אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיבל / חיים גורי - והדברים החסרים והשתיקות הנוספות חלק א


התמונה של חיים ספטי
עיבל / חיים גורי - והדברים החסרים והשתיקות הנוספות חלק א

"עֵיבָל" לחיים גורי, הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2009

"וְהַדְּבָרִים הַחֲסֵרִים וְהַשְּׁתִיקוֹת הַנּוֹסָפוֹת"-

 על הספר "עֵיבָל" לחיים גורי, הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2009

חיים גורי כותב בספרו זה על המלחמות שבהן לחם ועל אשר התרחש בהן ועל תוצאותיהן הפיזיות והנפשיות הטראגיות והקשות על הכלל, שהיה צד להן, ועל היחידים, שהשתתפו בהן, הן בעת המלחמות והן בתקופות שלאחריהן. גורי אינו מציין באילו מלחמות מדובר. נראה שדבר זה מלמד על כך שגורי מבקש להעניק מימד של הכללה לשיריו שבספר זה, דהיינו שהוא כותב, בעצם, על מלחמות בכלל. יחד עם זאת, הואיל ואנו יודעים  כי הוא לחם במלחמות שמאז מלחמת העצמאות ועד מלחמת יום הכיפורים (ראה למשל בעמודי "בפתח הספר" שבכרך ג' של שיריו המכונסים, "השירים", בהוצאת "מוסד ביאליק" ו"הקיבוץ המאוחד", 2011), הרי שנראה שגורי מתייחס בשירי הספר למלחמות אלה, בדגש רב ומיוחד על מלחמת העצמאות, כפי שיצוין בגוף המאמר.

ספר זה הינו ספר רחב יריעה, המקיף בשיריו השונים נושאים רבים תחת נושא-על שניתן לכנותו "המלחמות ותוצאותיהן", ובמהלך מאמר זה גם אנסה להגדירם ולפרטם. 86 שירי הספר מהווים למעשה מחזור שירים (על מנת להדגיש שמדובר במחזור שירים, בחר גורי שלא להעניק לשירים שמות, אלא מִספרים עוקבים).

א': הנושא הכללי של מלאכת הכתיבה השירית, שבפניה עומד גורי בכתיבת שירי ספר זה:

שלושת שירי הספר הראשונים עוסקים בנושא הכללי של מלאכת הכתיבה השירית, שבפניה עומד גורי בכתיבת שירי ספר זה.

שיר מס' 1 פותח בשורה "והדברים החסרים והשתיקות הנוספות", הרומזת על דברים נעלמים, בלתי ידועים, חסרים מבחינת התודעה הציבורית, כפי שיובהר בהמשך הספר, ועל שתיקות צופנות סוד בעניין אותם "הדברים החסרים".

השיר הזה עוסק, למעשה, בקושי הנפשי של גורי לכתוב את שירי הספר, כי "אִם הָעִקָּר כְּבָר יָדוּעַ, אָז לָמָּה לְךָ, לָמָּה לְךָ.".  בשיר זה לא מובן לנו, הקוראים, מהו אותו "עִקָּר", אך ככל שאנו מתקדמים בקריאת השירים, אנו מבינים כי "הָעִקָּר" הזה הוא המלחמות שעליהן כותב גורי בשירי ספר זה, על צדדיהן הקשים ובמקצת אף הבלתי מוסריים, ואנו מבינים שלגורי היו לבטים כבדים האם לכתוב שירים אלה, אך, מצד שני, הדחף להיות ישר עם עצמו ולספר על אשר ארע אינו מניח לו, והוא כדיבוק בנפשו.

גורי מדמה את עצמו ל"מְשֻׁגָּע שָׁקֵט", כלומר כמי שנוהג בשיגעון בכך שגם בזִקנתו הדחף לספר ולכתוב על אשר ארע אינו מרפה ממנו, והוא תמהַ מדוע הוא ממשיך במלאכת כתיבת השירים הללו: "אָז אִם הָעִקָּר כְּבָר יָדוּעַ, אָז לָמָּה לְךָ, לָמָּה לְךָ". "אִם הָעִקָּר כְּבָר יָדוּעַ"- במובן של עיקר הדברים שאתה עומד לכתוב עליהם (על המלחמות וגו', כאמור לעיל), שאם הם ידועים, מדוע זה אתה מתאמץ להוסיף ולעסוק בהם ביצירתך השירית. הַפְּנִיָּה "אָז לָמָּה לְךָ" טומנת בחובה תחושה של גורי שלא כדאי לו להוסיף ולעסוק בנושאים שעליהם הוא עומד לכתוב בשירי הספר זה. בעניין צירוף-המילים "מְשֻׁגָּע שָׁקֵט" שצוטט לעיל, יצוין, כפי שניווכח בהמשך המאמר, שגורי המשורר, בסִפרו זה, כלל וכלל אינו "מְשֻׁגָּע שָׁקֵט", ובמקצת מהשירים הוא כותב דברים קשים, כך שצירוף-מילים זה הינו אירוני.

