלה נגד ישראל) (עמ' 135). המחבר משכיל להביא נתונים לחיזוק טענותיו כמו למשל כאלו שעלו ממשאל שנערך זמן קצר לאחר אירועי אוקטובר 2000 בו "הגדירו 74 אחוז מהנשאלים היהודים את התנהגות האזרחים הערבים "בגידה במדינה"(עמ' 136). הגם שבנושא עמדות זה יש צורך במעקב ארוך שנים (כמו גם בדיקת נשאלים ערבים באופן משווה), יש חשיבות לנתונים. ביוני 2002 ראו מחצית מיהודי ישראל בערבים "סכנה לקיום המדינה", והמחבר אף מצביע על כך ש"הנשאלים הצביעו על החברה הערבית בישראל כמקור האיום (הפנימי) העיקרי הן על ביטחון המדינה הן על צביונה היהודי (הקבוצות הדתיות נתפסו כמאיימות ביותר על הדמוקרטיה)" (עמ' 137). דומה המחבר מחמיץ זווית ראייה חשובה להבנת הממצאים. ישראל מבחינה לאומית אינה מדינה בה מי שאינו יהודי יכול לראות עצמו כאזרח ישראלי שווה זכויות במדינה שהיא ארצו הלאומית, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי מי שהנם ערבים. אופייה הסתגרני של ישראל, המורשת הקהילתית יהודית בתרבותה הפוליטית, הוא מקור חשוב להבנת מעמדם של ערבי ישראל, ואין המחבר משכיל לעמוד על כך.

בנקודה  זו של הספר  עובר המחבר לעמוד על יסודות הספק בצדקת הציונות ובטעמה "בניסיון לפענח  את המתח שבין סימן השאלה הגדול לשלל סמני הקריאה שהוצבו מולו ואגב כך הוכיחו את עוצמתו"(עמ' 148). מדובר ב-12 חבלי קיום ואתייחס רק לחלקם.

א. הדת. בהקשר לעיסוק בה  מציין המחבר שקיימות שתי אסכולות אתיות אתניות: אתנו דתיות ואתנו - לאומיות והבדל ביניהם נעוץ בכך ש"בשעה שהאתנו- דתיות מזהה את מקור הסמכות בישות מטפיזית ובנציגיה המוסמכים עלי אדמות, מכוונת האתנו- לאומיות אל האדם והעם כבסיס למוסר הציבורי ולשלטון הפוליטי ( אף שלעיתים מזומנות היא פונה אל הדת במאמץ להקנות לעיקר הלאומי טעם לוואי מטפיזי)"(עמ' 149-150). יש להעיר שהלאומיות הינה אתנית כלומר נסבה על עבר "ביולוגי"- חברתי משותף המוציא בהכרח מהקולקטיב הלאומי את כל מי שאינו נתפס כיהודי.

ב. תרבות. כמי שגורס את חשיבות ההצבעה על הממד האנומאלי של היות ישראל כמדינת לאום דמוקרטית, אני רואה חשיבות במסגרת ההתייחסות לתרבות (הסוגיה השלישית עפ"י המחבר) להבאת דברי יעקב שביט, המתכתבים עם ביקורת יגאל עילם על החינוך לאהבת הארץ במקראה אוהבים אותך ארץ מולדת. שביט מציין ש"הציונות טיפחה סמלים לאומיים, אבל הם לא נהפכו לגשמיות, למעצבי חוויה, הם היו זרים ועל כן תלושים ועיקרים. זוהי הסיבה לכך שהנוער העברי הוא תלוש ועקר", ולכך קושר אבולוף ש"תחושה זו הייתה מקור לא אכזב לצמיחת הכנעניות ולתהודה לה זכתה התנועה זו באותה תקופה"(עמ' 177).