בשיר מס' 2 מביע גורי את דעתו הנחרצת (להבדיל מהסתייגותו שבשיר הראשון) כי מוטב לו שלא יכתוב את השירים הללו. הוא לא יצליח (באופן מטפורי, כמובן), "לשחד" (את השופטים, בלשוני, הלוא הם קוראי השירים) ו"עדי אופי" שיעידו לטובתו לא יימצאו לו (כי חבריו, שלחמו עמו והיכולים להעיד לטובתו, המכונים בשיר זה "האחרים ההם", כנראה ימשיכו בלעדיו, כלשונו, כלומר: יעזבו אותו לנפשו ואף יתרחקו ממנו ויתנערו ממנו: "אתה תראה שָׁם את גבותיהם המתרחקים ממךָ", וזאת, ללא ספק, עקב כך שהוא חשף סודות הידועים רק להם, שהשתיקה יפה להם, לדעתם). הדבר נותן רמז נוסף לאותם "הדברים החסרים והשתיקות הנוספות": חשיפתם עלולה להביא להרשעתו בדין (שוב, באופן מטפורי, כמובן), כלומר, מוטב שלא יכתוב את השירים ולא יחשוף את "הדברים החסרים", את הסודות שעדיין אינם ידועים לציבור הרחב. שוב, אנו רואים כאן רמזים לסודות שעתידים להֵיחשף בשירי הספר.

שיר מס' 3 מתאר מצב, שבו פלוני, היודע דבר-מה בלתי נעים על עברו של גורי, עלול לצעוק ביטוי פוגע כלפיו. חלק מן השומעים יפצירו בו להניח לגורי, אך חלקם "יִשְׂמְחוּ עַל שֶׁסּוֹף-סוֹף אוֹמְרִים אֶת הָאֱמֶת". נוסף כאן נדבך לרמזים, שפוזרו בשני השירים הראשונים, האומר כי יש לנו בספר זה עניין עם סודות, שיש מי שמבקשים לנָצרם ויש מי שישמחו אם יגלו אותם.

ב': הקשיים הפיזיים והנפשיים של הלוחמים בלחימה היומיומית, ועל ההרוגים משני הצדדים:

גורי מתאר סיטואציה קונקרטית מהמלחמה (נראה שמלחמת העצמאות, וכך גם לגבי יתר ההתייחסויות שבפרק זה), שבה הסיירים מייעצים ללוחמים להפתיע את האויב (שיר מס' 13). "מִי יוֹדֵעַ", שואל גורי, אולי הפעם יזכו להתערבותה של "אֶצְבַּע אֱלֹהִים" למענם. גורי יוצר אֶרמֵז (אלוזיה) לסיפור דבורה הנביאה, שהובילה לניצחון על צבא סיסרא ("אוּלַי, לְשֵׁם שִׁנּוּי, הַכּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם/ יִלָּחֲמוּ גַּם לָנוּ", כותב גורי, על פי דברי דבורה בשירתהּ, ב"שופטים" ה' 20). מן הציפייה להתערבותה של "אצבע אלוהים" למענם, עולה שמצבם של גורי וחבריו הלוחמים היה קשה (ואכן, גורי מתאר, בשיר מס' 21, מצבים קשים במלחמות, שבהן הסכנות "הקשיחו והלכו"). עולה כאן התמונה הידועה, שבה, במצבים קשים, לוחמים, אף שאינם משתייכים למאמינים, מבקשים סעד מן השמים.

גורי משלב, בשילוב מעניין ומיוחד, את קריאתו של אלוהים אל אברהם "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ...אֶל- הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ" ("בראשית" י"ב 1) עם הקריאה ביחידות הלוחמות לנוע בקרב ("נוּעַ נוּעַ סוֹף"- שיר מס' 22): "נוּעַ נוּעַ סוֹף, לֶךְ לְךָ בַּלַּיְלָה, אֶל אַרְצְךָ, אֶל מוֹלַדְתְּךָ.". תנועתם של הלוחמים בדרכם לקרב מתוארת בצבעים קשים. גורי אומר את האמת: הדרך אל הקרב היא "דֶּרֶךְ הָאֶבֶן, דֶּרֶךְ עֵיפָתָא [עֵיפָא, חשֶׁךְ], דֶּרֶךְ דּוּמָה וְצַלְמוּתָה"- דרך קשה כאבן, אולי דוממת כאבן, אולי כאבן-מצבה. זוהי דרך של עלטה, קבר וּשְׁאוֹל, דרך המבשרת מָוֶת.

גורי מנגיד בין המרחבים ותכלת השמים, שהינה בבחינת "שַׁעַר הַשָׁמַיִם לְבַדּוֹ" (שיר מס' 25), מרחבים המשתרעים למלוא עין והפתוחים עד אין קץ, לבין המציאות הקשה של תוצאותיהן של המלחמות: "הַבַּרְזֶל שֶׁיִּשָּׁאֵר" (של כלי המלחמה שנפגעו) ו"הָעֲצָמוֹת הַמַּלְבִּינוֹת" (של הלוחמים שנהרגו) שיישארו בחולות, והזיכרון מתרחק מהם.

בחמש השורות הראשונות של שיר מס' 31 מתאר גורי לוחם (מן הסתם- הוא עצמו), הנמצא בטבע הפתוח, במצב של שֶקֶט, ויש לו זמן (למחשבה), שבדרך כלל אין לו בקרבות הבלתי פוסקים. במצב זה הוא חושב על כך שהאויבים עייפו כמוהו- חיילי שני הצדדים חווים אותם מצבים. בשלוש השורות הבאות אומר גורי שהאויבים, אמנם, הרחיקו מעבר לגבעות, אך הוא ידע ש"הֵם יֶשְׁנָם, שֶׁהוּא יָקָר לָהֶם,/ שֶׁהֵם לֹא יִפָּרְדוּ מִמֶּנּוּ, כִּי מַה יַּעֲשׂוּ  הֵם בִּלְעָדָיו./ כִּי מַה יַּעֲשֶׂה בִּלְעֲדֵיהֶם.".  גורי, לדעתי, וזאת על פי שירים אחדים שבספר, מתייחס לחיילי האויב ביחס הומאני לחלוטין, ולפיכך אני סבור, שהוא רוצה להאמין שגם הם מתייחסים אליו באותו יחס, ואין לראות בדבריו אלה סרקאזם. גורי הוא הומניסט אמיתי, אוהב אדם אמיתי, טהור-לבב וחף משנאה כלפי אויביו. הוא רואה בהם כמי שקשורים עמו בעבותות של גורל המשותף להם כבני אדם, הדומים זה לזה בהווייתם הבסיסית.

גורי וחבריו הלוחמים נמצאים במצב מתמשך של מכאוב רִגְשִׁי ("וְהָאוֹר הַהוּא מֵעֵבֶר לַדְּמָעוֹת"- שיר מס' 34) ושל פגעים וייסורים ("מִתְמַכְּרֵי הַתַּלְאוּבוֹת")- הם מצויים תחת שמש הקיץ היוקדת במלוא עוזה והיו רוצים לנוח מעט, אך הם ממשיכים לנוע, מאחר שעליהם למהר ולהגיע לקרב הבא. שיר זה מתאר היטב את קשיי הלוחמים במלחמות. לא הרואיות בלבד יש במלחמות, אלא גם קשיים פיזיים וסבל רגשי ונפשי ללוחמים.

גורי שם בפיו של "כוכב הערב" את השאלות הנוקבות: "כַּמָּה יַעַבְרוּן? כַּמָּה יִשָּׁאֲרוּן...?"- מי יעבור את הלילה הקרֵב בשלום ויישאר בחיים למחרת, ומי לא- מי ייהרג בקרַב הקרוב (שיר מס' 35). גורי בחר בצירוף-המילים "כמה יעברון", המופיע ממש כך בפיוט ליום הכיפורים "וּנתנֵה תוקף" לרבי אמנון ממגנצא, על מנת להעביר לקוראים את התחושה, שהלוחמים חשו לפני כול קרב, כמי שנמצאים במצב של יום הדין, במצב של מי שדינם עומד להיגזר. ראוי לשים לב לאמצעי האמנותי  שנוקט כאן גורי- כה נוקבות וקשות הן השאלות, וכה ניסו, כנראה, הלוחמים להסתירן איש מרעהו, עד שגורי בחר לשים את השאלות הללו בפיו של "כוכב הערב"; וכמו כן, כוכב הערב הינו "נמוך מהרגיל", כמטאפורה למצב רוחם השפוף של הלוחמים.

גורי מביע את תקוותם של הלוחמים, שמאחר שעד כה הם שרדו בקרבות שהיו, הרי שהם יישארו בחיים גם לאחר הקרבות הבאים (שיר מס' 36). הלוחמים נאחזים בכל "סימן" על מנת לקוות כי לא ייפלו בקרבות. במידה מסוימת, מבחינת הרעיון העקרוני של הצורך של לוחמים הנמצאים במצבים קשים לבקש סעד ותקווה מגורמים טרנסצנדנטיים, דומה שיר זה לשיר מס' 13 הנ"ל.

גורי מתאר את הלוחמים, השבים מאחד הקרבות לעת ערב. חללים רבים נפלו בקרב, כך מובן מהמילים "ונִצּחון פירוס בעיניהם", והדבר ניכר בפניהם ובעיניהם ובתנועתם האיטית, תנועה מהורהרת ועצובה כמו במסע הלוויה. ראוי לשים לב שבשיר זה (מס' 43), באופן יוצא מן הכלל, מכנה גורי את הלוחמים, ששבו מן הקרב, במילה "אַחַי", פעמיים, כמבע של אהדה וקירבה נפשית אליהם, לאחר שאיבדו רבים מחבריהם.

גורי מנגיד בין הארץ הפיזית שופעת האוֹר לבין הלוחמים, שהיו נתונים במצב של צעקה, פְּעוּרֵי-נשמה (שיר מס' 52).

גורי מתאר מצב של מלחמה מתמדת. אין ללוחמים הפוגה בין הקרבות. כל יחידה חיונית, דבר המלמד על מחסור חמור בלוחמים ומרמז על מצב קשה במערכה (שיר מס' 54, וראה גם את הכתוב לעיל על שיר מס' 34). שיר מס' 55 מציג מצב זה של לוחמה ללא הפסקה באופן חריף יותר: הלוחמים מבקשים לתת להם לנוח מעט מן הקרבות. קבלת ההחלטה לגבי בקשתם מושווית על ידי גורי לבקשה לחנינה בפני דיינים, אך בקשתם נדחית.

גורי כותב על הסתבכות המלחמה ועל ריבוי הנופלים ועל ריבוי הבוכים עליהם. הנותרים בחיים קראו מדי פעם "מהטקסטים המאוחרים" (לא מובהר מה הם- אולי טקסטים לְזיכרון שנכתבו על הנופלים על-ידי חבריהם ואולי טקסטים ספרותיים שנכתבו על הנופלים או על המלחמה), ולאחר מכן שבה השתיקה המעיקה (שיר מס' 57).

גורי מתאר הוויה קוֹצית, שבה שהו הלוחמים, ובה כאילו ברנר המת עודו חי והוא מצוי שם, עִמם "זָב דָּם [מן הקוצים, אך גם כמטפורה], עוֹדוֹ אומד את היותנו/ בלב החשבונות הלא גמורים", כלומר בלב חשבונות הנקמה שטרם תמו.

ג': זיכרון המלחמות וזיכרון הנופלים וההשפעות הנפשיות של זיכרונות המלחמות על הנותרים בחיים:

גורי מתאר את חיילי האויב המוטלים מתים, כמו לוחמינו המתים, ולא הרחק מהם. תיאורם נובע מיחס אנושי לאנשים שנהרגו בקרב, אף אם ממחנה האויב הם, ועולה מתוכו תהייה נוקבת מדוע הגיעו הדברים לידי קטל הדדי, למרות שכבני אדם דומים הם לחיילינו במעשיהם ובהתנהגותם (שיר מס' 9).

גורי מתאר את זיכרון לוחמינו המתים, שאינו מניח ללוחמים שנותרו בחיים (שיר מס' 10). שיר מס' 11 ממשיך  לעסוק בלוחמינו המתים, המוטלים בקרבות השונים, ומקנה להם מאפיינים מיתיים ("והם עזים כקודמיהם"), וכך מקנה להם הילת גיבורים מיתולוגיים: "כְּתֹם תרועת החצוצרות וְדַהַר הסוסים האבירים,/ כפי שֶׁצֻּיַּן בָּאוֹדוֹת ובאֶפוסים", ומיד לאחריהם מציין גורי את "האנשים ההם", שלמרות מוֹת חבריהם המשיכו "לנוע אל האש הממתינה להם", מתוך "חוש ההשתייכות ורגש הבושה" (שני המניעים האמיתיים לנכונות הלוחמים להילחם באומץ, לפי עדויות ידועות של לוחמים, וזו עוד ראייה שגורי הינו משורר-אמת). גם בהמשך שיר זה מתגלה גורי כמשורר-אמת: לצד הילת המיתוס, שהוא קושר למתים וההערכה שהוא חש כלפי הלוחמים החיים, אין הוא מכחד ש"הַפַּחַד ההוא מסרב לעזוב את גופו", וחושב על "הקֹשי העיֵף להיות גִבּורים/ תחת שמים קלויים, הנושרים אפר חם". יצוין כאן שבשירים רבים מאזכר גורי במודע ביטויים וצירופי-מילים ייחודיים משירת ביאליק, לעיתים תוך ציון שמו, אך בשיר זה קיים, אולי, קורטוב השפעה של ביאליק, אולי לא-מודעת ואולי מודעת. כוונתי לתיאורם של המתים "המוּטלים" והם "עַזִים", המזכיר את תיאורם המיתי של מתי המדבר של ביאליק ("מוּטלים בחַמה ענקים...עַזִּים פָּנֵימוֹ...). ייתכן, כאמור, שבמתכוון השתמש גורי במילים אלה, כְּאֶרמֵז, כדי שהאסוציאציה שלנו תוביל אותנו אל "מתי מדבר", הפואמה המיתית. ראוי גם לציין שהצירוף "תחת שמיִם קלויים" מזכיר מאד יצירה  נוספת של ביאליק, שאף בה ישנם מאפיינים מיתיים, הלוא היא "מגילת האש": "כוכבים נִתזו מן-השמיִם הקלויים" כותב ביאליק בתחילת פרק א' של היצירה. אף לגבי צירוף-מילים זה ניתן לומר, שייתכן שגורי התכוון שהאסוציאציה של הקוראים תוביל אותם ליצירה מיתית זו. שיר מס' 16 מחזק את דבריי אלה בעניין האֶרמֵזים לשירת ביאליק וסיבתם (ארמזים למקורות מיתיים). בפרקים ד' וְה' של "מגילת האש" כותב ביאליק על "איש אֵימוֹת זְעוּם עפעפיִם", וגורי, בשיר מס' 16, כותב: "הזמן זְעוּם העפעפיִם מאיץ בה את סוסיו קסומי החַלחלה"- והדמיון הוא לא רק בצירוף-המילים "זעום עפעפיִם", אלא גם בהקבלת-המשמעות שבין המילה "אֵימות" לבין המילה "החַלחלה", ומובן, אפוא, שלפנינו ארמז מכוון.

בשיר מס' 23, הכתוב, כמו רבים משיריי הספר, בגוף שני רבים, מוליך אותנו גורי אל "הלגיון העשירי", הלגיון הרומאי בפיקודו של אספסיאנוס, שדיכא את "המרד הגדול" (66-72 לספירה) והחריב את בית המקדש השני. גורי רוצה לומר לנו שהארץ רווּיה במלחמות עוד מימי קדם, והיא זוכרת אותן ואת תוצאותיהן הקשות ("מָלֵאנוּ עִיֵּי מִקדשים" וגו'), וגם אנו, שבלשון המשורר "מאבותינו הקדמונים ירשנו את ההמתנה לאסונות" וגו', זוכרים. רוצה לומר: כה עמוקים הם הזיכרונות, עד שהוטבעה בתודעתנו ההמתנה לאסונות, כאילו מדובר בדבר צפוי שלא ניתן למָנעו. גם רחמים לא יועילו לנו, כפי שלא הועילו לקדמונינו.

תוצאותיהן הנפשיות של המלחמות על הלוחמים מתוארות בשיר מס' 24. גורי כותב בשיר זה בלשון יחיד: "מחציתי נשארה", ומכאן שמחציתו אבדה במלחמות, מחצית מנפשו, והוא מתקשה לשאת זאת וחושש שנפשו תהיה "חולה", או שיזיקו לה. את המילים "אצטרך להתפלל" שבפיו של מי שאינו מאמין  אני מפרש כאמירה מתוך עומק המראות הקשים מנשוא שראה גורי במלחמות וצערו על אובדן רבים מחבריו, שהוא, בנפשו הרגישה, נושא זה עשרות רבות של שנים.

בנושא הזיכרון עוסק גם שיר מס' 30. הלוחמים זוכרים הכול. הם זוכרים הן את הטבע הישראלי, היוקד בקיץ, שיש בו חמדת-יופי ומאכלים משיבי נפש, אך גם "סכין שלופה." וגם "נְחֹשֶׁת הרקיע.", רוצה לומר: שמים קשים כמתכת, הגם שצבעם יפה כנחושת. השיר פותח בהבטחה, לכאורה: "יהיה אחרת, טוב", אך הֶמשכו מלמד שזו הבטחה שלא תתגשם, לפחות לא בַּמלחמות. הטבע הפיזי יקיים את חלקו בַּהבטחה ("כל חמדת הקיץ... אבטיחי הבעל להחיות נפשנו."), אך "הטבע" האנושי לא יקיים זאת. הטבע האנושי נושא "סכין שלופה", וכן "שַׁבְּרִיּוֹת, נַבּוּטִים...מִטענֵי צד, מארבים". אלה הם חלקים אינטגראליים מ"הַבְּשׂוֹרוֹת" שיש לארצנו מוכת המלחמות להציע ליושביה. האסוציאציות של גורי  מובילות אותו אל מלחמות ישראל העתיקות ("עורב וזאב וזֶבַח וְצַלְמֻנָּע, כל נְסִיכֵמוֹ"- על פי "תהילים" פרק פ"ג, שמתוכו שרים חזנים צבאיים בהלוויות של חיילים, וראה גם "שופטים" פרק ח'- שרי ומלכי מדין שהובסו בידי גדעון) וכן מובילות אותו לתקופת יוון העתיקה, לספרטה. גורי, כמשורר-אמת, אינו מנסה לייפות את המציאוּת: לוחמים מתייפחים בהלוויות של חבריהם. אך בְּדימוי של ספרטה, סמל הגבורה וקשיחוּת הלוחמים מימי קדם, שכביכול "כּחֻלשה רגעית מתיַפחת על כתפנו", הוא מבהיר שמדובר בחולשה רגעית של לוחמים, אך הדבר אינו גורע מגבורתם.

כפי שמצוין בהערה בתחתית השיר, ה"נוּנוּן" (ראשי תיבות, נ"נ: נושא נשק), המצוין בשיר, הינו קומנדקר צבאי, המשמש לנשיאת נשק וגם לנשיאת ארון. בשילוב מילה זו בשיר (בלשון רבים- "נוּנוּנִים"), מקיף גורי את שני צדדיה של המלחמה- הגבורה, גבורת הלוחמים, היוצאים לקרב בקומנדקרים, והאובדן, אובדן הנופלים, המוסעים להלוויות בקומנדקרים. שוב, גם בשילוב מילה זו בשיר,  גורי אינו מנסה לייפות את המציאות, ולצד ציון גבורת הלוחמים הוא אינו מסתיר את מחירן הנורא של המלחמות- נפילת לוחמים. גם כאן אנו רואים, שוב, שגורי הינו משורר-אמת.

גורי נעזר בעצמים מן הטבע על מנת להביע את מחשבותיהם של הלוחמים על חבריהם, שאינם עִמם עוד: "כַּמָּה שִׁקמים כבדות שָׁבוּ וחִפשו בינינו/ את אלה שאינם." (שיר מס' 37). מטפורית, הטבע שותף לחוויותיהם ולמחשבותיהם הללו של הלוחמים. גורי אף מעיד שזיכרון הנופלים הינו עִמו לילה-לילה (שיר מס' 56)

גם שיר מס' 58 עוסק בנופלים משני המחנות, גם ממחנה האויב, כמו שיר מס' 9. גורי כותב, שהוא שומע את קולותיהם של הנופלים משני המחנות, שעולים מן הקרבות, וקולותיהם מתחזקים ומתערבבים בקולו. שיר זה, כמו שירים נוספים, מביע את הבנתו הרגשית של גורי, כי כל הנופלים, גם אלה שממחנה האויב, הינם בני אדם, וגם בשיר זה הוא מגלה גישה הומאנית נעלה ואצילית.  

בשיר אחר (מס' 62) מביע גורי את צערו על כך שאינו כאחד הנביאים [ישעיהו], שאחד השרפים נגע בפיו בגחלת-אש ("רִצפה") על מנת לטהרו מחטאותיו למען יוכל למלא את ייעודו כנביא ("ישעיהו" פרק ו'), וממשיך בהבעת משאלה לא-ריאלית כי היה רוצה להיות בעל כוח להחיות מתים, כמו אלישע הנביא, שעל-פי המסופר החיה את בנה של האישה הַשּׁוּנַמִּית ("מלכים ב'" פרק ד'), או בעל כוח לרפא (אנשים סובלים ו)חולים הנוטים למות, כמו ישוע הנוצרי, שעל-פי המסופר ב"ברית החדשה" (בשלוש גרסאות: ב"מתי" ח' 5-13, ב"לוקס" ז' 1-10 וב"יוחנן" ד' 43-54) ריפא את "בנו הגווע של שר המאה" (בלשונו של גורי. גורי "מיזג" בלשונו בין שתיים מהגרסאות, ונראה שכך שמע או קרא את הדבר שלא במקור). מובן שכוונתו היא שהוא היה רוצה להיות בעל כוח לרפא/להחיות את הלוחמים שנפגעו/שנהרגו במלחמות. בעיניי זהו שיר מכמיר-לב, שבו בא לביטוי, במשתמע, כאבו הרב של גורי על הפצועים וההרוגים הרבים שראה במלחמות, כאב שהביאוֹ לרצות דברים לא-ריאליים.

גורי עוסק גם, בשירים אחדים, במחיר המלחמות לגבי הנותרים בחיים. בשיר מס' 63 הוא כותב על כך שרבים מהם "שמרו על שתיקה". מועקת הזיכרונות מן המלחמות כָּבְדָה מששערו. מראוֹת מן הקרבות חזרו ותכפו בזיכרונם, ואף בחלומות הלילה הופיעו. גם בשיר זה, בשתי שורות הסיום, מגלה גורי יחס הומאני ל"אויבים" ומספר כי גם הם הפצירו בו ובחבריו, בחלומותיהם, שלא ישכחו אותם .

שלוש השורות הראשונות בשיר מס' 68 הינן מופת של כתיבה אמנותית ובנויות כקרשצ'נדו, במֶסֶר ההולך ומִתגבר מבחינת המשמעות והמִטען הרִגְשי והנָפִיץ. השורה הראשונה ("שָׁם נִהְיֶה הארכיונים") הינה שורה תמימה, חסרת מִטען רגשי או נפיץ. אנו רגילים לחשוב על ארכיון כעל מקום שקט ושלֵו ולא כעל מקום טעון רגשית ונפיץ. השורה השנייה ("שָׁם נִהְיֶה המכתבים החסויים") עולה מַדרגה לעומת השורה הראשונה. זו כבר אינה שורה תמימה, אלא שורה אוצרת סודות, וסודות, כידוע עלולים להיות טעונים רגשית ונפיצים. השורה השלישית מהווה עליית מַדרגה נוספת ("פִּצְצוֹת-הזמן שהותרנו אחרינו")- "פצצות-זמן", פצצות שהונחו בעבר, יתפוצצו בעתיד. אלה הם "הארכיונים" ש"נִהְיֶה", אלה הם "המכתבים החסויים" ש"נִהְיֶה". לדעתי, כוונתו של גורי בשיר זה היא ל"פצצות הזמן" שנותרו בנפשם של הלוחמים (שהרי הוא אומר: "שָׁם נִהְיֶה...שָׁם נִהְיֶה", כלומר: הלוחמים עצמם הם שיהיו לָ"ארכיונים" ולַ"מכתבים החסויים"). אין הכוונה לארכיונים ולמכתבים אמיתיים. אלה הן מטאפורות בלבד לַמִּטענים הנפשיים הכבדים שמותירה המלחמה בנפש הלוחמים, והעתידים להתפוצץ בנפשם-פנימה במהלך חייהם. עלי לציין שניתן לפרש את השיר בפירוש חֲלוּפי ולטעון שכוונתו של גורי בשיר זה היא שהלוחמים נושאים בלבם סודות מן הקרבות ("המכתבים החסויים" וכן "הארכיונים"), שהם מנסים שלא לגלותם, אך הסודות הללו הם כפצצות זמן שסופם לפרוץ מנפשם והם יִתגלוּ בָּרבים. לפירוש זה ניתן למצוא סימוכין בכמה משירי הספר, כגון בשירים המובאים בפרק א' של המאמר, אך לדעתי הפירוש הראשון שפרשתי לעיל הוא הנכון (וגם לוֹ ניתן למצוא סימוכין בכמה משירי הספר), מהסיבה שציינתי לעיל (המילים "שָׁם נִהְיֶה").

הזמן החולף לא יִמחה את העקבות שהותירו המלחמות, הן את העקבות המבורכים והן את העקבות הארורים, הן את המעשים הצודקים, שנעשו בִּשְׁמן של המלחמות והן את העוולות שנעשו בהן. המתים יבואו לבקר את החיים וידברו, כלומר, החיים לא יוכלו לשָׁכחם, והם יופיעו במחשבותיהם ובחלומותיהם ויֹאמרו את דברם ויוסיפו "פרטים לא ידועים.", "כי דברים שרואים מִשָּׁם לא רואים מכאן", כדברי גורי, כלומר: המתים יודעים שהעוול הנורא שנגרם בעצם מותם הוא העיקר, והוא מאפיל על הדיבורים של צד זה או אחר על הצורך במלחמות (שיר מס' 81).

גורי מדבר על הצורך של היחיד בהקשבה לדקויות של תחושותיו, מחשבותיו ורגשותיו. ואולם, אומרים לו לבוא, אולי, ביום אחר, בשעה אחרת, ואולי לאחר שיִבכה ישמעו אותו. היחיד, כך משתמע משיר זה, הוא למעשה יחיד-לנפשו, חי בבדידות נפשית מעיקה, ללא סעד ותמיכה נפשית אמיתיים מחבריו ומן הסובבים אותו (שיר מס' 80).

ד': אי-ידיעת הלוחמים כיצד יימשכו חייהם לאחר המלחמה, והשפעות הזמן החולף ברבות השנים:

בבתים האחרונים של שיר מס' 86 (מהבית הרביעי ועד סוף השיר), הכתובים באופן מטפורי ומופשט למדי, כותב, לדעתי, גורי על כך שעם סיום המלחמה (מלחמת העצמאות, ככל הנראה), הלוחמים לא יָדעו כיצד יימשכו חייהם ("לפנות בֹּקֶר נתקלנו בַּהֶמשך שלא יָדַע לאן עליו לְהִמשך", כותב גורי בדימוי יפה לאדם שקם בבוקר ואינו יודע לאן ילך), וזאת, ככל הנראה, מאחר שהמלחמה הייתה להם מרכז חייהם ותמצית תחושת השליחות שפִּעמה בהם כי הם לוחמים במלחמה קיומית והיסטורית להקמת המדינה,  ולאחר שהסתיימה המלחמה הם כעומדים תוהים כיצד ימשיכו את חייהם.

לפי שיר מס' 69, סופם של בני דורו של גורי, דור הלוחמים של מלחמות ישראל-ערב הראשונות, לא יהיה הֵרואי. בספר זה יורד גורי מ"מצב הצבירה" ההרואי שאִפיין חלקים משירתו המוקדמת ("הִנֵּה מוטלות גופותינו" שבספרו "פרחי אש", 1949, ועוד) ל"מצב צבירה" של החיים הריאליים. סופם יהיה כגרוטאות במגרשי גרוטאות עצומים: "גם אנחנו נִהְיֶה שָׁם, עִם מחצית תַּאֲוָתֵנוּ,/ כָּל אלה שהתחלוּפה גמרה אותם", שֶׁבּוֹ המילה "התחלופה" מדברת במישור המטפורי על תחלופת חלקי מכוניות ומכונות שנשְׁחקו שוב ושוב, עד שהמכוניות והמכונות שבקו חיים, והנמשל של מטפורה זו הם גורי וחבריו, הלוחמים לשעבר, שהתמוּרוֹת שחווּ בחייהם, על תלאותיהם ותלאובותיהם ומראותיהם ומוראותיהם וייסורי זיכרונותיהם יביאו לכך שהם ישבקו חיים.

דימוי מגרשי הגרוטאות שב ומופיע בשיר מס' 70, אך שָׁם- כדימוי לַחיים דווקא ולא לקִרבה אל המוות וְלַדימוי הנרמז של מגרשי הגרוטאות לבית קברות (שבשיר מס' 69). גורי פותח (בשיר מס' 70) באסוציאציה ל"מגרשי הגרוטאות, מחוץ לָעיר", וכדרכו כמשורר-אמת, הוא אינו מתיפייף. הוא יוצא, אמנם, מנקודת מוצא של התכנסות וֵטֵרָנִים, יוצאי מלחמה, שעיקר צביונה, ככל התכנסות של וטרנים, הינו,כידוע, העלאת זיכרונות נוסטלגית ("עִם השירים, שלא היו יפים מהם, עִם כָּל הסיפורים הידועים") ותחושת גאווה של המנצחים על ניצחונם בְּמלחמה, במקרה זה- בַּ"מלחמה ההיא", ה"רשומה על שמם" [במקור: "על שְׁמֵנוּ"] (וכאן ברור, לאור גילם המופלג של המתכנסים, שהכוונה היא למלחמת העצמאות), אך חושף את פניה האמיתיות של ה"וֵטֵרָנִיוּת" שחבריו והוא משתייכים אליה: המתכנסים כבר זָקְנוּ מאד, ו"לעִתים קרובות הדברים נופלים להם [במקור: לנו] מהידיִם", ובלילות, כאשר שקט שורר סביבם, הם שומעים לעִתים קולות ההולכים וקרבים אליהם, מחפשים אותם ואת צווארם. ותיקי מלחמת העצמאות, שגורי מכירם (מן הסתם לא כולם, ואולי בעצם רק גורי, היוצר כאן הכללה, מתוך כוונה אמנותית-פואטית), חיים בתחושה נפשית, לא ריאלית, כמובן (ויתכן שמדובר במטפורה בלבד שיוצר כאן גורי), שהם שומעים קולות של חיילי אויב  שנהרגו על-ידיהם, התרים אחריהם מתוך מטרה לשָחטם, לנקום את מותם.

גורי שב ועוסק בנושא הזמן, ומדבר על כך שנותרו רק "כמה זקנים.../ האמורים לדעת דבר-מה" (על העבר, כמובן. שיר מס' 77), שאותם "מוצא" גורי כמי ש"פוגש בעצים העבֻתים, כִּבדי הזמן" (ההקבלה בין הזקנים לעצים כבדי הזמן הינה ברורה, אך הזקנים רק "אמורים לדעת דבר-מה", בעוד שהעצים הינם "עבֻתים, כבדי זמן",כלומר (נראה שלכך מתכוון גורי), הם נושאים זיכרון מְעֻבֶּה ורב שנים, וכן פוגש גורי בעצמים ובחפצים פיזיים ("קוצים", "שִׁברי כֵּלים", "שרידֵי קירות") ומחפש מושגים וחפצים ("את אָלוּאֶלָה, סָרָפָן וסנדלים תנ"כיוֹת,/ זֵעַת קיץ וסבון 'עָדִין'" מ"התקופה החקלאית", תקופת טרום-המדינה והמדינה בעשׂוֹרֵיה הראשונים. זהו שיר עצוב על ידו האכזרית של הזמן, שלא הותירה אלא כמה זקנים שאולי זוכרים דבר-מה מעברם ושרידים בלבד מתקופה של עשרות  רבות של שנים, תקופה הרואית רבת מעש ועַתירת ערכים ואידיאלים.

אף שיר מס' 78 עוסק בנושא הזמן החולף, הגורם לגורי ולחבריו להבין לִאִטם, "דבר מתוך דבר". השיר אינו מבהיר במפורש לְמה בדיוק הכוונה במשפט "הֵבַנּוּ לאטנו דבר מתוך דבר", אך לפי השורות "הָיִינוּ שָׁם האנשים המחכים", שבתחילת השיר, ו"גמרנו אֹמֶר לא לאבד את התקוָה" שבהמשכו, נראה שהכוונה היא שהם הבינו אט-אט שתקוותם לעתיד טוב יותר, אֲשֶׁר לוֹ הם חיכו זמן רב, אינה קרובה להתגשם. ואולם, על פי סמיכותו של שיר זה לשיר מס' 77, ובמיוחד לשתי השורות האחרונות שלו ("מחפש את אלואלה, סרפן וסנדלים תנ"כיות,/ זעת קיץ וסבון 'עדין'"), ייתכן שהכוונה במשפט הנ"ל היא שהם התפכחו אט-אט מן המושגים והערכים הללו ודומיהם, שליוו אותם בצעירותם, והיו סמלים לפשטות אורחות החיים ב"תקופה החקלאית", פשטות שאותה מחפש גורי, והמייצגת בשיר זה את החיים הערכִּיִים, שאִפיינו את החברה הישראלית באותה תקופה. השיר ממשיך ומסיים באמירה שהאהבה, שחסרה להם בצעירותם, עלתה ופרחה ביתר עוז דווקא בבגרותם. החלטתם שלא לאבד את התקווה מצאה לה ביטוי בפריחת האהבה. הזמן החולף הוא הציר שעליו סובבים כל גילויי התובנות והחִיּוּת, הויטאליות, הללו. הוא הגורם להתפכחוּת והיוצר והמניע גילויים אלה.

שיר מס' 79 עוסק בהִשתנוּת המרְאוֹת בַּחֲלוֹף הזמן. כיום גורי "רוֹאֶה דברים המזכירים לי מאד/ אך קצת אחרים", שכן הזמן שחלף מביא תמורות על המראוֹת. הִשתנוּת המראות גורמת לכך ש"כֹּחַ מְשֻׁנֶּה נכנס בי, כמו בסִפּורי הגִבּורים" (ארמז ברור לסיפור שמשון הגיבור, שעליו נכתב שלוש פעמים "וַתִצלח עליו רוח ה'", שמּכֹּחַהּ עשה מעשי גבורה מופלאים), והוא מסוגל ללכת "עד כלות הנשימה" כדי להשיב את גְּזֵלוֹתָיו (במקור: "אשיב את גְּזֵלוֹתַי"), כלומר, לפי הבנתי, את החוויות (ביניהן האהבה- בשיר מס' 78 כותב גורי על כך שבבגרותם הם השלימו את הֶחָסֶר-בָּאהבה שהיה להם בצעירותם) והמראות שהחמיץ מחמת המלחמות שבהן השתתף. ראוי לציין שנראה שגורי ממשיך את הארמז לסיפור שמשון גם בשימוש במילים "אשיב את גזלותי". באחד משלושת המקומות, שבהם נכתב על שמשון "וַתִצלח עליו רוח ה'" ("שופטים" י"ד 19), מסופר על כך שאשתו נגזלה ממנו בהחלטת אביה וניתנה לאדם אחר (שם י"ד 20, ט"ו 1-2). אמנם, יש הבדל בטיב הגזֵלה, אך במהותה זו גזֵלה.    

המשך בחלק ב...

 

תגובות

מאמרך על "עיבל" לחיים גורי

חיים יקר, לא נותר לי אלא להתפעל מעבודת המתבונן דק ההבחנה וההבנה, ורוחב היריעה האינטלקטואלית הספרותית שאתה מגלה
בכתיבתך. אני מצטרפת בכל לב למה שכתבו רחל סיידוף, שרה, ושושיה כמשוב למאמרך. ישר כוחך!

חסר טעם

כל הקורא את התייחסותו של גורי למלחמה מבין עד כמה המלחמה חסרת טעם ולא רציונלית. אדם הורג אדם אחר ועל מה? על מחלוקת אידיאולוגית? על פוליטיקה? על שטח אדמה מצחין?
מה יותר מוזר מלבקש אדם אחד להרוג אחר בשם המדינה? הרי אם היית הורג בשם עצמך היית רוצח וכשאתה הורג בשם המלחמה את גיבור שזוכה להיות ראש ממשלה. האדם ייצור מתועב. לא בגלל שהוא הורג. גם החיות הורגות את עצמן ואחרות. לאדם יש תבונה והתבונה אמורה הייתה ללמד אותו אחרת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חיים ספטי