ג. דמוקרטיה. נקודת המוצא הינה שקיימת  "דמוקרטיה ישראלית", הגם שלעניות דעתי ישראל אינה דמוקרטיה ליברלית אלא סוג של אתנוקרטיה של "עם יהודי" אמורפי כלל עולמי (והמחבר מודה ש"מלכתחילה התקשתה הציונות ליישב את הקריאה הדמוקרטית עם הקריאה האתנו-לאומית").  קשה לקבל את ניסוחו  ש"נראה כי התהוותה של הדמוקרטיה הישראלית בצל האיום הקיומי היא ממשתני המפתח להבנתה של התרבות הפוליטית הישראלית"(עמ' 180). אך לזכותו עומדת נכונותו להכיר בכך ש"זיהויה של ישראל כמדינה  דמוקרטית אינו זוכה לתמימות דעים מחקרית. חוק השבות, הפליה בתחום רכישת קרקעות, הדרה חברתית, חלוקה אי שוויונית של משאבים, השימוש בסמלים יהודיים ממלכתיים והכיבוש הנמשך של שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה - כל אלה  ועוד הניעו מקצת מהחוקרים לפקפק בהיות המשטר הישראלי דמוקרטי ממש" (עמ' 182). הוא גם מביא את התייחסות סמי סמוחה לישראל כ"דמוקרטיה אתנית" ושל אורן יפתחאל כ"אתנו-קרטיה".

ד. צדק. תחת תת פרק זה קיימת התייחסות מפורטת לפוסט ציונות. להצגתה מובאים דברי  נרי לבנה הגורסת שמהפוסט ציונות נגזרת המסקנה הפוליטית שלפיה "על מדינת ישראל להתנער מהמרכיבים הציונים שלה, שעליה מתבסס אופייה היהודי, משום שהם מפריעים לה להיות מדינה דמוקרטית"(עמ' 206). לפוסט ציונות קמה התנגדות ציונית ו"עיקר ההתנגדות הקיומית לפוסט ציונות נובע מהטענה הפוסט ציונית, שעל מדינת ישראל לחדול להיות "מדינה יהודית", לבטל את חוק השבות ולהפוך ל"מדינת כל אזרחיה"(עמ' 207-208).

יש להעיר שהפוסט ציונות אינה עשויה עור אחד ביחס לסוגיה הלאומית. מבחינת דמוקרטיה יש להעיר שלא קיימת דמוקרטיה אמיתת, שאינה של כל אזרחיה. אם הדמוקרטיה איננה של כל אזרחיה, אין היא כלל דמוקרטיה מתוקף הגדרתה! מבחינה לאומית ישראל יכולה להיות דמוקרטיה של כל אזרחיה רק אם האזרחות הישראלית תושתת על הלאומיות האינקלוסיבית הפוליטית, במקום זו האתנית האקסלוסיבית.  זאת ועוד, הישראליות במשמעות של האזרחים היהודים בלבד,  מסבירה את אנומלית הקביעה הבאה של אבולוף: "תפיסת הקיום הישראלי כמצוי על פי תהום הביאה את מתנגדי הפוסט ציונות לראות בגישתם ניסיון לפרימה או אף גזירה של חבלי הקיום של עמם ומדינתם - כדי להוביל (מדעת או שלא מדעת) לנפילה אלי תהום"(עמ' 208).

ה. הישרדות. בהתייחסו למדרג הטעונים להקניית לגיטימציה לציונות באמצעות טענת ההישרדות מדגיש המחבר שהמדינה היהודית חיונית להבטחת : 1.הישרדות העם היהודי. 2. הישרדות חלקים מבני העם היהודי. 3.שוויון בתפוצות. 4. הישרדות פיזית של יהודי ארץ ישראל. 5. שוויון ליהודים בארץ ישראל. 6. המדינה היהודית (עמ' 214). אחזור על דברי קודמים ואציין שאין העם היהודי בגדר שחקן פוליטי לאומי אלא נחלק בין מדינות מולדות שונות, ואין ישראל יכולה בעולם הקיים להיות "המשמר הקולוניאלי הקדמי של העם היהודי"  להגנתו. הגנה על מציאות פוליטית אנומאלית אינה הופכת את המציאות לנורמטיבית וראויה.

ו. מולדת. דומה שאם היה המחבר מתייחס למולדת במסגרת התייחסותו ל"עם" ול"אתניות" הייתה מתבהרת תמונת האנומליה של ישראל כמדינת לאום. המחבר ער למלכוד הרגשי- רעיוני של הציונות "שכן בצד החתירה לתחושת ילידיות עמדה על ייחודה (ובמידת מה עליונותה) התרבותית אירופאית"(עמ' 240). גורביץ וארן עומדים על התלישות הציונית ומחברים זאת לעובדת היות הילידיות "דבר שממנו באים ולא דבר שאליו הולכים"(עמ' 241). בצדק קושר המחבר בין  היחס הדו ערכי לארץ לצלבנות (עמ' 243- 244) ונסמך על התייחסות דוד אוחנה בהקשר זה. אולם הוא עושה צעד נוסף ומציין ש"אם התקדים הצלבני הטיל אור אכזר על תחושת התלישות, האסכולה הכנענית הציגה מחיר אפשרי לרדיפת הילידיות".  את הסיפא הוא מסביר במילותיו של אוחנה שהמיתוס הכנעני ביקש "לשבור את הרציפות ההיסטורית של הישראלים למקורותיהם האינטלקטואלים והתרבותיים היהודיים", (ואבולוף ממשיך)"הכנעניות ביקשה להמיר "עם דם" ב"עם אדמה": לעקר מתוכן היסוד האתני היהודי בזהותם של תושבי הארץ הרואים את עצמם כיהודים, ותחת זאת להשתית את זהותם על יסוד זהות שונה, כנענית, המתייחסת למרחב הארץ ישראלי הקדום כעוגן היסטורי תרבותי להווה ולעתיד חדש". ושיאה של הביקורת מצוי במשפטים  הבאים: "כמסמנת את הנתק בין העבר היהודי להווה והעתיד הארץ ישראלי, ייצגה הכנעניות איום קיומי על הביטחון האונטולוגי של הזהות היהודית, כולל גלגולה הציוני. הכנעניות גרסה שהבסיס ללאומיות אינו מצוי באתניות אלא בטריטוריה"(עמ' 244).

מבחינתי  מדובר בלב הוויכוח עם הציונות האתנית. בעוד הכנעניות הציגה תפיסה נורמטיבית  לגיבוש לאומי של אזרחים שהינו בהכרח טריטוריאלי תוך שימוש במיתוס מגייס אודות עבר תרבותי לשוני משותף (אך לא לאומי, כי אז לא הייתה קימת הלאומיות), מציגה הגישה הציונית יהודית בה אוחז המחבר, תפיסה אתנית (ביולוגית אמיתית או מדומיינת) של קהילות של יהודים חסרי תרבות ושפה  משותפים כמו גם לאום משותף. ה"לאומית- אתנית" הזו היא למעשה גזענות, שלעיתים היא "קשה" ולעיתים היא "רכה". כך למשל חותרי הנאורות וההומניזם סברו שאת המתנדבים הגויים שהגיעו לארץ בשל מלחמת ששת הימים יש לגייר לצורך התאזרחותם כשדובר בנישואיהם ה"מעורבים". ממתי  המרת דת עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה?! לעומת  זאת במודל דמוקרטי, בלבושו הרפובליקאי צידדו הכנענים לעומת כל האחרים.

ז. מנגנוני נטרול פסיכולוגיים. פרק זה הוא פרק שעל תחומו נכתבו לא מעט ספרים ומאמרים מאת: דניאל ברטל, יאיר גד, אלון גרטש, רות אמיר ועוד. הוא עוסק בממד הרגשי של חרדת הקיום הישראלית, והמחבר מצין שהדבר נעשה בהקשר הסכסוך הישראלי – הערבי "לעתים בהקשרה הרחב של האנטישמיות- כמקור מרכזי לחרדה הקיומית, ומטעימים את התוצאה הרגשית וההתנהגותית שלה... שלושת מנגנוני הנטרול הנפשיים שמטרתם אינם למגר או לגמד את האיום הקיומי אלא להמעיט בערכו, להתעלם ממנו ולהכחישו : 1. מנגנון ההצלחה. 2. מנגנון ההכחשה. 3. מנגנון " עם לבדו ישכון" (פירוט עמ' 282-289). חשוב לציין  את תחושת הבדידות באשר לפי אשר אריאן :" תסמונת" עם לבדו ישכון" מאפשרת לדחות את הזר ומחזקת את הסולידאריות בתוך הקהילה, מפני שהיא מניחה את גורל כולם על כף המאזנים"(עמ' 284). במילים אחרות ניתן לראות בגישה זו ביטוי להיות ישראל קהילה אתנית יהודית, ולא מדינה, מה ששוב ושוב קשרתי הן לביקורתו של בני פלד והן כאנטי תזה לתפיסה הכנענית.

את  הדיון הזה (בו התייחסתי רק לשבע סוגיות) מסיים דיון ב"התהום  שבפנים"  באשר "במובנים רבים ניתן לראות את חבלי הקיום לא רק כמשמשים לאריגת רשת הביטחון, אלא גם כיוצרים מעין "פקעת זהות". האופנים שבהם מבקשת הקהילה להתמודד עם האיומים הנשקפים להישרדותה האתנו-לאומית (כלומר האקסלוסיבית יהודית-י.ב.) משקפים גם את יסודות  זהותה. ואולם כשם שחבלי הקיום עשויים להישחק ולפעור חורים מאיימים ברשת, כן עשויים הם להימתח   מתוך פקעת הזהות ולהימשך אל מחוצה לה, וכך לחולל בה משבר (ואולי אף שבר קיומי). אל מול היהודיות האתניות עשוי חבל הדת להציב את היהדות (חברת הלכה), חבל התרבות - את העבריות (אומה לשונית), חבל המשטר- את הישראליות (אומה פטריוטית - אזרחית) וחבל המולדת - את הכנעניות (אומה טריטוריאלית) "(עמ' 290).

חולשת ניתוחו של אבולוף נעוצה באי עמידתו על המשמעות האנורמטיבית של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית לה יש תרבות טריטוריה ואזרחות. הלאום אינו רק כלל אזרחי המדינה ,באשר יש לו היבט תרבותי - לשוני, שאינו מבוסס על אתניות אלא על טריטוריה עליה חלה ריבונות המדינה. אין מדינת לאום ללא תרבות, טריטוריה ואזרחות. לפי הכנענים  התרבות הינה עברית, אך עוזי אורנן (מאז החלטת בג"ץ שקבעה שאין הבדל בין עברי  ליהודי) שבתעודת הזהות שלו נרשם לאום – "עברי", יזם מהלך להכרה בלאום ה"ישראלי", כלאום אזרחי פתוח (מאבקה של עמותת "אני ישראלי" המוזכר בהערת שוליים בספר המבוססת על ידיעה עיתונאית ולא על  מידע משפטי- עמ' 388).

לזכות המחבר יאמר שהוא בכל זאת מפתח דיון לבירור מהות הישראליות, תוך שהוא מבחין בין זו המזוהה "עם הציונות או אתנו - לאומיות, כלומר עם ביטוייה הלאומי של הזהות האתנית היהודית, השנייה מזהה אותה עם פטריוטיזם אזרחי המעוגן בטריטוריה של מדינת ישראל"(עמ' 293). אולם הוא בכל  זאת מודה שהגדרת ה"ישראליות"-" נותרה חמקמקה. מרבית היהודים הישראלים ,לא הצליחו לברר לעצמם אם ישראליותם היא ביטוי לאתנו- לאומיות או לפטריוטיזם אזרחי , גילו נכונות גוברת למצוא עוגן אונטולוגי יציב בזהות האתנית היהודית"(עמ' 294).

אין ספק  שנושא הספר הינו חשוב וראוי. המחבר פורס סוגיות רבות חשיבות תוך שהוא מעגן את דבריו באסמכתאות ובמקורות לרוב. מדובר בספר שיש בו תרומה משמעותית לשיח הפוליטי ציבורי.

תגובות

תגובה ליוסי ברנע-:"על תהומות האנומליה..."

ליוסי ברנע שלום

קראתי את מאמרך המעניין לדעתי המאמר גולש לדיון מורכב מדי מכיל מדי ומקשה על התמקדות
עיינתי בספר הנידון . לא קראתי אותו לעומת זאת שמעתי שתי הרצאות שנשא המחבר ד"ר אוריאל אבולוף מהמחלקה ללימוד מדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב המסר שניסה להעביר היה : ביטחון ועוצמה הם לא רק פונקציה צבאית-כלכלית- טכנולוגית אלא גם נוכחות חזון : משמעות ותחושה של צדק שאלת במאמר למה דווקא דרום אפריקה ? אבולוף טוען שמשטר האפרטהייד קרם גם בגלל הסאנקציות הכלכליות אבל גם בגלל שהלבנים "האפריקנרים" איבדו עם השנים את התחושה שהם צודקים ושקיום האפרטהייד הולם ערכי מוסר וצדק (תחושה שעמדה בזמנו בבסיס הקמת משטר זה )
לדעתי שורש הבעייה בדיון זה הוא שכל שלל המושגים הם מושגים שנויים במחלוקת נתונים לפרשנויות סותרות ומנטרלים יכולת לקיים דיון משמעותי למשל: 1
ציונות : כיום יש לו פירושים שונים
דמוקרטיה :יש כאלה החושבים שדמוקרטיה מתמצה בשלטון הרוב
עם אומה לאום :מושגים שבעידן המודרני הם שונים לעומת העבר אלא שגם בנושא זה רבה המחלוקת
כנעניות עברי ישראליות יהודי : הגדרות לא ברורות דיין
פוסט ציונות- כנ"ל

בכל הנושאים האלה יש מחלוקות רבות אני בהשקפתי קרוב להשקפות שלך בתחום הרחב שבו דרים יחדיו לימודי ההיסטוריה מדעי המדינה וסוצילוגיה= צמיחת הלאומיות אני לגמרי בצד של המודרניסטיים(אנדרסון הובסבאום גלנר ועוד) ושולל את האסכולה הפרימורדיאליסטית(למשל אנתוני סמית ואחרים )
לעניות דעתי במקום להתרכז במאמר או בספר ולנסות על ידי יצירת הנגדה להסביר השקפת עולם אני מציע שתשקול לפרסם באתר זה סדרת מאמרים שתסביר לקוראים איך אתה מפרש ומסביר מושגים ואיך ניתן לקחת את כל החלקים ולבנות פאזל אחד שלם ןבהיר

תגובה לגיורא

הביקורת מורכבת כי הספר מורכב ולכן מצאתי לעסוק בכמה שיותר סוגיות שבהן עוסק הספר. אתה מציין שלא קראת אותו אלא רק עיינת בו, וזה כמובן מקשה עליך להבין את התמונה הגדולה. השאלה מדוע דרום אפריקה ולא דוגמאות אחרות לא שוללת את דרום אפריקה כדוגמא, אלא גורסת שניתן להביא גם דוגמאות לא פחות טובות. אני מסכים עמך כי אם לא מדברים באותה שפה (מאחר ויש למושגים משמעויות שונות), אז יש שיח של חירשים. לכן ראוי להבהיר מושגים ולבטח הדמוקרטיה הליברלית אינה רק שלטון הרוב,- במיוחד לא. לגבי כנעניות דווקא יש הגדרה וכמובן שיש לקרוא את הגדרת רטוש לצורך זה. אני אכן מגיב על ספרים ומבקרם אבל בהחלט אפרסם מאמרים משלי לפריסת את השקפתי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע